משחקי הקלפים

על דרך השעשוע אפשר אם כן גם לאלתר. להעלות את הסיבוך, לבלבל את המקריות, להפגיש בין טכסטים, בין אנשים, להפרות בין אקראיות למובנות, להשתעשע ביצירה.

הנה מספר רעיונות שאפשר לנסות:

ליחיד

הפתיחה הקלאסית היא זו של אדם יחיד המעלה שאלה – עניין המעסיק אותו, נוגע בו, פועל בתוכו (ואפילו אינו בר ניסוח עדיין), ושולף קלף.

הקריאה בטכסט יכולה להיות סתומה בהתחלה, לא הטכסט מצד עצמו ברור ולא הקשר שלו לשאלה. ויש עניין גם להבין את הטכסט לעצמו, וגם להבין כיצד הוא קשור לשאלה, ומה הוא מבקש לומר לאדם בזמן זה דווקא ובצורה זו דווקא. אחר כך אפשר להניח מעט, ולחזור יותר מאוחר, ולהבין מחדש, ולגלות מחדש.

ולפעמים דווקא בהתחלה מתבלטות מילים מסוימות שמבקשות כביכול להדהד ישירות עם השאלה, והן אולי אפילו סותרות ביחידותן את משמעות וכיוון הטכסט כולו, גם זה טוב, גם זה אומר משהו. הטכסט, כמו שירה, יש לו עניין להניע את גלגלי השירה הפנימיים. ואפילו קריאה ב"טעות" היא קריאה.

ויש רבדים לכל עניין, ומה שמתגלה בשכבה אחת יכול לקבל משמעות אחרת בשכבה שנייה, ושתי השכבות לא מוציאות זו את זו אלא משלימות זו את זו, הוא עניין התלת ממד שכבר דיברתי בו.

וכמו שאפשר לשלוף קלף אחד אפשר לשלוף שניים. הם שני צדדים של אותו עניין או סוגיה או שאלה – כל אחד נותן רובד או צד אחר.

ואפשר להחליט בסמוי ומראש איזה קלף יהיה שייך לאיזה רובד, אבל אפשר לפתוח את שניהם בו זמנית, לקרוא בשניהם ואז להחליט מי הוא מי.

הרובד הגלוי מול הרובד הסמוי,

הרובד המובן מול הרובד הלא מובן,

הרובד של החסד מול הרובד של הגבורה,

הרוחני והמעשי,

העוצר והזורם,

הנגיש והלא נגיש,

הדבר שאני רוצה להיפרד ממנו, והדבר החדש שאני מזמין לחיי.

הדבר המשעבד אותי, והדבר המשחרר אותי,

הבעד והנגד,

ועוד.

וכך, למשל, אפשר שכאשר אדם עוסק בהחלטה שהוא רוצה לקבל, שיבחר קלף כנגד כל צד.

ואת שני הקלפים אפשר לפתוח בו זמנית, או להניח אותם הפוכים, להפוך את האחד, לקרוא, להבין, לפרש, ואחר כך לעבור לשני.

ואפשר שיבחר שני קלפים ויעשה את פרשנותו בשלושה שלבים: תחילה יבין כל טכסט לעצמו, ואחר כך ינסה להבין מה הקשר בין שני הקלפים, על מה הם מורים במשותף, ולבסוף יחבר זאת לשאלה שהוא שואל.

ואפשר שישלוף שלושה קלפים, אחד כנגד העבר, אחד כנגד ההווה, ואחד כנגד העתיד – מי אני עכשיו, מאין אני בא, ולאן אני הולך.

אפשר גם לשלוף ארבעה קלפים ולבנות מערך מורכב יותר שייתן תמונה רב ממדית. לדוגמא: לסדר אותם על קודקודים של ריבוע, כאשר כל קודקוד מיצג היבט אחר, למשל: רצוני הסמוי, רצוני הגלוי, האפשרות הסמויה, האפשרות הגלויה בעולם. אבל זו רק דוגמא וכמותה יכולות להיות אחרות, הכול לפי מידת החשק, העניין והעומק.

לזוג

כל מה שאפשר לעשות לבד, אפשר גם לעשות בנוכחות של עוד מישהו הצופה ומלווה את התהליך בעצם נוכחותו. אבל אפשר גם לנצל את הימצאותו להוסיף עוד מימד לפתיחה.

