לכאורה אלה שני דברים שונים הבאים מעולמות שונים:

מצד אחד הכמיהה ליושרה: אותה חגיגיות שעמה הולך לישון ילד ביום ההולדת שלו כשהוא מבטיח לעצמו שממחר הוא יהיה רק טוב. ובמחשבה הזו, שהוא יהיה רק טוב, צפונה כמיהתו לאחדות, לפשטות, למעשה שיש לו מרכז ונוכחות בלי להתבלבל מכל הפיתויים המפזרים, והמלחמות העצמיות. זו כמיהה שבתור בוגר מבקשת לפעול בהשראה של קדושה וטוהר מידות, מבקשת להיחלץ מכל שיקולי התועלת והרווח, ומכל מלחמות הדימוי העצמי, לטובת המעשה הפשוט שנעשה ביושר, בכוונה טובה, בשם עצמו ולא כפיתול מתוחכם להשיג דבר אחד בחסות דבר אחר. מעשה שנעשה לשם עצמו כמו שמתפללים ללא שום מחשבה זרה, בדיוק ונאמנות עצמית, בלי למכור, בלי לזייף, בלי להעמיד פנים. כמיהה שיש בה רצון להתמסר למשהו שהוא גדול יותר, להתבטל בפני אמת שהיא רחבה ומקיפה יותר, גם אם לא יודעים אותה, אבל מכירים שהיא בכל זאת שם כאופק של צדק והוגנות, כמנוף שמאפשר להיחלץ מכבלי התועלת העצמית המכרסמת בנפש האדם, ומפרקת אותה לחתיכות נטולות משמעות.

מצד שני הכמיהה לחירות: שהיא הרצון להשתחרר מכל עול, השובבות האנרכיסטית הבוקעת מתוך סדקי ה"בסדר", שהיא פורעת, ומנתצת בחדווה, נזכרת שזה הדבר החשוב לה ביותר, ואגב כך מוותרת על כל הפשרות הללו שאדם לקח על עצמו במסגרת רצינות בגרותו.

שני דברים שאמנם לא בהכרח סותרים, אבל בכל זאת שונים: האחד יש בו משום כפיפה לעול (אמנם קבלה מרצון ובכל זאת כפיפה) והשני יש בו שבירת מוסרות ופריצת גבולות. ודומה שהאדם צריך להכריע מה יותר חשוב לו, מי הוא רוצה להיות – האיש המוסרי, או איש החירות.

ויש גילוי גדול ומשמח לראות שהם שייכם זה לזה, שני היבטים של אותו עניין.

על הקשר המושגי בין השניים קל להצביע: רק מכיוון שהאדם הוא בן חירות יש משמעות לעמידתו כישות מוסרית המסוגל להכרעה מוסרית. ובכל זאת החירות המושגית שעולה מן הדימוי הזה של האדם החופשי לבחור בין הטוב לרע נדמית בעיקר כמזכירה לאדם את עול אחריות – הוא צריך

לבחור (ומוטב שיבחר נכון, אחרת הוא עתיד לסבור). משמע, אף על פי שהמושג מדבר על חירות יש בו טעם של כבדות, של רצינות יתר. עיקר החירות כאן היא בזה שהוא יכול לטעות. ומה, מי באמת רוצה בחירות שכזו? אפשר להבין את הקולות שמבקשים להתחמק מן החירות-אחריות הזו, מוותרים גם על דבשה גם על עוקצה, ומעדיפים שמישהו אחר כבר יקבע להם (ושהוא ישא בעול האחריות לטעויות).

ואילו שמחתו של הגילוי קשורה כולה לא לרמה המושגית אלא לרמה האנרגטית/ממשית של שתי תנועות נפש אלה – הכמיהה ליושרה, והתעוררות החירות. כאן האדם מתעורר לחירותו ללא תנאים, ללא סעיפי משנה, ומה שהוא מגלה בתוכה הוא לא את עול האחריות אלא את חדוות היצירה, ושמחת החיים, ואהבת עצמו השופעת. הוא מגלה את היכולת שלו להיחלץ מכל סיפור ולהיות הוא בעצמו המספר, מי שבכל תנאי ובכל מצב שמורה לו ידיעת חירותו כמתנה היקרה ביותר שלו. הוא לא צריך להיות זר לעצמו, לא לשחק במשחקים מושגיים של מבוגרים, להתאמץ להגיע למקום אחר. הוא כבר כאן ואין צורך לא להצדיק בפני אחרים, ולא לתת דין וחשבון המוכיח את צדקתו, אלא מראש ומלכתחילה זו החירות שלו להיות הוא באופן המלא והמשמח ביותר.

והנה, במקום הזה של צלילות האני הוא עשוי לגלות איך שני הדברים הללו בעצם דבר אחד הם. שהמהות של המידה המוסרית והכמיהה ליושרה נשענת כולה על רצון החירות ואיננה שונה ממנה. בלב החירות, המקום שבו האני נעשה שקוף לעצמו, בבחינת מעיין נובע, זה גם המקום שבו האני מבקש לבטא את עצמו ביושרה. שאיפתו ליושרה, אם כן, אינה חיפוש אחר דבר אחר, זר, מבחוץ, סוג של עקרון מסדר ומרגיע, אלא זו אותה כמיהה עצמה לחזור אל המרכז ולפעול מתוך המרכז. לא המרכז בתור מושג, שאז חזרנו שוב אל העול, אלא אל המרכז החירותי שהוא התמצית העמוקה ביותר של האני.

