פרק ו

אין שום קסם מיוחד בקלפים.

הקסם המקורי נמצא בבריאה, ובשעה שאנו מפגישים מובנות ומקריות, אנו מאפשרים לקסם הזה לחלחל ולפגוש אותנו – אין זו אלא תזכורת לקסם המשולש הזה של קיום העולם, קיומי, וקיום הכאן והעכשיו.

אנחנו חיים בעולם שהוא התגלות.

חייב כל אדם לראות עצמו כאילו הוא פלא, והעולם פלא, והזמן הזה, הזמן שלו, והמקום הזה, המקום שלו, גם הם פלא.

ואיך אפשר שדווקא אותי הוא בחר?

אבל בזה בדיוק העניין של ההשגחה הפרטית. שהיא לא השגחה על עוד בן אדם, כפי שמעמידים שומר לכל אדם חשוב, אלא היא תשובה לאני שהוא מרכז העולם.

ואיך מסבירים את זה?

ושלושתם דווקא: הוא, העולם, והזמן הזה.

כי לפעמים האדם מצליח להיחלץ ממחשבת הרגילות ולהבין את חייו דרך נקודת הייחוד שלו ולחוש את היותו פלא, אבל הוא רואה כאן איזה עניין חריג המתקיים בעולם סתמי ובזמן שהוא שגרה – עוד מופע בתוך ההיסטוריה.

ולפעמים הוא מצליח לראות שגם העולם הוא פלא, והתקיימותו היא ניסית, ובכל זאת אין שום דבר מיוחד בזמן הזה ובמקום הזה, אלא הכול הוא פלא שהתקיימותו נמשכת משחר הימים – מין פלא גלובלי כזה.

ויש עניין שהוא יראה לא רק את הייחוד שלו, ולא רק את הייחוד של העולם, אלא גם יבין שהזמן המסוים הזה שהוא חי בו, והמקום הזה המיוחד שהוא חי בו, גם הוא יוצא דופן, גורלי, ודווקא הזמן הזה – התקופה הזו, הדור הזה, היום הזה – הוא זמן ניצני גאולה. וזו מהות ההשגחה הפרטית.

עניין ההשגחה הפרטית נוטה להעלות דימוי של נוכחות אלוהית הנמצאת מחוץ לעולם ומביטה מלמעלה על האדם. בעוד שמשמעותה היא דווקא שהיא כאן, אם תרצו – מבפנים, בחלל העצום הזה של פנים אל פנים, באינטימיות חודרת הכול של הנוכחות, שאין כל דרך לתרגם אותה במונחים חיצוניים, אלא היא תמיד אישית, אישית כל כך, ואפילו עוד יותר אישית, בקול שהוא קול דממה דקה, בהכרות הקודמת לכל הכרות, שהיא חזרה אל הילדות שבתוך הילדות, ואל האהבה שבתוך האהבה, ואל הביטחון שבתוך אי הידיעה.

אבל איך מתיישבת ההשגחה הפרטית הכול כך צמודה הזו עם חירות האדם?

שהרי בהינתן שאלוהים כל כך הרבה יותר חכם ומקיף מן האדם, בוודאי הוא כבר מבין איזה מהלך עתיד לעשות האדם ולגמול לו עוד מראש באופן המבטל כל רעיון של חירות.

ואמנם על רקע זה התגבשה הגישה שאומרת שאלוהים, כשברא את העולם, הצטמצם כדי לפנות מקום לבריאתו, לאדם ולחירותו. נדמה שרק כך אפשר להסביר את העובדה שלמרות היותו כל יכול, המסוגל לחזות הכול מראש, ולכוון הכול מראש, בכל זאת נותרה חירות אמיתית לאדם. אבל אז כמובן אין מה לדבר על השגחה פרטית – אדרבא, חירותנו מושגת במחיר התרחקות עקרונית של אלוהים.

