האקדמיה הדיאלוגית

בריתות

אולי אחד הכוחות ההרסניים ביותר בתוך קבוצה הוא המקום שבו חוברת חבורה אחת נגד יחיד. לא רק מפאת הנזק שנגרם לאותו יחיד במקרה מסוים זה, אלא גם מפאת זה שעצם האפשרות הזו והפחד ממנה מזמינים ליצור מנגנונים מחשקים שגדול נזקם.

אתה יכול, באופן אישי, להתמודד עם אדם אחד, אבל ברגע שכמה אנשים חוברים נגדך אתה חסר אונים, ומחשש האפשרות הזו, אתה רוצה להקדים תרופה למכה – תרופה שהיא בעצם מכה שמזמינה "תרופה" מאחרים מולך, וכך במעגל המזין את עצמו. לכן בפשטות ומראש:

הסכמה : אל תעשה ברית נגד זולתך (אל תבגוד)

כל דיבור רכיל על זולתך יכול להיכנס לקטגוריה הזו של "ברית נגד זולתך". כל דיבור רכיל, בעיקרון, יש לו את המבנה של הפיכת מישהו למשהו. כשאתה הופך מישהו למשהו, גם כשאתה לבד, אתה בעצם פועל כנציג של סיפור. הרי כל העניין ב"היות משהו" הוא אימוץ פרספקטיבה של קהל כללי. אינך יכול להפוך מישהו למשהו באופן אישי, במפגש חי ונוכח, אתה חייב לסגת אל תוך ה"ציבור" שכביכול אתה מדבר בשמו. וכך, גם אם אתה לא חובר בפועל לחבורה, אתה עושה זאת בפוטנציאל. אולי רק בדמיונך, אבל דמיונך הוא חלק מן המציאות ויש לו השפעה על העולם.

אם כן, אמור "אנחנו" רק כשאינך מתכוון לפגוע במישהו אחר.

וזה עקרון חשוב ובסיסי שמתוכו צריך להיות מקובל ומוסכם שכאשר אתה נעשה חבר של מישהו אחר זו לא בגידה.

לא רק קיומה של הסכמה זו בפועל חשוב, אלא גם הצהרתה המודעת – אתה נמנע מלעשות ברית נגד זולתך כאשר אתה יודע שגם האחר ימנע מלעשות ברית נגדך, שזה חלק מן הנורמה, ואתה יכול לסמוך עליה. ובכל אופן, גם אם יש אפשרות שהאחר בכל זאת יפר הסכמה זו, זה יהיה סותר נורמה, והיד הנעלמה (או שדה המשמעות של הקבוצה) תפעל לתקן זאת, ובכל אופן הדבר לא דורש ממך פעולה של הקמת ברית נגד הברית שנגדך. זה לא תפקידך. אתה, עשה את שלך בעצם זה שאתה מסרב להקים ברית נגד זולתך, לא משנה מה הן הנסיבות. ומשאיר לזולתך לשאת באחריותו שלו. אין צורך שתשגיח עליו.

רק על רקע זה, אפשר להבין במלוא העומק את האפשרות שחברות של חברך עם מישהו אחר איננה בגידה בך. אדרבא, אתה מבין שהסיבה היחידה שלהם לחבור יחדיו, זה כדי לאהוב אותך יותר. וזה כך, מכיוון שבעולם שלנו, אם אתה לא נגד מישהו, אתה בעדו.

יוצא מכלל זה הוא האכיפה הספונטאנית – אותה התערבות ספונטאנית של קבוצה נגד מפר חוק. אלא שגם כאן צריך לציין את מוגבלותן, נדירותן, שקיפותן, ובעיקר את היעדר המנגנון העקרוני המוכן מראש של אכיפות מסוג זה. אכיפה ספונטאנית לא מתחילה בהתלחשות מאחורי הגב, בהפיכת מישהו למשהו, ביצירת ברית שמבוססת על תחושת חולשה של המתאגדים. זו התעוררות של משבר, הרבה פעמים מנוקזת דרך המנהיגים, ומבוססת על ההסכמה לא לקבוע מנגנון לאכיפה ספונטאנית.