אלוהים שלי, אלוהים שלך, ואלוהי הדיאלוג

למעלה תיארתי שלוש רמות מודעות המאפיינות את ההתנהגות החברתית־אנושית – רמת הפעילות, רמת ההדדיות, ורמת הסיפור. באופן כללי ניתן לומר שהתארגנות אי־דיאלוגית מקבלת את עיקר כוחה מן הסיפור ואילו התארגנות דיאלוגית מקבלת את כוחה (תוקפה, חוכמתה, חיוניותה) ממה שמעבר לסיפור. לצורך העניין אפשר להגדיר את הרמה הזו כרמת מטא רביעית – היא אולי רמת האמונה.

רמה זו מהדהדת עם הרמה השנייה – רמת ההדדיות (או רמת האיזון בשדה המשמעות של הקבוצה), באופן כזה שלצורך העניין אפשר לומר שהדיאלוגיה מקבלת את כוחה מן הרמה השנייה – מן הרמה של ההדדיות. אלא, שכמו שציינתי למעלה אנחנו מדברים על הדדיות מורחבת, שבהגדרתה הרחבה כבר נמצאת ממילא בזיקה לפלא – לאותה רמה שמעבר לכל שליטה.

וכך, כל הסכמה והסכמה מקבלת מובן אחר, בהתאם למקום שממנו היא יונקת את תוקפה – האם זה חלק ממהלך של הישרדות בתוך סיפור שאחדותו מרצפת את המישור ומזמינה אותך למצוא בו מקום, או שהיא שייכת לסדר שאני קורא לו "תלת מימד", והוא נוגע לתהום העקרונית שנמצאת בלב של כל דיאלוג חי (שכאמור, לעולם לא יהיה ניתן לבטלו אל תוך מהלך של תודעה אחת, מישור אחד).

מדוע, אם כן, אתה בוחר לא להתעלם (רק בתור דוגמא אחת), מה התוקף של הסכמה זו בשבילך? האם משום שזה הסיפור החברתי שאתה מנסה להשתלב בו בעשותך את הראוי היפה והנכון, או שמא ישנה רשות גבוהה יותר, שאולי עוברת דרך החברתי, אבל שבכל אופן שהיא שונה ממנו?

זה יעשה ההבדל הגדול בין השתעבדות לחובה לבין התמסרות של חירות.

הפעולה במרחב דיאלוגי, אם כן, נשענת על רשות שנמצאת מעבר לרשות החברתית כפי שבאה לידי ביטוי בצורך "לשמור על הסיפור" ולדאוג לאידיאולוגיה של הקבוצה. לא הקבוצה ככזו היא הנותנת את האישור, הביסוס וההתרה של התנהגות כזו או אחרת, אלא אלוהים שנמצא מעבר לקבוצה, ולהתנהלות החברתית, או בניסוח אחר: מה שנמצא מעבר לאנושי.

במילים אחרות: אתה לא יכול לסמוך על אנשים, אבל אתה יכול לסמוך על אהבתם. הם לעולם לא יתנו לך מענה שלם, אבל אלוהים כפי שמשתקף מעיניהם וליבם – יענה. ועל זה אפשר לסמוך.

ניסוח זה שמכניס את אלוהים בתור הציר של ההתארגנות הדיאלוגית יכול להישמע בעייתי לאנשים רבים, ועל כן חשוב לי לומר שאין מדובר ב"אלוהים" כפי שמוגדר בדת כזו או אחרת, אלא באלוהים כפי שאתה מבין אותו – אלוהים שלך.

אלוהים שלך הוא אותה רשות שאתה מכיר בה כרשות הגבוהה מכל הסבר, מכל ארגון חברתי, מכל חוק תרבותי – הדבר שתהיה מוכן להתמסר לו.

רק שצריך לדייק ולהאיר במה שונה "אלוהים שלך" מ"אלוהי האידיאולוגיה". אנשים רבים יכולים לשים בתור הרשות העליונה ערכי אמת, יופי, יושר, הומאניות, רציונאליות, חוכמה, וכן הלאה. ערכים אלו, מבקשים לתת תוקף חברתי למהלך של תודעה אחת. מה שאני רוצה להוסיף בכותרת "אלוהים" הוא רק את זה: מה שלא יהיה הערך, שלא יבודד את עצמו מן הפלא. ואילו ה"שלי" בכותרת "אלוהים שלי" בא להדגיש ולעקוף את הנטייה שלנו לחשוב במונחים כלליים, שבלי משים, עושים את האלוהים של הסדק, בחזרה לאלוהים של הסדר (של הסדר החברתי הכללי).