* 1 *

בילדותי אספתי גוגואים. אני זוכר את השמחה שבה קיבלתי את פניו של כל חרצן חדש, ואיך האצתי במשפחתי להרבות באכילת משמשים. את הגוגואים אספתי בתוך שקית שהלכה ותפחה. מדי פעם הייתי מתבונן באוצר היקר שלי בחמדה מאושרת, מנסה להעריך את מספר הגוגואים, משווה בדמיוני את חבילתי עם זו של ילדים אחרים, ורווה עונג מן הכמות הגדולה ומשקלה הנערם.

השתדלתי להיות זהיר, ולא לנהוג כמנהגם של ילדים אחרים שממהרים לבזבז את הגוגואים שלהם במשחקים פרועים. חששתי מן הילדים שינצלו אותי, ינצחו אותי, ידללו את אוצרי, ואף על פי שהיה סיכוי שאנצח ואגדיל כך את חבילתי, העדפתי ללכת על בטוח ולא להסתכן.

יותר מכך, החלטתי להתחכם ולשמור את האוצר שלי לעונה הבאה. כפי שהכרתי את חברי למשחק תיארתי לעצמי שלא רבים ינהגו כמוני ובשעה שהם יתחילו מאפס לי תהיה החבילה שלי.

אפס, הגוגואים בשקית הוריקו, הושחתו ואיבדו את כל ערכם. זרקתי אותם באכזבה אבל לא בהרבה אכזבה כי באותה עת כבר איש לא התעניין בגוגואים וגם ענייני שלי ירד פלאים. חזרתי לראותם כפי שהיו תמיד – חרצני משמש, דבר שערכו נקנה כולו מן העניין החברתי שהיה לנו בהם, מן החשיבות שהיה להם בעיני אחרים. הבנתי באותה עת שכל אחד חשב שהדבר הוא חשוב בעיני אחרים ועל כן גם ראוי שיהיה חשוב בעיניו שלו, ושבאופן זה כולנו הדבקנו זה את זה, ויצרנו ערך רק מן האשליה המשותפת. זה כאילו שהסכמנו כולנו בו זמנית לדמיין ביחד שגוגואים זה חשוב, ומרגע זה הוא המשיכו הגוגואים להחזיק את ערכם מכוח אותה הסכמה שבשתיקה.

אבל האם יש למשהו ערך שלא בדרך הזו של אשליה קולקטיבית?

* 2 *

את אותה שאלה אני שואל לגבי הכסף – האם ייתכן שגם הכסף הוא מן אשליה קולקטיבית שכזו? אלא שכאן, בשונה מן הגוגואים יש מערך שלם של אשליה הכולל מרכיבים רבים התומכים זה בזה, עד כי קשה מאוד לנתח את האשליה ולהשתחרר ממנה. בשעה שאתה מבקש לבודד מרכיב אחד ולהפנות אליו את מלוא תשומת לבך מתנפלים עליך מאחור כל שאר המרכיבים ומותירים אותך קצר נשימה מול התופעה שהיא בו זמנית טריוויאלית לחלוטין אבל גם מפתיעה בעומקה. אכן, יש משהו בכסף, שעל אף פשטות השימוש בו, ויומיומיותו, בכל זאת הוא צופן סוד ועטוף בערפל רב.

ויחד עם זאת גם עוד לפני שאני מבין את מה שמתחבא כאן בערפל, עוד לפני שאני מבין מה הוא כסף וכיצד הוא פועל יש הרגשה שיש כאן משהו שלא בהכרח עובד לטובתנו.

נכון, כשמסתכלים על כל מרכיב בנפרד קשה למצוא כאן רע, הכסף נשמע כמו רעיון גאוני, איזה אביזר טכני שמפשט כל כך הרבה דברים, ואם כי קורה שלא משתמשים בו באופן הוגן, הרי שזה נובע מטבעם של בני אדם יותר מאשר טבעו של הכסף. נכון, קשה למצוא דופי בכל מרכיב בנפרד אבל איכשהו השלם כולו משאיר תחושה עמומה שמשהו פה לא לגמרי מסתדר.

אבל הבעיה היא שקשה לחדור את התחושה העמומה הזו. גם מכיוון שאין לנו את הזמן למחקר, אנחנו עסוקים מדי בלעשות כסף, אבל יותר מכך כי יש משהו בעצם טבעו של הכסף המסרב לכך שיתבוננו בו ויחשבו על מהותו. כסף זה משהו שעושים אותו, נאבקים להשיג אותו, מתחכמים להתעשר בעזרתו, זה לא משהו שמהרהרים עליו. זה כאילו שהוא בנוי כך שלא יחשבו עליו. כאילו כל ניסיון להתבונן בו לעומק מצית אצלנו את כל הנקודות העיוורות שלנו עד כי איננו רואים דבר, או לחליפין אנו רואים דבר שהוא פשטני להחריד ובעצם לא מסביר את הטעינות העצומה של הנושא.

