פרק שמיני: הבחירה והברית

עם אינו אוסף של אנשים

הקולקטיב האנושי (שבט או עם או כל צורה אחרת) שונה מן הגוף הרב־תאי – הוא דליל יותר בקיומיותו, וגמיש בדחיסותו, ונזיל בגבולותיו. ובכל זאת, הוא מספיק שלם כדי שיהיה אפשר לומר עליו שהוא "אותו השבט" למרות שאנשיו משתנים והוא עצמו עובר תמורות לאורך השנים. באיזה מובן אפוא הוא ישות אחת? מה מצדיק להתייחס לעם הרופאים (או לעם היהודי או לעם הנשים) כישות אורגנית לכידה?

אתחיל מהסוף: עם אינו אוסף של אנשים.

נכון, אנשים עוברים דרכו והוא לא היה מתקיים אלמלא היו האנשים האלה פועלים בתוכו ומקיימים את שגרותיו, אבל הוא אינו אוסף של תכונותיהם האנושיות שהצטרפו ונעשו גם לתכונותיו שלו. בדומה לגל קבוע בנחל, הוא מתקיים ברמתו שלו, נשען על האנשים אבל עצמאי ביחס לקיומם. הוא לא נולד עם האנשים הפועלים בו היום ולא ימות עם לכתם. יותר נכון לומר שהוא הלך והתפתח כישות היסטורית לאורך שנים רבות, ואנשים מצאו אותו מוכן לפניהם ולמדו להשתתף בו באופן שמאפשר לו להמשיך להתקיים.

ואם כן, מאיזה "חומר" הוא עשוי?

על דרך הסיכום אפשר לומר שעם הוא אגד של שגרות ודרכי תקשורת –אוסף של נורמות ופרקטיקות, טקסים ושפה, מבנים חברתיים ואופני שיחה, הקשורים זה לזה וסובבים ערכי ליבה מסוימים ויוצרים אומוולט תרבותי שבו הוא מקנן ובתוכו הוא מקיים יחסי גומלין עם עמים אחרים.

בתור שכזה הוא גוף המתקיים בזמן ונתון לתמורות היסטוריות תוך שהוא שומר על אופי מסוים – רוח המכוננת סדר ומשרה אותו על מרכיביו השונים של העם, כשהיא "מחלקת" תפקידים לאנשים, ודואגת לקיומם של כל המרכיבים הנחוצים לקיומו של השלם⁴².

אבל מעבר לשגרותיו השונות וללבושו, עם הוא בעיקר הסיפור שמספרים עליו.

העם כסיפור

הסיפור הוא הדבק הקושר את מרכיביו השונים של העם ונותן להם אחדות מיקוד ותנופה. הוא סוגר את הקצוות, מעגל את הפינות, יוצר שוליים ברורים יותר המבדילים בין מה שבפנים למה שבחוץ.

את הסיפור הזה, אנחנו האנשים צריכים לספר.

ואנו עושים זאת באמצעים רבים, לא רק באופן ישיר, אלא בעיקר בשיחות היום ובכל מיני צורות אחרות של אינטראקציה ואופני התייחסות שבהם מובלע הסיפור, ובכלל זה כל אותן פרקטיקות ושגרות שחלקן מיועדות בדיוק לשם כך – לחזק את הסיפור.

כשמטופל קובע תור לרופא ואחר כך מגיע בשעה היעודה, מחכה בתור, נכנס למשרדו, מציג את כאביו וכן הלאה – בכל אלה הוא מספר סיפור. וכשהוא חוזר הביתה ומספר מה קרה, הוא נותן מילים לסיפור הזה, וביחסו ובגישתו ובנימת דיבורו – שכולם מגיעים גם לילדיו המטים חצי אוזן לשיחת הוריהם – הוא מוסיף ומחזק את הסיפור של עם הרופאים, שגם אחרים מספרים, וכך עושים אותו לעם מובחן. העובדה שהוא היה צריך לחכות בתור במסדרון לפני הדלת מובנת, זה צורך טכני. אבל האופן שבו האחות דיברה על הדוקטור, והוסיפה אי אלו גינונים פורמליים, זה חלק מן הטקס. אלה ואלה מספרים את הסיפור.

העם זקוק לאנשים המספרים

אף על פי שהעם הוא תופעה עצמאית המתקיים ברמתו הוא, ולכאורה לא זקוק לאנשים באופן יותר מורכב מאשר גל קבוע זקוק לפרודות מים – משמע כסוג של "חומר" הנכנס דרכו ומקיים את שגרותיו – הנה בעניין הזה, שהוא מרכזי לקיומו, הוא זקוק לאדם המספר.

והאדם המספר אינו סתם אדם, פרודת מים, חומר המזין את התופעה – מעמדו כמספר שונה לחלוטין. הוא אינו אובייקט בתוך העם – הוא יחיד אשר בפני נוכחותו הערה העם מתייצב ועומד למשפט.

