פרק ה

נדמה לי שזה הדבר שאפשר להיוודע אליו במעמד פתיחת הקלפים: העובדה שהעולם הסיבתי הוא רק שורה אחת בשיר שהמעבר שלו לשורה הבאה הוא פלא (שיר).

אני מוצא כאן, באופן מודע יותר, את הנכונות להפריה הדדית. משמע, אותה תשובה אישית שאדם יכול למצוא בקלף שהוא מושך, היא ביטוי לנכונותו להתרגש מן ה"זה" שפוגש אותו מתוך הקלף. כרחם הקולט אל תוכו זרע, כך הוא מוכן להיות מופרה מן המציאות הפוגשת אותו.

מצד הדיוק ברור כעת שה"הדרכה" שיכול לתת קלף כזה, לעולם אינה הוראה, אלא תמיד המלצה וברכה.

בעוד שההוראה מבקשת להחליף את המנוע הפנימי של האדם באיזו אמת צורנית שעל האדם להיכנע לה, הברכה מזרימה חמצן אל הלב הפועם, מעצימה אותו להיות הוא, ועושה לו מקום בעולם.

וכך אפשר לומר – צריך אדם למשוך קלף בעליזות. כי לא משנה מה יתגלה לו, תמיד יהיה זה עוד היבט של חירותו. אמנם זהו מפגש גורלי בו הוא עשוי למצוא גבול, אבל גבול זה עצמו בא להזכיר לו את כוחו להפוך גורל לייעוד.

לא משנה מה יגיד הקלף. וגם אם ברגע הראשון יכה בסתמיותו או באיזה ציווי זר, תמיד זה אתגר לשוב הביתה.

כותב על כך בובר:

"אדם שהחירות מובטחת לו, אין הסיבתיות מדכאת אותו. יודע הוא שחיי החידלון שלו הם לפי כל עצמם ריחוף-ניעה בין אתה ובין הלז, והריהו חש ומרגיש בטעמו של זה. די לו, שניתנה לו לפסוע ולחזור ולפסוע על סף המקדש, שבו לא יוכל לשהות עולמית. גדולה מכן, אותו הכרח של יציאה תכופה ממנו הוא מגוף ייעודם וטעמם של חיים אלה. שם, על הסף, ניצת בלבו וחוזר וניצת שוב המענה, הרוח. כאן, בארץ החולין, רבת הפגמים, על הניצוץ לעמוד בניסיון ובמבחן. כל שקרוא בעולם זה 'הכרח' אין בו כדי להטיל עליו אימה, שכן הכיר שם את ההכרה האמיתית, את הגורל.

"גורל וחירות מאורסים זה לזה. אין פוגש את הגורל אלא מי שמגשים את החירות. במה שגיליתי את המעשה המכוון אלי, בתנועת החירות שלי, נגלה לי הרז. אולם רז זה מתגלה לי גם כך שאיני יכול להגשימו כך כפי שנתכוונתי, הוא מתגלה לי גם בהתנגדות. מי ששוכח את כל המסובב, ומכריע מתוך המעמקים שלו, מי שמנער עצמו מכל קניין ומכל לבוש וקרב ערום בפני הרז, אליו, אל בן החורין, מופיעה הדמות שכנגד של חירותו, הגורל. אין הגורל גבול לאותו אדם, השלמה היא לו. חירות וגורל נושקים זה לזה, וקם המשמע, ובמשמע נראה הגורל, שעיני הקפידה שלו נתמלאו עכשיו אור, כמראה החסד בהדרו."⁵

הנה היא נשיאת ההפכים.

וכך אני פותח קלף, נזהר לא להקנות כוח לגורם זר – חירותי היא, חירות האלוהים.

לא הקלף יגיד לי מה לעשות, אלא לכל היותר רמז הוא מן האל שרוצה בחירותי. בוודאי הקלף רוצה להגיד דבר מה, בוודאי הוא מדבר, ובקול זה דווקא ובאופן זה דווקא, אך אם אני עומד מול דיבור זה כאילו ביקש לדעת עלי משהו שהוא זר לטבעי, החמצתי את הנקודה. יש רק דבר שמבקשים להזכיר לי וזה את חירותי. כי רק בהיותי בן-חירות אני גם שווה בשיחה.

זה הכיוון ללכת אליו – אל עצמיותי. כיוון זה אינו עניין מופשט, אלא ממשות קונקרטית המתגשמת בנקודת המפגש המיוחדת בין האדם לטכסט.

ואם ימצא המושך בקלפים שהוא מקבל תשובה שהיא לגמרי לא לרוחו, הרי לשם כך היא באה, לא לצוות עליו דבר שמנוגד לטבעו, אלא אדרבא לדרבן אותו להפוך, למצוא את רצונו האישי כנגד הקלף, ולדייק את רוחו ואמירתו.

אין גורל בקלף. או מוטב, אם יש בו גורל הרי הוא תמיד הזמנה לאדם שיהפוך אותו לייעוד, וימצא את ה"זה" של עשייתו.

