פרק שישי: הקבוצה והאחווה

האם "תחושת העם" היא אשליה?

יש שיאמרו שהשאלה האם יש לעם "נשמה" איננה שאלה תאורטית – תרגיש ותדע. אבל מה שמרגישים יכול גם להיות אשליה בכל כך הרבה דרכים: מרגישים משהו כשאין בכלל מה להרגיש, או שדווקא יש מה להרגיש אבל מפרשים אותו באופן צר, או שלא מזהים נכון את ההרגשה עצמה, או שלא מזהים נכון את מה שיש שם בפועל שההרגשה מתייחסת אליו… התשובה הזו – תרגיש ותדע – לא די בה.

ברור, בסוף כדאי ורצוי להרגיש. אנו מדברים על הקיומיות – על צד החוויה בקיום האנושי. אלה לא יכולים להיות רק רעיונות. הפטריוטיות, במובן הזה, אינה סתם תופעת לוואי, היא מעוגנת במציאות כלשהי – כל העניין הוא שיש עם וחשים אותו וחשים כלפיו. אבל האמנם זה מה שאנו חשים מבעד למסך ההפנוט?

אנא, זו לא שאלת אגב, יש רגשות סימביוטיים שאנו מתמכרים אליהם מתוך קושי לקחת אחריות על חיינו ועל כאבינו. הם לא חלק מאיזו אמת מקורית ובריאה – הם ביטויים לסירוב שלנו להתבגר כיחידים וכציבור ומקנים לא פעם ל"עמים" אופי ילדותי שמרבה מלחמה בעולם.

הפרק הנוכחי נועד לברר את כל אותן "תחושות" ולעשות בהן סדר.

היחידה האנושית הבסיסית

אני רוצה לחזור אפוא לחבורה, שאותה אפשר לראות בתור התא האורגני הבסיסי של האנושות. לא היחיד, אלא מקבץ של עשרה עד שלושים אנשים החיים קרוב זה לזה וחולקים אורח חיים משותף. החבורות הללו אמנם קיבלו צורות שונות לאורך ההיסטוריה בהתאם לסביבה הפיזית, האקלימית והתרבותית, ואף על פי כן, הן היו בצורה זו או אחרת ואריאציות על אותו נושא.

ליחיד ללא חבורתו יש אולי אפשרות להתקיים באופן ביולוגי (ומוכרים הסיפורים על ילדים שננטשו ביער והצליחו לשרוד), אבל בהיעדר שפה ואנשים חיים סביבו, גם אין מערכות יחסים וקשרים אנושיים בתוכם הוא יכול לבטא את אנושיותו. ולא די שתהיה מערכת יחסים אחת, זהו מארג היחסים המגוונים המהווה את גופו החברתי של האדם ועושה אותו בן־אנוש.

בקיצור, על מנת להיות אנושי במובן המלא, אדם צריך לגדול ולחיות בקרב אנשים אחרים. לא בקרב המון אדם סתמי, אלא בקרב משהו דמוי משפחה, שיש לו מבנה מורכב ורב־ממדי, בלי להיות גדול מדי.

האבולוציה של האדם היא האבולוציה של יחידה אורגנית בסיסית זו.

יחסי אם-ילד

מערכת היחסים הנמצאת בלב החבורה הוא יחסי אם-ילד.

אבל שוב, גם יחסים אלה תמיד היו נתונים בתוך הקשר של חבורה. אפשר לדמיין אמא וילד המתקיימים לבד ביער – הם יוכלו לשרוד, אולי – אבל השאלה אינה רק שאלה של הישרדות, אלא של היות אדם במובן השלם, ולצורך הזה האם צריכה להרגיש שהיא חלק ממשהו גדול יותר מאשר הבועה שלה ושל ילדה. היא צריכה להרגיש שהיא נתמכת בקהילה, ושהפתיחות העקרונית הזו לקהילה נמזגת ועוברת אל הילד, אשר לומד לחוות את עצמו כחלק ממשהו שלא נגמר באם. זה חיוני לבריאותו.

במובן הזה, הבידוד הנפוץ של המשפחה המודרנית, והמחשבה של הורים רבים שהם לבד אמורים לדאוג לילדיהם (ושאף אחד לא יתערב) הוא ביטוי לשייכות פצועה. אימהוּת בריאה היא אימהות נשענת ונושמת. תודעת הבידוד, כאן כמו במקומות אחרים, היא בלבול.

הזרע של החבורה והמעיין של השייכות

נוהגים לומר: "הילד הוא אבי האדם", למען הדיוק צריך להגיד: "הקשר ילד־אם" הוא אם החבורה. אמירה זו מבקשת להאיר את אופייה המיוחד של הילדות האנושית, הנזקקת ליחסי טיפול ארוכים ומסורים, ומטפחת אגב כך אכפתיות והכלה שנעשו לעמוד התווך של האנושיות באשר היא. לא מופרך לשער שהלהקה התגבשה סביב היחסים האלה ובמטרה לעטוף אותם ולהגן עליהם. מכאן – מן היחסים הדיאדיים הללו (שאינם מנותקים מן ההקשר) – בוקע המעיין של השייכות.

מה שקורה כאן ביחסים בין הורים לילדיהם – אירועי המפתח, המשברים, נורמות ההתנהגות, היחס והגישה, הוא הקוד הגנטי של החבורה, התשתית של מרקמה והגורם המרכזי המעצב את אופייה³⁸.

ה"אנחנו" הקבוצתי

בפרק הקודם הצגתי את רשת הקשרים האזורית כאוסף של מערכות יחסים זוגיות המרכיבות את גוף ה"אנו" של האדם. אף שהתיאור הזה מתבקש על רקע התרבות המודרנית שבה מערכות יחסים נוטות להיות מבודדות, הוא אינו משקף את המציאות הקדמונית וגם לא את המציאות המודרנית: האדם לא נפגש רק עם אדם אחד בכל פעם, בדרך כלל הוא נפגש גם עם קבוצה, והסיפור כאן מעט שונה.

תיארתי את האופן שבו קשר נוכח בין שני אנשים – "אנחנו" מקומי – עשוי להפוך ל"אנו" המתמיד לחבר אותם יחדיו גם אחרי שהם נפרדים לזמן מה (או בכלל). אבל למרות הדגש על קשרים זוגיים יש מובן שבו ה"אנחנו" הראשוני אינו ה"אנחנו" הזוגי אלא ה"אנחנו" הקבוצתי.

זהו אנחנו שבדומה ל"אנחנו" הזוגי, משאיר אחריו עקבות בדמות של "אנו" קבוצתי – צינור המחבר את האדם לקבוצה כשלם.

אבל מהי הישות הקבוצתית הזו ומה מעמד הקשר עמה ואיך היא מתקשרת לרשת האזורית שתוארה בפרק הקודם?

קצת סדר

תאורטית, אותו גוף של שייכות אזורי יכול להיווצר בלי שהאדם ייפגש בחייו עם יותר מאדם אחד כל פעם – כלומר, כשהוא מורכב אך ורק מקשרים זוגיים. מאידך, אם במקרה הוא נפגש עם קבוצה חדשה, היא יכולה לכלול אנשים שאף אחד מהם אינו שייך לרשת השייכות האזורית שלו.

אפשר אפוא לראות כאן שתי תופעות שונות: מצד אחד הקבוצה שמגיחה מעצם הקשרים הזוגיים, מצד שני קבוצה קונקרטית שאדם יכול למצא את עצמו בתוכה לזמן מה. במציאות שני סוגי הקבוצות לא פעם חופפים: סיכוי סביר שהקבוצה שהאדם נפגש עמה שייכת בצורה זו או אחרת לרשת האזורית שלו, ומהווה מדגם נוכח של גוף השייכות הזה.

זהו "מדגם" כי הרשת האזורית של האדם הרבה יותר רחבה מהתכנסות אנושית טיפוסית. להמחשה אפשר לנסות לדמיין שאנו מכנסים את כל האנשים ברשת השייכות האזורית של אדם מסוים (אמנם גבולותיו של "השבט" הזה עמומים ולא מוגדרים בקפידה, אבל בתור ניסוי מחשבתי אפשר לדמיין שרוב האנשים מתכנסים לרגל אירוע, אולי הלווייתו) – והנה הרשת האזורית שלו נעשית באותו מעמד גם לקבוצה נוכחת. האפשרות הזו היא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל: בדרך כלל, ובוודאי במציאות החיים המודרנית, אין הזדמנות לכל קבוצת ה"אנו" להיפגש כקבוצת "אנחנו". ומנגד, קבוצות "אנחנו" שכן נפגשות, עשויות להיות חלק מרשת השייכות האזורית, או לא.

בעבר כל זה היה בכל זאת פשוט יותר. האדם גדל בחיק חבורתו, ומדי פעם נפגש עם חבורות אחרות (אם באופן פרטי ואם כחלק מכינוס תקופתי באירועי חג ומועד). גוף השייכת הרשתי עקב אפוא אחר הקבוצה הקטנה יותר (15-30 אנשים בשכבה ראשונה) ואחר הקבוצה הגדולה יותר (100-300 אנשים בשכבה שניה). ולא היה הבדל בין הקבוצה הנוכחת לגוף השייכות הרשתי – אלה היו אותם אנשים.

היום חפיפה כזו מצטמצמת בדרך כלל למשפחה הגרעינית (נניח 5 אנשים שהם בו־זמנית הקשרים הזוגיים המשמעותיים והקבוצה הנוכחת כקבוצה), ולפעמים גם מתרחבת בקהילות המקיימות אורח חיים משותף כמו יישובים קהילתיים וקומונות. מעבר לכך שתי הרשתות מתפצלות לשתי תופעות שונות, גם אם יש עם אזורי חפיפה ביניהן.

בפרק הנוכחי כשאדבר על ה"אנחנו" אתייחס ל"אנחנו" הקבוצתי, לא ל"אנחנו" זוגי. וכשאדבר על "אנו" אתייחס בו־זמנית לעם הרשתי הנובע מקשרים זוגיים, אבל גם לעם הרשתי הנובע מקשר עם קבוצה (או קבוצות), שכולל בתוכו, מן הסתם, גם אוסף של קשרים זוגיים, שהרי בדרך כלל אנשי הקבוצה גם מקיימים אינטראקציה זוגית ביניהם.

קבוצתיות בריאה ושייכות פצועה

הקבוצה היא הייצוג השלם ביותר של השייכות – הקרקע המזינה מתוכה גדל האדם להיות אדם. קשר זוגי, גם אם יש בו שייכות חזקה ואיכות מיוחדת וחיונית, הוא קרקע חסרה ללא העיטוף של הקבוצה.