וכך, על אף אדישותו לכאורה, ותחת מסכת עצמאותו המסתכלת בכלל לכיוון אחר (עמים אחרים, למשל), העם ממשיך ללא הרף לפזול לכיוון האדם ולשחר אחר חיבתו. הוא צריך את האדם שיספר אותו – אמנם לא אדם אחד בלבד, אלא אנשים רבים המתכנסים למה שאפשר לקרוא לו "דעת הקהל", ובכל זאת מדובר באנשים ממש ומצד מבטם הנוכח שהוא מבטם של יחידים שופטים, מפרשים, מספרים.

מצד אחד העם גדול מן היחיד, והיחיד יכול להיות מוכל בתוכו, אבל מן הצד השני, היחיד והעם ניצבים זה מול זה כשתי תופעות שוות בערכן.

עם הרופאים זקוק ללא ספק לחולים, כלומר, זקוק הוא להם כחומר גלם. בלעדיהם אין לרופאים תוכן ולא פרנסה. אבל עם הרופאים גם זקוק לאנשים – בין אם הם חולים או לא – כדי שיספרו את הסיפור שלו ויתנו לו מובן וערך. אחרת זה לא יותר מאדם מקרי, שעשה אי אלו מעשים כדי לעזור לאדם אחר להבריא. אולי זה הצליח אולי לא.

שיחות העיר והדמיון של היחיד

יש שתי תופעות שאיני כופר בממשותן: גופי האנחנו, ורשת האנו האזורית. אף אחת מהן איננה עם.

קבוצת אנחנו נוכחת היא בדרך כלל קבוצה קטנה וגם אם היא חוזרת ונפגשת, כמו למשל להקת נגנים, בסוף חבריה עוזבים ובזה היא גם נגמרת. ובאשר לרשת האנו האזורית, הרי שהיא עמומה מדי בגבולותיה ובמה שמלכד אותה מכדי להיות ישות מובחנת. אני מזכיר שאת רשת האנו צריך להבין תמיד על רקע של מפגשי אנחנו שקדמו לה, בין אם מפגשים זוגיים ובין אם מפגשים קבוצתיים. האנחנו הוא ליבו החי של האנו, המעניק לו חיים וממשות, ומן הבחינה הזו ניתן להתייחס לשתי התופעות הללו כתופעה אחת.

בכל אופן, כשאנו מחפשים לבסס את הקיום העצמאי של העם – את מה שיכול להיות לו גם "נשמה" – לא די באלה.

ואם כן, על איזה תשתית ממשית יושב העם?

בסוף אנו מגיעים לכך שזה היחיד שצריך לדמיין את העם בראשו שלו, ובכך הוא תורם את חלקו לשיחת העיר, ודרכה מקיים את העם החיצוני שגם חורג מדמיונו. דמיונו נותן קיום לעם שבחוץ, ובמקביל נותן קיום לעם שבפנים – לתודעתו השבטית. וביחד הם בונים את הספינה. הוא מספר את הסיפור של העם פנימה והחוצה. העם הזה שהוא מדמיין הוא בו־זמנית הדבר הזה שנמצא שם, בחוץ, והדבר הזה בפנים שהוא חלק מתודעתו השבטית.

שלוש תופעות והאחד שבמרכז

למעשה, אנו עוסקים בשלוש תופעות נבדלות:

הרשת האזורית של ה"אנו": אם תרצו החומרה של העם – והיא דווקא כן קשורה באוסף אנשים מסוים. מדובר בסופו של דבר בקורי הקשר הממשיים המחברים אנשים מסוימים זה לזה. זה אישי. גבולותיה של הרשת הזו, כאמור, עמומים, בניגוד לשבט הקדמוני שבו הם חפפו את גבולות השבט.

התודעה השבטית של היחיד: מעין "עם פנימי" המתקיים בתוך היחיד, ללא תלות בעם החיצוני. היחיד מספר את סיפורו שלו פנימה (מה שיוצר את זהותו מן הצד המייחד) והוא משתתף (עם תודעתו השבטית) בשיחות העיר ומספר את הסיפור הזה החוצה. זה דמיונו שלו האישי, ובכל זאת הוא מצטרף למקהלה המספרת.

אגד המרכיבים: אם רוצים אפשר לראותו כתוכנה הרצה על פני החומרה של הרשת האזורית. זו תבנית הגל הקבועה – השגרות, הנורמות, השפה, הטקסים וכן הלאה, שאנשים משתתפים בהם ומקיימים אותם. ומכיוון שלא מדובר במחשב אלא במערכת אורגנית, אגב פעולתה של אותה "תוכנה" היא גם מעצבת ומשנה את החומרה, ומתאימה אותה לצרכי קיומו של העם שהוא תבנית גל קבוע.

שלוש השכבות הללו מתקיימות במקביל, ויוצרות את העם כתופעה תלת־ממדית, המתקיימת בו־זמנית בכל המישורים הללו. בעניין הזה אין הבדל מהותי בין עם הרופאים, עם המוזיקאים, עם המתמטיקאים, או העם היהודי⁴³.

