חוש מידה לעיסוק בצורה

הסכמה 3 קשורה לעקרון רחב יותר של התארגנות דיאלוגית שכבר התייחסתי אליה – הרצון למעט את העיסוק בצורה.

במערכת דמוקרטית, למשל, יש עיסוק מתמיד בחוקים, בפרוצדורות, בבירוקרטיה, ובהבטחה וחיזוק של כל אלה. עיסוק זה גוזל זמן ומשאבים ונעשה לדבר מכביד שיש לו מחיר משל עצמו. קיימת אשליה בכל חקיקה שהעיסוק היום יפנה את המחר, אבל בפועל, לעיסוק בצורה אין גבול, והוא ממשיך לשאוב את תשומת הלב תחת האשליה של המנוחה שמצפה בהמשך. ואם כי לא פעם אכן קורה שבעניין הספציפי הזה מתפנה זמן ונוצר סדר, הנה היחס הזה עצמו, יביא לכך שמחר לא תהיה פנוי ליהנות מן הפירות הללו שכן תהיה עסוק מדי בחקיקה למען מחרתיים.

וכך ישנה הסכמה בהתארגנות דיאלוגית למעט את העיסוק בהסדרה החיצונית, ובניסיון לקבוע מראש, ובהתוויה של חוקים. זה לא אומר שלא בכלל – עצם ניסוח עקרונות אלו הוא דוגמא לעיסוק בצורה – אבל במידה.

בפרט ישנה הזמנה לשחרר את העיסוק בצורה הנעשית תחת השראת הרעיון האוטופי ש"העיסוק היום מסוגל לפתור את כל בעיות העתיד, שהוא יהיה הזמן שבו יתחילו החיי האמיתיים". אם כבר אתה מתעסק בצורה, עדיף שתעשה זאת ללא שום אשליה מן הסוג הזה.

השתחררות זו מאשליית השליטה, לא רק שהיא מזמינה למעט את העיסוק בצורה למינימום ההכרחי, אלא היא גם מזמינה איכות מיוחדת לעיסוק זה – לא צורה־כדי־להיפטר־מצורה, אלא צורה כסוג של איכות, כמעשה יצירתי בפני עצמו. משמע, כעוד פרק חיים – פרק שנעשה באווירה של לימוד, מדיטציה וחיבור.

משחקי ילדים לא פעם מתאפיינים באיכות זו של יחס. הם מתכננים את המשחק – למשל מי יהיה האב ומי יהיה האח, ומה הם יעשו, מה יקרה – ותכנון זה הוא בעצמו משחק.

יחס כזה, אפשר למצוא בהלכה היהודית, שמוצאת עונג במצוות ובדיוקן, תוך חיפוש אחר טוהר המתגשם בעצם החיפוש אחריו.

הסכמה : למעט את העיסוק בהסדרה

ושוב: זה נכון שלפעמים עיסוק מדויק בצורה חוסך הרבה צרות לאחר מכן, אבל מחשבה זו עצמה היא לפעמים גורם מעודד לעיסוק יתר בצורה. הצורה תמיד תהיה מוגבלת. ודיוקה קשור בהבנה זו.

אגב, המיעוט בעיסוק בצורה, ובכלל זה גם הימנעות מקביעה של מנגנון אכיפה ספונטאני, אינו אומר שאין נורמות שהולכות ונבנות לאורך ההיסטוריה והן מושרשות אל תוך הגוף החי של הקהילה. מטבען, נורמות אלו, משתנות עם הזמן, ויש מובן, שלא רק שהן לא כתובות, גם צריך להיזהר מלכתוב אותן.