ועם זאת, כעוצמת ברכתה של הקבוצה, כך גם מורכבות היחסים של האנשים עמה. ההתנסות בקבוצתיות לא בריאה, יצרה לאורך הדורות התנגדות וחוסר אמון אצל רבים, עד לכדי רצון לוותר מכל וכל על הקבוצתיות. קשר זוגי כן, ובמידה סבירה גם קשר משפחתי, אבל לא קשר עם קבוצה.

חשוב להאיר שבעוד שההתנגדות הזו מוצדקת לאור ההשפעה ההרסנית שיכולה להיות לקבוצה לא בריאה, היא מחמיצה את הצורך העמוק של האדם בתשתית של שייכות מקיפה כחלק מעמידתו הבריאה בעולם. קשרים זוגיים זה חשוב מאוד, אבל לא מספיק.

על זה נאמר "צריך כפר שלם כדי לגדל ילד אחד". ובכך הכוונה אינה רק לציין את מגוון האנשים השונים שאדם צריך לפגוש בחייו כדי לגדול באופן בריא, אלא גם את עצם המכלול הנוכח – השלם הקבוצתי, המייצר ביחד תופעה מגיחה של שייכות ונוכחות חזקה. לזה האדם זקוק בכל שלב בחייו, לא רק בילדותו.

היעדר של קהילתיות כזו, ועוד יותר מכך היעדר של קהילתיות בריאה, היא אחת הסיבות המרכזיות לשייכות הפצועה שרובנו נושאים עמנו, ואשר הפכה להיות לכוח דומיננטי המעצב את עולמנו. כמו בהתייחס ליכולות אחרות, היכולת לשייכות היא מעין איבר שצריך להתפתח בגיל צעיר בחיק קהילה כדי להבשיל למלוא בגרותו. ואם לא ניתנה לו ההזדמנות בגיל הקריטי, הוא עשוי להישאר נכה כל חייו.

לקבוצה יש מבנה

קבוצה איננה רק אוסף של פרטים (כלי המכיל את נוזל השייכות) – היא גם "ישות" בעלת מבנה פנימי מורכב ועשיר. אם האבולוציה ציידה אותנו במוח כה גדול אין זה כדי שנוכל לפתור משוואות במתמטיקה – אלא בעיקר כדי לפתור משוואות חברתיות. כלומר, כדי שנוכל להבין את מפת היחסים בתוך החבורה, לתקשר זה עם זה משמעויות, לשתף פעולה, ולאזן מתחים הקשורים לתפקידים השונים בתוך החבורה. הקבוצה-חבורה היא השלם החי המשלים למוחנו, ומרחב האומוולט שבו הוא משגשג. כאן הוא זוכה למזונו הבריא ביותר.

אנשים שגדלו וחיים בתוך חבורה כזו, בדרך כלל זקוקים להרבה פחות מילים כדי לתקשר. מכיוון שהסביבה של החבורה נוכחת ומיידית, היא גם יוצרת הקשר יציב ומתמשך שבתוכו די בתנועת ראש, או בניואנסים מאוד קטנים של אינטונציה כדי להעביר מסר. מכיוון שהשלם ברור, גם כל "הפרעה" בשדה המשמעות נושאת זהות מובחנת, ולא צריך להכביר במילים. שלא כמו בתרבות שאיבדה מחוויית השלם, וזקוקה למילים רבות שתוכלנה לשאת משמעות גם מתוך ניתוק מהקשר אנושי כזה או אחר (אם כי אף פעם אין זה ניתוק מוחלט – שום מילה אינה מסוגלת לשאת משמעות בחלל ריק).

הצורך בזהות שבטית

לאנשים יש צורך עמוק בזהות שבטית. זו הזהות שאותה שוכחים בחיי היומיום כיוון שהיא כל כך מובנת מאיליה ושייכת להקפה הרחבה ביותר. ובאין שבט אמיתי הצורך הזה נדבק לכל מיני דברים אחרים שיכולים להיות מהונדסים לחלוטין.

הצורך בזהות כולל בתוכו את הצורך להשתייך אבל אינו מתמצה בשייכות. השייכות היא החיבור, והמגע והתקשורת והאוקסיטוצין המציף את כל אלה. הזהות היא הסדר והתכלית. ובכל צורותיה הזהות היא תמיד תחליף מסוים לשבט הקדמוני שנתלש ממקומו. כזו היא הדת – תחליף מסוים לשבט שאבד (לפני כן מה שהיה לשבט בפועל, זה לא דת שיש לה היבט אוניברסלי – זו הייתה דרך חיים אמונית פולחנית) – וכזו היא הלאומיות שהחליפה את הדת, והתגלמה במבנה המדינה המודרנית. ארחיב על כך בפרק האחרון, ובשלב זה די שאגיד שהמדינה חופפת רק באופן רופף את הקבוצות האתניות, גלגולי השבטים הקדומים, ותשובתה לצורך בשייכות וזהות היא מוגבלת.

משבר המשמעות

המודרנה שסחפה את העולם בערכיה הליברלים-חומריים, גם הביאה עמה משבר משמעות שמתבטא בין השאר באובדן החיוניות. בהיעדר הזהות השבטית הבריאה המסננת את הריבוי התוקף את האדם מכל עבר, ועוזרת לו להבין מה חשוב ומה ראוי, הוא איבד הרבה מתנופתו ויכולתו לייצר משמעות. זה מה שקורה כשכל הצבעים נמזגים למקום אחד ומתערבבים לכדי צבע אפור-חום בלתי מוגדר – דיכאון. אין הוא יודע מי הוא ומה חלקו. הוא לא פנוי להקשיב להדרכתו של השלם הגדול ממנו, וגם אם היה פנוי, לא ברור מה היה שומע בעת הזו. ומכיוון שזהותו הפכה לבעיה, היא החלה להעסיק אותו במשרה מלאה, הפכה לפרויקט חייו, ועכשיו בוודאי שהוא אינו פנוי להקשיב לשלם האורגני.

אבל אף על פי שאני מדבר על משבר המשמעות במונחים של המודרנה אני חושב ששורשיו מרחיקים אל העבר, לאותה עת שבה האדם ניתק את עצמו מהטבע, ואיבד את הרגישות למרקמו האורגני.

ואולי גם הדבר הזה עצמו – הניתוק מן הטבע – לא התרחש בחלל ריק. אמנם היו כל מיני נסיבות היסטוריות שאילצו רבים לעזוב את היער (ארחיב על כך בפרק האחרון), אבל אלמלא ניצנים של חוסר משמעות שהיו קיימים גם לפני עשרים אלף שנה, אולי הניתוק הזה לא היה הופך למגמה שסחפה את האנושות.

משבר המשמעות הוא משבר השייכות

אף על פי שנדמה שאת המשמעות יש לברר באמצעים שכליים, בסופו של דבר זה הלב המרגיש שנותן את הטעם ומנכיח את המשמעות. כשאדם משובץ בתוך מרחב של שייכות ו"ריאות השייכות" שלו פנויות לנשום את האוויר שלו (ובעקבות פצעי השייכות לא תמיד הן פנויות, ולא די שיהיו אנשים מסביב כדי להרגיש חלק), הוא לא חש חוסר משמעות גם אם אינטלקטואלית שום דבר לא נפתר.

משבר המשמעות הוא אפוא משבר השייכות.

וכאמור, כדי שהשייכות תהפוך לעניין בר־קיימא המברך את האנשים במשמעות, לא די בחבורה של אנשים קרובים הנפגשים יחדיו – יש צורך גם בזהות השבטית המצדיקה את המפגש הזה ומשבצת אותו בתוך הקשר רחב ויציב.

קבוצת שייכות – הרצף בין ה"אנחנו" ל"אנו"

עד עכשיו תיארתי את ה"אנחנו" וה"אנו" כשתי תופעות מובחנות – מצד אחד אני ואתה הנוכחים יחדיו (אנחנו) מצד שני אני והוא שלא נוכחים עכשיו ביחד אבל שייכים זה לזה באופן כלשהו (אנו) – אבל יש מובן שבו אפשר לדבר על ה"אנו, וה"אנחנו" כשני קטבים.

הביטו בחבורה הקדמונית: הם שוהים ביחד במרחב פיזי מסוים אבל רק לעיתים רחוקות הם מתיישבים יחדיו סביב עניין אחד. בדרך כלל אפשר למצוא זוג אחד מסתודד במקום אחד, וקצת הלאה משם שלושה אחרים משוחחים, ולא רחוק משם ארבעה חופרים ביחד, וכן הלאה. כל אחד עסוק בענייניו. ועם זאת, כל אחת מן ההתקבצויות הללו קורית בקרבת התקבצויות אחרות, לפעמים תוך שמירה על קשר עין, לפעמים תוך שמירה על קשר קול, או דרגת קרבה כזו או אחרת. אף על פי שהם לא מקובצים לקבוצה אחת צמודה – אנחנו ברור ומוגדר – הם בכל זאת קבוצה אחת, השומרת על נוכחות רופפת משותפת. אם קורה משהו לזוג בקצה הרחוק, רוב האחרים יבחינו בכך מייד.

הקבוצה הזו היא דינמית. היא מתפרקת ומתרכבת מחדש באופנים שונים. לפעמים היא משתרעת על פני שטח נרחב (לפעמים גם אחדים מחבריה בכלל מתנתקים ממנה לכמה ימים), ולפעמים היא מתכווצת חזרה. זהו ארגון נושם. ההתקרבות משרתת את האפשרות להתרחקות בטוחה, וההתרחקות משרתת את הרצון להתקרב מחדש. שיווי המשקל המאוזן והדינמי הזה בין קרוב לרחוק, הוא חלק מלכידותה.

כשכולם יושבים ביחד ועושים דבר אחד במשותף – זה הקוטב של האנחנו. וכשכולם רחוקים זה מזה הם עדיין חלק מגוף קבוצתי המהווה את האנו. את הקוטב הקיצוני של הגוף הזה אפשר לדמיין בתור המצב התאורטי שבו כל אחד מבני החבורה מפוזר במקום אחר בעולם, ועדיין הם שומרים על גוף "אנו" אחד – רשת של צינורות המחברת ביניהם. במיוחד אם זה פיזור זמני לצורך איזשהו עניין, ומייד ישובו להתכנס. במציאות היומיומית חייהם כקבוצה נעים בין שני הקטבים הללו, ובכל רגע שנעצור לבחון את מצבם נוכל לזהות מזיגה של שני המרכיבים הללו, אנחנו ואנו.