"אלוהים שלי", במובן הזה, מחדש את האחריות המלאה. אין זה "סיפור" המוחזק על ידי אחרים, והפוטר אותי מדעה אישית, מעמדה אישית, מהתייצבות אישית. כל דעה אי־דיאלוגית היא דעה זרה שהאדם מאמץ לעצמו, גם כשהוא מוכן לכאורה למות למענה כאילו היא הדעה שלו. ודי שיסכים להיות לבד, לבד לגמרי, כדי לחזור מחדש את מקור הנביעה הממיס כל אידיאולוגיה לטובת המציאות.

ורק אחרי שאנחנו מבינים את מלוא העומק המטלטל של הסכמה זו להכיר באלוהים שלי, אנחנו יכולים לעבור לשלב הבא ולהבין שכמו שלך יש אלוהים שלך, שחייב להיאמר בלשון "שלי", כך גם לזולת יש אלוהים משלו. גם זו הבנה מטלטלת. לזולת אלוהים משלו, משמע, הוא לא כל כך חסר אונים כמו שהוא נראה, יש לו מקור כוח שהוא מעבר למה שאתה יכול לתת לו. יש לו אלוהים שדואג לו, אל תגזול את הקשר שלו עם אלוהיו.

אל תתעלם – משמע, אלוהים שלך. אל תעלם – משמע, אלוהי זולתך.

זה נכון שהעולם סובב סביבך – בשבילך נוצר העולם, אבל זה נכון גם שהעולם סובב סביבו. ואנא ממך, אל תנסה ליישר את הסתירה וליישב אותה בתוך מישור מכני של תודעה אחת, אלא כך ממש – העולם סובב סביבך וסובב סביבו.

יש כאן גילוי גדול:

עד עכשיו האפשרות שלך להיות חלק מעולמו של זולתך קשורה הייתה לכך שאתה נעלם אל תוך ה"משהו", משמע, שאתה נעתר לשימוש שהוא עושה בך, שבו מי שאתה נעלם (למשל כעובד בחברה שלו), ואילו עתה, אתה מציע את עצמך כמישהו, כמשמעות, כחי־פועל בתוך עולמו של זולתך – מסכים להשתתף. והוא המשמעות של "אלוהי זולתך". ובעניין זה ראה גם בהמשך את עניין המנהיגות.

במובן מסוים הגילוי של אלוהי הזולת הוא גילוי של השתקפות – הכרה בכך שכשם שלך יש מקור משלך, ואלוהים כפי שאתה מבין אותו, גם לזולת יש מקור משלו, העונה כהד לייחוד שלך.

אבל הנה ישנו עוד אלוהים שהוא מעבר להשתקפות הדדית זו – אלוהי הדיאלוג. אם בהתחלה היה לי חשוב להדגיש שאלוהים הוא אלוהים כפי שאתה מבין אותו, הנה כאן חשוב לי ההפך מכך – אלוהים כפי שאתה לא מבין אותו. הוא כביכול אותו אלוהים המגשר בין הסתירה של אלוהיך שלך לסתירה של אלוהי זולתך. אם תרצו – אלוהי אי־המשמעות.

מעבר לאלוהים שלך, ולאלוהים שלי ישנו אלוהים שמאחד את נקודות המבט הסותרות, אלוהים של אי־האפשרות, שהוא גם במובן אחר המעבר מהשגחה פרטית להשגחה כללית. וחשוב להאיר שכל אחד מן האלוהים הוא אלוהים כללי – ולא בכך החידוש של אלוהי הדיאלוג. אלא באופן שבו הוא כללי. אם האלוהים הראשון הוא אלוהים שחובה עלי לעשותו אישי, ואלוהים השני הוא אלוהים שמחייב אותך לשחרר את נקודת המבט האישית לטובת נקודת המבט המשתקפת ממול, הנה אלוהי הדיאלוג הוא אלוהים שחובה עליך לוותר בו גם על המהלך הראשון וגם על המהלך השני.

אז מה, האם ישנם שלושה אלוהים?

לחשוב על שלושה, לחשוב על כמות, אפשר רק כשקורסים אל תוך תודעה אחת – מישור אחד שבו למניה יש משמעות של ריבוי בתוך אחדות. אבל במציאות נושאת הפכים אין כל משמעות לסיכום מספרי זה. וזה אולי המובן העמוק של העובדה ש"אלוהים" בעברית נושא את הריבוי והיחיד במילה יחידה. אלוהים שלך ואלוהים של זולתך הם סתירה שלא יכולה להתיישב בשום פתרון מספרי, אבל היא מקבלת מענה של אחדות באלוהי הדיאלוג.