פרק ג

וכך אני שב אל מעמד הקלפים, ומוסיף, בצד השאלה והבקשה והתעוררות גרעין האמונה, גם את ההסכמה לקחת חלק בשיחה, שהוא עניין כפול קצוות וכולל בתוכו גם את ההסכמה לקבל. וזה עניין גדול ורב תעלומה.

כי על פני השטח אין הבדל בין לבקש לבין להיות מוכן לקבל – הרי הבקשה היא זימון של דבר, ומי יבקש דבר בלי להיות מוכן לקבלו? ובכל זאת זה מה שקורה על פי רוב. כי אם הבקשה מסוכנת, הקבלה מסוכנת שבעתיים. לפחות כך זה מרגיש.

ומה שמסוכן בה, הוא שההסכמה לקבל כרוכה בהסכמה להיות שייך. ולנו, שהתרגלנו להבדיל את עצמנו מהעולם מתוך מחשבה שהעולם משחר אחר רעתנו, עניין זה אינו פשוט. הוא דורש מעשה של התפשטות – נכונות לחצות את הבדידות ולקחת חלק במשהו שהוא לא רק מולנו אלא גם נפרש מצדדינו כמעגל שאנו חלק ממנו.

ואף על פי שמעשה זה מרגיש כל כך בלתי אפשרי – צעידה על פי תהום – בכל זאת הוא זה שמחזיר אותנו הביתה – אל הלב.

הסכמה – משמע, הבעת אמון, ונכונות להיות מעורב בעולם לא רק כצופה מנותק, אלא כחלק מתנועה שעתידה לסחוף את האדם, לקחת אותו למקומות לא ידועים, ולשנות אותו באופן שאין לו בו כל שליטה.

הוויתור על השליטה, במובן זה, אינו רק כניעה – היעדרות, חוסר אונים – הוא עניין חיובי – יכולת חדשה ורבת עוצמה: קבלה.

אנו רגילים לחשוב על עצמנו אנשים מתפקדים שיודעים להזיז דברים. והסוד של הקבלה הוא סודם של צדיקים אשר מלאכתם נעשית על ידי אחרים.

משמע, עצם הדבר שהאדם וויתר על השליטה וחדל לעשות את כל אותו מעשה תזזיתי של אחיזה במציאות, עצם זה שפסע את הצעד הזה והסכים לקבל – זה כשלעצמו יש לו כוח להזיז הרים. ואיך קורה שבלי שהאדם עושה דבר, רק מסכים לקבל, הכול מתחיל לזוז סביבו ולבוא אל מקומו הנכון – הנה, זה סוד גדול.

הסוד הזה הוא גם סודה של השייכות הדיאלוגית.

על פי רוב, כשאנחנו חושבים על שייכות, מיד עולה בדעתנו השייכות הסימביוטית, השטוחה, זו הצובעת את כל חברי הקבוצה בצבע אחד, מוחקת אגב כך את הצבע האישי של כל אחד.

אבל במה שנוגע לשייכות הדיאלוגית, הנה כאן כל אחד לא רק שומר על צבעו – זה עוד מתעצם, ומתייחד, ומקבל את מלוא עומקו.

כאן אמנם אין שליטה במובן הרגיל, הסימביוטי, המבקש מן העולם להזדהות באופן מלא עם הפנטזיות שלנו, אבל מנגד עולה וצומחת יכולת הדיבור המנכיחה את המרחב הדיאלוגי בתור ה"תלת מימד" הממשי.

ולהסביר יותר מזה, אני לא בטוח שאני יכול.

על רקע זה אני רוצה להרחיב כעת את תחומה של פעולת המשמעות שהזכרתי למעלה – זו הדורשת והופכת ומוצאת מובן – ולהגיד שבעצם כל פעולה של חישה – ראיה, שמיעה וכדומה – גם היא פעולת משמעות ואינה נבדלת באופן מהותי מן הקריאה בטכסט.

גם היא לא רק גילוי של מה שהיה שם מכבר, אלא שותפות של יצירה. לא רק עניין פסיבי, מעין העובדה המכה על רשתית העין, אלא הסכמה, חלק ממהלך אקטיבי המשלב בין ה"נתון" לבין ה"אקט הפרשני" בריקוד שעיקר מהותו הוא שהוא עושה את המקרי ללא מקרי, ואת החישה להתגלות.