חוויית האנחנו ותחושת האנו

תחושת-אנו היא מעט חמקמקה, ואילו חוויית-אנחנו היא יותר נוכחת. תחושת האנו (שבמובנים מסוימים מתלכדת עם התודעה השבטית) עשויה לחזק את חוויית האנחנו, וחוויית האנחנו עשויה לחזק את תחושת האנו – אם וכאשר שני הממדים הללו אכן נפגשים.

אבל לא תמיד הם נפגשים, ובעולם המודרני, עוד פחות.

על ה"אנחנו" יותר קל לומר שיש לו "נשמה" קולקטיבית הקשורה בשייכות הנוכחת, משמע, בשלם האנרגטי הנוצר מעצם המפגש. דבר זה הוא ברור ומוכר ומורגש לכל מי ששהה בחבורות.

ל"אנו" יש "נשמה" קולקטיבית הקשורה לתיבת התהודה, שבין היתר מתבטאת ביכולת של האדם לקלוט דברים דרך ה"גוף השבטי" שלו (והיכולת של הגוף השבטי לקלוט דברים דרכו).

כששתי ה"נשמות" הללו מצטלבות במקום אחד, כמו שני חושים שמצטלבים, אפשר לדבר על זהות שמתעוררת למודעות. המודעות הזו, בתורה, יכולה לתמוך בביסוס של זהות בריאה, או להפך, ליצור בלבול: מי אנחנו בכלל? ולא תמיד ברור מה מעודד יותר את התעוררותה של המודעות הזו – ההתנגשות בין האנו לאנחנו, או ההתאמה ביניהם.

שלושה ממדים של חוסן

מכל מקום, הדגש שלי בפרק הנוכחי הוא על הקבוצה הנוכחת – על ה"אנחנו" ומה שמאחד אותו, ורק באופן עקיף על ה"אנו".

מה אפוא מעניק חוסן לקבוצה? מה עושה קולקטיב לקולקטיב חזק?

לפני שאני מפרט, כדאי להתעכב על המושג "קבוצה חסונה" – באיזה מובן היא חסונה?

מובן אחד הוא פשוט ומתבקש ונוגע ללכידות של הקבוצה. האינטגרציה גדולה, היכולת לשתף פעולה, האחדות נוכחת, והשלם שלם יותר ועמיד יותר בפני הפרעות חיצוניות.

מובן אחר נוגע לאופיו ואיכותו של תהליך התמרה הרציף מ"אנחנו" ל"אנו". משמע, האופן שבו האנחנו החזק משאיר אחריו עקבות ברורים שלא נעלמים כשהאנחנו מתפזר. הקבוצה ממשיכה להתקיים בתור תיבת תהודה, מכל ל"נשמה" גם כשהקבוצה אינה נוכחת. לצורך העניין אפשר לדמיין קבוצה שהיא מאוד נוכחת ומאוחדת, אבל מסיבות שונות אינה משאירה עקבות של אנו – כשהיא מתפזרת פיזית היא גם מתפוגגת.

ולבסוף, יש מובן שבו הקבוצה חזקה כיוון שהיא מוצבת בתוך הקשר גדול ממנה, ומוצבת באופן כזה שמאפשר לברכה של הגדול ממנה לזרום גם אליה. היא אינה מנותקת ממעגלי השייכות הרחבים יותר כאי מבודד, אלא מהווה מרכיב בתוך שלם גדול ממנה. למעשה בתוך שרשרת של "שלמים", שבו כל שלם מברך את השלם שתחתיו, וכך עד לקבוצה הזו ממש. ומכיוון שהיא משובצת כך בתוך הסדר העולמי, אז היא גם עמידה לאורך זמן. חוסנה לא קשור רק בחומריה הפנימיים, אלא גם במיקומה בתוך המציאות. בשונה, נניח, מקבוצה שלא משולבת בקווי הזרימה של הסדר הזה.

כל מרכיב חוסן בפני עצמו תומך בקבוצה, אבל בקיומם המשותף הם מחזקים זה את זה, ותורמים אף יותר לקבוצתיות חזקה. הלכידות הקבוצתית תורמת לקיימות של תהליך ההתמרה ולזיקה לשלם גדול יותר, והזיקה לשלם הגדול תורמת ללכידות ולתהליך ההתמרה.

והנה בכותרות עוד כמה תכונות של קולקטיב חזק: יש בו שייכות, ובקיומו הוא מאפשר קילוף של תודעה כוזבת, הוא תומך בהעמקה ובמשמעות, ומהווה בית לשכינה ומנכיח את הנסתר, ותומך בשקט של היחיד, ומאפשר חקירה ולימוד, ומייצר מרחב ידידותי, ומעודד כל יחיד לעשות את חלקו. כשכל התכונות הללו מתנקזות למקום אחד, הרי הם עדות לחוסנו ובריאותו של השבט.

מה מחזק את השלום של הקבוצה?

מה תומך ומעודד את קיומו של החוסן הקבוצתי?

קודם כל, אלה אותם הדברים שתומכים בנוכחותה של קבוצה, על פי העיקרון המנחה שככל שקבוצה היא נוכחת יותר (ככל שיש לה יותר רגעי נוכחות, ורגעי נוכחות חזקים) כך היא חזקה יותר ובת קיימא יותר.

אבל לא פחות חשוב הוא האופן שבו מתורגם האנחנו לאנו. התרגום הזה קשור לזיקה ששומרת הקבוצה אל מה שרחב ממנה – לסיפורה ותפיסת עולמה.

על דרך הסיכום ובכותרות, הנה דברים שונים שתומכים בחוסנו של הקולקטיב: החופש של היחיד לצאת ולבוא (שזה אומר שיש לו גם לאן לצאת, וגם שמברכים אותו בצאתו ומברכים אותו בבואו), התמסרות של אנשים אליו (לא השתעבדות), מרכז ברור הנמצא בתהליך מתמיד של התבררות, חזון שסביבו מתלכדים האנשים, תחושה של קדימה ואחורה, מאיפה ולאן, פרקטיקות מאחות המזכירות ומחזקות את השלם, פרקטיקות של התמודדות עם קונפליקטים, רגישות לצרימות ופרקטיקות להנחתן על השולחן, שפה משותפת ומתפתחת, סיפורי מורשת, מקום לאחרות, ומקום נכון לאחרים, מנגנונים של הצטמצמות והתרחבות בלי לאבד את העיקר, יחס בריא למנהיגות, קשר בריא לשלמים אחרים, ולכללות הטבע.

ה"אנחנו והם" כהטיה פסיכולוגית

בניסוי בפסיכולוגיה חברתית, סטודנטים שבאו לשיעור התיישבו באקראי על הכיסאות הירוקים והכחולים שהיו באולם. תוך כדי השיעור, המרצה החל להתייחס אל ה"ירוקים" וה"כחולים" כאילו היו שתי קבוצות, ודי היה בהתייחסות זו כדי להתחיל ליצור זהות קבוצתית, אשר התבטאה בין היתר גם בהתנגדות לקבוצה השנייה. בראיון שלאחר השיעור התברר שחברי כל קבוצה זיהו את חברי קבוצתם כחכמים יותר, סבלניים יותר, נחמדים יותר מבני הקבוצה האחרת³⁹.

ההטיה הזו רלוונטית לכל קבוצה שאדם מוצא את עצמו בה, בלי קשר להיסטוריה או למכנה משותף כלשהו, או לרשת קשרים ממשיים. אחרי חצי שעה של שהות בקבוצה מסוימת של אנשים שהוא לא הכיר לפני כן, הוא כבר מזדהה עמם יותר מאשר עם הקבוצה השכנה, שנוצרה גם היא במהלך חצי השעה האחרונה, ואשר בה יכולים להיות אנשים קרובים יותר אליו במחשבה ובמנהגים.

שוב, לחלוקה הזו אין "הצדקות" – היא אינה מבוססת על רשת היכרות, ולא על קשרי גנטיקה ומסורת, ולא על שותפות רוחנית, אלא רק על אינסטינקט ביולוגי להתלכד ביחד, ואם יש קבוצה אחרת ברקע, להתלכד כנגדה.

ומשתמע מהתאור הזה שכל עניין הזהות הוא הטיה פסיכולוגית, מעוגנת בהורמונים, שאולי לא כדאי להתייחס אליה יותר מדי ברצינות. יום אחד הוא תופס מישהו אחד כבן קבוצתו, יום אחר מישהו אחר. זה הכול בתפיסה, בדעה הקדומה. האם זה הכול?

אנשים נוכחים ואנשים מחוברים

עיקרון הקרבה שהצגתי בפרק הקודם קובע שאכפת לי ממי שקרוב אליי. סבלו של מי שאני פוגש בעיניים נוגע לליבי יותר מסבלו של מי שאינו נוכח, על משקל רחוק מן העין רחוק מן הלב.

לאור אמירה זו יש בעצם שני סוגי אנשים שיכול להיות לי אכפת מהם: ישנם האנשים שנוכחים אתי עכשיו, לא משנה מאיזו סיבה התכנסנו, וישנם אנשים שאמנם לא נמצאים אתי כאן, אבל הם חלק מן הרשת האזורית שלי. בשני המקרים מדובר בקרבה, אם כי מסוג אחר.

כאמור, בעבר, שני סוגים הקרבה הללו התמזגו לאחד – האנשים שאדם פגש היו בדרך כלל בני חבורתו, חלק מן ה"אנו" שלו שנוצר מרבדים של הרבה מפגשי אנחנו בעבר. בעולם המודרני כל זה התפצל לשני סוגים, והיום אדם יכול למצוא את עצמו בקרב קבוצת אנשים שמעולם לא פגש לפני כן, ולכונן אתם "אנחנו" חזק גם אם לא ברור איך והאם בכלל יהפוך אי פעם ל"אנו".

תנופת ההתמרה מ"אנחנו" ל"אנו"

מה מאפשר לאנחנו חזק להפוך לאנו יציב?

אפשר לומר שבאופן טבעי כל אנחנו שואף להפוך לאנו, וככל שהוא חזק יותר הוא עתיד להשאיר עקבות ברורים יותר של אנו. אבל לפעמים לא די בעוצמה, צריך גם שתהיה זיקה, וצריך שלא יעמדו יותר מדי מכשולים בדרכה של תנופת ההתמרה.

