פרק ז

זרה היא עבודת השליטה ההופכת את העולם לכוח עיוור שצריך האדם להתגונן בפניו.

זו עבודה זרה בעצם האמונה שאין בעולם מקום לאדם.

שהרי מקום לאדם זה תמיד מקום לשירתו, למותרות שלו, לעונג שלו. רק לאפשר לו לשרוד – בזה לא עשינו מקום לאדם, אדרבא רק הגלנו אותו מעולמו. עצם זה שאדם סבור שלמצוא לעצמו מקום בעולם זה למצוא לעצמו פינה שבה הוא יוכל להחזיק מעמד בפני תהפוכות הגורל והמציאות האכזרית, כבר עושה אותו זר בעולמו. ה"מקום" שכביכול עשה לעצמו בדרך זו, הוא בעצם לא מקום לעצמו אלא מקום לתחליף שלו, מי שכביכול אמור לחיות במקומו, ואגב כך לגזול את שארית המקום שעוד נותר לו. אותו תחליף נעשה להוכחה ניצחת שאין לו – היחיד, האנושי, המרגיש, האוהב – מקום.

ובכל רגע יכול האדם לבחור בין עבודה זרה – שהיא הדרך להפוך את העולם למקום זר שאין בו מקום לאדם, לבין עבודת אלוהים, שכמו שכבר אמרתי היא הד לעבודת העצמיות – לאפשרות שהעולם הזה יהיה בית אמיתי לאדם במלוא יפעתו.

דרך אחרת לנסח כל זאת היא לומר שהפרשנות והדרישה שהאדם דורש בקלף אינם סתם דרישה ופרשנות, אלא תמיד פרשנות לטובה. זה חלק מן הקפיצה האמונית – אותו הימור של אמונה הקובע שכל מה שנעשה, לטובה נעשה.

אמנם אנו נוטים לפרש להישרדות, מתעלמים מן הדיבור האישי, ורואים בכל מקום גורל עיוור שעונה כהד לחשד העצמי: משום שאנו רעים אנו עתידים להיות מוכים על ידי הגורל.

בלי להיות מודעים לכך אנו שבים ונופלים לדו-ממדיות של שליטתנו האוחזת בהסברים הגיוניים ולא מוכנה לצעוד צעד שהוא לא בטוח, ולא מוגדר היטב. בשום פנים ואופן אנחנו לא רוצים להמר. כי בשבילנו, להמר, זה כמו להעביר אתה שליטה לכוח (לגורל) שאנו מדמים שהוא רוצה את רעתנו.

וצריך לראות שההימור הוא לא הימור בעלמא – הימור חרש אילם – אלא אדרבא זהו הימור רואה – והעובדה שהוא יכול לראות קשורה בכך שהוא סומך לטובה. אף על פי שאינו יודע, הוא בכל זאת שולח רגל מגששת אל החלל, מאמין שתמצא לה מאחז. לא סתם הביא אותו אלוהים לעולם.

הכול לטובה, אבל לא באופן מכאני – הכול לטובה באופן אמוני.

וההבדל בין השניים, כרגיל, נושא סתירות.

כי "הכול לטובה" באופן מכאני הוא סוג של חוק – מעין חובה של הבריאה. אבל הרי הטוב הוא בדיוק לא חוק, הוא יצירה והתחדשות. במהותו הוא לא צפוי. אי אפשר ש"הכול לטובה" יהיה רק חוק שפועל על אוטומט, מובטח מראש. אי אפשר שיהיה מנטרה שאני חוזר ומדקלם כמנוס מפחד, כמגן והסתר, כקמע שבא להפנט מפני איום המציאות. אלא צריך אני לצעוד לקראת המציאות, ובכוח אמונתי להחזיר אותה לתלת ממדיות – להנביע את הטוב מתוכה. משמע: הכול לטובה הוא התייצבות.