בכל אופן, שלושת השכבות הללו מקיימות יחסי גומלין מורכבים ביניהן, תומכות זו בזו ולפעמים מתנגשות. אם רק שני ממדים היו מתקיימים, לדוגמה רק התבנית והסיפור ללא רשת האנו, או רק הרשת והתבנית ללא הסיפור, לא יהיה ניתן לדבר על עם. העם זקוק לכל שלושת הממדים הללו כדי להתקיים כתהליך אוטופואטי, של שלם שיש לו רוח משלו, המשרה את סדרה על הפרטים. כמו גוף פיזי במרחב, זו תופעה רב־ממדית שיש לה הטלות על כל אחד משלושת המישורים ובעצמה נבנית מסיכומם.

היחיד במרכז

במרכז כל התהליך הזה נמצא היחיד ופרשנותו.

בלעדיו ובלעדי ערנותו, שום דבר מזה לא יכול להתקיים.

כשם שהאנחנו הוא הלב החי של האנו הנותן לו חיים וממשות, כך גם היחיד בפרשנותו ובחירותו נותן לעם את חיותו. זה המקום שעליו אמרתי: האנו זקוק לאני, ובלעדיו אינו מתקיים.

מכאן גם נגזרת מערכת היחסים הראויה והבריאה בין האני לאנו, בין היחיד לשבט, כשתי תופעות עצמאיות המכבדות זו את זו, ומקיימות מערכת גומלין מוקירה.

כוחו של היחיד המושאל לעם

אני מתאר את העם החיצוני כמעין גל קבוע השומר על תבניתו היציבה גם בחלוף הזמן – אנשים נולדים ומתים והוא ממשיך בשלו – אך בפועל לא מדובר בשכפול פשוט, בסוג של "העתק-הדבק".

הרי לשם כך זקוק העם לאדם שיספר את הסיפור ויחבר בסיפורו את החלקים יחדיו – כדי שהוא, בפרשנותו החיה, ייתן גם חיים וקיומיות לאותם מבנים, שאחרת דועכים מהר.

כיום, בתרבות הכותבת, כשאנו חושבים על סיפור, אנחנו חושבים על משהו שלם המתקיים ברגע אחד מכריכה לכריכה – יצור עצמאי שאפשר להניח על מדף והוא ממשיך להתקיים. אולם בעבר, סיפור התקיים רק במילים המדוברות ואופיו הלינארי המתגולל בזמן נשאר מהותי לקיומו.

פירושו של דבר שהוא התקיים כתהליך, כהתרחשות, ועיקרו היה קשור באופן שבו מספרים. סיפור לא היה שם עצם, הוא היה שם פעולה. והפעולה של הסיפור היא מה שהעם זקוק לו לשם קיומו. לא לסיפור היושב על המדף. הסיפור היושב על המדף הוא כלום ללא אנשים המספרים אותו באופן חי. באופן חי – כלומר מתוך הקיומיות שלהם, המשלבת מידה מאוזנת של אכפתיות ועניין.

אמנם רק סיפור אינו יוצר עם, אך ללא הסיפור והיחיד שמעניק משמעות לשגרותיו, הן הופכות למכניות ושוב אין הן יכולות להרכיב את העם כשלם אורגני, והוא לא יכול להתקיים כיצור היסטורי.

בניסוח אחר: הוא זקוק לאדם שישאיל לו את הקיומיות שלו, כדי שיישא קיומיות מצד עצמו.

העובדה שאנשים למדו לכתוב את סיפוריהם הייתה נקודת מפנה בהיסטוריה שעוד אדבר עליה, אבל אפילו הכתב אינו יכול לחסוך מן האדם את תפקידו כמספר חי. והסיפוריות היא תמיד גם החיפוש אחר אותה רוח עם, הניצבת במרכז ומגלמת את ערכי הליבה של השבט, והאנשים המספרים מעורבים כל הזמן בתהליך יצירתה.

ומלאכתה נעשתה קשה מאוד בעולם המודרני, וספק אם הייתה מצליחה בכך אלמלא הממסדים ומערך הכוח המקיים אותם.

פעם, בשבט השלם, כשסיפרו את השלם סיפרו גם את החלקים – הזהות הייתה מכלילה ומייחדת בעת ובעונה אחת – בתוך הסיפור האחד השתמע גם סיפורו של החלק הגברי, והחלק המרפא, והחלק הילדי וכן הלאה. אולם היום כשמספרים, למשל, את סיפור העם הנשי, זה סיפור שנוטה להיות סיפור מבודד שאינו עוזר לחבר את החלקים יחדיו.

דוגמה להבהרה

נדמיין אוסף של אנשים שהורותם מחברת ביניהם. אלה הורים ששולחים את ילדיהם לאותם הגנים, ונפגשים באותם גני השעשועים וכן הלאה. בשלב ראשון נניח שאין כל סיפור, לא פנימי ולא חיצוני הקשור ל"עם ההורים". הם אינם מזדהים כהורים, ולא שמים לב לעובדה שמה שמחבר אותם הוא הורותם. מבחינתם הורות אינה זהות ואין לה את אותו נדבך של קיומיות העושה זהות לזהות. זה פשוט משהו שהם עושים. כפי שלא יעלה בדעתם ליצור עם של קצרי זרת או מחטטים באף, כך הם גם לא מזדהים דרך הורותם.