וכך, פעמים רבות, העיקר הוא למצוא את ה"תירוצים" להסרת המכשולים. אנחנו רוצים להפוך את האינטימיות שאנו חווים עכשיו בקבוצה למשהו בר קיימא יותר, אבל זקוקים להצדקה. יש הרבה תירוצים למה לא לעשות זאת, וצריך לפייס אותם לפני שנוכל להתמסר למה שליבנו מבקש.

ולפעמים צריך גם לפנות דרך לתנופת ההתמרה באופן אקטיבי יותר כמו על ידי טקסים כדוגמת חתונה.

אחרי שזה נאמר, כדאי להעיר ולסייג: אולי בכל זאת לא כל אנחנו שואף להפוך לאנו. אבל, בכל אופן, כשיש אנחנו חזק, נראה שזה הכלל.

תחושת האחווה לא מעידה בהכרח על "אנו"

במילים אחרות: תחושת האחווה מאשררת ומתקפת את קיומו של "אנו" קודם אבל לא בהכרח מעידה עליו.

תחושת אחווה גדולה יכולה לקרות גם ללא אנו קודם כלל, ובכל זאת להיות בעלת משמעות רבה לגבי תחושת האנו ובלבול הזהות הקשור בה. היא שולחת את האנשים לחפש את הבסיס ההיסטורי המחבר ביניהם, גם כשבפועל אין כזה.

אפשר לקחת דוגמה מקשר זוגי. מפגש אינטימי בין שני אנשים יכול ליצור משיכה וקרבה גם אם הם לא ממש מכירים, אבל זוגיות ארוכת שנים זקוקה להתבססות ה"אנו" באופן בר קיימא יותר. העובדה הזו, שידועה באופן אינטואיטיבי לנאהבים, שולחת אותם לא פעם לחפש את שורשיהם המשותפים עד כדי הכרזה שהם היו מחוברים מאז ומתמיד גם בלי שהכירו זה את זה (אולי אף בגלגולים קודמים).

האנחנו מחפש לו בית בתוך האנו, ולצורך העניין הוא גם ימציא אותו. אף על פי שמצד עצמו, מצד החוויה הנוכחת, הוא מהווה בפשטות בריכה מקומית של שייכות מעצימה וממלאת.

ומה שנכון לגבי זוג נכון לגבי קבוצה. אנשים המטפחים אנחנו משותף, ימצאו את עצמם מספרים סיפורי מורשת, בניסיון להשליך עוגן לתקופה עתיקה. לפעמים אלה סיפורים המתייחסים לאירועים היסטוריים שקרו, אבל לעתים קרובות אלה סיפורים מומצאים שבאים ליצור שורשים בזמן המיתולוגי, ולהוות כך השראה שתעזור להסיר את המכשולים בדרך להתמרה מאנחנו לאנו (ובחזרה).

כשאדם עושה למען קהילתו

בפרק הקודם תיארתי את ההשפעה של הנתינה על האכפתיות, והצגתי זאת כאחד מחוקי האכפתיות המשפיעים על קשרים בין שני אנשים. כשאדם נותן לזולתו, הוא יחוש מחובר אליו יותר.

הכלל הזה נכון גם ביחס לנתינה של האדם לקבוצה. כשאדם אומר או עושה דברים בעלי עומק עבור הקהילה או השבט שלו הוא מחזק בכך את הקהילה וכוחה. לכאורה הוא מחזק רק את הקשר האישי שלו אל הקבוצה, אבל בפועל, כמעט תמיד, בהתמסרותו, הוא גם מחזק את הלכידות בכלל והנכונות של אחרים גם הם להתמסר לקבוצה. ממילא הוא מחזק את כוחה כתיבת־תהודה לקלוט איכויות מסוימות, והקהילה, בתורה, מברכת גם אותו, ומעמיקה את תנופתו, ומטפחת את איכויותיו והקשבתו. היחיד והקבוצה הופכים לשני קטבים של תנועה אחת.

התמסרות והקרבה עצמית

אנו מכירים את נכונותה של האם לסכן את חייה כדי להציל את ילדיה – התופעה נפוצה גם בקרב החיות. אפשר גם להבין את הנכונות של אדם להקריב את עצמו למען חבורתו. החבורה היא חלק נכבד ממי שהוא, והתמסרותו לשלם בזמן של שלום יכולה להגיע לכדי הקרבה בעת של הישרדות. בעבר, ללא חבורתו, סיכויו להמשיך לשרוד היו קטנים, ואפשר להבין את רצונו לקיים את השלם הזה בכל מחיר, מה גם שלא מדובר רק בשרידה פיזית, אלא בהתקיימות משמעית.

בהתמסרותו לחבורתו, ובדרגה מסוימת גם לשבטו, הוא מרגיש שהוא מתמסר לישות בעלת נשמה – למעשה לנשמה שהיא עיקר נשמתו שלו. עצם ההתמסרות תומכת בתחושה הזו, שהרי בזה הוא נעשה שותף פעיל בכינונה.

אפשר גם להבין שאדם שיש לו "ריאות" שייכות מפותחות (שהתפתחו בחיק קהילה בריאה), מכליל מחבורתו שלו ועשוי למצוא את עצמו מקריב את חייו למען קבוצת אנשים מקרית שאין לו שום קשר של ממש איתם (כמו אדם שנחלץ לעזור לקבוצת מטיילים שנלכדה).

בפרשנות אחת הקרבתו זו תהיה טעות בזיהוי (אלה לא באמת בני שבטו, הוא התבלבל), ובפרשנות אחרת – מכיוון שהם חלק מן האנושות, הרי שהם גם אחיו ואחיותיו.

על פי הפרשנות האחרונה, עצם ההתמסרות מעידה על יחס בריא, ואם לא נדקדק בפרטים ובהבחנות, הרי שהיא העושה את העם לעם – היא זו המסוגלת לחולל את הנס של יצירת השלם מאוסף של פרטים. אולי הקבוצה המסוימת הזו אינה חבורתו, אבל הוא עושה אותה כזו באקט התמסרותו, שבמקרי קצה הופכת להקרבת נפש.

קורבנות אדם

אם אדם בעצם התמסרותו עוזר לעשות את העם לעם, ואם היו יחידים לאורך ההיסטוריה, מנהיגים בדרכם, שהקריבו את חייהם למען שלמות עמם, אפשר להבין כיצד מתוך בלבול בין סיבה למסובב, התפתחה המחשבה שעצם הקרבת אדם עשויה להחזיר את השלמות לקבוצה מתפוררת או הנמצאת תחת איום העלול לפוררה.

מקרים כאלה של הקרבת קורבנות אדם התרחשו שוב ושוב לאורך ההיסטוריה (ונראה שלא היו הרבה תרבויות מפותחות שמקרים כאלה לא קרו בהם, כולל היהדות שחקקה איסור מפורש לכך), והם ביטאו בלבול שהחמיץ את העיקר – דהיינו שמה שמלכד את הקבוצה אינו עצם אובדן החיים, אלא הנתינה המתמסרת ממקורה החופשי. משמע, זו האהבה, המחוברת לתפיסת השלם, שעוזרת ללכד את העם, לא אובדן החיים. סתם כך לזרוק אדם מעבר לצוק, לא יועיל.

אחרי שזה נאמר, אפשר לראות שלפעמים, מסיבות אחרות, עקיפות ועקומות, זריקת אדם מצוק בכל זאת עשויה לתרום ליכוד העם, אמנם במחיר רוחני כבד. מדובר בעשייה משותפת, עמוסה במשמעות, עניין של חיים ומוות, שאנשים יכולים להתלכד סביבו הן כדי לשחרר לחצים אישיים וחברתיים, הן כדי לחלוק אשמה באופן שעושה את כולם לשותפים. אירועים קהילתיים כאלה מאחדים אנשים⁴⁰.

אלא שזה סוג של איחוד שמשאיר אותם גם מוגבלים לגבי המשך התפתחותם כישות של "אנו". האנו שלהם, נעשה כך, למבוי סתום שמקשה על יחידים להיחלץ ממנו, ולהוביל את עמם בדרך חדשה. לשם כך יהיה על אותם יחידים לשנות את עצם הכיוון שהתחיל להתפתח בעקבות הקרבת קורבנות האדם.

ההתמסרות והאחווה

אנחנו בנויים להתמסר לקבוצה שעימנו. ההתמסרות ההדדית יוצרת תחושת אחווה. מבחינה ביולוגית ניתן לזהותה עם "בריכת האוקסיטוצין", הורמון המופרש בגוף האדם ותומך בהיקשרותו והתקרבותו (כך בקשר בין אם לתינוקה).

אבל האחווה כמובן הולכת רחוק יותר מזה: ישנה הכרה מודעת בהדדיות – אחד למען כולם וכולם למען אחד. ההכרה שזה המצב בחבורה מסוימת, עוזרת להתמסרות של כל יחיד וליצירת "בריכת האוקסיטוצין" המשותפת, שיש לה ממד מוחשי ומשכנע אשר בתורו מחזק ומאשש, ונותן בשר להדדיות, ותחושת אמיתיות ל"אנחנו".

יצר האחווה ממהר לפעול בחפץ לב אם רק יש תירוץ מספיק טוב לקיומו. הוא מחפש את ההזדמנות להשיל את מעטה החשדנות וחוסר האמון הנפוץ כל כך, ומוכן בכל עת להחיל את מלאות החבורה המשמעית על כל קהל שנמצא בסביבה. ולא תמיד אנו מדקדקים מי זו החבורה הזו ועד כמה יש לה זהות קונקרטית ומוגדרת. מקורותינו האבולוציוניים שהולכים מאות אלפי שנים לאחור, גורמים לנו להניח על הקבוצה שעימה אנו נוכחים את תחושת ה"אנו" העתיקה (השלם שהוא תיבת תהודה), וללכד אותה באקט התמסרותנו. אנו בנויים להיות חלק משלם קבוצתי, ופועלים ליצור אותו בשיתוף פעולה.

המניפולציה של תחושת האחווה

היכולת לקחת חלק בקבוצה של שייכות, לתרום לה ולקבל ממנה מענה, היא ברכה גדולה. אלא שאת תחושת האחווה הזו ניתן לתפעל ולנצל כדי להשיג מטרות שהן לא תמיד קשורות לנשמתה של הקבוצה, ואגב כך ליצור כל מיני תופעות של אינדוקטרינציה קבוצתית הלוכדת את הקבוצה במעגלי עצמה ונגד קבוצות אחרות.

