אכיפה ספונטאנית

אבל מה קורה כאשר שיווי המשקל מסביב להסכמה ניזוק במידה כזו עד ששוב לא ברור בכלל מעמדה? (כלומר לא 20% לא שומרים לקיימה אלא 80%) האם לא צריך ליצור מנגנון אכיפה שיבטיח שמציאות כזו לא תקרה ותגרום לקריסת הקבוצה?

שני דברים צריך לדייק לפני שניתן תשובה לשאלה זו.

1. ייתכן שההסכמה שכולם עוברים עליה היא אכן כבר לא רלוונטית, ואף על פי שחשבנו שהיא חיונית לקיום הקבוצה וקיום שדה המשמעות שלה, וקיום מכבד של הפרטים בתוכה, הנה, המציאות מורה שהיא אולי לא כל כך נחוצה, ומה שקורה בפועל מזמין מחשבה מחדש ושינוי בהתארגנות המשותפת, שיכלול או שינוי ההסכמה או ביטולה.

2. ייתכן שהרבה אנשים לא מקיימים בפועל את ההסכמה הזו, אבל בכל זאת מכבדים אותה. גם אם הם לא מקיימים אותה בפועל הם מקימים אותה בכוח. איך זה אפשרי? ההסכמה הזו נשארת חשובה בתור קוו מנחה בשדה המשמעות הקבוצתי – היא מהווה ציר התייחסות.

אבל אחרי שדייקתי, עדיין נותרת בעינה האפשרות של הפרה בוטה – כזו שסובלנות אליה תהייה בעוכרי הקבוצה והיחידים בתוכה.

מה עושים במקרה כזה?

במקרה של מערכת אי־דיאלוגית ברור מה עושים: מגדירים מראש מערכת אכיפה וענישה שגורמת לאנשים לעשות בכוח את מה שהם לא עושים מרצון. ממילא מערכת כזו גם מולידה את אי־הרצון שמלכתחילה הונח כברירת מחדל, אם לא כאי־רצון בפועל, אז לפחות כצל, כפוטנציאל, כתסיסה. וכך כל המעמד מוסט לכיוון הכוחני־צורני, במקום לכיוון של האחריות והחירות.

ומה התשובה האחרת של ההתארגנות הדיאלוגית למצבים כאלה?

הנה כי כן, אף על פי שעקרון החירות חשוב מאוד במציאות דיאלוגית ייתכנו מצבים של אכיפה ספונטאנית – איים של גבולות מסוג אחר. איים אלה הם תמיד סוג של התייחסות נוכחת ופעילה של קהילה שאכפת לה. בניסוח אחר: בתוך מציאות עקרונית של אי־התערבות (אבל כן מעורבות) ייתכנו איים של התערבות ספונטאנית.

כלומר, מערכת שיווי המשקל הדיאלוגית כוללת בתוכה, במקרים נדירים – במצבי משבר – את אפשרות השימוש בכוח. ידיעת אפשרות זו היא גם גורם בשיווי המשקל. או בניסוח אחר, ישנה סובלנות רבה אבל עד גבול מסוים.

ומי קובע מה הוא גבול זה?

על מנת לענות לשאלה האחרונה אני רוצה להצביע על תופעה בתחום החברתי והקוגניטיבי – קיומן של רמות שונות של התייחסות ובאופן טבעי שלוש רמות המחוברות זו לזו ומושפעות זו מזו.

דומה הדבר למושגי המיקום המהירות והתאוצה בפיסיקה:

המיקום מציין את מצבו המרחבי של אובייקט.

המהירות מציינת את הקצב שבו משתנה המיקום של אובייקט מסוים.

התאוצה מציינת את הקצב שבו משתנה המהירות של אובייקט מסוים.

כל מושג יושב על רמה אחרת מן המושג הקודם לו ומכיל בתוכו חוקי סדר אחרים.

אקח דוגמא מתחום יחסי אנוש: כאשר הורה כועס על ילדו ייתכן שהוא יכעס עליו בשלוש קומות שונות. בקומה הראשונה הוא כועס באופן ישיר על מעשהו (נניח שהילד לכלך את הבית בבוץ), בקומה השנייה הוא כועס על כך שהילד גרם לו לכעוס ("למה אתה תמיד גורם לי לכעוס עליך!" "והרי אני לא אוהב לכעוס ולא אוהב את הדימוי שלי כאדם כועס") ובקומה השלישית הוא כועס על הילד שאחראי לכך שההורה כועס על עצמו ("למה גרמת למצב הזה שבו אני לא אוהב את עצמי, וביקורתי כלפי עצמי") הילד אשם אם כן שלוש פעמים: פעם אחת שלכלך, פעם שנייה שהביא את הורהו לכעס, ופעם שלישית שהוביל את הורהו לכעוס על עצמו (כלומר לבקר את עצמו על כך שהוא כועס). אני חושב שהרבה מעוצמת הכעס ומן הדינאמיקה שלו קשורה דווקא לשתי הקומות העליונות. ההורה לא כועס באופן פשוט על הילד שלו שלכלך – הקיבעון והעוצמה של הכעס, מחלחלים בעיקר מן הקומה השלישית.