אבל מצד שני – איך אפשר שאלוהים יצטמצם ויפנה מקום? הוא נמצא בכל והכול נמצא בו – ובאמת אין עוד מלבדו. ואפילו אדם חוטא, גם זה אלוהים, ואם הוא חוזר בתשובה גם זה אלוהים, ומה שהוא מדמה כאילו זו חירותו, גם זה אלוהים.

ומה, האם רעיון החירות הוא רק בדיה, כמו הרהורה של הלבנה שסבורה שהיא זורחת כל לילה רק מרצונה?

על כך כותב הרב גינזבורג:

"כעת נשוב לברר את הצורך ואת ההיתכנות של מושג ההשגחה כאשר האחדות חודרת בכל, וכך יוסבר טוב יותר האמור לעיל כי הרצון של הברואים אף הוא אלוקי הוא. לשם זה ניפנה קודם למשל שבראש דברינו. לפי המבואר שם, כעת יש רק שחקן יחיד (מדובר במשחק שח), שכן מצליח הוא להפעיל את שכנגדו בהתאם לרצונו, בלא שהלה מודע לכך. אלא שאם כן, יש אמנם שעשוע ביכולת להערים על שכנגדו, אבל מאידך, כיוון שהלה נתפס מעתה כיריב כל כך חלש ובלתי ממשי, כיוון שאין לו מהלכים משלו, שוב אין הרבה טעם במשחק, שהרי זהו ניצחון על חלשים. לכן עדיף לצייר דוגמא קצת מופשטת יותר. נצייר לנו מישהו שמשחק עם עצמו (היום, כשאפשר לתכנת מחשב, זהו ציור יותר ריאלי), כדי שלמשחק כזה יהיה טעם, צריך שהמשחק יחליף צד ו'יחליף ראש' כל פעם, ויכנס במלוא הרצינות לתפקידו. אם נבוא להעתיק את המשל הזה, המוזר במקצת, אל נמשלו, לכאורה נבוא במבוכה רבה. לראות שה' חודר בכל ומנהל הכל, זהו דבר פשוט, ומתיישב על הדעת בנמשל יותר מאשר במשל, אבל לראות את ה' משחק עם עצמו כאילו הוא שניים, ולקשר זאת לאופן השגחתו על העולם זהו לכאורה דבר שאינו נשמע.

"אלא שבמחשבה שנייה, אדרבא, זהו הציור המלבב ביותר על היחס שבין ה' לעולם. ה' ברא את העולם מתוך חירות, אשר על כן מתבטאים אנו שהקב"ה התאווה, והשתעשע בבריאתו, שכן זה המצב האנושי הקרוב ביותר לפעולה אשר יקרה היא לפועל, אבל אין הוא כפוי לעשות אותה. אלא שחירות במלוא מובנה היא רק כאשר לנברא עצמו יש חירות, ועולם נטול סיכון הצועד במסלול שהותווה לו מראש הריהו כמאן דליתא. ודאי וודאי שאין לדבר על שעשוע כאשר הכול מוכתב. אמנם לצייר חירות מחוץ לה' גם הוא דבר שאין לו שחר (וכי יצויר שהדמויות הנחלמות בתודעתו של מישהו תקפוצנה מתוך מחשבתו ותצאנה נגדו אם לא שהורה להן לעשות כן?) ואין זאת אלא שהחירות האמיתית ה'רוחשת' בעולם זוהי חירותו של ה' עצמו…

"לפיכך אין לנו אלא לומר שבתוך אחדות ה' ושלמותו כלולה גם הזולתיות, היכולת שלו לומר לעצמו אתה ולבחור בעצמו בחשק… ופירושו של הדבר הוא שה' תופס את חופשו של האדם כחופשו שלו עצמו, ואף האדם, כאשר זוכה להצטרף ולהציץ למבטו של ה', זוכה לראות את בחירתו כפעולת ה' בתוכו, אבל לא כפעולה הכופה עצמו עליו, אלא להפך, מתנוצצת בתוכו יכולת להזדהות עם החופש האלוקי."⁷

מה שמעלה על הדעת שאותו "זה" שהוא בגדר התגלות ונמצא כניצוץ בלבו של המפגש, אינו רק תחושת רווחה המאפשרת לדברים לזרום ולהגיע לידי הגשמה (פוריות), אלא ממד העונג הנמצא במפגש.