מפעלי תעשיה המבקשים לשמור על היעילות של עובדיהם, עשויים להשתמש בכל מיני כלים של גיבוש קבוצתי וזהות קבוצתית, כדי לחזק את נאמנותם. החל מתלבושת אחידה, סיפורי מורשת, סמלים, ימי גיבוש, תעמולה, פרסים, וכדומה. כל זה כדי להגביר את תחושת ה"אנחנו" – שזה כמובן עניין אנרגטי ממשי מאוד – אבל אגב כך יש גם טענה לגבי ה"אנו" שאמור לתמוך באנחנו, ולהיות הבסיס ל"עם" שכלל לא ברורה הקיימות שלו מעבר למעגל האינטרסים של מי שיצר אותו.

טוב שעובד במפעל קוקה קולה ירגיש אחווה עם האנשים העובדים לצדו מטעם זה שהם כולם חלק מן האנושות ועצם שיתוף הפעולה והקרבה ביניהם מחממים את הלב ומוסיפים טוב לעולם, אבל יש לחשוד בתחושת הגאווה שלו על היותו "עובד קוקה קולה מסור", העושה אותו עוין לעובד של "פפסי קולה". על זה כבר נאמר שהרבה מן המלחמות בעולם קשורות לבלבולי זהות.

וכמובן, אין צבא מודרני, שלא עושה שימוש במניפולציות כדי לחזק את ההזדהות, ועמה את הנאמנות של חייליו. ובין היתר הוא עושה כן על ידי יצירת גאוות יחידה לחיִל מסוים.

האם יש נשמה לעם של אוהדי קבוצת כדורגל?

רובנו נבין אנשים שחשים את "נשמת" עמם, ובשם אותה נשמה גם מוכנים למסור את נפשם למענו. נסתכל ביתר חשדנות על אוהדי קבוצת כדורגל המתייחסים לנשמת-עמם (אף על פי שגם כאן תחושת האחווה יכולה להיות מאוד חזקה). אבל האם באמת ההבדל כה עקרוני?

על פי פרשנות אחת אין כל הבדל. בשני המקרים מדובר בהטיה פסיכולוגית שאינה קשורה למציאות. אין שום דבר אמיתי שמלכד את כל אוהדי מכבי מלבד הצורך העמוק להשתייך והסיפור המשטח את ההבדלים ומעגל את הפינות, והם אינם שונים בזה גם מעמים יותר קלאסיים, כמו העם הצרפתי או העם היהודי – גם זו הטיה פסיכולוגית.

על פי פרשנות אחרת, כמובן שיש הבדל. קבוצת אוהדי כדורגל היא קבוצה מקרית, הקשורה לעניין לא חשוב במיוחד, ואין להשוותה לתחושת השבטיות המעוגנת בהיסטוריה ממשית, מסורת, מנהגים, ותכונות גנטיות ואתניות האוגדת ציבור לכדי עם.

ויש פרשנות חומלת יותר, שאומרת שבסדר הנכון (כאשר החבורה משובצת בתוך שבט, והשבט משובץ במחוז וכן הלאה), תחושת האחווה המקומית היא חלק מאחווה מקיפה הכוללת את כל בני האדם, אשר מתוך תחושת השלם הזו האחווה גם נשפכת על הפרטים, מדרגה אחר מדרגה, השתלשלות אחר השתלשלות.

במובן האחרון הזה, האפשרות שתהיה לעם האוהדים נשמה של עם, היא פשוט נגזרת מן הנשמה הכללית, שיכולה להימזג לכל ציבור של אנשים המקיימים מכל יציב וברור מספיק כדי לקלוט את הנשמה הזו.

זה חלק מסדר אורגני מקיף – אם תרצו מאלוהים הנוכח בכול. ובזה אין הבדל עקרוני בין עם "קלאסי" כמו העם הצרפתי, לעם האוהדים. ואם יש הבדל הוא קשור יותר ליציבות ועומק המכל – עניין של מידה ולא של מהות.

השתלשלות הברכה

כתבתי: "בסדר הנכון האחווה המקומית היא חלק מאחווה מקיפה" ואני מדמיין עיגולים קונצנטריים המוכלים זה בזה, כך שנשמה של כל ציבור היא פיסה במקומה, והשתלשלות מן הנשמה הגדולה.

במקביל אני גם יכול לראות איך מעגלי זהות שאינם במקומם הנכון "דורסים" זה את זה, ויוצרים גלים מתאבכים שמפריעים זה לזה, ומעכבים את הברכה. את הבלבול הזה אפשר לנצל אחר כך כדי ליצור איים מבודדים של שבטיות מנותקת, כתות המסתגרות בפני העולם, ומקבלות את הגדרתן מתוך "המלחמה בעולם".

כתות אלו, מכיוון שאינן יושבות במקומן בתוך סדר ההשתלשלות של הנשמה הגדולה, שוב אינן מכל שנמצא בתוך הים וממשיך להיות מוזן ממנו, אלא מכל שהוצא ונותק מהים, וכעת הוא ממשיך להתקיים מכוח תהליכים פנימיים והטיות פסיכולוגיות ודעות קדומות, ואולי גם מתוך התמסרותם התמימה של אנשים, שהם עצמם ממשיכים להיות מחוברים לעולם, וכך מכניסים גם לאותה קערה מוגבלת משהו מרוחה של האנושות הגדולה.

שכינה ושייכות

הרעיון הזה שאני מפתח כאן – שכל קבוצה יכולה להיות מכל לנשמה הכללית, ובמובן הזה לזכות באופן מסוים בנשמה ייחודית משלה (אם כי היא תמיד נגזרת וצריכה להיות מחוברת למקורה) – מתייחס לקבוצה נוכחת, ובעצם זו דרך אחרת לדבר על השייכות.

את השייכות תיארתי כמעין נוזל הנוצר מעצם ההתקבצות של אנשים יחדיו, והיא מעידה על רשת התקשורת שמתחילה להיארג באופן ספונטני כשאנשים משתפים פעולה זה עם זה או אפילו רק נמצאים יחדיו. האיכות הזו של תקשורת המלכדת אותם לכדי שלם, מייצגת ממד הפותח מרחב משמעות חדש שבתוכו הקבוצה מקננת.

מרחב המשמעות הזה מפכה מבפנים בצורה של שייכות,

ומחלחל מבחוץ בצורה של שכינה.

אלה שתי תופעות משלימות. שתי דרכים לדבר על אותה תופעה.

תחושת האחווה שעליה הרחבתי את הדיבור בפרק הנוכחי אמנם מתכתבת עם תחושת השכינה, ובכל זאת היא שונה ממנה. ומכל מקום, כל זה עדיין אינו עונה על שאלת מהותו של האנו החורג מן הקבוצה הנוכחת. גם אם קבוצה מקומית יכולה להיות מכל לשכינה, ובמובן זה להיות חלק אלוה ממעל, מה מעמדו של קולקטיב שאינו קבוצה נוכחת – האם גם לו יכולה להיות "נשמה" הנגזרת מן הנשמה הגדולה?

האחווה והסימנים

האחווה נתפסת בסימנים והסימנים מעודדים אותה.

אנשים המתלבשים באופן דומה, ושרים את אותם שירים, ועושים את אותם טקסים, מרגישים קרובים זה לזה מעצם השותפות הזו, והסממנים החיצוניים הללו נעשים לסמל המזכיר ומאשרר את השייכות. אדם רואה את הדגל, שומע את ההמנון, ודמעות עולות בעיניו, אות וסימן לחמימות הלב המציפה אותו בשייכות.

אבל כל הסממנים הללו, בעודם מחזקים את המכל, אינם זהים לנשמת העם ואינם עושים אותה. הנשמה היא הרוח המלכדת שמקורה תמיד אחד, וקודם לכל סממן. הסממנים הם רק עוד היבט של תהליך ההכשרה שעוברת הקבוצה בדרכה להיות מכל מתאים לשכינה.

האחווה והאויב

היום ידוע שהאוקסיטוצין, לצד זה שהוא מייצר לכידות קבוצתית והתנהגות פרו־קבוצתית, גם יוצר תוקפנות כלפי אנשים מחוץ לקבוצה. לעובדות האובייקטיביות הללו יש מציאות נפשית אותה אנו יכולים לחוות באופן ישיר: ה"ביחד" שלנו מתחזק נוכח אויב משותף. במובן מסוים זו תנופה אחת – האחווה שאנו מפנים כלפי פנים היא גם ההתייצבות המשותפת נגד החוץ.

יש לכך דוגמאות רבות גם מן החיים האישיים: ההתנגדות החוצה מולידה אחווה פנימה, והאחווה פנימה מולידה התנגדות החוצה. לו זה היה רק אני ואתה, והיינו נאלצים לפגוש זה את זה, אולי לא היינו מתקרבים כמו שאנו מתקרבים כשאנו עומדים כתף אל כתף ומביטים החוצה. הכוח שאנו מפעילים כלפי חוץ, ביחד, כדי לדחוק החוצה את האיומים, דוחק אותנו זה אל זה ומקרב אותנו – זו תנועת מספריים אחת.

אחוות לוחמים

ואם כן, הדאגה ההדדית שקורית בתוך קבוצה של אנשים המחוברים זה לזה אם באופן מקומי ואם באופן יותר שריר וקיים, מתהפכת גם להיות לפעמים למהלך מתגונן מפני קבוצות אחרות. וזה מובן – על השלם צריך להגן מכל איום ומכל מה שנתפס כאיום.

שותפות לצורך התגוננות, כמו כל שותפות אחרת, אבל גם יותר מכל שותפות אחרת, יוצרת אחווה.

שותפויות כאלו יכולות להירקם בנסיבות שונות ומגוונות. לדוגמה, שותפות באיגוד עובדים הכולל בתוכו בני אדם מדתות ומגזרים שונים אשר פועלים במשותף להיאבק בבעלי המפעל. גם כאן יכולה להיווצר אחוות לוחמים. פועלי כל הארצות – התאחדו!

אבל, כמובן, אין כמו אחוות לוחמים הנוצרת בזמן מלחמה.

על אף מוראות המלחמה, לפעמים אפשר להתגעגע למלחמה רק מטעם הגעגוע לאחווה (אבל גם מטעם הגעגוע למשמעות, למשהו חשוב במרכז – לסדר וזהות).

ההערה על הזהות מתוקף איום משותף

בהקשר הזה כדאי להעיר שהעובדה שרוצים להרוג אותי מעצם זה שאני יהודי ובלי להכיר אותי בכלל, עדיין לא מעידה עד כמה הזהות הזו היא אכן זהותי (כביכול התוקף זיהה איזו אמת פנימית שאני סירבתי לראות).

