פרק ד

בהקשר הזה אפשר להיעזר בתובנותיו של הפסיכולוג והפילוסוף ג'נדלין:

נניח שאדם חש איזו תחושה מעורפלת, תחושת בטן לא ברורה, הרגשה רחבה שהוא לא מצליח לשים עליה את האצבע אבל בכל זאת היא שם, והוא מחפש את המילה או המשפט המתאים שיבטאו אותה. או אולי אפילו לא: הוא מדבר עם מישהו אחר על משהו אחר, אבל הנה, תוך כדי דיבור, פתאום כל זה עולה מחדש. הוא מבין דבר מה, מוצא אולי משפט, או מילה, ומיד מרגיש – זה זה! אותה תחושה מעורפלת מצאה את כתובתה.

וזה לא בדיוק שהמילה מתארת או מנסחת את התחושה המעורפלת, אלא היא התייצבה שם כסוג של רווחה, תואם, הדהוד, הרפיה, הזרמה, ועכשיו אפשר ללכת הלאה.

או נניח שאדם מחפש את הבגד המתאים לאירוע מסוים, והוא פוסל את הבגדים בזה אחר זה עד שפתאום הוא מגיע ומרגיש מיד – זה זה. זה הדבר שהוא חיפש. ואם היו מבקשים ממנו קודם לכן לתאר, או לצייר את מה שהוא מחפש, הוא לא היה יודע, התחושה הייתה מעורפלת ולא מוגדרת, אבל עכשיו זה נעשה מדויק.

טעות לחשוב שה"זה" הזה הוא רק הביטוי החיצוני למשהו שהיה כבר קיים מוגמר בפנים. לא, באופן כלשהו ה"זה" הזה הגיע למלוא בשלותו רק דרך מציאות חיצונית שהייתה בבחינת התגלות. הבגד החדש הזה הוא לא משהו שהוא היה מעלה על דעתו, אבל בכל זאת זה לגמרי "זה". ה"זה" הזה אינו העתק של העבר שהיה בראשו, אלא התשובה שלו.

או נניח שאדם מחפש מתנה לאהובתו, ואין לו מושג מה זה יכול להיות. הוא רק יודע להגיד על כל מני דברים שהם לא. איך הוא יודע כשהוא בעצם לא יודע מה הוא מחפש? אם יחפש בתוך עצמו, ספק אם זה יעזור. אלא הוא צריך "למדוד" כל דבר שהוא פוגש כנגד תחושתו הפנימית עד ששוב עולה האור – "הנה זה זה! זה בדיוק, זו המתנה האידיאלית לאהובתי!".

או נניח אומן שמצייר ציור ומחפש אחר הצבע המתאים או הקומפוזיציה המתאימה. הנה הציור כמעט גמור, אבל חסר דבר מה, הוא מרגיש את זה בכל גופו, אבל אין לו מושג מה. הוא לא יכול להמציא את זה ברוחו, הוא חייב לבדוק, אם בדמיונו ואם במציאות, עד ש… הנה! זה זה! הוא עלה על זה, וכעת הוא יכול להמשיך הלאה. רווח לו.

או נניח, מלחין, או נגן ג'ז, או סופר. כולם נעים גם הם בעקבות ה"זה" המתעורר בחיפושם.

הגילוי הזה הוא לא רק גילוי, הוא גם הכרעה. לא רק חשיפה, גם יצירה.

גם אם לפעמים הדברים קורים מהר מאוד, והאדם לא מזהה את תהליך ההדהוד והיצירה אלא רק את התוצאה, בעצם יש כאן תהליך של התכנסות. אותה תחושה מקדימה, מעורפלת, רחבה, שמחפשת את תשובתה, בכל זאת הייתה יכולה להתגשם בדרכים שונות. ואם בכל זאת האדם מגיע ל"זה" אין זה רק מפאת התאמה מכאנית בין דימוי למציאות, אלא מתוך הבשלה, שיש בה ממד של בחירה והסכמה – הנה זה זה.

יתכן אפילו שברגע הראשון שהאדם פגש בדבר החיצוני עוד לא נדלק ה"זה", אלא היה בו רק רמז קל, והאדם עדיין תוהה אם זה זה או לא זה. ואותה בדיקה שהוא בודק, יותר משהיא התאמה, היא ניסיון לדבר-עם, להתחבר, לחוש האם החיבור הזה פורה ומזרים הלאה. זה מתחיל מזה שהוא מקשיב לרמז, תוהה עליו, טועם אותו, ומתוך כך הוא מתחיל גם להרגיש בהדהוד שהולך ומתעצם, הולך ומתהדק, עד שלבסוף הוא קורס אל תוך התשובה – זה זה!