3

והנושא טעון. לפעמים הרבה יותר ממה שאנו מוכנים להודות. כי כן, אנו מסגלים לעצמנו, כאילו זה חלק מחוכמה הישרדותית שלנו, מן יחס כביכול לא אכפתי אל הכסף –  "הא, כסף זה לא חשוב, זה רק אמצעי." ומכיוון שזה נשמע הגיוני מאוד אנו מדכאים את כל הקולות האחרים שבעצם מעמידים בפועל את הכסף במרכז העולם.

אני בספק אם נוכל להתקדם לאן שהוא לפני שנודה בטעינות העצומה של הנושא. לצד המין, ואולי אפילו יותר מן המין, כסף הוא לא דבר שמדברים עליו. או מוטב: מדברים עליו הרבה אבל כדי לכסות, לא כדי לגלות את רגשותינו האמיתיים, את חולשותינו, ותלותנו, ופחדינו שכולם איכשהו מסתובבים שם באופן מסובך. לא יעזרו כל הצהרותינו הענייניות והתועלתניות, המבקשות להתייחס לנושא בקלות ראש, כסף הוא דבר טעון. בעומק הדברים, כשם שאין זה נאה להתייחם בציבור, כך אין זה נכון לחשוף את רגשותינו האמיתיים לכסף.

אבל מה שאנו לא מוכנים לחשוף אפילו בפני עצמנו, חזקה עליו שיפעיל אותנו כעבדים סומים אלה. ואין זה משנה אם אנחנו מן האנשים הרודפים אחרי כסף ומודים כביכול בפה מלא שכסף זה חשוב וכל מטרתם לעשות כסף, או דווקא מן האנשים שסבורים שכסף הוא דבר פעוט וצריך להסתפק במעט ההכרחי ממנו. כך או כך, עבור כולנו בני התרבות המודרנית, שלא הבטנו בכסף עין בעין, הוא רודה בנו. רודה בנו כיחידים אבל עוד יותר כתרבות.

שעל כן, כל דיון רציני בכסף דורש שנבין את הטעינות הזו ונתיר אותה. אחרת אנו יכולים להמשיך לחבר מספרים ולפתח תיאוריות כלכליות מורכבות ועדיין אין זה אנו שמשתמשים בכסף, אלא הכסף משתמש בנו. ודבר זה נכון לא פחות לגבי כלכלנים בכירים מאשר לגבי אנשים פשוטים שכל מה שיודעים על כסף מסתכם במספר כרטיס האשראי שלהם.

4

ואם אכן הכסף כפי שהוא פועל היום לא עובד לטובתנו אין זה משום שאנו טיפשים.

שהרי ייתכן שכל הסיפור של הכסף אינו נובע מטבע אנושי או מבנה חברתי דפוק אלא מאיזהו מערכת כלכלית שגדלה ללא שאיש כיוון אותה או השקיע בה מחשבה והפכה להיות מן מפלצת שמתקיימת ואך ורק מפחדים של אנשים ומאיו השתעבדות מרצון.

ייתכן שיש כאן פשוט מן כשל מחשבתי, כשל סיפורי, כשל בדמיון של האנשים שגרמו להם ליצור אשליה קולקטיבית שלא עובדת לטובתם. כמו אותם אנשים שמאמינים שחם בחוץ ומשום כך הולכים בשמש ובמאמץ רב מטפסים על הרים במטרה להגיע למקום קריר בשעה שלו רק היו יושבים במקום המקורי שלהם היא מגלים שכלל לא חם.

אכן ייתכן. נכון, זה יכול להישמע כמו איזו מן בדיחה קוסמית עצובה, אבל משום מה יש לי חשד שאכן זה המצב – התפתינו לאשליה קולקטיבית המעודדת אותנו להמשיך להניע את מכונת החלומות בלי שום קשר לממשות החיים. אנו עושים את זה כי כל האחרים עושים את זה. אנו עושים את זה כי אנחנו לא יודעים לעשות משהו אחר. אנחנו עושים את זה כי אנחנו לא יודעים לעצור, אבל בראש ובראשונה אנחנו עושים את זה כי אנחנו לא מסוגלים להעלות על דעתנו שכל זה הוא אשליה.    

   

לכסף יש מבנה

השימוש התדיר שאנו עושים בכסף, ההתוודעות שלנו אליו מגיל צעיר, העיסוק הרב בהשגתו, כל אלה עושים אותו עבורנו מובן מאיליו ומעניקים את התחושה שהוא נהיר, שקוף ופשוט. משום כך מעטים מבחינים שעצם מהותו של הכסף נותר לוטה בערפל ולגמרי לא מובן. זה כך לא רק עבור ההדיוט, האיש הפשוט מן הרחוב הרחוק מענייני כלכלה, אלא גם עבור כלכלנים גדולים שיודעים לשרטט גרפים מורכבים המתארים יחסי כוחות בשוק, אבל מתקשים להגיע להסכמה לגבי השאלה הפשוטה:

כשאדם מחזיק בידו שטר של אלף דולר, מה הוא בעצם הדבר שהוא מחזיק בידו?