כמובן, מבחינה מתמטית היו יכולות להיות עוד אינספור קומות מעל הקומה השלישית. אבל אני חושב שמבחינה אנושית ממשית ברוב המקרים הקומה השלישית היא גבול עליון, ומורכבות זו של שלוש קומות היא גם המורכבות המגדירה את המערכות החברתיות. לענייננו, רוב המעצורים קשורים לקומה זו, ויהיה קשה מאוד להבין את ההתנהגות האנושית והחברתית ללא הבנה של קומה זו.

הרמה הראשונה מקבילה למיקום, והיא רמת הפעילות.

הרמה השנייה היא רמת ההסדרה של הפעילות.

והרמה השלישית היא רמת ההסדרה של ההסדרה.

בהכללה אפשר לומר שהרמה הראשונה היא רמת הפעילות, הרמה השנייה היא רמת האיזון, והרמה השלישית היא רמת הסיפור.

שלושת הרמות הללו פועלות תמיד, באנושי, והיחס ביניהן קובע הרבה.

נחזור, אם כן, לשאלה מי ובאיזה אופן קובע את גבול הסובלנות להפרות בוטות של הסכמות.

בתפיסה אי־דיאלוגית על גבול זה להיקבע מראש. שאחרת יכול להיות שימוש לא מידתי באפשרות זו והדבר עלול לגרור לסחף של התערבות בוטה. תפיסה אי־דיאלוגית תקבע מראש: במקרים אלה ואלה של הפרות בוטות צריך להתערב, ובמקרים אלה ואלה לא צריך להתערב.

מנגד, תפיסה דיאלוגית גם כאן נסמכת על קיומו של שיווי משקל, שהוא חלק בלתי נפרד משיווי המשקל ברמה שמתחת. הסובלנות החברתית היא לא רק סובלנות למפרי חוק אלא גם הסובלנות למופעים של אכיפה ספונטאנית כלפי מפירי חוק, מופעים שגם הם נמצאים בשיווי משקל (נאמר 5% מן המקרים).

התשובה לשאלה מי קובע גבול זה, היא: אף אחד. או בניסוח אחר: אותה יד נעלמה.

אבל מה היא צורתה של אכיפה ספונטאנית?

אני לא רוצה להגדיר אותה מראש. בסופו של דבר היא תהייה כמובן כרוכה בשימוש בכוח. מי משתמש בכוח, כמה הוא משתמש, בשם מי הוא משתמש, את כל זה אני רוצה להשאיר פתוח.

ואדרבא: חשוב להגדיר שמדובר באכיפה ספונטאנית מקומית וזמנית. אכיפה שלא מעוגנת בסדר יום גורף. כלומר, לא נבנה מראש מנגנון מכני של ספונטאניות, אלא כשמה כן היא – מופע חד פעמי, יצירתי, שנולד מול משבר – מול קרע שנוצר בקהילה. וגם הפתרון, כפתרון של התערבות, הוא פתרון מקומי או לטווח זמן קצר. פתרון שעשוי באחד הימים להפוך להסכמה נוספת – הסכמה של מעורבות, לא של התערבות.

וגם: שימוש בכוח, הוא לא תמיד שימוש בכוח פיסי. באופן כללי אני מצביע על הצורך ב"התערבות ספונטאנית". שהיא, במובן מסוים, שוברת את חוקי המשחק הדיאלוגים המושתתים על מעורבות־אי־התערבות. אבל זה רק במובן מסוים, במובן אחר, בקומה שמעל, היא משתלבת עם התפיסה הדיאלוגית. אפשר שהתערבות זו תבוא לידי ביטוי גם בתוכחה פשוטה – הצבת גבול בעצם ניסוחו והעמדתו לפני העובר על הגבול (כמו למשל ב"נזיפה").

אבל איזו צורה שלא תהיה להתערבות, קרוב לוודאי שהיא תהיה הפרי של מהלך קהילתי חוקר המגשש את דרכו באי־נוחות ובלי לדעת מראש, תוך שהוא בוחן כל מיני חלופות, ומאזין לצרימות, ויוצר תסיסות המבטאות אכפתיות. ההבנה שזהו תהליך טבעי, וכך זה אמור לקרות, הוא חלק מן הבנה וההסכמה העקרונית.

הסכמה : לא קובעים מנגנון להתערבות ספונטאנית

הסובלנות למפרי חוק, אם כן, יונקת מן הקומה השלישית.

לא רק שאתה סומך על האדם מולך שאם הוא מפר חוק הוא עושה כן מטעמים טובים, ולא רק שאתה סומך על אותה יד נעלמה שמארגנת את זה שמפרי החוק לא יתרבו מדי, אלא שאתה גם סומך על כך שבמקרה של הפרה בוטה תפעל היד הנעלמה של ההתערבות הספונטאנית.

ולמעשה אותו ביטחון של קומה שלישית מתנקז אל הסובלנות של הקומה הראשונה, ובלעדי שתי הקומות העליונות אי־אפשר להבין את מלוא העומק של הסובלנות לזולת ולמפר החוק בפרט.

או בניסוח אחר: כל אקט של סובלנות כלפי מפר חוק, מושרש בסובלנות העמוקה יותר שקשורה לעצם המהות של ההתארגנות הדיאלוגית.