ולכאורה, אם זה כך, אז באמת לא הכול לטובה – הטובה היא רק בהתניה – רק אם אעשה כך וכך (אם בכלל אדע איך עושים כך וכך, איך צועדים לקראת, איך מתייצבים, איך מפרשים). וההתניה היא לכשעצמה כבר שבר גדול. עצם קיומה של ההתניה הוא כבר ביטוי לחשד שכל הטוב הזה הוא עוד סוג של פחד, עוד כבילות, עוד עניין שהנפש, בחירותה, לא יכולה לסבול.

לכן באופן נושא הפכים אני חייב לחזור על זה: גם אם אדם לא עושה דבר ולא יודע את הנוסחה המדויקת של הבקשה והקבלה וההתייצבות, גם אז ובכל מקרה, הכול לטובה. אלי לא תמיד יראה שזה כך, ובכל זאת זה מה שפועל בתוך המציאות. ויחד עם זאת אין זה דבר אוטומטי. ואני נדרש. לא כתנאי, אבל נדרש. ואיך זה, ומה זה, ואיך מסבירים את זה, איני יודע.

ובכל זאת ככה זה. אנו פותחים את שתי העיניים כדי לראות, והאמונה לוקחת אותנו אל המרחב התלת ממדי.

במובן מסוים מעמד הקלפים – אותו תהליך של וויתור על שליטה, והתמקדות, וחיפוש ה"זה", ובחירה בחשק – הוא מן מעמד של התכוונות ל"קבלת תורה", מבוא להתגלות. לא עצם משיכת הקלף, אלא כל התהליך הכולל את השאלה, והבקשה, והמשיכה, והקריאה, והדרישה, וההתחברות.

ואם רוצים אפשר היה לבצע "קריאה" בכל דבר מקרי, בכל אוסף מילים מקריות שבמילון, בכל סימן.

וזה נכון במידה מסוימת,

אבל,

בכל זאת אנחנו אנושיים ויש דברים שמבחינה היסטורית, תרבותית, אנושית, קראים בטבעיות רבה יותר – הם שייכים לנו, ובוודאי דברים שנכתבו בהשראה, כמו למשל דברי הרב קוק, זמינים לנו יותר בתור פתחים. זה כך הן משום עצם טבעם, אבל גם משום שהם מדרבנים אותנו למעמד.

וזה שהם מדרבנים אותנו למעמד זה בא משני הכיוונים, קודם כל מצד זה שמראש אנו ניגשים אליהם בכבוד ובכוונה מרובה יותר, ובאמונה מרובה יותר, ובנכונות רבה יותר, מאשר לדברים אחרים. אבל זה גם בא מצד הטכסטים עצמם, שאפילו אנו ניגשים אליהם בלא כוונה רבה, ובלא אמונה, יש בהם עצמם, בתוכן שלהם, דבר מה שמדרבן אותנו לכוונה ומכשיר את המעמד.

הנה כי כן, לא רק שכל דבר מזמין עומק קריאה אחר, אלא גם כל דבר מזמין כיוון אחר ואיכות אחרת של קריאה.

המדיום שבו קוראים גם הוא עניין. ואם קוראים בקלפים מסוימים או בקלפים אחרים, בטכסט כזה או בסימן אחר – כל אלה צינורות שונים – גם בזה יש מסר.

תם ולא נשלם.

הרב קוק והקלפים

את הטכסטים לקלפים בחרתי מתוך "שמונה קבצים" של הרב קוק, שהם שכתובים של שמונה מחברות אישיות שכתב הרב קוק בערך בין השנים 1904 – 1919. בחרתי מתוך אלפי קטעים את אלה שדיברו אלי במיוחד וחשתי שיש בהם מסר שיכול לגעת ברבים.

