מקור זרימת היצירה

הצגתי את "אל תתעלם" ו"אל תעלם" כחלק מאותה אומנות שכיניתי "לתת בלי לקחת" (או "לתת בלי לקשור"). אבל לפני שאני ממשיך לפרש מה עוד ניצב תחת כותרת זו, אני רוצה להתעכב על סדרה נוספת של הסכמות הקשורות לפגיעה האפשרית בזולת.

לבטח, גם בהתארגנות דיאלוגית נכון הכלל שאין לפגוע בזולת, אבל לאור ההסכמה האחרונה המעודדת להפריע, מה יחשב כפגיעה בזולת?

כל הפרעה, בפוטנציאל, ותחת פרשנות אישית כזו או אחרת, יכולה להיות פגיעה. די לעמוד ליד מישהו, ללבוש בגדים מסוימים, לדבר בטון מסוים, להעיר הערה – כל דבר כזה יכול להיחשב כפגיעה.

דרישה פשוטה וישירה – "לא לפגוע", תעשה את החיים לבלתי נסבלים עבור אלה שינסו לדבוק בה כפשוטה. הייתי מקצין ואומר – אנחנו לא חברים כדי לא לפגוע אחד בשני.

לכן אני מציע להחליף את התפיסה הסטרילית של "אל תפגע" בתפיסה יותר תהליכית־דינאמית. תפיסה סטרילית של "אל תפגע" תטווה גבול מסביב לאדם, מעגל שיגדיר את המרחב האישי שלו וכולל בתוכו את כל מה ששלו (את כל מה שהוא) – גופו, זכויותיו, רכושו, וכן הלאה. היא תקבע את האיסור להיכנס ללא הסכמה מפורשת לתחום זה. כל כניסה שלא ברשות תיחשב כפגיעה. ואילו התפיסה הדיאלוגית תרצה להחליף את תפיסת האדם "כמשהו" המוגדר על ידי גבולותיו (משמע האדם במונחים של בעלות), בתפיסת האדם כ"מישהו" המוגדר על ידי הפעולה של מרכזו החי הפועם בחיות ויוצר, ורק בין השאר גם יוצר את גבולותיו המשתנים ומתחדשים תדיר.

תפיסה כזו תרצה להגדיר פגיעה לא כפלישה אל תוך הגבול, אלא כשיבוש המרכז.

על מנת לקבל תחושה במה מדובר, אפשר להחליף את המטפורה של גבול סטטי הגודר את האדם, במטפורה של שני אנשים הרוקדים זה עם זה. במובן מסוים, הרקדנים כל הזמן פולשים זה לתוך זה, והגדרה פשטנית של פגיעה כ"אי־פלישה" תפסיק את ריקודם. יש עקרון אחר של "אל תפגע" שמנחה את ריקודם המשותף. אם למשל אחד הרוקדים יתחיל להוביל את הריקוד באופן לא קשוב – זו תהייה פגיעה. הפגיעה היא לא בעצם ההובלה, שהרי בריקוד כל הזמן משתנה ההובלה, ואפילו לא בחד צדדיות של ההובלה, שהרי קורה שאחד הרוקדים מתמסר להובלתו של השני – אלא לכך שהאדם שוב אינו רוקד את ריקודו שלו כפי שהוא רוצה לרקוד אותו – כפי שנובע ממנו. הריקוד, אם ניתן לומר כך, נילקח ממנו.

התפיסה הדיאלוגית מתייחסת אל היחיד בראש ובראשונה כתנועה יוצרת, כתהליך של יציאה לאור, כמאבק של משמעות. חירותו אינה רק החירות של תנועה במרחב, קודם כל היא החירות של היצירה בזמן. הזולת אינו גורם חיצוני שחוצה או לא חוצה גבולות, חודר או לא חודר לפרטיות, אוסר או לא אוסר תנועה וכן הלאה, אלא מראש הוא חלק מן המארג, וככזה הוא גם מעורב בתהליך היצירה של זולתו.

מכאן שה"אל תפגע" כפי שקיבלנו ההקשר האי־דיאלוגי המצוי הוא בו זמנית יותר מדי ופחות מדי.

פחות מדי, שכן כאשר אתה נעלם, למשל, לא עשית שום דבר שפוגע באדם בתור משהו, אבל במונחים של מישהו, של תנועת יצירה, ייתכן ששיבשת את תנועת היצירה ופגעה במקורה. במובן הזה, אף שלא פגעת בגוף, ולא פלשת באופנים אחרים, בכל זאת לא כיבדת את חברותנו – את השותפות שלנו בהתארגנות דיאלוגית.