את הסיפור הזה כבר סיפרתי במקום אחר, ובכל זאת אחזור עליו גם כאן: זכורה לי שיחת טלפון עם דוד בן יוסף⁶ שסיפר לי שבאותו בוקר לא היה לו חשק לעשות התעמלות בוקר. שאלתי אותו מה עשה, ובלבי כבר ציפיתי שיגיד שפשוט לא עשה (דוד, איש חירות, לא יעשה דבר רק "כדי לעשות"). אבל הוא ענה לי אחרת: עשיתי עם חשק.

זו הפתעה. כי לכאורה רק שתי אפשרויות עומדות בפנינו כשהחשק אומר את דברו – או לא לעשות, או לעשות בלי חשק (במאמץ, כי "צריך"). ובעצם שתי האפשרויות הללו לא כל כך שונות זו מזו. שתיהן חלק מאותה מנטאליות של קורבנות הרואה בעולם מקור מתמיד לתסכול ושעבוד. לכן גם האדם – מתוך התנגדותו – בוקר אחד ינער מעליו את התעמלות הבוקר, ולמחרת יחזור אליה עם ייסורי מצפון ותחושת חובה. מה שבתורו יוליד אצלו ביום אחר שוב תחושת התנגדות.

ואילו כאן פתאום עלתה מן אפשרות שלישית שכזו – לעשות עם חשק. ואפשר לראות בה את העוצמה היוצרת של אדם הפורץ את מיצר הקורבנות אל חירות במובנה העמוק, חירות העומדת מעבר לשתי האפשרויות הללו.

וזו דוגמא יפה לאופן שבו הופכים גורל לייעוד – בוחרים בחשק. מסכימים לראות בעולם בית, ומגלים שהחירות לא נמצאת ביכולת לעשות כל מה שרוצים, אלא בכוח לרצות את מה שעושים.

והנה מעמד הפתיחה בקלפים הוא מן רגע מובנה כזה, המבקש להפגיש גורל וייעוד, מקריות ומובנות, ידוע ולא ידוע, באקט של התכנסות יוצרת.

זו הזמנה לאדם לעשות זאת באופן מודע – להתמקד ולחפש את ה"זה". ולעשות זאת מתוך אותו חשק שאמרתי עליו – לרצות את מה שאתה עושה, לבחור את מה שקורה.

נכון, המסגרת מלאכותית, אבל בכל זאת יש במעמד ההתכוונות, משהו שיכול לאסוף ולמקד, ולהדגים את משמעותו של הרגע הזה.

והדרך שבה הופכים גורל לייעוד היא לא על ידי זה שמתייחסים למשיכת הקלף בזלזול מראש, או על ידי זה שבהינתן קלף שאין מרוצים מאמירתו, מבטלים אותו כלאחר יד, אלא כל העניין הוא לראות את עוצמת הגורל הלא מקרי, אשר זימן דווקא בשעה זו את הטכסט הזה שרוצה לומר לו דבר, ודווקא לו.

ורק מתוך שיסכים לראות כאן גורל ולא מקריות, יוכל גם ללכת את מלוא עומק ההליכה ההופכת גורל לייעוד ומוצאת מחדש את ה"אף על פי כן ולמרות הכול" שהוא תמצית החירות.

יגלה אז שבצד הרצינות הקדורנית ישנה רצינות גדולה ממנה, היא הרצינות העליזה. זו רצינות ההתייצבות.

כל זה נעשה בתודעה שלצורך העניין אפשר לכנותה "תודעת כל מה שקורה צריך לקרות".

זו התודעה המחליפה את הרגל התגובה הביקורתית שלנו כלפי המציאות בהקשבה דרוכה, סקרנית, ונכונה להפתעה. דומה היא בכך לתודעתו של הצייד, הקשוב לכל צליל, לכל תנועה, לכל דבר שיכול לרמוז על נוכחות.

על פי רוב, (ובדרך כלל בלי שנהייה מודעים לכך) מכיל מפגשנו עם המציאות גרעין של התנגדות. אנחנו רואים במציאות עניין הדורש את טיפולנו, דבר ש"צריך" לעשות אתו משהו, אם לא בפועל לפחות בכוח. כביכול זו המציאות שדורשת שנתארגן מולה, נאמוד את ערכה, ונמלא את "חובתנו" כלפיה.

כל זה מסיט את תשומת ליבנו ממה שיש אל מה "שצריך", ומצר את מבטנו עד כי אנו חדלים להבחין בפרטים, ואדרבא, המציאות על ריבוי פרטיה מפזרת את דעתנו, ומסיחה את תשומת לבנו, כביכול מפריעה לנו במשימה.

תודעת "כל מה שקורה הוא שצריך לקרות", אם כן, היא הרפיה מן ה"עושה", שבמהותו גם מתנגד למציאות. זו הרפיה, והתפנות, והקשבה. אפילו קוצו של יוד יש בו רמז. וגם אם איננו מבינים דבר, אנחנו סמוכים ובטוחים שהמשמעות נמצאת, ואנחנו רק ממתינים ביתר ערנות לרגע שתחשוף את עצמה לפנינו.

התודעה הזו היא תודעה משועשעת. היא אינה תודעת גורלית המבקשת להלום בחזרה כנגד כל צוו גורל, אלא כמו הרוקד הממתין לפתיחת המנגינה, היא נכונה לקבל כל הפתעה.