שדה המשמעות הקבוצתי

אני רוצה לעצור כאן ברצף ההסכמות ולהתפנות להבהיר את התפקיד החיוני שמשמש "שדה המשמעות הקבוצתי" לכל מה שאנו עוסקים בו כאן. כמו שאמרתי למעלה חלק גדול מן ההסכמות נועד לייצר מצע של ביטחון שבתוכו יכול כל יחיד לפעול. מצע זה, בוודאי קשור לביטחון בפועל, אבל ראש לכול הוא קשור ביציבות של שדה המשמעות הקבוצתי, בין היתר מכיוון שעיקר האיומים שאנו עומדים לפניהם לא באים מחוץ לקבוצה – הם באים מבפנים.

אתחיל בשאלה מתריסה: מדוע, בהינתן שכל שאר האנשים ממלאים אחר ההסכמות, שתעשה כן גם אתה? הרי אם תפר הסכמה, אתה עשוי להרוויח מכך. ואם אתה שואל את השאלה הזו, מדוע שלא ישאלו אותה גם האחרים, ויגררו את הקבוצה כולה, לקריסה אל תוך מערכת לקחנית של חוסר אמון?

ואפילו אתה ער לאפשרות הקריסה – מדוע שתהייה ה"פרייר" היחיד שפועל מתוך רוח נדיבה, כשיש סיכוי שכל האחרים סביבך כבר איבדו את המוטיבציה לנהוג כך? או בניסוח אחר: כיצד פועלת כאן היד הנעלמה לשמור על ההתארגנות כהתארגנות דיאלוגית?

כשבאים לבחון את תוצאות המחקרים שנעשו בתורת המשחקים אנו רואים שלא פעם משחקים חברתיים קורסים אל הפתרון שהוא לא מיטבי לאף אחד מן הצדדים, אבל שמשקף באופן הנאמן ביותר את המרדף של כל יחיד אחר האינטרסים שלו, על בסיס חוסר האמון שלו בזולתו. דוגמא מוכרת היא דילמת האסיר – לו היו ה"אסירים" נותנים אמון זה בזה ומשתפים פעולה – כל אחד היה מרוויח, אבל כיוון שכל אחד מניח שהאחר מניח שהוא מניח שהאחר ינהג באופן חסר אמון – כך הוא נוהג. זה לא שאין יד נעלמה – בהחלט יש – באופן לגמרי טיפוסי מגיחים דפוסים ניתנים לניבוי של סדר – אבל סדר לקחני. ובהיעדר מערכת של ענישה ואכיפה, מדוע שהיד הנעלמה, גם בהתארגנות דיאלוגית, לא תדחוף בסופו של דבר אל מציאות לקחנית?

גם במחקרים חברתיים אלו שנעשו בהשראת תורת המשחקים מגיחות חריגות שלא מתיישבות עם ההיגיון הלקחני – במשחקים רבים אנשים נוטים לפעול לא רק למען האינטרס שלהם אלא גם למען האינטרסים של זולתם כשברור לכול, גם להם עצמם, שהם מפסידים מכך.

ההסברים המקובלים לחריגות אלה נשענים על קיומן של נורמות קודמות – ערכים של נתינה ועזרה לזולת שמתערבים כאן. (וגם את זה אפשר להסביר במונחים אנוכיים של אדם שיש לו אינטרס לשמור את הדימוי החיובי שלו בעיני עצמו). אני לא בטוח שזה לבדו יכול להסביר.

יותר מזה, אני סבור ששום ארגון חברתי, לקחני או אחר, לא יכול באמת לפעול כשהוא נסמך רק על תפיסה לקחנית – כזו שכל מעיינה הוא רק הגדלת הרווח האישי. או בניסוח אחר: היד הנעלמה לא מתקיימת כשהנחת המוצא היחידה היא שכל אחד רק דואג לאינטרסים האישיים שלו.

נדרש משהו נוסף. ואכן, אני סבור שבכל ארגון, כל אדם, בצד העין הפתוחה והדואגת לאינטרסים האישיים שלו, פותח עיין שנייה הדואגת לשותפות. אני חושב שכפילות מבט זו חיונית, ורק כך אפשר להסביר את הנטייה לשמור על נורמות בכל התארגנות חברתית – בין אי־דיאלוגית ובין דיאלוגית. אפילו המשחק התוקפני ביותר, יוצר מסגרת של שותפות, שכל אחד לוקח חלק בשימורה.