וכשאותו אדם שורף את השטר, מה הוא הדבר שאבד לעולם?

ומכיוון שעצם מהותו של הכסף נסתרת מאתנו, במילא אנו מתקשים להבחין שלכסף יש מבנה פנימי מסוים, ושמבנה פנימי זה לא רק שאינו הכרחי וכמוהו היו יכולים להיות אחרים, אלא ייתכן שמבנה פנימי מסוים זה הוא לא חכם ואחראי לבעיות עקרוניות רבות שאנו רואים בכלכלה המודרנית.

שעון הקיץ

כך שייתכן שעיסוקנו הרב ברפורמות חברתיות בניסיון לעזור לעניים, לאזן את הפערים, לייצב את הכלכלה, ולהביאה להבראה, ייתכן שכל המאמץ המורכב הזה, מיותר. יכול להיות שכל זה יכול להיפתר בהינף אחד אם נהייה מסוגלים לייצר כסף חכם יותר.

למה הדבר דומה?

חישבו על ממשלה שרואה את היתרונות הרבים בקימה מוקדמת יותר בתקופת הקיץ. ייתכן שמתוך הבנה זו היא מחליטה לפנות למעסיקים, עובדים, עצמאיים ושאר האוכלוסייה בבקשה נרגשת לקום מוקדם יותר וללכת לישון מוקדם יותר ובכך לחסוך לכולם כסף רב. ייתכן אפילו שבכדי לעודד את ההתנהגות הרצויה היא הייתה מציעה תמריצים שונים, ויוצאת במסעות פרסום, ודרכי חינוך דוגמת המסעות לחיסכון במים. ייתכן שפנייה רחבה זו לציבור, מלבד מאמץ השכנוע שהיה כרוך בה, היה מעורר גל תגובות נזעמות בשל מה שהיה מזוהה כפלישה לתחום הפרט – "ממתי הממשלה פולשת לסדר היום האישי של אנשים ומחליטה עבור מתי לקום בבוקר?".

והנה, במקום כל זאת, עשתה הממשלה דבר פשוט אחד – היא הגדירה את שעון הקיץ. מה שעד עכשיו היה שבע, בחודשי הקיץ יהיה שש. זה הכל.

כך יכול לקרות בעניין הכסף. המבנה הפנימי והלא מודע של הכסף הוא כזה שכדי לתקן או עוולותיו צריך מאמץ חברתי וכלכלי רב ומתמיד. כמו במקרה של שעון הקיץ, על מנת להתיר ביד שמאל את מה שבאופן לא מודע קלקלנו ביד ימין, נדרש מאמץ מתמיד של שכנוע, תמיכה סוציאלית, מערך גביית מסים, תמריצים, תחיקה, מוסדות פילנטרופים, עבודה סוציאלית ועוד מני רפורמות המתחדשות לבקרים. ייתכן שכל המאמץ העצום הזה מיותר. ייתכן שהכל יכול להסתדר מעצמו וללא כל מאמץ עם שינוי המבנה הפנימי של הכסף.

האמנם זה אפשרי?

כדי לענות על השאלה הזו אני מבקש להבין את מה שלמדנו לקבל כמובן מאיליו – להבין את מהותו של הכסף, את המבנה הפנימי שלו, את האופן בו משפיע מבנה פנימי זה על חיינו, ובסופו של דבר לבדוק מבנים פנימיים אלטרנטיביים ואת השפעתם האפשרית על האנושות.

איש לא תכנן את הכסף

איש שלא תכנן את הכסף שאנו משתמשים בו היום. הוא נוצר מעצמו כתוצאה מהיסטוריה ארוכת שנים שכללה בתוכה אירועי מפתח, החלטות קריטיות, אבל בעיקר הרבה שינויים קטנים ומצטברים שעיצבו את המבנה הפנימי של הכסף המוכר היום. תהליכים אלה הם כמובן בלתי נפרדים מתהליכים חברתיים כוללים ואירועים היסטוריים מרכזיים.

לא תמיד ההיסטוריה, ולצורך זה אפילו האבולוציה, מייצרת את הפתרונות החכמים ביותר.

דוגמא מצוינת לכך היא סידור האותיות במקלדת הנפוצה. מדוע האותיות מסודרות כפי שהן מסודרות? מסתבר שהאותיות במקלדת מסודרת כפי שהיו מסודרת האותיות במכונות הכתיבה הישנות. אלה סודרו כפי שסודרו על מנת לפתור בעיה מכאנית שהייתה נפוצה במכונות הכתיבה אך ששוב אין להן משמעות במקלדת המודרנית. הבעיה נוצרה כאשר כתוצאה ממהירות הקלדה גבוהה נתקעו מנופי אותיות סמוכות. הפתרון המכאני הרחיק זו מזו אותיות שמופיעות תדיר ביחד במילים באנגלית, והאט את מהירות ההקלדה בכדי למנוע את ההיתקעות. כלומר, סידור האותיות במקלדת הוא בעצם הסידור הפחות יעיל שאפשר להעלות על הדעת, סידור שמיועד לעכב את מהירות הכתיבה. ואם כך, מדוע לא שונו הדברים במהלך השנים? מכיוון שאנשים התרגלו למערך אותיות מסוים והמאמץ שהיה כרוך בחינוך דור חדש של כתבנים נראה תמיד רב מדי לעומת התועלת הרגעית שהיה אפשר להפיק משינוי כזה. העניין הוא כמובן שצריך לבדוק מאמץ שינוי כזה לא כנגד תפוקה זמנית ומקומית, אלא כנגד עשרות שנים ואולי מאות שנים שעוד מצפים לנו עם מקלדות לא יעילות. שינוי כזה אף על פי שבמשך שנה שנתיים יכול לגזול זמן רב בסופו של דבר בפרספקטיבה של עשרות שנים יחסוך מאתנו הרבה יותר זמן. אבל הדברים בנויים כך (וזה דרך אגב חלק מבעיה של מבנה הכסף המודרני) שאיש לא ישקיע מזמנו עכשיו כדי להרוויח בעוד עשרות שנים. 