מתוך המחברות המקוריות של הרב קוק נערכו בעבר קטעים ששימשו לספרים שונים שראו אור, ואילו ב"שמונה קבצים" הם מופיעים במקורם הלא ערוך. אלה מחברות שכתב הרב קוק לעצמו, כעין יומן אישי שבו הוא נותן ביטוי להרהוריו, הרגשותיו, לבטיו, באופן חי ומקורי.

הרב קוק כותב בעברית של תחילת המאה העשרים. שהיא לא תמיד חופפת את העברית המודרנית. זה מצטרף לעולמו הייחודי של הרב קוק ולדרכו המיוחדת בהבעה. כל זה לא עושה את הטכסטים תמיד קלים להבנה, או בהירים בכוונה. ההבהרות שאני מציע כאן בהמשך, כמובן, תוכלנה להשלים את החסר רק במידה מועטה. עולמו הרוחני של הרב קוק רחב ומקיף, ומזמין לימוד מעמיק, שהוא הרבה מעבר למה שאני יכול להציע כאן. בכל זאת יכול להיות שהכרות עם מספר מושגי מפתח בהגותו תוכל לסמן כיוון, ולמוסס אי-הבנות בסיסיות. בכל מקרה, אני מוצא שהדברים מדברים לא רק דרך התכנים המדויקים, אלא גם דרך המוסיקה של הבעתם.

שירה

אולי אחד ממושגי המפתח החשובים ביותר של הרב קוק קשור להבחנה בין שירה לפרוזה. הרב קוק הוא משורר בנשמתו (זה גם מה שעושה את כתיבתו למתאימה כל כך לסוג זה מפגש-קלפים), והשירה בשבילו יותר משהיא סוג של אומנות היא תפיסת עולם. שלא כמו התפיסה ה"פראזית" (מלשון פרוזה) המארגנת את העולם באופן הדוק ומוסבר, השירה מותירה מקום לרז, ולהתהוות הרוחשת תמיד לקראת יופי והתגלות.

המדע, למשל, מתאר את העולם כיצירה פראזית. הוא עוקב אחר חוקיו, מלמד אותנו על תהליכיו, ומאיר את הבנתנו בהתאם. אבל בשביל הרב קוק סוג כזה של ראייה מחמיץ את העיקר – את תפיסת העולם כדבר חי הנמצא בתהליך התגלות מתמיד.

הבריאה היא קודם כל יצירתו של משורר, והדרך להבין אותה היא שנהיה בנשמתנו משוררים. וכך הוא כותב "מי שיש לו נשמה של יוצר, מוכרח הוא להיות יוצר… ואי אפשר לו להסגר בתלמודו בלבד" (קצ, קובץ ז) וגם: "הנשמה הרי היא שרה תמיד, עוז וחדווה היא לבושה, נועם עליון סובב אותה." (רכא, קובץ ז).

עצמיות

במקומות רבים מתייחס הרב קוק לפער שיש בין הדרישות של הציבור לבין התביעות הפנימיות והייחודיות של נפש האדם. הוא עצמו בהיותו דמות ציבורית (היה הרב הראשי לישראל הראשון) נקרע בין שני כוחות אלו. ואף על פי שהכיר בצורך להיענות בחוכמה לתביעות הציבוריות, הוא הקדים לו את ההיענות לידיעה הפנימית, שכן, "את העולם הרוחני בונה כל אחד ואחד לעצמו בקרבו." (קפב, קובץ ז).

יצירה

צמוד למושג העצמיות אנו מוצאים תדיר את מושג היצירה, שהרי העצמיות אינה יש מוגדר וסופי, אלא נביעה אינסופית – אש יוצרת. והאדם, במידה והוא מחובר לעצמיותו, הוא גם מחובר ליצירתיותו ולחירות ההומה בה. היצירה הזו היא אישית מאוד: "היצירה הרוחנית חופשית היא, אינה מתחשבת עם שום דעה ושום השפעה, היא יוצרת כפי הלך רוחה פנימה. וכל מה שתתגבר בקרבה אמונתה בעצמה, כן תעלה למרומי האמת." (תרח, קובץ א).