וכך למשל אפשר לבחור נושא שמעסיק את שני המשתתפים, ואז לתת לכל אחד להוציא קלף. לתת זמן לכל אחד להבין את הטכסט, ואחר כך את הקשר לנושא, ולבסוף את הקשר אליו, ומדוע דווקא הוא, ומדוע דווקא הוא משניהם. אחרי זמן אפשר לשתף, כל אחד בפרשנותו, ולאפשר משוב הדדי, שיוסיף עומק.

וכמו שבוחרים נושא אפשר גם לחשוב על:

תכונה משותפת של שני המשתתפים.

מתח שקיים בין השניים.

מקום שנתקע.

או עצם הקשר.

ואפשר שכל אחד ישלוף שני קלפים. יקרא בשניהם ויבין את שניהם ולבסוף יחליט מי מן הקלפים הוא הקלף שהוא שומר לעצמו, ואיזה הוא נותן לחברו. יספר לו מדוע בחר כפי שבחר, מדוע מרגיש שזה שייך לו, וזה שייך לחברו.

ואפשר שכל אחד ישלוף שלושה קלפים. ויחליט מי מהם הוא נותן לעצמו, מי נותן לחברו (ולמה), ומי הוא משליך (מחזיר לחפיסה).

ואפשר בשני שלבים. בשלב הראשון שולפים שני קלפים שמטרתם להגדיר את הנושא או העניין. מסתכלים על שניהם ביחד, לומדים את שניהם, ומנסים למצוא מה בעצם הקשר בין השנים ומה זה אומר, ומגיעים להחלטה מה הוא הנושא. אחר כך ממשיכים הלאה.

ואפשר שכל אחד ימשוך שני קלפים יקרא בשניהם ויחליט מי מהם הוא רובד הגלוי שלו ומי רובד הסמוי. ואת הגלוי יפרש לעצמו בנוכחות חברו, ואת הסמוי ייתן לחברו לפרש לו על רקע הקלף הגלוי.

ואפשר מראש שכל אחד שולף קלף שמיועד לא לעצמו אלא לחברו. והוא צריך להבין מתוך כך מה הוא הדבר שהוא מבקש להגיד לחברו בעזרת הקלף הזה.

או מה הברכה שהוא רוצה לברך אותו,

או מה הוא מבקש ממנו.

לארבעה

ומה שאפשר לשחק בזוג אפשר גם בארבעה או יותר. ואפשר גם לנצל את ריבוי המשתתפים ולהוסיף עוד:

כל אחד מוציא קלף, קורא ולומד אותו, ולבסוף מחליט למי הוא רוצה לתת אותו מבין שאר המשתתפים. הוא נותן ומפרש מדוע דווקא לו – מה היא המתנה שהוא נותן לו בכך.

כל אחד מוציא שני קלפים. אחד מן המשתתפים מתחיל בכך שמניח במרכז את הקלף. כל אחד בודק אצלו האם יש לו את בן הזוג של הקלף – קלף תואם. אחר כך עוד מישהו מניח קלף ושוב מחפשים את בן זוגו התואם. וכמובן מה הוא בן זוג תואם הוא עניין של פרשנות, אבל אפשר להגדיר מראש שמחפשים את: הדומה, הנגדי, המשלים, העוסק באותו נושא, הנוגע לאותו שורש, רובד הגלוי ורובד הנסתר של אותו עניין, רובד הגבורה ורובד החסד של אותו עניין, או להשאיר לגמרי פתוח, שכל אחד יחליט לעצמו אם יש לו את הקלף המתאים. וכמובן יספר לכולם מדוע בחר דווקא כך.

כל אחד שולף קלף ומניחים עוד קלף במרכז. מי שמרגיש שמתאים מחבר את הטכסט שלו לקלף שבמרכז. מסביר מדוע ומה הקשר. וכך ממשיכים לחבר (כמו בדומינו) כל אחד על פי הבנתו ופרשנותו. נוצר כך סיפור המחבר את כולם ביחד, והאופן שהוא מתחבר, ומה מתפרש ממנו, יכול להיות לו משמעות רבה למשתתפים כקבוצה ולמקום של כל אחד בתוכה.

כל אחד שולף קלף, ואחר כך עושים סבב, וכל אחד מקריא ומספר סיפור מעברו המתקשר לו לקלף.

ואפשר להניח קלף אחד במרכז ולהמתין לראות מי מן המשתתפים מוצא בו כתובת אישית. והוא אוסף אותו אליו ומספר למה דווקא הוא ולמה דווקא קלף זה אליו. ואחריו מניחים עוד קלף, וכך הלאה עד שכל המשתתפים קיבלו את קלפיהם.