ובכל זאת, מכיוון שהם חוזרים ונפגשים בנסיבות דומות, ועושים מעשים דומים, נוצרת עם הזמן רשת קשרים אזורית. לכל אחד כמובן יש רשת אחרת, אבל יש גם אזורים דחוסים יותר המשותפים לכולם. קיומה של רשת כזו, כשלעצמה, אין די בה כדי לכונן "עם של הורים", ממילא זו גם רשת שגבולותיה מאוד לא מוגדרים.

הבה נדמיין כעת שמסיבה כלשהי מתחיל להתפתח תהליך כפול ההיבטים המשתקף פנימה והחוצה. אולי חלק מהם מתחילים לפתח תודעה ייחודית כהורים ומטפחים את זהותם כהורים, ובו בזמן הם מתחילים להשתתף בפרקטיקות של "עם ההורים". הם נפגשים בקבוצות של הורים, ומתחילים לספר את קשייהם כהורים, ומתחילים לזהות פרקטיקות של הורות שבהן הם משתפים זה את זה, פותחים פורומים אינטרנטיים, מקימים קהילות של חינוך ביתי, וכן הלאה.

הן הסיפור הפנימי של "היותי הורה" (הקוטב המייחד) והן הסיפור על "עם ההורים" (הקוטב המכליל), יכלו להיות סיפורים תאורטיים, סיפורים שמספרים כל אחד בנפרד, או בשיחות העיר, ואם זה היה רק זה, אז לא היה די בכך לייצר "עם הורים", אבל מכיוון שבפועל הסיפורים הללו, הפנימיים והחיצוניים, סובבים תשתית ממשית – רשת אזורית מסוימת, מתחיל להתגבש כאן משהו חדש.

אמנם הרשת האזורית כוללת גם הרבה מאוד קשרים עם אנשים נוספים שהם לאו דווקא הורים, וגם לכל אחד יש רשת קשרים אחרת, אבל לצורך התרגיל, אנחנו יכולים לדמיין איך הסיפור הזה על ההורות מכנסם, ולאט לאט גם חותך ומפריד קשרים אחרים (שאינם עם הורים), ועד מהרה נוצר עם מובהק של הורים, שכעת הוא ממשי ותלת־ממדי, כיוון שהוא מתקיים בשלושת המישורים הללו – יש לו הטלה ברשת ה"אנו", ובעם ה"פנימי" (בתודעה השבטית) וב"עם החיצוני" (באוסף השגרות המקיים את הגל הקבוע).

עם הורים הוא אולי לא דוגמה טובה ל"עם" מלוכד, הורים מקיימים את עיקר הורותם בגילאים מסוימים, ולא אצל כולם הזהות הזו היא זהות קיומית. אין ל"עם" הזה הרבה שגרות המכנסות אותם ביחד כולם, וקהל ההורים הוא קהל גדול מאוד שקשה לתחום אותו. אבל דווקא לאור כל החולשות הללו אפשר לראות מה כן דרוש לעם/שבט כדי להיות עם/שבט מובהק. השוו זאת לאופן שבו כמה קבוצות אתניות שונות מתחברות יחדיו ומכריזות על הגדרה עצמית וריבונות כלאום חדש.

קצת סדר

מלכתחילה אני מתייחס אל העם/שבט ואל היחיד כשתי תופעות עצמאיות זו ביחס לזו המקיימות יחסי גומלין ביניהן. אין העם נדרש ליחיד המסוים הזה, ואין היחיד נדרש לעם המסוים הזה – זהויותיו שונות והוא עובר בין השבטים השונים, תורם לכל אחד את חלקו. והוא עושה כן בהתמסרותו, לא בהשתעבדותו.

כשתי תופעות עצמאיות אנו יכולים לדון בהן כל אחת לעצמה ולהתבונן על התופעה השנייה מנקודת מבטה. להסתכל מהפרספקטיבה של השבט ולשאול את השאלות המתאימות לפרספקטיבה זו, ולהסתכל מן הפרספקטיבה של היחיד ולשאול את השאלות השייכות לו.

מצד היחיד, האתגר הוא להבין מי הוא – איך הוא מארגן את כל שותפויותיו השונות, כל ה"אנחנו" השונים שהוא לוקח בהם חלק וכל ה"אנו" השונים המתקשרים לזהותו, מתי ללכת לכאן ומתי לפה, ואיך להיות חלק בתוך השלם, מה חלקו ומה לא חלקו, מה אחריותו ומה לא אחריותו. והרי לכל אדם יש עם פנימי משלו, למעשה עמים רבים משלו, והם חופפים ולא חופפים את ה"עמים" שנמצאים שם בחוץ.