ה"איכות", אם כן, אינה רק עניין הכרתי, אלא נחווית באופן ישיר כעונג.

לדבר על האיכות במונחים כללים של טוב, זה להתעלם מן העובדה שזה אני כאן, והטוב הוא הטוב שלי. העולם לא סתם קורה לעצמו, הוא קורה לי, ואני שותף בו, שעל כן העונג נמצא בכל תהליך של יצירה, בכל מבוא של התגלות. והוא גם שמחבר אותי לממד השעשוע.

וראוי להבחין בין עונג להנאה. שהנאה היא כמו תשובה סטטית לתבנית קיימת מראש. זהו עניין של התאמה, של סיפוק, של מנוחה. ואילו העונג הוא דווקא מצד התנועה והחיות. זהו עונג שהוא חדוות יצירה, כמו חדוותו של נגן הג'ז שבנגינה משולבת מצליח לזרום את יצירתו ולהביא אותה לשיאים חדשים.

כל פוריות היא עונג ביסודה.

ואין הבדל בין אכפתיות לבין עונג. זו אותה מעורבות אכפתית בעולם שמאפשרת את העונג (והסבל).

וכך אני רואה שה"זה" – אותו ניצוץ שנמצא בכל פעולת חישה, בכל פעולה משמעות, הוא ניצוץ של עונג. ואם ללכת עם תיאורו של גינזבורג, הרי זה ניצוץ מעונג בראשית של אלוהים, שבחדווה ולא ביגיעה ברא את העולם.

זהו עונג החירות, עונג המפגש (הפלא), עונג ההתגלות.

ואכן, יש עונג בחישה כשמסכימים לחוות אותה לא רק כתהליך של קליטת גירויים חושיים, אלא כמפגש, כדיאלוג, כהתעלסות. במקום הזה מתגלה העונג בתור הלשד של כל תחושה, כל חישה, כולל תחושת הכאב – כאן יש צינור, יש פתיחה, יש התקרבות.

ומנגד, ועל אותו מימד של עונג, יש סבל, כאשר יש סגירה, חסימה, זרות, אי שייכות. רק שהסבל הזה, אנו רואים עכשיו, מעצם קיומו מבשר על מימד העונג שביחס אליו מקבל הסבל את כוחו.

הנה כי כן, פתיחה בקלפים, עניין משעשע.

ויש לקרוא את הקלפים בחיוך.

ובכלל כל הדימוי הזה של הרב גינזבורג הרואה בבריאה משחק מתאים גם לכאן, כי לא ביגיעה ועמל ברא אלוהים את העולם, אלא בחשק ובשעשוע, וגם אנחנו, בחירותנו, יכולים להשתעשע בערמת קלפים בלי שתהיה זו עבודה זרה.

כותב על כך המשורר ההודי טאגור:

"על ברכיה של החדווה כל יצור נברא, ממעייני החדווה הכול יונק את חיותו, לקראת החדווה הכול צועד ובא, ואל חיקה של החדווה הכול נאסף.

"אין כוונת הדברים שהחוזה מתנכר כביכול לחוקת-עולם ומתעלם מקיומם. גם אין לומר כי הגיגים אלה על נצח-החדווה מקורם בשיכרון החושים, פרי התמכרות למחשבה ערטילאית נטולת מציאות. החכם מכיר בחוקי-הטבע ויודע כי אין רחמים לפניהם, והוא אומר בפה מלא: 'אין האש בוערת כי אם מפחדו (הווה אומר בכוח חוקיו), אין השמש יוצאת להאיר לנו כי אם מאימתו, ואין הרוחות, העבים והמוות יוצאים לשליחותם, אלא ממוראו', כי מלכותו היא מלכות שידה תקיפה עד מאוד, ואין לך עבירה על חוקיו, אם קלה ואם חמורה שאינה באה על עונשה. ואילו המשורר מנצח בשיר מזמור:

"על ברכיה של החדווה כל יצור נברא, ממעייניה של החדווה הכול יונק את חיותו, לקראת החדווה הכול צועד ובא, ואל חיקה של החדווה הכול נאסף.