כך שכל חישה היא למעשה תהליך יצירתי, המביא עמו חידוש אישי. וזה חידוש יוצר זה – אותה הנכחה של הרגע בכוח מיקוד תשומת הלב – שהופך את החישה מעניין מקרי לעניין לא מקרי. מ"רישום" גרידא, להתגלות – למפגש.

ואיך זה ולמה זה, אני לא יודע.

ובכל זאת זהו דבר שחוזר ומתחדש כשאני רואה עץ, שומע קול תינוק, טועם מרירות, מריח לחם, מתענג. כל אלה אינם רק בגדר מכאניקה המביאה לידיעתי דבר שקיים שם בחוץ, אלא תהליך דיאלוגי של יצירת משמעות.

וכך גם במעמד הקלפים – אותו מעשה של קריאה ופרשנות, התעמקות ודרישה, הופכים דבר שלכאורה הוא אקראי וסתמי, לעניין שהוא בעל משמעות אישית – להתגלות.

זו התגלות – לא רק היחשפות לדבר שמכבר קיים, אלא פגישה פנים אל פנים שיש בה תמיד את הערנות ההדדית – את ההסכמה להיפגש.

שזה אומר שהאדם הסכים לקבל. הוא לא רק נחשף, (זה לא רק קרה לו) – הוא הסכים לקחת חלק בשיחה, ולצאת לקראת המציאות באופן אקטיבי ודורש טוב.

ולכאורה אם זה קורה ממילא בכל פעולה חושית, מדוע היה צריך לטרוח בכלל ולדבר על קבלה כעל עניין שדורש כל כך הרבה התכוונות והסכמה?

כי יש דרך ללכת עמוק יותר עם הקבלה.

כי מה שהגוף שלנו יודע, לא תמיד יודע כלל הניגון שלנו. ויש עניין להרחיב את חכמת הגוף הזו היודעת לקבל – שזה עיקר מהותה (משמע שהקליטה החושית היא הסכמה לקבל) – ולהרחיבה על הכול. לחולל אותה גם בממד החברתי, הציבורי, האישי והבין אישי. וכך, מעמד הקלפים יכול להיות הזדמנות להסכים באופן מודע יותר, ערני יותר, מלא יותר, ששוטף גם רבדים אחרים של הניגון.

הפיכת המקרי ללא מקרי, אם כן, אינה עוד דבר שיכול לקרות – היא הדבר שנמצא בבסיס כל פעולת משמעות. זו הדרך שבה אני מכוון את העולם כך שידבר אלי, מתרגמו מעולם שרק קורה לעצמו, לעולם שפונה אלי ובשבילי נועד.

בניסוח אחר, זו הסכמה להיות כתובת לדיבורו של העולם שתמיד דובר אלי, אבל שרוב הזמן אני מפנה לו גב.

הסכמה זו, כאמור, אינה רק עניין פסיבי של אי התנגדות, אלא עניין אקטיבי של קבלה, ונכונות להשתתף בשיחה.

בשבילי, אם כן, אין הבדל בין קריאה בקלף לראייה של עץ. זה אותו סוג של דבר. והפלא שקיים באחד, קיים גם בשני. גם כשאני רואה עץ זו לא רק עובדה – זו התגלות.

גם הדבר הבנאלי הזה – לראות עץ – שנדמה שאין בו שום ממד של יצירה/התגלות, שהרי זה אותו העץ שהיה קיים פה גם אתמול גם שלשום, בכל זאת, לא היה יכול להיות בגדר ממשות חיה היום הזה, אלמלא היה בו זרע של חידוש הקשור לרגע הזה שכמותו לא היה מעולם.

ואם להקשיב עמוק יותר לשרוי בלבו של הרגע הזה, תמיד נמצא בו תשובה לא רק לשאלה שהאדם שואל בעצם נוכחותו, ולא רק לזו שהוא מסוגל לנסח לעצמו במילים, אלא גם לשלושת הפלאים האחרים – למה בכלל יש משהו, למה בכלל אני, ואיך זה שיש כאן ועכשיו.