סיכום ההסכמות
ואחרי כל המסע המבאר הזה אני רוצה לרכז כאן את כל ההסכמות. כמו כל מערכת מורכבת גם כאן ההסכמות מייצרות מארג של חיבוריות, ולא יהיה נכון לבודדן זו מזו. כל הסכמה מקבלת את מלוא עומק משמעותה על רקע ההסכמות האחרות, וכל ההסכמות ביחד מרכיבות את מארג ההתארגנות הדיאלוגית.
הנה, כך נראות כל ההסכמות הללו ברצף:
הסכמה 3: לא קובעים מנגנון להתערבות ספונטאנית
הסכמה 4: למעט את העיסוק בהסדרה
הסכמה 5: עשה עיתים ללימוד מדיטציה ונוכחות
הסכמה 6: כבד את ההדדיות המורחבת ופעל למימושה
הסכמה 11: אל תפגע במקור זרימת יצירתו של זולתך
הסכמה 13: אל תהפוך מישהו למשהו.
הסכמה 17: אל תעצור אדם ביצירתו
הסכמה 18: הבט על זולתך בעין טובה
הסכמה 19: אל תיקח אחריות עודפת על זולתך
הסכמה 22: כבד את העתיד כך שיברך את ההווה
הסכמה חלופית ל22: כבד את ההווה באופן שיברך את העתיד
הסכמה 23: אל תבטיח, אבל כבד את התחייבויותיך
הסכמה 27: כבד את הסיפור אבל אל תשתעבד לו.
הסכמה 28: כבד את ההגדרה העצמית של זולתך
הסכמה 30: אל תפריע לשייכות של מישהו אחר
הסכמה 32: אל תעשה ברית נגד זולתך (אל תבגוד)
הסכמה 33: כבד את החירות (של זולתך ובכלל)
לא כל ההסכמות באותו מעמד. רבות מהן מקננות אלו בתוך אלו, מצטלבות אלו עם אלו, ובכלל נמצאות ברמות שונות, חלקן נדמות מרכזיות יותר ומבוססות יותר מאחרות, אבל בסך הכול נדמה לי שביחד, לפחות באופן פרגמאטי אם לא באופן פורמאלי, הן יכולות לתת כיוון לחבר חדש הנכנס להתארגנות דיאלוגית.
ויש מובן שבו כל אחת מהן, אם מתעמקים בה, היא כל התורה כולה על רגל אחת. וכל אדם יכול לבחור את ההסכמה המרכזית שעוזרת לו לדייק את היחס הדיאלוגי, ולתרום את חלקו למעגל.
בתנאים הללו – כל אדם בהתארגנות דיאלוגית הוא בן־שיח, מרחב של אינטימיות, הזדמנות ליצירה. הוא לא האדם להתארגן מולו ולנהל אתו יחסים – כלומר "אויב מבוית" – בראש ובראשונה הוא אדם להתרגש אתו – כלומר, "ידיד פראי".
והוא המשמעות העמוקה של "כל ישר־אל חברים".
האם ניתן כעת לקחת את כל זה ולגזור את השלכותיו להתארגנות דיאלוגית שהיא יותר רחבה ממספר עשרות חברים? האם למשל אפשר לחשוב על עיר או מדינה שמתנהלת כך?