איש לא תכנן את הכסף ובכל זאת הוא עוצב וקיבל מבנה פנימי מסוים. כל שינוי של מבנה פנימי זה, כדוגמת שינוי מערך האותיות במקלדת, יראה לא סביר, כרוך במאמץ רב ולא משתלם, ובכל זאת כשמסתכלים על כך בפרספקטיבה רחבה יותר, נראה שמאמץ זה חיוני. כמעט הייתי אומר – אין לנו ברירה.

אין לנו ברירה

אני רוצה לסמן, ומבלי להיכנס לפרטים, מספר מן התוצאות הבעייתיות שאני רואה לכסף המודרני. חשוב לי להדגיש שבעיות אלה נובעות מן המבנה הפנימי של הכסף המקובל היום ואין כאן ביקורת עקרונית על הכסף. למעשה, אני רואה בכסף המצאה גאונית, אחת מאותן המצאות דוגמת הגלגל והאש שהאנושות לא יכולה בלעדיהן.

בעיית אובדן המשמעות: הדברים בנויים כך, ומגמה זו הולכת ומתחזקת, שאנשים פחות ופחות עסוקים באופן מקצועי ויותר עסוקים ביצירת כסף. ואם עשיית כסף היא המטרה, אז מדוע לא לבחור בדרך היעילה ביותר לעשות זאת? בסוג כזה של מחשבה הולכת ומאבדת המקצועיות את ערכה ומשמעותה. הולכת לאיבוד תחושת הגאווה המקצועית, האחריות המקצועית, העומק – הכל נעשה זמני וחליף. לאיש אין זמן להתעמק בתיקון הרכב שלך כראוי. העיקר שהוא קיבל את הכסף. אדרבא אם תחזור אליו מחר כי התיקון לא היה מוצלח, הוא עתיד להוציא ממך עוד כסף. תהליך זה יוצר השטחה של כל המשמעויות וכינוסן למשמעות אחת –כסף שבפני עצמה ברובד הממשי היא נטולת משמעות ומותירה את האדם ריקני וסובל.  

המטרה מכשירה את האמצעים: במילא אם עשיית הכסף היא המטרה, ובהכרות עם התבונה וכושר ההמצאה האנושית, נמצא דרכים יותר ויותר מתוחכמות לעשות כסף שמתעלמות מכל מני שיקולים אתיים, חוקיים ואחרים. אך טבעי הוא. כמעט הייתי אומר צו התבונה. כנגד צו תבונה זה שכולם מכירים בו, צריכה המערכת המשפטית והחברתית להעמיד עוד ועוד חסמים מעכבים ומדכאים. אבל תמיד נמצאות דרכים לעקוף את החסמים והמערכת הולכת ומסתרבלת.

אי שוויון: איכשהו המבנה של הכסף המודרני מאפשר הסעה של עוצמה אנושית באופן שמעט אנשים יכולים ליהנות מפרי העבודה של הרבה אנשים. מעולם, לאורך כל ההיסטוריה האנושית לא היו פערים כאלה בין עשירים לעניים, הדבר פשוט היה בלתי אפשרי מעשית. היום כשמונים אחוז מן העושר העולמי מרוכזים בידיהם של מספר אחוזים בודדים באוכלוסייה.

בעיית העוני: היה אפשר להבליג על אי השוויון אם העניים היו זוכים לרמת חיים מכובדת בסיסית, אבל אנו עדים לרמות עוני מנוולות ובעקבות זאת לשרשרת של בעיות חברתיות שאין להן כל הצדקה.

ניצול של הסביבה ומחשבה קצרת זמן: אם יותר משתלם לכרות את העץ עכשיו ולהשקיע את הכסף כדי שייצר עוד כסף, מאשר לנטוע עץ שעתיד להניב תוצאות בעוד עשרים שנה, מדוע אנו מפלאים על כריתת יערות מסיבית?

חוסר קשר בין המצב הפיסי למציאות הכלכלית: תמיד הפליא אותי כיצד זה בצד זה יכולים להתקיים מחסור ואבטלה. והרי אם יש מחסור האם אין זה סימן שדרושה עבודה כדי להשלים את המחסור? ובכל זאת זה אחד מסימניה של כלכלת הכסף המודרנית. בו זמנית אנשים גוועים ברעב ואחרים לא מאוד רחוקים משם, משמידים יבולים כי לא משתלם למכור אותם.