"ההוויה בת האלמוות לעולם אין היא מתגלמת אלא בלבוש החדווה. ההתגלמות האלוהית במעשי-בראשית אין מקורה אלא בשפעת חדוותו. מטבעה החדווה היא להתגלם בלבושי צורה, היינו: בלבושי החוק. החדווה שמטבע ברייתה היא חסרת צורה, מעשי היצירה צו הוא לה, עליה לגלם את מהותה בצלמי דמות. חדוותו של המזמר באה לכלל ביטוי בקול המזמור, וחדוותו של המשורר באה לכלל התגלות במעשה-השיר. האדם בחזקתו כיוצר, אינו חדל לעולם לצור צורות מצורות שונות ולחוללן, ומקור לידתן של כל הצורות הללו הוא בשפעת חדוותו."⁸

הנה כי כן, פתיחה בקלפים, הזדמנות לחדווה.

ולא כדאי להתייחס אליה ברצינות קדורנית. אדרבא, כל העניין הוא בכך שהגורל הוא קדורני והייעוד עליז, וכוחו של האדם הוא דווקא בזה – ביכולתו להפוך גורל לייעוד, קדורניות לעליזות.

וצריך לחזור ולבאר:

הגורל הוא מה שנוחת עלינו ומכתיב אותנו כקורבנות המציאות. גם אם נרצה לשנות אותו הוא כופה אותנו למסלוליו שאין להתחמק מהם. הטרגדיה היוונית היא דוגמא מצוינת לכך. (כך למשל אדיפוס שניסיונו לברוח מגורלו הוא המקיים אותו). הגורל הזה נבנה מסביב לנקודת השעבוד של האדם.

ואילו הייעוד בנוי סביב נקודת החירות של האדם – סביב הייחוד שלו, הרצון שלו, הבחירה שלו. ואמנם אין זה רק "רצון חופשי" במובן הגחמני-אקראי (לעשות כל מה שמתחשק), אלא היכולת לבחור בחשק מתוך מקור האני – לא עבודה זרה אלא עבודת המיקוד, הייחודית, העצמיותית.

והייעוד הוא עליז. לא זר לטבעו של האני אלא אדרבא הוא הנו אני זה ברום ערכו ויצירתיותו. שהרי להיות אני זה לא כמו להיות כל עובדה אחרת המונחת לה בנאות דשא ירוקים. להיות אני, זה לנוע לקראת הגשמה במעשה של התעלסות.

ומעניין בהקשר הזה לראות שהגורל והאקראיות לא מאוד רחוקים זה מזה. בין אם זה האלים המתעתעים באדם, או אקראיות שאין לה שום עניין באדם, בכל מקרה זה מסתכם בהיעדר נוכחות. העולם מתגדר בזרותו ואי שייכותו. כנגד זה זיכרון החירות יכול להתמיר את הגורל-האקראי מעניין של סתם לשירה המבשרת בכל רגע את מאבק היציאה לאור של היחיד העושה את דרכו לגאולה.

וכך גם במעמד הקלפים. לכאורה רק שתי אפשרויות עומדות לפני האדם: או שהקלף אקראי וכל זה הוא חלל ריק וסתמי, או שהוא גורלי ועתיד לכפוף את האדם לנתיביו חסרי הרחמים. שתי האפשרויות מבקשות לגזול את חירות האדם, לספר לו סיפור של אי אפשרות. אבל הנה היא בכל זאת האפשרות השלישית, ה"לא אפשרית", שהיא לא זה ולא זה, ובכל זאת צצה לה כך לפתע באורח פלא, כמעשה יצירה הפורץ את הגבולות והופך גורל לייעוד.

היא האפשרות למשוך את הקלף בעליזות.