דאגה זו לשותפות אינה דאגה למבנה תיאורטי, רעיון או סיפור, זו בראש ובראשונה דאגה לשדה המשמעות, עניין מוחשי לחלוטין, שאדם נוכח אותו כשדה שייכות. היעתרותו לנורמה, לפיכך, איננה רק עניין של שיקול מופשט – יש לו אינטרס, לגמרי לא תיאורטי, ששדה המשמעות החברתי ימשיך להתקיים, ויש לו את החוש והמנגנון הפנימי שמאפשר לווסת את התנהגותו בהתאם לכך.

שדה שייכות הוא המקום בו האדם יכול ליצור משמעות. כששדה המשמעות קורס, גם היכולת של האדם ליצור משמעות קורסת.

זו אינה אבדה שולית – אובדן הכושר ליצר משמעות היא אובדן החיוניות, וסחף לכיוון המוות. וכך, בו זמנית, שדה המשמעות נחוץ הן ליחיד והן לקבוצה. הוא מלכד את הקבוצה ונותן לה את אותו ערך מוסף – אקלים, שייכות, נוכחות, שפה – שבתוכה משובצים חברי הקבוצה, ומסוגלים ליצור משמעות וחיוניות.

כששדה המשמעות קורס, הקבוצה קורסת.

וזה אומר: דיס־אוריינטציה של הפרטים בקבוצה שלא מסוגלים יותר ליצר משמעות ולמצוא את מקומם, בכלל זה ברמה הפיסית הפשוטה ביותר של קיום צרכיהם. היחידים מפסיקים לחוש את אותה ישות קבוצתית המזינה אותם. ממילא המון אנרגיה מושקעת בתחזוקת מה שנותר מן הקבוצה. ולמעשה זה עבר את גבול שיווי המשקל – יותר אנרגיה מושקעת בתחזוק הקבוצה (סכסוכים, הימנעות מסכסוכים) מאשר במטרות שלה, באופן שעושה אותה קבוצה הישרדותית. פאזה אחרונה לפני הכחדתה המוחלטת.

כל מעשה של אדם, בצד זה שהוא משתמש בשדה המשמעות הקיים של הקבוצה כדי ליצור את משמעותו האישית והמקומית, גם מקיים ומנכיח את שדה המשמעות בעצם עשייתו.

עניין אחרון זה מביא אותנו להגדרה חדשה של ביטחון, שיותר משהו ביטחון פיסי־הישרדותי, הוא השלמות, ההרמוניה והאיזון, של שדה המשמעות. עניין שאתה תורם לו באופן פעיל בעצם שאיפת האחדות.

במילים אחרות: האמון שלך ביד הנעלמה אינו רק אמון פסיבי – מן אמונה שבדעה, אלא שותפות פעילה דרכה אתה גם נוכח בקיומו של שדה המשמעות, וגם תורם לו בפועל.

כעת אפשר גם להרחיב ולדבר על אותה שאיפת אחדות במונחים של יופי, איכות, אצילות, חוכמה, וכן הלאה. ערכים שהם לא ערכים נורמטיבית גרידא, אלא ביטוי לאותה רגישות לשדה המשמעות ולמגמת האחדתו. היד הנעלמה היא ביטוי לעקרון הסדר הזה שאתה שותף לו באופן פעיל. אין זה גורם זר, אלא חלק ממגמת האחדות שאתה מנכיח. אינך נשען על משהו תיאורטי – אתה נשען על משהו שאתה יכול לחוש את התעצמותו תוך כדי הישענותך עליו.

זהו סוג אחר של ביטחון מאשר הביטחון ההישרדותי. הייתי אומר שאלה שני מקורות שונים לביטחון. מקור אחד הוא הבעלות ומקור שני הוא השייכות. מקור הביטחון בתרבות אי־דיאלוגית הוא הבעלות שהיא גם האחיזה בעתיד. מקור הביטחון בתרבות דיאלוגית הוא השייכות שהוא גם השחרור של העתיד. לסמוך על שדה המשמעות זה לסמוך על היד הנעלמה. לנסות לעגן את שדה המשמעות בדקדוק קפדני זה להחליף את האמון בשייכות בהיאחזות בבעלות.