ייתכן שזה בעצם מה שקורה תמיד, רק שבדרך כלל הוא קורה כל כך מהר עד שאין מבחינים שיש כאן תהליך של הבשלה, ומתרשמים רק מן התוצאה. והרווחה המורגשת, לפיכך, לא נובעת דווקא מהתאמה מדויקת, אלא מהסכמה מדויקת.

והנה, אני מאמין שבכל פעולת משמעות יש מן ה"זה" הזה.

למעשה, זה הלב של כל פעולת משמעות, אשר בלעדיו גם לא הייתה מתקיימת. אם אני מבין טקסט או רואה עץ, או שומע קול שופר (אני מתכוון מבין, רואה ושומע ממש) תמיד יש בזה את ה"זה" הזה בתור הגרעין היותר פנימי שלו. גם אם ה"זה" סמוי מעיניי – הוא שמעניק לטקסט או לעץ את חיותו בשבילי.

אם להשתמש בביטוי אחר: זו תחושת הבטן שאומרת לי, הנה, זה זה, גם כשלכאורה לא עשיתי מצדי כל מהלך מודע של בחירה. אבל אם יש למשהו צבע וריח וצורה וחושניות, הרי זה משום שבכל זאת מידת האכפתיות שבי הסכימה לבחור בו באותו מהלך תת הכרתי של "זה זה" – תחושת בטן גורלית האומרת לי תמיד שמה שנגלה אלי לא במקרה הוא.

הסופר פירסיג, בספרו "זן ואומנות אחזקת האופנוע", מתאר את עבודתו כמורה לספרות ושואל יחד עם תלמידיו – מה הוא שעושה חיבור לחיבור טוב. האם יש איזה מערך של הגדרות ממצות שכנגדן אפשר לבדוק את החיבור ולגלות אם טוב הוא או רע? מסקנתו השלילית – שאין מערך ממצה של הגדרות לאיכות – לא גרמה לו לבטל את מושג האיכות, אלא לחפש את שורשיו עמוק יותר, ובסופו של דבר לראות ב"איכות" את הבסיס של המציאות.

ואם האיכות היא הדבר העומד בבסיס המציאות אפשר גם להבין שאנו מכוונים לזהות ולהרגיש אותה ישירות. ואכן, אנו מזהים איכות של יצירה ספרותית באופן נגיש וישיר, ורק לאחר מכן נוכל לנסות במחשבה פורמאלית להסביר מדוע הרגשנו כך. יחד עם זאת, שום הסבר לא יהיה ממצה. תמיד יגיע הרגע שבו נתייצב לפני יצירה חדשה שלא תשתלב בהסבר הישן, ובכל זאת נחוש באיכות שלה, ונרצה ל"תקן" את ההסבר על פי יצירה זו. מה שרק מדגיש שקודם כל באה האיכות, ואחר כך ההסברים. קודם כל חשים באיכות הדינמית, ואחר כך מתרגמים אותה לאיכות סטטית. או אם ניקח דוגמא אחרת של פירסיג:

"כל אדם המחזיק בגישה פילוסופית כלשהי והיושב על תנור לוהט יודע בלי שום ויכוח אינטליגנטי שהוא נמצא במצב שהוא מכליל כבעל איכות נמוכה: שערך המצב הלא נעים הזה הוא שלילי. איכות נמוכה זו איננה הפשטה מטאפיסית מעורפלת, מטושטשת, חידתית-דתית. זהו ניסיון. אין זו הערכה של ניסיון, אין זה תיאור של ניסיון. הערך עצמו הוא ניסיון. בתור שכזה הוא לגמרי צפוי מראש. כל מי שרוצה לבדוק את העניין הזה יוכל לעשות כן. ניתן לחזור על כך שוב ושוב. זה פחות דו-משמעי מכל הניסיונות, ואין כל אפשרות לטעות בו. מאוחר יותר, האיש עשוי לשחרר כמה קללות על מנת להגדיר את הערך הנמוך הזה, אבל הערך תמיד יקדים את הקללות… יש לנו כאן נקודת-סימאון מולדת. התרבות שלנו מלמדת אותנו לחשוב שהתנור הלוהט הוא הגורם הישיר לקללות. היא מלמדת אותנו כי הערכים הנמוכים הם קניינו של האדם המקלל. אין זה כך. הערך נמצא בין התנור לקללות. הערך נמצא בין הסובייקט לאובייקט. הערך הזה הוא כמעט מיידי, וניתן לחוש בו בצורה ישירה, יותר מכפי שניתן יהיה לחוש כל אני או כל אובייקט שאליו יקושר מאוחר יותר. זה יותר ממשי מן התנור."⁴

אות לכך שהאדם הוא לא רק צופה פסיבי בעולם – הוא חי בו. ועובדה זו אינה תאור גיאומטרי של יחסי הכלה, אלא הצבעה על עובדת הזיקה הנוכחת של האדם בעולם.