אבל היצירה היא לא רק אישית, במובנים רחבים מזהה כאן הרב קוק את עצם הדחף של הבריאה, שהאדם, בהיותו יוצר, חובר אליו. במובן זה הרב קוק מסכים עם תורת האבולוציה – הוא רואה שהכול נמצא בתנועת התפתחות מתמידה – רק בשבילו, כמובן, המקור לכוח היצירה הוא לא בתהליכים ביולוגיים, אלא באלוהות, וברצון שלה לשורר את העולם.

רזיות

הרז, הסוד, הוא בשביל הרב קוק מה שהוא האינסוף לפילוסוף היהודי לוינס – אותו דבר העומד מנגד לכוליות והסופיות שבהשגת השכל – אותו ניצוץ של אלוהות וקדושה, מקור כל חי. אבל בשביל הרב קוק המילה רז גם מציינת את פנימיות הנשמה. "כל מה שהנשמה תובעת, יש בו אוצר חיים גדול מאוד. על כן אושר האדם תלוי הוא בשימת הלב לתביעותיה של הנשמה. גם כשהיא הומה בכימהון בעלמא, שאי אפשר למצוא בו אותיות, תיבות, גזירות, והבנות מפורטות ומובלטות. צריכים ללקוט את הפנינים הללו מקרקע הים של יסוד החיים" (נו, קובץ ח).

וגם: "רזים צריכים להיות מוסברים ומובנים על ידי רזים דווקא, ולא על ידי דברים גלויים, וזוהי השיטה הטבעית של גילוי האמיתיות שהיא נעלה לאין ערוך משיטת התרגום שהיא בגימטרייה תרדמה." (פא, קובץ ו).

הצדיק

המשלים למושג העצמיות הוא מושג הצדיק או מושג הנשמה הגדולה. ולי נדמה שבזה הוא לא בא לעשות סיווגים בין בני אדם שנשמתם יותר גדולה ואחרים שנשמתם קטנה, אלא דווקא להאיר את הנשמה הגדולה שבכל אדם. "הצדיק צריך להכיר את עצמו", הוא כותב. ובכך גם רומז לאותה מעלה שעושה את הנשמה לגדולה – לא מה שהיא מצד עצמה, אלא מה שנעתרים לה ומאפשרים לה להיות במלוא גודלה. "הנשמות הגדולות, אין להם מרגוע מפחד ועיצבון, עד שהם באים לאותה המדרגה שהם נועדים לה מעצם טבעם ושורש מחצבם". (צט, קובץ א).

הצדיק, במובן הזה, הוא לא מי שצדיקותו נגלית ברבים, אלא מי שיש לו העוז לפסוע יחידי ולחיות על פי תביעותיה של נשמתו.

אמונה

"בכלל האמונה היא שירת החיים, שירת המציאות, שירת ההוויה". (קסה קובץ א). בשביל הרב קוק האמונה היא לא מערך של דעות וערכים, אלא קודם כל הלך רוח – מצב הווייתי המתמסר לידיעה פנימית. זהו סוג של בטחון במציאות ואמון בחסד. אמונה כזו, יותר משהיא מעמד פסיבי הנמצא או איננו, היא מעמד של הכרעה שצריך להתחדש כל בוקר מחדש באופן פעיל. "האמונה אינה לא שכל ולא רגש, אלא גילוי עצמי היותר יסודי של מהות הנשמה, להדריך אותה בתכונתה." (ריט, קובץ א).

גדולת האמונה, לפיכך, לא תלויה בריבוי הדברים שהאדם מאמין בהם, אלא בעומק החוש האמוני.

הוא רואה את האמונה בתור הלב הפועם של כל חי, ובמובן הזה, ובסתירה מסוימת למה שנאמר למעלה, אי אפשר שלא להאמין. "שום דבר איננו נשאר בחיים כשעושקים ממנו את שני המאורות הללו, את האמונה ואת האהבה" (רכד, קובץ א).

