מעמד ההסכמות ועקרון הסובלנות

מה מעמדם של עקרונות אלו? האם הם חוקים בדומה לחוקי משחק הדמקה, או בדומה לחוקי המדינה? כיצד על אדם – מצטרף חדש – להבין את ההסכמות של הקבוצה?

אני מכנה אותן הסכמות ולא חוקים, כדי להדגיש את אופיין הגמיש. הן אינן יוצרות דיכוטומיה של שחור ולבן, אלא מוקד של שיווי משקל.

הנחת הבסיס של התארגנות דיאלוגית היא כזו:

הסכמה (כזו או אחרת) נחוצה לתפקוד הקבוצה, ליציבות שדה המשמעות שלה, לשיווי המשקל הדיאלוגי שלה, אבל, היא לוקחת בחשבון שכמו כל נקודת שיווי משקל תמיד תהיינה הפרות של שיווי משקל, והפרות אלה כלולות בהגדרת שיווי המשקל.

לפיכך, יחידים בקבוצה והקבוצה ככלל – סובלניים להפרות של הסכמות, ובפרט לא פועלים תחת השראה אוטופית שמנסה ליצר מנגנון שיבטל אחת ולתמיד את כל ההפרות.

התארגנות דיאלוגית מניחה קיומה של "יד סמויה" הדואגת לכך שהפרות אלה יהיו במידה. משמע, באותה מידה (נניח 20% מן המקרים) שלא תפגע בשיווי המשקל הקבוצתי באופן קריטי.

כמו אדם בריא שלפעמים הוא חולה, ושהמחלה היא חלק בלתי נפרד ממנגנון בריאותו, גם כאן מכבדים את ההכרעה האישית של יחיד כזה או אחר לא לעמוד בהסכמה, ולא בהכרח מתרגמים זאת לביקורת כלפיו, או מהלך הדורש את גירושו.

בין היתר מתוך הבנה שאי־מילוי ההסכמה בפועל הוא לא בהכרח אי־כיבודה.

סובלנות זו כוללת בתוכה סובלנות ליחידים שפה ושם לא מכבדים את ההסכמה, וכוללת גם את הסובלנות ליחידים שרק לעיתים רחוקות מכבדים אותה. כולם חלק מן המארג, וישנה לא רק הכלה שלהם, אלא גם הבנה של נחיצותם.

ועם זאת, היחס הגמיש אל החוק הוא לא התוויה המזמינה כל אחד לעבור על החוק.

פרשנות אחרונה זו אופיינית לתפיסה אי־דיאלוגית של שחור או לבן, אשר מתרגמת גמישות להפקרות (מתוך ההרגל להיות מוכוון־חוץ, ולהעמיד בסתירה את הרצון האישי וההסכמה הקבוצתית (אני־הם)).

זו לא הפרשנות הטבעית במציאות דיאלוגית.

כאן אין "חוק" של "קח כפי יכולתך". כיוון שהאדם מרגיש שמכבדים אותו, ממילא אין לו צורך לפרוץ את הגדר רק כדי להנכיח את ייחודו. הוא מגלה בתוכו אחריות מסוג אחר, כזו המושרשת בחירותו.

הבה ננסח אם כן את ההסכמה הראשונה של התארגנות דיאלוגית:

הסכמה : היה סבלן למפרי חוק

היה סבלן למפרי חוק, משמע, צא מנקודת הנחה שאם אדם מסוים עובר על החוק זה לא משום שהוא רע, אלא משום שיש לו סיבה משלו, עלומה ממך (ואולי גם ממנו).

כבד את קיומו האחר.