מצד הקולקטיב, כל עם הוא ישות בפני עצמה שמתקיימת ברמתה ועל פי חוקיה שלה. וכאן השאלה היא מה עושה אותה קהילה בריאה וחסונה, ובאיזה אופן היא משתלבת במשפחת העמים. אמנם השבט כקולקטיב הוא תופעה מגיחה, והסדר שהאדם יכול לעשות בתוך העם החיצוני שהוא שותף בו אינו הסדר שהוא יכול לעשות בעם הפנימי, ועם זאת, יש לו גם כאן השפעה, כמי שמוביל את החיה הגדולה הזו, מרגיע אותה ומאלפה, וכמי ששותף עם אנשים נוספים במלאכה הזו.

מכאן אני רוצה לעבור לאופן שבו היחיד מספר את הסיפור של עמו (למעשה של עמיו השונים) וכיצד האופן הזה מעצב הן את העם החיצוני, הן את התודעה השבטית שלו עצמו.

קהילה מדומיינת

העם אינו רק סיפורו של יחיד אחד, אלא סיפורם של אנשים רבים המתרקמים לסיפור משותף, שבו לכל אדם יש חלק, ובו כל אחד עושה את חלקו. לא מדובר בסיפור הכתוב והמוצהר, אלא בסיפור הנישא במרווחים שבין שורות המעשים ושיחות העיר. אנדרסון⁴⁴ שטבע את המושג "קהיליות מדומיינות" מתאר את האופן שבו לאחר מהפכת הדפוס עשוי היה אנגלי למצוא את עצמו קורא עיתון ומדמיין, אפילו לא במודע, מיליוני אנגלים אחרים כמוהו, שקוראים את אותו עיתון וחולקים את אותן החוויות. מתוך החוויה המשותפת הזו, הוא מתחיל לדמיין את הקרבה לאנשים שכלל אינו מכיר, אך יודע על קיומם, וכך נותן פתח לתחושת הקרבה שהייתה אחד המקורות להתפתחות הלאומיות החילונית. כולנו אזרחי הממלכה.

בנוקטו בביטוי "קהיליות מדומיינות" אנדרסון לא ביקש לרמוז שהלאום הוא מזויף, אלא דווקא להדגיש את כוח היוצר של הדמיון המשותף. באופן הזה אנשים יוצרים את המכל שבו האחווה יכולה לשגשג.

ההיסטוריה והמסורת

המסורת של ציבור מסוים של אנשים – אותו סיפור שהם מספרים על עברם ותולדותיהם – אינה זהה להיסטוריה הממשית שלהם. לא רק מכיוון שהפרטים יכולים להיות שונים (וברוב המקרים הם אכן יותר שונים ממה שהם דומים) – אלא מכיוון שהמהות שונה. מדובר בשתי סוגות העשויות מחומרים שונים, עם כוונות שונות וחוקי פעולה שונים.

לא שהם לגמרי בלתי תלויים זה בזה – ולא פעם לתיאור המחקרי ההיסטורי משתרבב משהו מן הנימה של המסורת, ולסיפורי המסורת נכנס לפעמים הלך רוח של המחקר ההיסטורי – אבל לצורך הבהירות טוב להפריד ביניהם ולהבין את מהותן השונה.

היסטוריה ומורשת (הסיפור של המסורת), אלה שני דברים שונים. וכשמדובר על עם ועל מה שמדביק את חלקיו יחדיו, זו המורשת שחשובה, וההיסטוריה מספקת חומר גלם לתנועתה. אמנם יש בסיס היסטורי לכל עם, וההיסטוריה זו ללא ספק חשובה לעיצובו של העם, אבל הכלי שסופג את ההיסטוריה הזו ומעניק לה משמעות שמאפשרת לו להיות מעוצב, הוא המורשת המוסרת באופן ההולם ביותר את מהותו של השלם השבטי.

סיפורי המורשת השונים הם קולותיה השונים של רוח העם, באותו מובן שגם בתוך האדם ישנם קולות שונים, המאירים את פניה השונים של זהותו המורכבת.

סיפורי עם

השאלה האם אברהם היה דמות היסטורית אמיתית, והאם אכן קרו לו הדברים המסופרים במקרא, הם דוגמה לבלבול. מלכתחילה אלה לא סיפורים היסטוריים שהתיימרו לספק עובדות היסטוריות – אלה סיפורי עם, ותקופתם כלל לא קשורה לממצאים ההיסטוריים⁴⁵.

דומה הדבר למישהו המתלבט אם כיפה אדומה היא דמות היסטורית אמיתית. התלבטות כזו מעידה על אי־הבנה עמוקה לגבי המהות של סיפורי עם. וגם אם יתעקש להגיד שאולי דווקא הייתה כזו נערה הלבושה באדום, ואף להביא עדות לקיומה – זה כלל לא רלוונטי לאגדת העם. הנערה ההיא – לא עליה מספרת האגדה.

סביר למדי שדווקא מספרי הסיפורים שסיפרו את סיפורי המקרא הראשונים לא התבלבלו בעניין הזה. הם ידעו מה הם מספרים. אלה אנחנו, המאוחרים, שמטילים את הסתכלותנו הריאלית-היסטורית על צורת הסתכלותם האחרת, ושואלים שאלות מוזרות.