אבל האמונה היא גם הנכונות להיאבק עם הספקנות האישית וחוסר האמון של אדם בעצמו, וללמוד לשים את הדגש לא על צד החטא, אלא על צד האור של כל אדם ואדם – גם בבחינה של אדם את עצמו, וגם בבחינה של אדם את שכנו.

השכל והדמיון

הדמיון, בעולם מושגיו של הרק קוק, הוא הצל של השכל. הוא קלוש ומעורפל יותר ממחשבות הגיוניות ומסודרות. אבל דווקא בערפולו, הוא מאפשר לקלוט אליו אורות שהשכל אינו יכול לקלוט. במילה "דמיון" אין הכוונה בהכרח להזיה או פנטזיה, אלא פעמים רבות גם למה שמכנים היום "אינטואיציה" – מעין הידיעה הלא מסודרת והלא שיטתית, שבכל זאת מעוגנת במציאות עמוקה ממה שיכול להאיר השכל ההגיוני. ויחד עם זאת בשביל הרב קוק אי אפשר את האחד ללא השני – הם מאזנים ומשלימים זה את זה. דמיון ללא שכל עתיד לרדת לתוהו, ושכל ללא דמיון עתיד להתייבש ולאבד את משמעותו. השכל והדמיון, בהתאמה מהדהדים עם עולם הנגלה ועולם הנסתר.

רע וטוב

בניגוד לתפיסה המעניקה לרע ולטוב מעמד של כוחות שווים, הרב קוק רואה ברע רק פרק בתהליך התהוותו של הטוב. בניסוחים חסידיים: הרע הוא כיסא לטוב. ובניסוחו של הרב קוק: הרע שמח בכיליונו. משמע הוא מגיע לתכליתו כאשר הוא מכלה את עצמו בתהליך שירותו את הטוב. ואם בעולם האנושי אנו מרבים לזהות מופעים שונים של רע, הרי זה בשל ראייתנו החלקית, ובשל בלבול בנוגע לנשמתנו אנו: "אבל בקיבוץ הכול, הכול הוא טוב ממש".

הליכה לאיבוד ותהליכי תשובה

הרב קוק נטה לכיוון החסד, וקיבל בהבנה את נתיבי ההליכה לאיבוד המלווים כל מחפש בדרכו הייחודית. "מי שאין נפשו משוטטת במרחבים, מי שאינו דורש את אור האמת והטוב בכל לבבו, איננו סובל הריסות רוחניות, אבל אין לו גם כן בניינים עצמיים." בין השאר, בשונה משומרי מצוות רבים בני תקופתו, הוא לא מיהר לבקר את החילוניות, ואדרבא, לא פעם הוא ראה בה חיוניות המשלימה את הדרך הדתית. בפרט הוא התייחס באופן אוהד למפעל הציוני וההתיישבותי.

יחד עם זאת כאשר מדבר הרב קוק על תשובה הוא כורך ביחד, בלי להפריד ביניהן, את החזרה בתשובה אל התורה – אמונת משה וישראל – ואת החזרה אל הפנימיות הנשמתית, ואור אלוהים הבוהק בה מעבר לכל נוהג חיצוני. אכן בנשמתו של הרב קוק הם היו אחד.