גם אם זה נכון שלפעמים אנשים מבחוץ יכולים להעיד מי אני ולראות דברים שאני עצמי מתקשה לראות, לא צריך לתת יותר מדי כוח למבט הזה. לפעמים אלה פשוט דעות קדומות ועניינים לא פטורים של המבט החיצוני המושלכים עליי. לא צריך לתת לבלבולם לכפות עליי זהות.

בכל מקרה הרשות נתונה: העובדה שמישהו רוצה להרוג אותי בגלל שאינו מכיר אותי אינה מגדירה מי אני.

אחרי שזה נאמר אפשר לראות כמובן איך שותפות גורל מחברת בין אנשים. הנה מטוס שנחטף והובא לארץ רחוקה. האנשים שהיו במטוס הם בני כל הלאומים והדתות, אבל כעת הם כולם חטופים. כשהם מתבוננים זה בעיניו של זה, הם מזהים זה את זה כשייכים באופן מובהק ל"חטופים", ומשתדלים לעזור זה לזה ולהתגונן ביחד מפני השובים שלא מתייחסים אליהם יפה. הם מרגישים שותפות גורל ואת הערבות ההדדית הנובעת ממנה, כולל תחושת אחווה שעשויה להתעורר. בכל אופן, האם נגזר מכאן ש"חטוף" הוא זהות מהותית אותה עליהם לשאת גם לאחר שהשתחררו מן השבי? האם נרצה להגיד שהחוטפים העמיקו לראות במבטם וזיהו את מהותם כ"חטופים" אף על פי שהם עצמם "התכחשו" לזהות הזו שלכאורה הייתה שם מלכתחילה?

לא, העובדה שאנשים מסוימים רוצים להרוג אותי כי אני יהודי או מכל סיבה קטגוריאלית אחרת אינה צריכה להגדיר את ה"אנו" שלי. אני לא יהודי בעל כורחי על פי מושגיהם שלהם על היהדות. דעות קדומות תמיד היו קיימות, ולא כדאי שתגדרנה את מי שאני ולמי אני שייך. אמנם אם רוצים להרוג אותי מטעם מסוים, ורוצים להרוג גם אותך מאותו טעם, אנו נעשים שייכים זה לזה מתוקף שותפות גורל – וזו לא סתם שותפות גורל אלא שותפות גורל מטלטלת ודרמטית המבדילה אותנו מעולם ומלואו – ובכל זאת, אין זו עדות ל"אנו" מהותי.

תחושת האחווה כתגובת יתר לניכור

וכך אני חוזר למסקנתי:

תחושת האחווה היא ממשית, אבל היא לא מעידה בהכרח על עומק היסטורי. לפעמים היא מבטאת פשוט את הנכונות להרפות מהזרות על רקע של זרות גדולה יותר.

אם שני בני אדם נפגשים בכוכב רחוק על רקע תרבות חייזרית, הם ירגישו אחווה. הם יוכלו לחלוק זיכרונות משותפים ולהרגיש קרובים גם אם בכדור הארץ היו עמים אויבים.

תחושת האחווה היא לא פעם תגובת יתר לתחושת הניכור. באופן חלקי תגובת יתר זו גם תורמת לעוצמה של חוויית ה"אנו־מול־הם". משמע, הבדידות של היחיד, ומצע השייכות הפצועה שבה גדל, מעודדים אותו להזדהות יתר עם השייכות הקהילתית ובאופן סימביוטי שאינו משקף את עומק השייכות הזו ובריאותה.

תחושת האחווה הזו אינה מעידה על זהות ברורה, גם כשהיא מוצאת לה עוגנים של שנאה כלפי שבט אחר.

שאלת האחווה הבריאה

ניתן לסכם ולומר שתחושת האחווה שאדם מרגיש לפעמים בתוך קבוצה, היא בו־זמנית דעה קדומה (חלק מן ההטיה של "אנחנו הם" שאין לה בסיס עמוק) ובמקביל גם כוח דינמי ממשי המבקש להחזיר את המערכת לאיזון וללכד את שרותיה.

ההתמסרות כשלעצמה היא דבר טוב, והאחווה שבאה עמה היא דבר ממשי ומברך.

בשלב ראשון היא ממשית בקרב אלה ששותפים באופן נוכח בשייכות. הם אכן מייצרים שלם החורג מאוסף של יחידים. וכשהלכידות חזקה, היא יכולה גם להתפשט על עניינים שונים ומגוונים המייצגים את השותפות הזו ולעורר שלל רגשות, כמו תחושת האחווה כלפי הדגל, או כלפי תכונות ומנהגים המזוהים עם השבט, שאולי אינם מהותיים, אבל מייצגים ומסמלים את העם.

מי שאוהב את עמו נוטה לאהוב גם את כל חלקיו וכל ייצוגיו. זו לא בהכרח "עבודה זרה" המעניקה יתר חשיבות לסמל, והיא אינה שונה עקרונית מתנועת יד שמזכירה לאהוב את אהובתו. שוב, תחושת האחווה הזו, לא משנה מה תירוציה, היא דבר מברך לכשעצמו. אבל, כשאנו מבינים שאדם יכול לייצר תחושת אחווה ושייכות עם קבוצות שונות ואנשים שונים ובנסיבות שונות ובמעגלים שונים, מן הראוי גם לשאול:

האם יש אחווה ראויה יותר מאחרת?

והרי ייתכן שיש תחושת אחווה שלא כדאי להתפתות אליה מכיוון שהשלם שהיא מזמינה לחבור אליו אינו דווקא טוב, או אפילו אם הוא טוב, הוא לא בהכרח שייך אליי, ובמובן הזה אינו טוב לי, ולהתמסר אליו יהיה בגדר עבודה זרה אשר תביאני למבוי סתום.

תחושת העם

ואם כן, הדבר הזה שיש שקוראים לו "תחושת עם" ויכול לבוא לידי ביטוי לפעמים במוכנות "למות למען המולדת", אפשר שיתייחס לתחושת האחווה העולה מהקיבוץ האנרגטי של אנחנו, ואפשר שיתייחס למשהו עדין יותר הקשור לגוף התהודה של האנו ולממדים ההיסטוריים הקשורים בגוף הזה, שאליהם אתייחס בפרק הבא.

אבל אפשר גם שמדובר בטעות בזיהוי.

מה שמעלה את השאלה: האם "תחושת העם" מבטאת זיהוי של "נשמת עם" שקיומה ממשי, או שמא מדובר בהטלה פסיכולוגית של האדם על המציאות הקשורה ברגש האחווה ובממדים סימביוטיים אחרים? האם הרגשת העם היא ביטוי לתפיסה ישירה ועדות ליכולת של האדם לזהות את עמו, או שמא היא עניין פסיכולוגי פנימי, צורך שהוא משכנע מספיק כדי "להמציא עם" גם אם אינו קיים במציאות?

ואולי יש אפשרות שלישית – שזו שיחה, שכמו כל שיחה יש בה ממד של הקשבה וקליטת היש, וממד של כינון משותף. וכמו בכל שיחה, אפשר שזו תהיה שיחת עומק, ואפשר שלא.

כלומר, עצם העובדה שלאדם יש "תחושת עם" כשלעצמה אינה מעידה שהיא נכונה או במקום. גם אם מניחים שיש תופעה כזו ממשית (ואני מנסה לבדוק את ממשותה של התופעה הזו מכל הכיוונים ובכל הממדים) – לא כל תחושת עם היא הוכחה לקיומו של עם. אמנם אפשר שתחושת עם תעיד על עם, אבל אפשר גם שתהיה זיהוי מוטעה, משאלה, טעות בהבנת האחווה, הכללת יתר, וכן הלאה. הרצפטורים שפעלו בעבר בהקשר לחבורה ולשבט מקבלים גירוי אבל לא את העם הם קולטים אלא משהו אחר, משהו ממכר יותר ומזין פחות⁴¹.

בית לשכינה

אני רוצה לחזור על זה:

אפשר לראות באותה איכות מיוחדת המתרחשת כאשר אנשים נפגשים ביחד בקבוצה ומצליחים לרקום את יחסיהם לכלל נוכחות חזקה, ביטוי לשלם העודף על חלקיו – זו השלמות של הקבוצה המסוימת הזו שהם מרגישים בצורה של נוכחות חזקה.

אבל מנקודת מבט אחרת אפשר לראות במה שהם חשים, עדות לשלם כללי גדול יותר – לנשמה כללית – שמצאה לה כאן בית. ואמנם כמו המים שמקבלים את צורת המכל, כך גם הם חווים אותה באופן המאוד מסוים של קבוצתם שלהם, אבל מצד המהות מדובר באותו דבר שניתן לכנותו "שכינה" – מה שבא לשכון בין אנשים כאשר הם מייצרים את המכל המתאים, ומספקים את התנאים לירידתה של האיכות הזו לעולם.

התיאור הזה עשוי לשפוך אור גם על המניין ביהדות: גם אם עשרת האנשים נאספו באופן מקרי, הם יודעים את המלאכה, ותאורטית די בכך כדי לייצר את המכל, שאליו יכולה כעת השכינה למצוא את דרכה.

תא סרטני

כשאני אומר שלכל אדם יש גזרה אחרת שעליה הוא מופקד, ואחריותו היא לעשות את חלקו (לא לעשות את חלקם של אחרים), הדגש הוא על כך שמדובר בחלק מן השלם. משמע, הוא עושה את חלקו מתוך תודעה שמדובר בחלק משלם – לא מתוך מחשבה שזה עניין יחיד העומד לעצמו. לעשות את חלקו, במובן הזה, פירושו לעשות את חלקו בשלם ומתוך זיקה לשלם ותודעת השלם. זה שונה מאשר לעשות את חלקו באופן מבודד.

חישבו על תא בגוף האדם שעושה את חלקו. עד כמה שניתן לייחס לו תודעה, הרי שהיא קשורה ומחוברת לתודעת הגוף כולו. ואם יאבד את תחושת השלם והזיקה אליו, הוא יהפוך להיות תא סרטני.

על תא סרטני לא נאמר שהוא עושה את חלקו. הוא אמנם דואג לעצמו ופועל באופן מקומי, אבל הוא איבד את תודעת השלם, וממילא הוא גם הפסיק להיות חלק בריא בתוכו. הוא אינו עושה את חלקו.