ההיסטוריה של המסורת והמסורת של ההיסטוריה

לצד זה כדאי לציין שסיפורי המסורת בעצמם נתונים לתהליך היסטורי והם משתנים על פי חוקי אבולוציה משלהם. דבר זה חשוב בניסיון להבין את הצורה של סיפורי המסורת היום – מדוע דווקא הם ומדוע דווקא כך. סיפורי המסורת הלכו והשתכללו במהלך השנים הרבות של קיומם, התאימו את עצמם לנוף תקופתם, היו נתונים ללחצים פוליטיים ולכל מיני מסעות תעמולה שביקשו לשמר אינטרס של קבוצה אחת או אחרת, פילסו את דרכם בתוך ים פולמוסי וביחס למסורות אחרות וכן הלאה.

אם היום מדגישים בסיפור מסורת עניין כזה או אחר, יתכן שזו שארית של פולמוס עתיק שנשכח מזמן, והיה קשור לתנאי החיים ולסביבתם התרבותית של אלה שהיה חשוב להם לדקדק בפרטים.

לצד זה שהמסורת נתונה לתהליך היסטורי, ההיסטוריה הממשית גם היא נתונה לתהליך מסורתי. אירועים היסטוריים לעיתים מעוצבים ומושפעים מסיפורי המסורת, ובעצמם נקלטים על ידי המסורת המאחדת את העם ועושה אותו "כלי חישה" למשמעות. יצור חי מורכב מושפע מאירועים סביבו על פי יכולתו לקלוט אותם. קול רעם עצום יכול לכאוב ולפגוע במי שיש לו אוזניים לשמוע, אך לא ישפיע מאומה על יצור שאינו שומע. צריך שהשבט יהיה אכן שלם אורגני מודבק בכוח סיפורי מורשתו כדי שיוכל לקלוט את האירועים הללו ולהיות מושפע מהם.

האופן שבו הופך אירוע להיסטוריה – הוא חלק בלתי נפרד מן המסורת. היא זו שיש לה את דרכה המיוחדת לתרגם אירוע במציאות לסיפור שנשזר במסורתה, מזין אותה ומחזק את זהותה.

הערה על הסיפור והעתיקות

הסיפור על העבר, בין אם הוא אמיתי ובין אם הוא מומצא, מהווה נדבך בהווה של כל קבוצה המוסיף לה חוסן ומחזק את האחווה. אחים אנו, שייכים למשפחה אחת מקדמת דנן. אמנם המלחמות המרות ביותר קורות לפעמים בין אחים, אבל בתודעה של האחווה יש לשותפות הגורל הזו – השורשים המשותפים – תפקיד חשוב ומחזק. כשמישהו חדש נכנס לקבוצה, העבר שקושר את החברים הוותיקים צף ונעשה ברור.

כבר הבאתי את הדוגמה של שני אנשים מאוהבים, שלא הכירו זה את זה לפני כן, ומוצאים צורך למצוא את שורשיהם המשותפים עוד בטרם נפגשו. זו דרך לומר שמה שקורה ביניהם אינו מקרי, ועתיד להחזיק מעבר לתמורות הזמן. כך קורה גם לקבוצות תרבותיות המשליכות עוגן לראשית הזמנים, ומספרות סיפורי מורשת ופורשות אילנות יוחסין כדי להוכיח את תוקף קיומן וללכד את שורותיהן.

לסיפורי המורשת האלה יש כוח. בין היתר מכיוון שהעתיקות היא ערך (לא במקרה אנחנו מדברים על "תרופה סינית עתיקה" ומכוונים בזה לאיזה סוד שכביכול שרד מעבר לזמן והוכיח בזה את עצמו), ולהתייחסות לשורשים העתיקים, יש כוח מלכד ומעודד התמסרות עבור הקבוצה. לא דומה ההתמסרות לקבוצה שזה עתה נוסדה, לעומת התמסרות לקבוצה עתיקה, או שיש לה יסודות עתיקים.

אבל האם יש היסטוריה ממשית מעבר לסיפור? האם להיסטוריה הזו יש אכן ממד של שלמות אורגנית המצדיק את השימוש במילה "עם" גם מן הבחינה הזו, ההיסטורית? האם זו בכלל שאלה חשובה?

מורשת זה לא דבר שכותבים

מורשת זה לא דבר שכותבים, זה דבר שחיים אותו ומוסרים אותו הלאה, וכל העניין הוא האופן החי שבו האירועים נמסרים בעל פה עוברים מאדם לאדם מאוזן לאוזן, וממשיכים לחיות דרך ערנותם של המספרים והשומעים המפיחים בסיפורים חיים ועושים אותם מה שהם.