מנגד "אל תפגע" הוא יותר מדי, שכן קורה לפעמים שאני פוגע ב"משהו" שהוא האדם, אבל פגיעה זו לא פוגעת במעיין היצירה שלו, ואולי אדרבא תומכת בו. לכן במקום הניסוח המוכר "אל תפגע" אני מנסח את ההסכמה הבאה:

הסכמה : אל תפגע במקור זרימת יצירתו של זולתך

אך מה המשמעות של זה? איך ידע אדם מתי הוא פוגע או לא פוגע במעיין הזרימה של מישהו אחר? האם עצם הניסוח הזה הוא לא כבר פלישה לתחום אסור?

אכן, לא תמיד הוא יכול לדעת, ועדיין זה לא פוטר אותו – העובדה שקשה לחפש את המפתח בחושך אסור שתשלח אותנו לחפש אותו באור, החיים מורכבים ומזמינים התייחסות עדינה. הוא אולי לא יודע, אבל הוא יכול להשתדל, הוא יכול לכוון לקראת זה.

ולעניין האחריות יש לשוב ולשאול: איזו אחריות יש לך בעניין זה של פגיעה במקור חיוניותו של זולתך?

כשאתה פוגע באופן ישיר בגופו, ברורה אחריותך, אבל בהגדרה רחבה זו של "להימנע מלפגוע במקור חיוניותו ובזרימתה" כמה אחראי אתה יכול להיות? בסופו של דבר הוא היחיד שיכול לסגור את ברז החיוניות של עצמו. במובנים עמוקים – זה הוא שבחר להיפגע. כיצד אתה יכול לקחת אחריות על מה שבעצם אין לך בו כל שליטה?

הנה בזה בדיוק העניין של הערבות – אחריות איננה שליטה.

אתה אמנם לא יכול לשלוט בהיפגעותו, אבל זה לא פוטר אותך מלעשות את חלקך. תרצה או לא, אתה שייך אליו, לא רק אליך. כשאתה מביט בו, מבטך אינו שקוף, הזולת משתקף בו, והאופן שבו הזולת משתקף הוא חומר הגלם בזרימתו שלו.

אחת הדרכים הנפוצות ביותר לפגוע בחיוניות של מישהו אחר היא על ידי זה שמפסיקים לראות בו מישהו ומתחילים לראות בו משהו. דבר זה נעשה על פי רוב על ידי אותו יצר מכני שמבקש לדעת את הזולת, לסכם אותו, למדר אותו, לגדר אותו ולהציב אותו במקום ששוב לא יוכל להפתיע.

הסכמה : הימנע מסיכום זולתך

להסכמה זו כמובן יש המון השלכות, אישיות וחברתיות. בין היתר היא יוצאת נגד כל צורה של מדידה של אנשים, אבחונם וקטלוגם. אבל היא הולכת עמוק יותר אל תוך היחס העקרוני שיש למי שעומד מולך: להימנע מלדעת אותו. שזה פעמים רבות גם להימנע מללכת עליו רכיל – לא רק כלפי חוץ אלא גם כלפי פנים – להשאיר אותו נטוע בפלא.

ומכיוון שפעמים רבות קשה לעמוד בגזירה זו, אז אפשר להוסיף: ואם אתה מסכם – תדאג תמיד שיישאר מקום לרז.

הגדרה כזו המבקשת להשאיר סדק לרז, מפרקת למעשה את כל עוקצה של הידיעה ומחזירה אותנו להסכמה להימנע מלסכם את הזולת. אם אתה באמת משאיר מקום לרז, כל מה שאתה כביכול יודע על זולתך מקבל מחדש את משמעותו לאור רז זה, הנעשה מחדש לעיקר האדם. מקורו באינסוף, וכך אתה משאיר אותו – נטוע בתוך הממשות, נמנע מכל פעולה של תלישה, ולו רק בדמיונך, שהרי הקרקע שלו היא גם מקור החיוניות שלו, וכל ידיעה עודפת שלו – ידיעה שהיא תלישה – תהיה בסופו של דבר פגיעה במקור החיוניות שלו.

דוגמא קלאסית לכך היא הידיעה העודפת של הרופא המסכם את החולה שלו באבחנה כזו שבסופו של דבר תורמת באופן ישיר למותו. איך הוא יכול, אם כן, לפנות אל החולה שלו, לבשר לו שהוא חולה במחלת הסרטן בלי שיהיה בכך מהלך של הריגה?

ושוב: אפשר כמובן לטעון שאין זו אחריות הרופא – שמקור חייו של החולה נתון בידיו של החולה והוא זה שסוגר את ברז החיוניות של עצמו מתוך זה שהוא מתפתה להבחנה הכול־יודעת של הרופא – כל זה נכון במידה מסוימת, אבל לא פוטר את הרופא – לא פוטר אותו מן האחריות לא לדעת באופן עודף, משמע את האחריות לדייק את ידיעתו ואמירתו באופן כזה שתהייה נותנת־לא־לוקחת.

