מעגל של אהבת חינם

עקרון ההדדיות אינו פועל לאלץ איזון אלא מבקש אותו.

זה הבדל גדול, הקשור לאחד מן העקרונות המרכזיים של התארגנות דיאלוגית – עקרון האחריות, או העיקרון של לתת בלי לקחת, או אפילו הייתי מגדיר אותו כעקרון של אהבת חינם.

וכמובן, כל אחד מביטויים אלה מזמין פרשנות בתוך ההקשר הראוי.

אופי התקשורת המאפיינת את המרחב האי־דיאלוגי הוא מה שאני מכנה "תקשורת קושרת". בתקשורת קושרת אנשים אמנם מחפשים זה את קרבתו של זה, אבל נופלים קורבן למנגנון מכני שבו ההתקרבות הופכת לקשירה הדדית.

מהלך שהתחיל כנתינה מסתיים בלקיחה.

דוגמא קלאסית לכך היא הצהרת האהבה שנאמרת לא רק כביטוי של אהבה, אלא כתביעה מן הצד השני להחזיר אהבה. ואכן הצד השני יתכווץ מול התביעה הזו, וממילא גם יתקשה להחזיר אהבה.

דימוי שאני מרבה להשתמש בו הוא דימוי הקרס – הנה ידי מושטת לנתינה, אצבעותיה פרושות, לא לוקחות דבר. אבל, ברגע האחרון מן קיפול קטן של אצבע הופך את כל זה – שבמקור היה אקט של נתינה – לאקט של לקיחה. הקרס (שהוא חלק הזכר) נתפס בזולת (שיש לו טבעות־נקבה על כל גופו), וקושר אותו. אולי בכוונתו המקורית הוא נתן כדי לשחרר, אבל בהמשך התהפכה נתינתו וכעת הוא נותן כדי לאחוז. האחיזה הזו מתהדקת ככל שהאדם מולו מנסה להשתחרר ממנה.

זה חלק ממנגנון מכני, שעל מנת להיטיב להבינו צריך לראות כיצד הוא מתפרש על פני שלושת הקומות שתיארתי למעלה, וביחד יוצר מנגנון, שדומה שהוא חזק מן האדם.

ואם כן, הבסיס להתארגנות דיאלוגית, הוא היכולת לעבור לאופן חדש של תקשורת, אופן שאני מכנה "תקשורת משחררת" ואשר מהותו נתונה תחת הכותרת הזו של "לתת בלי לקחת".

כאן אפשר לנסח מספר הסכמות רלוונטיות: גלה אחריות לזולתך אבל לא אחריות עודפת. גלה ערבות שאיננה התערבות. גלה אכפתיות שאינה מחשקת.

אבל ראש לכולן אולי הסכמה פשוטה זו:

הסכמה : אל תתעלם

אנו מחוברים זה לזה באינספור דרכים ורבדים שאינם ידועים לנו, ועושים אותנו שייכים למארג אחד. השייכות מזמינה ערבות ואכפתיות. כאבו של הזולת, בקשתו, פנייתו, קריאתו אליך, בין אם היא מדוברת, ובין אם היא עקיפה, מזמינה התייחסות.

אינך יכול לומר – לא שייך אליי. הכול שייך אליך. הכול פונה אליך. הכול באופן אישי לחלוטין. אינך יכול להתחמק מכך, לחשוב ש"רק במקרה עברתי באזור, איני שייך לכאן". אתה שייך.

אבל, בעוד שכל דבר מזמין את התייחסותך,

איש אינו קובע לך כיצד עליך להתייחס – חירותך היא.

פעמים רבות, המחשבה שישנה התייחסות נכונה, המצופה על ידי הזולת, היא גם החסם העיקרי בפני גילוי האכפתיות המפכה באופן טבעי בכל אדם.

אדם חש קשור על ידי הציפייה (שפעמים רבות נתונה בתוך הרובד הסיפורי ולא שייכת לממשות), ומתוך שאיפת החירות שלו, נמנע מראש מכל מבט, מכל מפגש עיניים – שהרי המבט מחייב.

בין היתר זו התוצאה של חיים ארוכים בתוך מרחב של תקשורת קושרת – מקום שבו האדם כבר התרגל לכך שתקשורת עם הזולת מחשקת אותו ועל כן יצר מנגנון של התעלמות, שבאופן פרדוכסלי, לא מרווח את המרחב, אלא רק מעמיס אותו יותר.

באופן קלאסי אנחנו רואים את סדר העולם המבוסס על התעלמות במוסדות בירוקראטיים שפעם אחר פעם מציבים אדם מול אדם תחת צל ההתעלמות – הסדר הסיפורי והחוק הממסדי חשובים מן המפגש.

ואילו כוחו של המעמד הדיאלוגי הוא היכולת להישיר מבט, להתבונן בעיניים, לא להתעלם, ולמצוא את התשובה המדויקת, המשחררת. אתה לא מתחבא מאחורי השולחן. השולחן הוא כל אובייקט המשמש תרוץ להתעלמות. שום תפקיד לא יפטור אותך מאחריות.

אבל איזו תשובה יאה לפנייה של זולתך – חירותך היא.

ואף על פי שיש הרבה מקום לעיין בכך וללמוד זאת עם אחרים, אין שום תשובה מנוסחת מראש שתפטור אותך מאחריות חידוש התשובה בפועל נוכחותך. העיקר הוא שבתשובתך לא תמצא את עצמך מצמצם את הפתיחות והאכפתיות. תהא אשר תהא התשובה שאתה נותן, היא לא תפגע באותה "אמפתיה" עקרונית שהיא המעמד המזוכך של "אל תתעלם".

הייתי קורא למידה הזו – פתיחות ללא עומס.

אתה משיב לזולתך באופן כזה שאינו קוטע את מעמד הפתיחות הקודם לכל תשובה.

אדם פנה אליך. לא משנה אם הוא קבצן או פקיד או לקוח. קודם כל אל תתעלם. זה לא משהו שנעשה כלפי חוץ, זה משהו שנעשה בלבך פנימה – אל תעשה את אותה תנועת נפש פנימית מתכווצת, מסתתרת, הודפת, אומרת – "לא שייך". שייך. הכר בכך, הישען על כך, ומתוך כך מצא את התשובה הראויה שמשחררת אותך ומשחררת אותו, בלי לגדוע את השייכות.

ייתכן שפעמים רבות זה מסתכם בהפניית קשב. לא יותר מכך.

אם אתה רוצה – עזור לו, ואם אתה לא רוצה – אל תעזור. אבל בכל מקרה אל תעמיד חיץ, אל תגדע את השייכות.