חוסר זמן חופשי: אומרים שבמצבה הנוכחי של האנושות די היה שכל אדם יעבוד מספר שעות בשבוע כדי שכולנו ללא יוצא מן הכלל נחייה ברווחה. ובכל זאת המצב הפוך, אם נשים לרגע בסוגריים את המובטלים, כל מי שאינו מובטל עובד בדרך כלל שעות רבות, הרבה יותר מדי רבות.  

צריכת יתר: אחת הסיבות לשות העבודה הרבות היא הצורך לצרוך, זהו מעגל הרסני לאדם והרסני לסביבה.

חברה חומרנית:

פיתוח מואץ ולא מתחשב בסביבה: הדברים בנויים כך שכדי להצליח להחזיק מעמד צריך לרוץ כל פעם מהר יותר. הפיתוח המואץ הוא חלק בלתי נפרד ממבנה הכסף המודרני. וכמו שרבים כבר ציינו, אף על פי שאנו חיים במרחב פיסי רווי שפע, הוא גם מוגבל ובמוקדם ובמאוחר הפיתוח המואץ יצטרך להתייצב מול מגבלות אלה. 

כל הבעיות הללו, וסימנת רק את חלק קטן מהן, הן לא תוצאה של פסיכולוגיה חמדנית, ולא נובעות ממגבלות אנושיות עקרוניות, אלא באופן פשוט ונקי הן תוצאה ממבנה לקוי של הכסף המודרני. גדולה אמונתי שאפשר אחרת.

הפסיכולוגיה של הכסף

ובכל זאת הכסף הוא לא רק תופעה כלכלית, אולי הרבה לפני כן, הוא תופעה פסיכולוגית ולפני שאני נכנס לעובי הקורה ברצוני להאיר פן זה שבדרכו גם משפיע רבות על הכלכלה.

כמו רבים אחרים בני דורי גדלתי על ההנחה הלא מודעת שכסף זה דבר רע.

היום קשה מאוד לחדור דרך כל המסך הפסיכולוגי הזה כדי לעמוד על טבעו האמיתי של הכסף. מסך פסיכולוגי זה מצטרף לכל מני הטעיות שנובעות מחוסר מחשבה ומקושי להעמיק שמאפיינים את העיסוק בכסף. ובכל זאת, לפעמים עצם זה שמאירים את הקושי, די בו לעזור.

שלושה איים

ניקח שלושה איים זהים לחלוטין הנמצאים אי שם בלב האוקיינוס ומנותקים מכל חברה אנושית אחרת. נשים בכל אי קבוצת אנשים – חברה. החברות זהות במשאבי האנוש שלהן ושונות רק בדבר אחד – בארגון שלהן. והנה אחרי מאה שנה כשאנו חוזרים אל האיים האלה אנו רואים:

אי ראשון: החיים עלובים. אנשים עובדים קשה, אבל אין שפע אין נחת רוח, ולא פעם יש רעב והרבה חוסר שביעות רצון.

אי שני: יש פיתוח מואץ שמדלדל את האי ומביא למשברים. כולם עובדים קשה ויש חוסר שביעות רצון למרות שלכאורה יש אמצעים רבים בידי כולם להגשים את חלומותיהם.

אי שלישי: יש שפע יציב המאפשר לאנשים לעבוד הרבה פחות וליהנות מן החיים. אין רעב.

מה עשה את ההבדל?

שוב, כל הנתונים זהים. בכל אחד מן האיים אותם משאבי טבע אותם אנשים. ההבדל היחיד נובע מאופן ההתארגנות האנושית. והנה הבדל זה בהתארגנות ולא הבדל בכמות המשאבים או חכמת האנשים או בכוחם ויכולתם הוא שעשה את ההבדל הגדול. עם אותם נתונים התוצאה היא אחרת לגמרי. עם אותם נתונים כל אי הניב משהו אחר. מה מקור ההבדל? איך סוג הארגון האנושי משפיע? באיזה אופן הוא משפיע? האם זה קשור במוטיבציה של האנשים לעבוד? והרי באי הראשון כולם עובדים קשה יותר בסופו של דבר. כך שזה לא קשור בכמות העבודה – זה קשור באיכות העבודה המתאפשר בעזרת הארגון.

ארגון אנושי/חברתי כלכלי

יאמר כבר כאן שבדברי על "ארגון" אני לא מדבר על ארגון נשלט על ידי תוכנית חכמה וידועה מראש. אני מדבר על סוג של תקשורת בין אנשים שהתוצאה שלו היא וויסות "חכם" של העבודה.

ארגון כזה הוא תופעה מגיחה. וכמו תופעות מגיחות אחרות הוא תלוי בריבוי של אינטראקצית בודדות, שכביכול אין כל קשר ביניהן ואשר בכל זאת, בשל טבעה של רשת האינטראקציות מייצרות ארגון חכם.

דוגמא להגחה כזו אנו רואים במגדל טרמיטים, במעוף של ציפורים ועוד.