אפשר לנסח זאת גם כך: מה שאתה רואה ויודע מן האדם, תמיד הוא רק קצה הקרחון. מה שאתה חושב שאתה יודע עליו, מה שנדמה לך שאתה יכול לספר עליו באופן ממצה, הוא רק מגבלה של הקשבתך. את החלק האחר, החלק העיקרי, אינך יכול לדעת – רק להסכים לפגוש. ניסוח אחר להסכמה זו יכול להיות:

הסכמה : אל תהפוך מישהו למשהו

ובמובן העמוק ביותר, כל דבר שאתה יודע אותו נעשה למשהו, ואילו הדרך להתוודע אל מישהו, היא על ידי אי־ידיעתו – שהוא כמעט סוג של פועל חדש. אבל בניסוח יותר ישיר רק חוזר על מה שנאמר למעלה – מישהו אתה יכול רק לפגוש, לא לדעת.

עניין אחרון – לא להפוך מישהו למשהו – קשור מאוד להסכמה העוסקת באיסור השעבוד של האחר, עליה עוד נדבר בהמשך – הפיכת מישהו למשהו היא הצעד הראשון בשעבודו של הזולת.

כל זה מביא אותנו אל ההסכמה הבאה.

אני מדמה את האופן שבו הידיעה מנסה לסכם את הזולת – עוטפת אותו בקליפה במעין תנועה של לטיפה המתחילה מן הראש יורדת לצדי גופו וסוגרת עליו מלמטה – עושה אותו כך לעטוף בבועת הידיעה. בועה זו, באותה תנועה של ליטוף ודאגה כביכול, מנתקת את שורשיו של הזולת, ועושה אותו לאותה בועה מרחפת, שכעת ניתן גם לתפעל אותה, אם בדמיון ואם בפועל: "אסיר שמספרו זה וזה צריך להיכנס לחדרו", אבל גם: "תלמיד זה וזה מוזמן לקבל ציון לשבח" או אפילו "המטופל היקר X שזקוק לעוד תשומת לב".

וכעת אני מדמיין מהלך אחר: אותה תנועת לטיפה שמבקשת לסגור את הזולת ולסכם אותו בתוך הידיעה, אף שהיא מתחילה לבנות את הקליפה מן הראש וכלפי מטה היא נעצרת בשלב מסוים, אינה יכולה להמשיך, שכן האדם נטוע שורשים בתוך המציאות, ואין דרך לסגור אותו מלמטה. מחובר הוא אל תך נעלם גדול המזין אותו בחיוניות. כאן נותר תמיד סדק בקליפה הסוגרת, שלאורו קורסת פעולת הידיעה. יודע אתה שלא רק לך יש אלוהים – גם לזולת יש אלוהים משלו – הדואג לו ומפרנס אותו.

כשאתה נמנע מלדעת אותו (ואפילו הידיעה היא לצורך "טוב" כמו כדי לארגן לו כיתה מיוחדת שתיטיב אתו), אתה מבטא את העובדה שאתה סומך על זה שיש לו מקור משלו. תמיד הוא יתחמק הן משליטתך והן מאחריותך העודפת.

או בניסוח אחר: חייו הם שלו, ויש לו מקור משלו. אל תדמיין שאתה יכול לחסום את הדרך שלו לאלוהיו והדרך של אלוהיו אליו.

הסכמה : כבד את אלוהי זולתך

ושוב יש לומר, ואולי אפילו ביתר הדגשה: אתה לא יכול להיות פטור מאחריות למרות שאין לך שליטה. ודבר זה מתחדד בעצם האמירה שיש לו אלוהים משלו – כי אם יש לו אלוהים משלו שדואג לו, אז מה בכלל צריך לדאוג, והרי אתה פטור. אבל אתה לא. שכן, אתה גם מופע וזימון של אלוהיו, ומשחק חלק בתהליך גאולתו.

גם הסכמה זו היא בעלת השלכות גורפות, בין היתר למערכת החינוך המצויה אשר בפועל (אם כי בלי כוונה רעה) תולשת את הילד מקרקע אלוהיו ומנסה לנטוע אותו בארץ־אין־רוח – מקום שבאמת לא יכול להיות בו בית לאדם, ולפיכך הוא גלות כואבת ומתמשכת.

נדמה לי כל זה יכול גם להדהד עם האיסור המופיע ביהדות לספור אנשים, כמו גם האיסור לעשות תמונה פסל ומסכה. כל מעשה כזה הוא התחלה של פגיעה במקור זרימתו הסודי, הבלתי נראה, של הזולת.

תמונה היא כבר סיכום.