לעשות את חלקי – על אופן ההתמסרות

אל לו לאדם לחשוש לעשות את חלקו בכל קבוצה שבה הוא נמצא.

הן משום שבזאת הוא מתאמן ומשתכלל ב"להיות חלק", וזה תמיד טוב, והן משום שאם הדברים מסודרים אצלו, אז בתרומתו לקבוצה המסוימת הזו, הוא גם תורם דרכה (ודרך כל הקבוצות שהיא מקננת בהן) לשלם הגדול יותר.

כשהוא מתמסר כעת לעשות את חלקו בקבוצה המסוימת הזו (כלומר, מתוך תודעת השלם) תרומתו לא נגמרת בגבולות הקבוצה הזו (שאולי הוא אינו מזדהה לחלוטין עם מטרותיה), והיא נמשכת ונמזגת ומברכת את האנושות – אם ניתן לומר כך – כל הדרך עד לאלוהים. ואכן, כשהוא מתמסר באופן הנכון הזה, מתוך פרספקטיבה רחבה ותודעה השלם, לא משנה היכן הוא נמצא – הרי זו עבודת אלוהים.

בוודאי שזה כך כשהקבוצה בעצמה נמצאת במקומה, ועושה את חלקה בשלם הגדול ממנה – כי אז בוודאי שתרומתו לקבוצה הזו, היא גם תרומתו לגדול ביותר. אבל גם אם זה לא כך, אפשר, שבתודעה בוגרת, התמסרותו תהיה בכל זאת מברכת, בשל שתי הסיבות שכבר מניתי. דהיינו, משום שאפילו כאן הוא יכול להמשיך להתאמן ב"להיות חלק", ומשום שמשהו בכל זאת יכול לעבור הלאה.

אגב כך הוא יכול לעזור בזה לקבוצה להתמקם נכון בשלשלת הברכה של העולמות. הוא אמנם יחיד, ולא דווקא מנהיג בקבוצה הזו, אבל כשהוא נשאר מחובר הרי זו בכל זאת תרומה ראויה. ונמצא שגם כאן – בעשותו את חלקו, הוא עושה את עבודת האלוהים שלו.

במילים אחרות, כשאני משתמש בפועל "להתמסר" ומבקש להבדילו מן הפועל "להשתעבד", וכשאני מדבר על אופן ההתמסרות המדויק יותר הרי לזה אני מתכוון: להתמסר פירושו לעשות את חלקו בשלם.

הוא עושה את חלקו מתוך תודעה מקיפה לא רק מתוך תודעה שבטית. למעשה, אין לו דרך לעשות את חלקו ישירות באוניברסליות – דרכו לתרום לאוניברסליות היא דרך תרומתו לקהילה השבטית שבה הוא נמצא באותו רגע ובכלל.

כאן חירותו והתמסרותו מתמזגים.

וההפך גם הוא נכון: הכאוס שאנו רואים בעולם הוא תוצא של הרבה אנשים שאינם עושים את חלקם. הבלגן הזה לא יסתדר כאשר יבוא מישהו גדול וחזק ויעשה סדר מלמעלה. הוא יסתדר, לאיטו, כשאנשים יחזרו לעשות את חלקם.

בעת שלום כל פרח פורח במקומו

תודעת השלם איננה המאמץ העיקש לזכור משהו השונה מן האדם ותובע ממנו אחריות בלתי פוסקת. להפך, בעת שלום, בשעה שיש סדר בשלם הגדול, ישנה גם שכחה של השלם. מכיוון שהוא נוכח בכול, כל פרח יכול לפרוח בעתו ובמקומו בלי לדאוג "להחזיק את הסיפור" השלם. אמנם מעת לעת אדם גם צריך להתפנות לקחת חלק בשגרות של היזכרות שגם להן זקוק השלם להמשך קיומו, אבל מהותו העיקרית היא בזה שהוא ברקע, והוא משחרר את האדם לעשות את חלקו.

ולעשות את חלקו, פירושו לדאוג לבריאותו, חיוניותו ונוכחותו – בשמחה ובערנות, ומתוך המקום הזה של אהבה עצמית בריאה, גם לגלות אכפתיות לעולם שבו הוא נמצא, ולברכו.

כל אחד במקומו צריך להתעורר – להיות הפרח הפורח במקומו ובעתו – ובכך לתרום להתעוררות של עמו והאנושות. כשכתבתי למעלה שהבלגן בעולם הוא תוצאה של הרבה אנשים מבולבלים שאינם עושים את חלקם, לזה התכוונתי.

אהבת כל החלקים

ההבנה שכל מהותה של הזהות הנפרדת קשור ביכולת התקשורת עם זהויות אחרות, משמע, שהיא באה ליצור שלם והשלום הוא מהותה, מעודדת את ההתמסרות.

וכשאדם מזהה כך מתוך התמסרותו הראויה את השלם שהוא לוקח בו חלק, משמע, כשהוא נשאר מחובר לאותה רוח של השלם (ולא משנה לאיזה רמה של שלם מדובר), הוא יכול לחוש חמלה לכל חלקי השלם, ולהעריך כל אדם במקומו. הוא מבין את האופן שבו מתפקדים כל חלקי העם בשירות השלם, הבנה שעושה מקום מחדש למה שנראה לכאורה טפל, טקסי, צורני.

כשזוכרים את העיקר, גם לטפל יש מקום.

בגנות ההתמסרות הלא ראויה

אחרי מה שנאמר בזכות ההתמסרות באשר היא, אני רוצה גם להסתייג ולומר כמה דברים בגנות ההתמסרות הלא ראויה.

יש לאנשים צורך להיות חלק ממשהו גדול מהם, ומסיבות רבות – ולאותו דבר שכיניתי "יצר הזהות" יש יד בדבר – אבל, צריך לדייק מה הוא הדבר הגדול יותר הזה כדי שהרצון להתמסר אליו, יגלם אכן משהו טוב וראוי. גם אם אנו מסכימים שעצם הצורך להתמסר הוא בריא ומעיד על משהו טוב ומביא ברכה לאדם ולסביבתו (ובמובן הזה כלל לא חשוב מי היא הקבוצה הזו שאליה הוא מתמסר, כל עוד היא מעודדת את נביעתה של הברכה), אם לא מדייקים במהותו הקונקרטית של ה"גדול" הזה, אפשר בהחלט שנמצא את עצמנו משרתים את הרע.

אפשר, אפוא, לדבר על התמסרות לא ראויה.

הן מצד אופן ההתמסרות וטעמיה,

הן מצד טעות הזיהוי של הקבוצה,

הן מצד תהליך ההתמרה מאנחנו לאנו.

אבל לפני שאני מפרש, אני מזכיר שאם אדם יודע מי הוא ויודע מי שבטו, הוא יכול להתמסר גם לקבוצה מקומית בלי להתבלבל, וכך גם לאסוף את הברכה שבהתמסרות ובאחווה. וזה, בעצם העניין: שאם הוא אינו יודע מי הוא או לא יודע מספיק מי הוא ולא מתפנה לברר, ההתמסרות לקבוצה המקומית עלולה לחסום את אופקיו, ולמנוע ממנו לעשות את חלקו – אותו חלק שמשתלב באופן המברך ביותר כשהוא מזהה את שבטו.

במובן מסוים זה כמו לדבר על עצמי אמיתי ועצמי מזויף. העצמי המזויף אינו כלי טוב עבור הנשמה שמחפשת את ביתה.

האחיזה הסימביוטית בקבוצה

ייתכן שהעם הזה שאני מתמסר אליו הוא בכל זאת לא "העם שלי", ובשל תחושת האחווה לא אדע זאת – אהיה עסוק מדי במאמץ להיות חלק ממנו ולהשתבץ במפעלו – ובכך זייפתי ולא הוספתי טוב לעולם.

יותר מזה, לא רק שאני מתמסר לדבר הלא נכון, אלא שעיסוק זה מונע ממני להתפנות לחפש מי אני באמת – לעשות את חלקי, למצוא את עמי שלי, ולתמוך בקיומו בתוך שרשרת העולמות.

ובמיוחד יש חשש מן האופן הסימביוטי להיות שייך, אותו אופן שהוא אסטרטגיה של השייכות הפצועה להימנע ממפגש עם כאב, ודרך של התמכרות שהיא רק לכאורה מרפאת. האחווה במקרה הזה תומכת בסוג של עוורון. מכיוון שאין אני, אז בעצם גם אין ממש אנו. את זה אנו רואים בתופעות של "המון" שמאבד את מודעותו, תוך אובדן המורכבות וריבוי הקולות בתוך האדם ומחוצה לו.

הפשוט והשטוח

יש לחשוד בכל התמסרות שטוחה ואין לערבב בין הפשוט לשטוח.

האחווה במהותה היא פשוטה ומזינה את פועלו של הלב יותר מאשר המחשבה המסובכת. ויש אמת בפשטות הזו כמו גם באהבה המניעה אותה. אבל, בעולם מרובה המלחמות שבו אנו חיים, הפשטות הזו צריכה להיות בגדר תמימות שנייה – הישג של לימוד ומודעות. ומי שפוסח על התהליך שבדרך, תמימותו הראשונה היא בבחינת בערות, לפעמים על גבול הרשעות.

או בניסוח אחר: אדם המכיר את חוקי השלם ונענה להם, יש לו חלק בברכה. הוא תורם את חלקו, ונתרם. אבל אם הוא מפחד לברר, הוא בהחלט עלול למצוא את עצמו משרת כוחות זרים.

אחרי שזה נאמר כדאי להזכיר שלאדם שמכיר את האנו שלו, קל יותר לקחת חלק בכל מיני קבוצות, מכיוון שידיעת עצמו, מאפשרת לו להתמסר בלי ללכת לאיבוד. יש לו מרכז שמאפשר לו גם לנדוד ולבקר במקומות אחרים. וזה קשור ל"סדר הנכון" שתיארתי למעלה. זהותו היא כמו התייצבות המארגנת סביבה את העולם במעגליים קונצנטריים המקלים על השתלשלות הזרימה מן הנשמה המקיפה ודרכו. וכך הוא יכול לבקר בקבוצות שונות, ובכל קבוצה לתרום את חלקו. בניסוח יותר "רוחני" הוא נושא את אלוהיו לכל מקום. ובכל קבוצה ובכל אחווה הוא רואה הזדמנות לעבוד אותו.

הפתיחה של הגבולות האישיים אל תוך שלם גדול יותר – שלם שהוא עצמו בעל גבולות מוגדרים (כי אם הוא גדול מדי הוא עלול לדלל את היציבה האישית) – נענית בתשובה הזורמת פנימה.