העוצמה הנכונה, במקום הנכון בזמן הנכון 

מה הוא וויסות חכם של העבודה? במשפט אחד: העוצמה הנכונה במקום הנכון בזמן הנכון.

אפשר לעשות רדוקציה של כל סוגי העבודה האנושית להשקעה של כוח בהזזה של חומר ממקום למקום.

כלומר, החומר האנושי פועל על גבי החומר של האי. כתוצאה מן המפגש ביניהם, מן הפעולה של החומר האנושי על החומר של האי, מתקבלת תוצאה. התוצאה השונה בכל אי נובעת מאיכויות שונות שבהן פועל החומר האנושי על החומר של האי. כלומר מארגון שונה של "עבודה, מקום וזמן".

למשל, מסור חשמלי דורש בסיכום פחות עבודה מאשר מסור ידני (גם כאשר אני מסכם את העבודה שהושקעה בייצור המסור ובייצור החשמל) מכיוון שהוא מאפשר את נעיצת השיניים בעיתוי הנכון במקום הנכון. אני יכול להשקיע הרבה כוח במסור הידני אבל באופן הרבה פחות יעיל. או למשל: לזרוע תירס בקיץ לא יניב כמו שתילת תירס בתחילת החורף.

צריך להבין את הנוסחה הזו במספר ממדים שונים

1. עניין הדיוק: המקצועיות שמתאפשרת בשל ארגון אנושי כלכלי ומאפשרת אותו – אני אצטרך הרבה יותר זמן לתקן תנור חשמלי מאשר חשמלאי מוסמך. אם בכלל אצליח.
2. כינוס עוצמה: היכולת לכנס עוצמה רבה במקומות מפתח מסוימים, דבר המתאפשר למשל כאשר מגייסים אנשים רבים לבניית גשר שעתיד לשרת אותם כולם אבל שאף אחד לבד לא היה מסוגל לבנות אותו.
3. ניוד עוצמה בזמן: היכולת להשקיע היום את מיטב הכוחות כדי לקבל תפוקה בעתיד.

כל אלה הם צורות שונות של ניוד עוצמה אנושית המאפשר בסופו של דבר ניצול הזדמנויות – בתגובה לאי – העוצמה הנכונה בזמן הנכון במקום הנכון.

שפות שונות

ההבדל בין אי אחד לשני נובע מארגון שונה של עבודה זמן ומקום. הבדל זה לא נובע מתוכנית-על שמישהו בנה, אלא מסוג התקשורת שיש בין אנשים. באופן הכי קיצוני אפשר לומר שבאי הראשון מדברים דבילית, באי השני מדברים שפילית ובאי השלישי מדברים תבינית. בגלל שמדברים בשפה אחרת – כלומר שהתקשורת בין אנשים היא אחרת, נוצרת מציאות עבודה שהיא אחרת, אשר כתוצאה ממנה האי מגיב אחרת. אני רוצה לנסות להבין מה מאפיין את השפה התבינית.

שזה אומר בעצם, שניוד נכון של עוצמה למקום הנכון בזמן הנכון הוא בסופו של דבר עניין של מידע. עניין קוגניטיבי. מה שמאפשרת השפה הוא היווצרותו של מידע זה. מה שמאפשרת השפה הוא גם הפעולה בעקבות מידע זה.

הגדרת שפע

בסופו של דבר אנו רואים מערכת אנושית הפועלת על האי ואשר במקרה אחד מניבה יותר שפע מאשר במקרים אחרים. אך כיצד נרצה להגדיר שפע זה?

אגדיר שפע כמצב בו מתאפשרת תזוזה של חומר ממקום למקום באופן ש:

1. יניב שפע חומרי,
2. לא ישעבד אדם זה או אחר,
3. יניב שפע של זמן שהוא בבעלות כל אדם. כלומר שהאדם בוחר מה לעשות עם זמנו. בדרך כלל מגדירים שפע בדמות הזמן הפנוי, החופשי, הנותר לאדם. ואני אומר שאם אדם עושה מה שהוא רוצה גם אם זו עבודה זה עדיין חלק מהגדרת השפע שלו. כך ששפע אינו דווקא ההגלדה של הזמן הפנוי מעבודה אלא הזמן הפנוי משיעבוד. 

בסופו של דבר גם הגדרה של שפע חומרי וגם ההגדרה של שיעבוד קשורים לסעיף השלישי. מכיוון שאני ארצה להגדיר שפע חומרי כ"מה שמאפשר את החירות". כי זה לא אומר שככל שיש יותר שפע חומרי כך יש יותר חירות. ישנה המידה הנכונה של שפע חומרי, המגדילה באופן אופטימלי את השפע האנושי.

סתירה בין ארגון לחופש?

איך משלבים בין מציאות שבה כל אדם הוא חופשי באופן מקסימלי לבין ארגון יעיל שמייצר שפע – כלומר שמייצר חירות?

אלה לכאורה שתי דרישות שונות:

ארגון חברה יעיל הוא כזה שיאפשר את העבודה הנכונה בזמן הנכון במקום הנכון. מעט עבודה במקום הנכון בזמן הנכון חוסכת הרבה עבודה פחות חכמה.