חישבו למשל על סיפורים במשפחה. איך לפני שנה הדוד נרדם והנכד הצעיר במשפחה, שהיה אז בן שנתיים, לא התאפק ומשך לו בשפם. הסיפור הזה ילווה את ה"נכד הצעיר" עוד שנים רבות (וגם את הדוד שלפחות חלק מן הנוכחים זוכרים איך התנער מתרדמתו בשאגה שהבהילה כל כך את הפעוט). כשהם מספרים זה לזה את הסיפור אחרי שנה, הם בו בזמן מזכירים אותו, אבל גם מפיחים בו חיים חדשים. חבר במשפחה שלא היה נוכח באותו מעמד יכול לראות בעיני רוחו את ההתרחשות ולחיות אותה, רק מתוך האופן שבו הדברים מסופרים. ברור לו למשל שזה לא היה מעשה קונדס חס וחלילה, אלא סקרנות עמוקה מול התופעה הזו שבעצם מהלכת קסם על כולם – השפם הארוך של הדוד. ואיך אפשר למסור את כל הדקויות הללו בכתב? והרי הסיפור אינו "סיפור" – זהו אירוע משפחתי, התרחשות חיה של שייכות.

כעת דמיינו שבן משפחה היה מחליט לכתוב ספר על המשפחה, ובין היתר היה כותב על האירוע הזה. הספר מתפרסם ובני המשפחה האחרים קוראים אותו. מצד אחד הם שמחים על הפרסום ועל התוקף המיוחד שהאירוע קיבל – זה מה שעושה הכתב, עדיין – אבל אם להיות כנים עם עצמם, הם חשים גם משהו מוזר. הסיפור קצת נתלש מהקשרו, ובמובן מסוים שוב אינו שלהם. לא רק שיש ויכוח קל על הפרטים שכל אחד חווה קצת אחרת, אלא שהכתוב כמו דרס את הזיכרון החי ואת מה שחוזרים ומפכים בו חיים. בפעם הבאה שהם ייפגשו הם כבר לא יספרו את הסיפור הזה אחד לשני. הם איבדו את הטעם. לעומת זאת הרכילות תרחש מסביב לבן המשפחה שכתב את מה שכתב (גם אם מורת רוחם לא תאמר במילים ברורות).

מורשת לא כותבים – סיפורים כתובים הם לא ה"חומר" שממנו היא עשויה כמורשת חיה.

וכשאנשים בכל זאת התחילו לכתוב את מורשתם, זה יצר אתגר. למען ההגינות צריך לציין שהצורך של אנשים לספר את סיפורם באמצעים נוספים הולך הרחק אל העבר – והרי גם ציורי מערות הם סיפור. אבל ציור בכל זאת אינו כתב, זו שפה אחרת. וכשאנשים החלו לכתוב את המורשת של שבטם, הכתוב שיבש מסורות של סיפורים בעל פה, החליש את כוח המספר של כלל האוכלוסייה, ויצר בתוך העם רבדים שדרשו פירוש מחדש. בהמשך, כמובן, הכתב גם הפך להיות כלי בידי המשוררים והסופרים והפילוסופים וכל השאר…

הכתב כעצם בגרון

הסיפור הכתוב תקע גלגלים בתנופת הרוח החיה של העם, אבל הקושי גם יצר עניין משל עצמו וליכד את העם סביבו. כמו כל עניין בלתי פתור, הניסיון להתמודד עם קשיחותו של הכתוב, כינס את האנשים (על משקל עיקרון ההכבדה), ודרש מהם להכניס חיים באופן יומיומי למרות ועל אף המשקל הממית.

אבל מדוע מלכתחילה אנשים התחילו לכתוב את מורשתם? מדוע הם הרגישו צורך להנציח בכתב את סיפוריהם? האם לא משום שהם איבדו את המכל השבטי וחדלו לחיות בתוך סיפור חי? האם לא משום שהם עצמם היו עקורים?

כמו העצמות שנדרשו לבעלי החיים בשלב מסוים של התפתחותם האבולוציונית, כך גם הכתב יצר שלד מסוים מסביבו התכנס העם. אבל, כמובן, השלד זקוק גם לשרירים ולכל שאר הרקמות הרכות של הגוף. בלי זה הוא רק ערמת עצמות מתות.

הדוגמאות הבולטות ביותר הן הטקסטים הקדושים המופיעים כמעט בכל דת משלב מסוים בהיסטוריה, ושם הם גם נעשים לעמוד השדרה של התרבות. אבל גם, במידת מה, כמו עצם התקועה בגרון, לעניין שקשה לעכל וקשה לפלוט, ודורש כל הזמן "לעשות אתו משהו" כדי לא להתאבן אתו. וכך, מצד אחד, הטקסטים חטפו מן העם את כוח הסיפור שלו והצטרפו בזה לשודדים (עוד נדבר על כך), אבל בעצמם נעשו לנושא של מסורת שהעם התלכד סביבו.

שמרנות יתר כאי-ידיעה עצמית

יש תפיסות שמרניות בכל עם – בין אם מדובר בעם הצרפתי, או בעם הרופאים, או בעם הנשים – ובקיצוניותן הן מבקשות לסנן כל השפעה חיצונית כדי לשמור על אחדות עמן וטוהר גזען. כך לדוגמה התנגדו רופאים "קלאסיים" לרפואה ההוליסטית ונלחמו בה מלחמת חורמה. ומדוע המלחמה הזו הייתה כה חשובה?