אם רוצים, ה"איכות" של פירסיג, היא נוסח אחר ל"זה" של ג'נדלין. ומה שאמרתי על ה"זה" אני שב ואומר גם כאן: ה"איכות" היא הגרעין של כל פעולת משמעות, ומה שנותן לה את קיומה וחיותה. אם אני רואה עץ זה לא רק מכיוון שאני קולט גירויים חזותיים של העץ, אלא משום שאני חווה איכות, ומסביב לאיכות זו נרקמת הנראות כלבוש שלה. קודם כל קיימת איכות, ורק מאוחר יותר התלבשה בדמות ובקול.

ה"איכות" (ה"זה") אינה משהו במובן הרגיל. היא חוצה את ההבחנה המצויה בין סובייקט לאובייקט, ועוסקת במהות האינטראקציה, ובטבע המפגש. היא נוגעת ל"חומר" המפכה בליבה של המציאות כשיחה.

האיכות, במובנה הזה, אינה שונה מן החיפוש אחריה. היא אותו חיפוש אחר ה"זה", המהווה את חוד הלהב של כל תהליך יצירה, ואינו שונה מן ה"מציאה": החיפוש אחר הצבע, הצליל, הצורה, התחושה, הוא חלק מן הדבר הזה עצמו. הוא חלק מן הביטוי של הדבר שרוצה להיאמר.

ה"זה", בניסוח אחר, הוא שירת החיים.

זהו הדבר ההומה בהם, תמיד תוסס, תמיד מחפש. הוא גם מבטא את הייחוד של האדם, שהוא לא רק ייחוד תיאורטי ועל-זמני, אלא תמיד בן הרגע הזה, רוצה להתגשם כאמירה אישית, נוגעת, מהדהדת. זהו המיקוד של האני שלא די לו להיות סטטי הוא צריך לזרום בלידה, לזרום ביצירה, לדבר, להיות חלק מדיאלוג, מושרש בעולם מהדהד, משיב, מתגלה ומתפתח.

הנה כי כן, לחוש זה להיפתח לשירה הנמצאת בלב כל דבר.

שיר עובר משורה לשורה באופן שונה מאשר מהלך של טיעון לוגי. בזה האחרון הסיבתיות מכתיבה, ואילו כאן יש "הגיון" שירי שיש לו טעם משלו.

ואם נקשיב רק למשמעות של כל שורה בפני עצמה, לא נבין את רוח השירה ואת הניגון המתחדש שלה. אולי אפילו יראו הדברים גחמניים וסתמיים. אבל אם נתעכב על המרווח הזה ועל הרז שבו, אם נצליח לקפוץ מעל התהום ולחוש את הרוח המנשבת משורה לשורה, בבת אחת ניפתח לתלת ממד ונתחבר אל השיר באופן נושא הפכים שהוא פלא המשמעות שאין כל דרך להסבירו.

הנה, המעבר השירי משורה לשורה, מגלם את מה שפירסיג כינה "איכות", את מה שג'נדלין כינה "זה", ואת מה שהקב קוק כינה באופן ישיר בשם "שירת החיים".

ההסכמה לקחת חלק בשיחה, אם כן, אינה עניין תיאורטי.

היא מתגשמת רגע אחר רגע בדמותו של החיפוש אחר ה"זה" המוכן לשורר את המציאות. זה כמובן מבטא גם את חווית האדם המאמין שלחיפושו יש תשובה בעולם. משמע, אין זה חיפוש בעלמא, אלא הוא מבוסס על האמונה שיש קשר של שייכות הכורך אותם יחדיו, ועל כן גם אם התשובה לא תמיד נמצאת באופן מקומי, באופן עקרוני היא נמצאת.

במילים אחרות, אפשר לומר שה"זה" הזה הוא הסכמה לזיווג, הצעד הראשון בהתעלסות. זהו הניצוץ שנמצא בלבו של כל מפגש שהוא לא מפגש סתם אלא התעוררות הדדית והפריה הדדית. ולמעשה אין מפגש סתם. כל מפגש מכיל את הניצוץ הזה כמידת הנוכחות שלו.

לכאורה, כשאדם נושא עיניו ונתקל בחלל חדרו, אין זו אלא ראיית סתם. אין בזה שום "זה" שמרטיט את לבו ומרגש אותו, שום חיפוש שהמראה הזה הוא תשובה וגילוי שלו, שום הפריה הדדית. סתם חדר, מראה יומיומי, ללא כל מעיין פועם של התחדשות. אדרבא, מבטא הוא את תמצית השגרה. ובכל זאת הראייה הזו לא הייתה אפשרית אם לא הייתה מכילה גם זרע של התחדשות-פוריות. היא לא הייתה אפשרית בלא אותה משאלה, אכפתיות, חיפוש, רצון. או בניסוח אחר, היא לא הייתה אפשרית ללא השירה.