ואם אדם לומד לעשות את תנועת הנפש המתמסרת הזו במקום אחד, הוא יכול גם להעתיקה למקומות אחרים. והידיעה של האדם מי הוא מאפשרת לו להעתיקה למרחבים אחרים בלי חשש לאובדן והתמוססות.

אדם שיש לו "אנו" ברור קל לו יותר לאהוב

מי שיודע מי הוא יותר קל לו לאהוב, וגם התמסרותו פשוטה וברורה יותר. (מה שלא אומר שמי שאינו יודע, לא יכול לאהוב).

וזה מובן: הוא פחות זקוק לזולת כדי שיגיד לו מי הוא וממילא פנוי יותר לאהוב אותו. הוא פחות מאוים מהזולת שעלול באמירתו למחוק אותו. מכיוון שיש לו מרכז, הוא גם חופשי יותר לצאת ולבוא, וממילא, בחירות תנועתו, אהבתו נוכחת.

ומכיוון שה"אנו" כל כך צמוד לאני ומהווה חלק מרצף אחד, אז גם ידיעת מי אנו, תומכת באהבה.

אני יכול להעיד על כך ממקור ראשון: כשאני יודע מי ה"אנו" שלי, וחש מחובר אליו, יש בי לא רק סובלנות והכלה גדולה יותר לבני שבטי – אלא גם אהבה גדולה יותר למופעים השונים של תרבויות אחרות. זו בעצם העובדה הבסיסית שמעודדת אותי להמשיך לחקור את הנושא הזה.

על ה"חזרה הביתה" שיש בידיעה עצמית

לאדם יכול להיות דימוי לא מחמיא של עצמו, או לחליפין הוא עשוי להרגיש מגושם ומנוכר בסביבתו החברתית היומיומית. והנה יום אחד הוא מוצא את עצמו בשיחה ערה שמזכירה לו מי הוא.

לא שנאמר עליו משהו, אבל הוא התמסר לדיאלוג ובתוכו הוא הצליח לבטא את עצמו, להרגיש את כוחותיו, לחוש את תנועתו ממקורה העצמי. הוא הצליח לפגוש את עצמו. כמו שאדם שהיה מרותק למיטת חוליו ומתחיל לנוע חוזר לפגוש את גופו, כך הוא גילה מחדש את איברי גופו הרוחני-נפשי. הוא חזר מן השיחה רענן ואוהב.

כן, הוא פגש את עצמו, אבל סביר למדי שהוא גם פגש את "בני עמו" – את ה"מין אדם" שהינו, משמע, את האנו שלו. בתוך הדיאלוג הוא הרגיש שרואים אותו, שמבינים אותו, שהוא עצמו מבין ורואה – שיש ממד שלם שלפני כן היה נעדר מסביבתו החברתית, שחוזר לנכוח כעת ומאיר לו את מה שחשוב לו ול"מין האדם שהינו" – ל"בני עמו".

חשוב לומר זאת כדי להדגיש שלא מדובר בידיעה עצמית שבה האדם אובד בספקולציות מבודדות על עצמו ונסוג פנימה (זה לא היה מביא עמו את הרעננות הזו שאני מדבר עליה כאן), אלא בהתמצאות מחודשת ובטוחה במרחב, המאפשרת לו לשמור על קשר עם המציאות.

לכן, גם כשהוא שב מן השיחה אל אותה סביבה חברתית שלפני כן חש בה זרות וחוסר קשר, הוא ממשיך להרגיש שיש לו יותר מקום, יותר רווחה, יותר התמצאות. הוא כבר לא ממהר לשפוט את עצמו, לחפש אישורים מבחוץ. משהו בו נרגע, לפחות לזמן מה, והוא נעשה סובלני גם לאחרים. וממילא הוא גם יכול להתמסר במקומו לעשות את חלקו.

את הביטחון העצמי הזה, שמביא עמו שלום, אני מנסה להבין כאן.

תחושת המקום בעולם והנמענות

אפשר לומר שהאדם שחזר מאושש משיחה דיאלוגית, מצא את מקומו בעולם, ולפחות לזמן מה ויתר על החיפוש התזזיתי אחר מקומו. ו"מקומו" במקרה הזה, הוא זהותו החברתית, שאל תוכה הוא נמזג. הוא מצא את "בני עמו", וזה הרגיע את הדחיפות. אבל אל נשכח שזה קרה בעקבות דיאלוג. משמע, בעקבות מציאת מקומו בתוך ה"אנחנו", שהרי הדיאלוג, קרה ביני לבינך – בינותינו. משהו בנוכחות הזו, הזכיר לו, וחידש איזו ברית. בסוף, זה שקע לרקע של האנו, והתגלם באותה ידיעה לא יודעת המרחיבה את ה"מי אני".

משמע, ה"אנו" אינו רק מי שנמצא ברקע ומחזק את תחושת האני, הוא גם הנמען הפוטנציאלי, המעניק משמעות למי שאני, דווקא על רקע השונות והנפרדות שלנו.

במובן הזה, למצוא את מקומי, זה לא רק למצוא איזה אנו כללי יותר, שאל תוכו אני מתמזג – הנה יש לי מקום בשייכות – זה גם למצוא את הרקע שבו הזהות שלי מובחנת כאני המסוגל לפנות לאתה.

שוב אני מזכיר: קודם כל הוא מצא את מקומו בתוך השיחה, כאני לאתה, ואחר כך מצא את מקומו באנו – משמע, כאני שהוא חלק מאנו. שניהם נחוצים לחוויית המקום בעולם. כי האנו, לפחות האנו הבריא, הוא שדה הפוטנציאל הגמיש להפוך לאנחנו.

זו ידיעה לא יודעת, השייכת לסדר של הסכמה הגופנית, שכאשר היא ברורה היא מביאה עמה שקט.

לא תמיד זה כך. לפעמים אדם חוזר ממרחב של "אנחנו" שייכותי אל סביבתו היומיומית, וההתנסות הזו דווקא מדגישה לו את זרותו בסביבתו החברתית הרגילה. הייתי אומר, במקרה הזה, שיותר משמדובר בסכמת הגוף, מדובר בדימוי הגוף.

גם כשאני כותב כאן, אני מדמיין קהל קוראים מסוים. אם קהל הקוראים הללו הוא "בני עמי", הכתיבה תברך אותי ואותם. אם זה קהל זר שאני מבקש לרצות או להרשים או לפייס או לשכנע (מתוך שכחה עצמית) בהתאם תהיה גם הכתיבה.

גם לאדם שיש "אנחנו" קל יותר לאהוב

לא רק לאדם שיש לו "אנו" משלו קל לו יותר לאהוב, גם לאדם שיש "אנחנו" קל יותר לאהוב. וזה דווקא יותר מובן. התקופה שבה שני אנשים מאוהבים זה בזה היא תקופה של פריחה, שלא פעם מתבטאת בפתיחות לב המתפשטת על כל האדם וכל העולם.

חוויית השייכות הזו המביאה לאהבה, היא תופעה שונה מקיומה של זהות, התומכת ומקלה על האהבה.

כתבתי "אדם שיש לו אנו משלו…", אבל אם לדייק גם בעניין הזה, הרי שאין אדם שאין לו אנו משלו השאלה היא אחרת: האם האנו הזה ברור, האם הוא יודע אותו, האם הוא במקומו.

זו אפוא השאלה שאני שואל, שאלה קונקרטית מאוד:

האם יש לכל אדם "אנו" טבעי יותר וראוי יותר, כזה שכדאי שיתמסר אליו ואף יקריב את חייו למענו במקרה הצורך?

והרי לאדם בעולם המודרני יש כל כך הרבה זהויות, חלקן מתנגשות ממש. מי מבין כל הזהויות הללו מייצגת את ה"עם הטבעי" שלו? התרגלנו לקבל בהבנה את העובדה שצרפתי מוסר נפשו במלחמה למען העם הצרפתי, זה נראה לנו "טבעי". קצת יותר קשה לנו לעכל אדם המוסר את נפשו למען עם המתמטיקאים, או כל הגדרה טיפוסית פחות של עם. ובכן, מה ראוי? מי באמת אנו?

פטריוטיות – על דרך הסיכום

ואם כן, ייתכן שתחושת האחווה שאנשים חשים, אשר לא פעם מתורגמת לתחושת פטריוטיות כלפי שבטם או עמם, אינה אלא תחושת רוח האנושיות, שממנה הם דוגמים בעצם התמסרותם.

ואמנם הרוח הזו, כשהיא מזוגה אל תוך כליהם הצרים, נוטה לקבל את צורתם של כלים אלה על כל סממניהם הייחודיים, אבל באמת, מצד עצמה, היא מבשרת את השלם הגדול ממנה.

ואולי אין גם דרך אחרת לדגום מן האוקיינוס הגדול הזה, אלא דרך כלים פרטיים ומוגבלים – כל אחד על פי מסורת שבטו ועמו. ועם זאת, ההכרה באוקיינוס ובמה שמעל האנושי יכולה לעזור לפטריוטיות להתחבר למקורה, ובדרך גם לכוון את הכלי המסוים הזה – יהיה זה שבט או עם או חבורה – ולהדריכו למקומו הראוי בהשתלשלות העולמות.

בכל עת ובכל מקום אנו יכולים להתמסר. ואופייה של התמסרותנו (ובין היתר מידת ערנותנו ומודעותנו בתוכה) הוא המכריע את טיבה, וקובע איזו ברכה תביא ההתמסרות הזו לנו ולעולם.

הערות שוליים

1. אמנם, יש עוד סוגי קשרים דיאדיים משמעותיים בתוך החבורה, שגם הם נותנים לה את אופייה (היחסים בין גברים לנשים, בין נשים לנשים, בין גברים לגברים, בין זקנים לצעירים) אבל במרכז כל זה, בכל זאת נמצא היחס המשמעותי ביותר בין האם לילדה.↩︎

2. מחקרים דומים נעשו במסגרת "פרדיגמת הקבוצה המינימלית". (Tajfel, 1974) ↩︎

3. כך אפשר גם להבין את הסקילה של העבריין בעבר – כולם שותפים במותו ונושאים את נטל האשמה.↩︎

4. כך גם עשוי לקרות אולי למטופל שגוזר מן האינטימיות עם מטפלו שעליהם להפוך לזוג רומנטי. זו דוגמה לטעות בזיהוי. בדרך כלל.↩︎