חירות אישית היא האפשרות של כל אחד לבחור באופי אישי לעשות מה שהוא רוצה מתי שהוא רוצה.

איך "אדם שעושה מה שהוא רוצה מתי שהוא רוצה" יכול להתלכד עם "עבודה נכונה שצריכה להיעשות בזמן הנכון ובמקום הנכון"?

הקפיטליזם מאפשר משהו דומה לזה. מכיוון שאין אף אדם או שיטה שיכולים מראש להגדיר מתי יידרש לעשות דבר נכון בזמן נכון במקום נכון אז מעבירים את השליטה לידי יחידים שמנצלים הזדמנויות – ניצול הזדמנויות אישי זה, בחלק מן המקרים, תורם לשפע של החברה ככלל על ידי התלכדותו עם ה"עבודה נכונה בזמן הנכון במקום הנכון".

אבל לא תמיד יש זהות בין ניצול הזדמנויות המבטאות את רצונו האישי של האדם עם העבודה הנכונה בזמן הנכון במטרה להרבות את השפע של החברה בגדול. נכון, הוא הגדיל את השפע של החברה בהגדילו את השפע שלו באופן אישי, אבל אם היה עושה מעשה אחר ייתכן שהיה עוד יותר מגדיל את השפע של החברה.

זה בצרוף סיבות אחרות מבהירות לי שהקפיטליזם הוא לא בדיוק השפה התבינית שאנו מחפשים. אבל הקפיטליזים נותן לנו הצצה אל תוך האפשרות של ארגון עצמי – כלומר חכמת ארגון המגיחה לא מתוך תוכנית-על אלא מתוך ריבוי אינטראקציות בודדות.

 תנועת הכסף

אומרים שכלכלה בריאה היא כזו שיש בה תנועה רבה, שהכסף מחליף הרבה פעמים ידיים, אות הוא לפעילות כלכלית אינטנסיבית. ואם כי, כפי שאראה בהמשך, מידה מסוימת של תנועה דרושה, אני לא בטוח שהכלל שככל שיש יותר תנועה זה יותר טוב, הוא נכון. לא תמיד צריכה ויצרנות מרובה הן לטובת המערכת הכלכלית והמשמעות האנושית.

יחד עם זאת אנו זקוקים תמיד למידה מסוימת של תנועה, של שיח, בתוך המערכת. אנו זקוקים לה משתי סיבות שונות:

1. על מנת ליצור לכידות בתוך החברה/ארגון כלכלי. ללא מינימום של שיח המערכת הולכת ודועכת. דומה הדבר למנוע של מכונית שחייב לנוע על ריק מספר סיבובים בדקה גם אם המכונית אינה נוסעת. או במשל אחר, דומה הדבר לגוף החי שחייב מידה מסוימת של חילוף חומרים כדי לשמור על החיים גם אם לכאורה הוא אינו פעיל.
2. על מנת שבאינטראקציה עם האי (המציאות הפיסית) יהיה אפשר לנצל הזדמנויות – כלומר, לפעול בזמן הנכון במקום הנכון בעוצמה הנכונה.

בדרך כלל אומרים שאדם שצורך הרבה יוצר עבודה לאנשים אחרים אשר בתורם יכולים להרוויח כסף ולצרוך ובאופן זה עצם זרימת הכסף מייצרת שפע. מה יקרה אם נאיט את המהירות? מה יקרה אם נצרוך פחות, נעבוד פחות? האם בהכרח תהייה פגיעה בשפע החומרי? ויותר מכך האם בהכרח תהייה פגיעה בשפע האנושי?

זה תלוי.

בכך אופן די ברור שבמערכת כספית בריאה החוק שאומר שהאצת מהירות תמיד היא טובה, אינו נכון.

מה הבעיה באיטיות?

בהתאם לשני הסעיפים שלמעלה. תנועת חילופין איטית מדי תגרום לאובדן השפה, לדעיכת הארגון כארגון, נדמה לי שכדי להגיע למצב האל-חזור הזה שמעבר לו תלך ותדעך הלכידות והשפה, צריך להאיט הרבה מעבר לתאוטה שאנו אי פעם מגיעים אליה באופן טבעי – הגזע האנושי הוא פעלתני הרבה יותר מדי. אני לא דואג בעניין הזה.

אבל בעניין ניצול הזדמנויות יש למהירות חשיבות ברמה אחרת. אמרתי שכל העניין של ניצול הזדמנות קשור בניתוב העוצמה הנכונה במקום הנכון בזמן הנכון. והנה, עלינו להגדיר מה פירוש הזמן הנכון. כמה ארוך יכול להיות הזמן הנכון. האם מדובר בשנייה? דקה? בשעה? ביום? אם מדובר בדקה הרי שהמערכת חייבת להיות בתנועה מהירה כל הזמן כדי שתוכל להגיב מהר. אחרת הדקה תיבלע ובכלל לא תורגש ההזדמנות. עניין זה יגדיר, אם כן מה פירושו של איטי מדי ביחד לפעולת המערכת על האי. כתוצאה מחילוץ חומרים איטי מדי יפוספסו הזדמנויות, תהיה אנאכרוניזציה שלא תיטיב לנצל הזדמנויות ליצור שפע.