אבל התשובה, בשביל הרב קוק, הייתה מעבר למעשה של היחיד. למעשה הוא ראה אותה, בתואם עם תורת הסוד הקבלית, כמגמת שכלול של כלל המציאות. "ממעמקים באה התשובה… התשובה באה משאיפת המציאות כולה להיות יותר טובה ומזוככת, יותר חסינה ומעולה ממה שהיא." (אורות התשובה, ו' א')

ובדומה לחסידות, דרכה של האמונה והחזרה בתשובה לא יכולה להתמצות בלימוד תורה, אלא במידה לא פחותה, ולפעמים אף יותר יש מקום לעבודת המידות הפשוטה: "יסוד האושר הוא אהבתה אמת בשכל, אהבת היושר בחיים, אהבת היופי ברגש, ואהבת הטוב במעשה." (מ, קובץ ו')

עצבות

הרב קוק משתמש במילה "עצבות" בהוראה מעט שונה ממה שאנו מכוונים אליה היום. בעברית המודרנית, אולי הייתה מתאים יותר המילה "דיכאון". אין הכוונה לשברון הלב, אלא לתחושת הייאוש, הקדרות, הסתמיות הכובשים את נשמתנו ומורים על אובדן האמונה והתעוזה. על העצבות כתב הרב קוק: "שנואה היא העצבות כי היא באה מן המקור היותר מושחת שבדעות וברגשות" (נא, קובץ ג).

הרבה מן העצבות הזו הוא קושר ב"ריאליה" – בתפיסת העולם המכאנית (זו של הפרוזה) המאפיינת את הפילוסופיה והמודרנה. כאן הוא מזהה את אובדן החוש לשירת החיים.

שמחה

ומנגד לעצבות עולה ובאה השמחה. היא אינה עוד רגש במניין הרגשות – היא מגמת הבריאה. הוא מתייחס כאן לעונג שחורג מצד ההנאה המקומית. "שמח הוא העולם, שמחה היא ההוויה הפנימית כולה… עד שהוא מתגדל כל כך, עד שהוא מכיר שאין כל סיבה להשבתת השמחה המקורית, השמחה ההוויית, שמחת מעון עולמים, ואיננו נזקק עוד לרקום ציורי תקווה נובלים." (רא, קובץ א). משמע, השמחה היא לא הדבר שמתאמצים להשיגו, אלא היא מתגלה בכל טהרתה, דווקא כאשר האדם חדל מאותו מאמץ של "ציורי תקווה נובלים", ומתפנה להכיר במהות היותר פנימית של הווייתו. משום כך גם "שנואה היא העצבות" שהרי היא צומחת מכפירה בעיקר.

דיאלוגיות

המלחמות הרבות שהעולם נתון בהן בכל זמן, העסיקו מאוד את הרב קוק (שמונה קבצים נכתבו במקביל למלחמת העולם הראשונה), והוא ניסה לזהות ולאפיין את המקור שלהן: "כל המגרעות החומריות והרוחניות שבעולם, הכול בא מפני שכל פרט משיג רק צד אחד… הטוב בעיניו, ויתר הצדדים….ראויים להיות אבודים מן העולם" (תרלז, קובץ א.)

במלחמה החיצונית, הוא ראה במידה רבה הד למלחמות הפנימיות, וגם כאן: "מפני כוח הקיבול הצר אשר לאדם, ידיעה סותרת ידיעה והרגשה הרגשה, וציור דוחה ציור." (קד, קובץ ו). אבל מצד האמת כל אלה בעצם משלימים ומחזקים אלה את אלה ובלבד שיתרחבו כליו של האדם עד "שמוצא בעצמו את התוכן הגדול של השלום הפנימי".

עד כאן נגיעה קצרה במספר מושגי מפתח אצל הרב קוק, בתקווה שגם בלי להתעמק בפרטי גישתו, נתנו כיוון למגמתו הרוחנית.

בחירה וסימון הקטעים

כאמור, מתוך אלפים רבים של קטעים בחרתי את אלה שאהבתי במיוחד. בתהליך העריכה של המחברות של הרב קוק, סומנו הקטעים השונים בסדר רץ (אותיות עבריות), ואלה גם ההפניות בסוף כל קלף. במקרים מעטים, מפאת האורך, לא הבאתי את כל הקטע, במקרה כזה סימנתי בשלוש נקודות (…).