נראה לי שבמרבית המקרים, הצורך לסגור את הגבולות באופן הרמטי לא נובע מהחשש מפני כוחם של השפעות חיצונית להסיט את העם מערכיו, אלא דווקא מסתירות פנימיות ולא פתורות, שההשפעות החיצוניות הללו עלולות להציף. במילים אחרות, אלה תמיד תפיסות עולם לא מבוררות מספיק שכמידת הצרימות התת־מודעות שחשים בהן, כך עומד להן הרצון לשמור על עצמן מ"השפעות זרות".

המאבק של היהודים החרדים בהשפעות העולם החיצוני, לא קורית רק בשל התכנים המפתים שהעולם הליברלי מציע ורעיונות הכפירה החיצוניים המובלעים בו. אמונה איתנה הייתה יכולה לעמוד בכל אלה, ולצאת מחוזקת מן המפגש. אבל מכיוון שהם חיים בכל זאת בעולם המודרני, ובלי מודעות הם גם מספחים הרבה מערכיו (ולו מעצם השימוש בטכנולוגיה, אבל כמובן גם מן החיכוך המתמיד עם תפיסות כלליות), הם מוצאים בתוכם פנימה התנגשויות ערכים, ובמקום לערוך בהן סדר, הם מנסים בכל כוחם להתעלם מהן.

אמנם יש בעיה עם עצם הריבוי בלי קשר לתכני הכפירה – כשאין שקט, האדם לא מתפנה להפוך למספר, וממילא הריבוי משבית את פעולת המשמעות – אבל אמונה איתנה ששורשיה מעמיקים הייתה מוצאת דרך להתמודד עם ההשפעות המרובות הללו באופן חיובי, ובכל אופן היא לא הייתה חוסמת מראש את ההשפעות אלא דוחה אותן במהלך מברר.

דברים חדשים עתיקים

על פי גישה אחת, הקדמונים היו פרימיטיביים וצריך להחליף את הישן בחדש – לא היה להם את הידע שיש לנו היום ואת רוחב היריעה והפרספקטיבה ההיסטורית. גם אם אנו רק יושבים על כתפיהם של ענקים, בכל זאת אנו גבוהים מהם. ועל פי גישה מנוגדת, הם היו דווקא חכמים במיוחד, ובאופן שקשה לנו היום לחדש, ועל כן כדאי לאמץ את דרכם – עתיקותם ושרידתם מעבר לתהפוכות השנים היא עדות לערכם.

בפועל היה בהם גם מזה וגם מזה, ובעיקר הם פעלו בתוך תקופתם, בסביבה תרבותית מסוימת, ובהקשר שלא תמיד אנו מסוגלים לשחזר. ותמיד יש צורך ברעננות ההסתכלות של היחיד שבורר ומחזיר את הדיון לחיותו. לא עצם העתיקות היא בעלת ערך, אלא האופן שבו אנו מאמצים אותה, נותנים כבוד לגילה, בלי לחדול לתת כבוד למה שחי.

חוץ מזה, הרי גם עתיקות זו שאנו רוצים להתייחס אליה בכבוד, הייתה חדשה בשעתו, לפעמים אף פריצת דרך ממש, ובכל מקרה היא ספגה את השפעותיה והגיעה לזיכוך ועומק מתוך תהליך של בירור.

שום דבר לא נולד עתיק. התורה, כדוגמה, מעולם לא ניתנה בפעם אחת, ולא נשארה רק בדמותה הראשונית. מי שרוצה לכבד את העתיקות, והיא אכן ראויה לכבוד, צריך לכבד את תנופת האבולוציה שבה העתיקות הזו משובצת.

ערכה של המסורת

נהוג לתפוס את המסורת כנכס קבוע אותו משמרים ומעבירים הלאה, ומכוח השימור הזה הוא מתמיד להתקיים. גישה זו עומדת בניגוד למגמתם של החדשנים למיניהם שלכאורה לא מראים כבוד למסורת ולא טורחים לשמרה. אבל בפועל כל מסורת היא רצף חידושים, וכל נוהג עכשווי "עתיק" הוא בהכרח פרשנות מחדש.

שוב אני רוצה להזכיר, לעולם אין האדם מקבל מן המוכן, תמיד הוא מפרש את המסורת דרך המסננת האישית שלו, וכוחו כמספר הוא גם זה שמעניק חיות למסורת הממשיכה ומתקיימת בזכות חיות זו. סתם כך להעתיק ולעשות במובן מכני לא יכול לשמור מסורת – אנחנו בני אדם, והמשמעות היא עבורנו העיקר.

האחריות של כל אדם להתייצב מול מסורתו, לפרש ולבחור איננה רק האחריות כלפי עצמו – זו גם האחריות כלפי המסורת עצמה. אם היו רק אנשים שמרנים במובן המכני – העם לא היה מתקיים ביסודו ההיסטורי. וחוץ מזה, כאמור, אין באמת שמרנים במובן המכני. גם מה שנראה כ"העתק-הדבק" בקיצוניותו החרדית, הוא פרשנות.

אופני השתתפות

ואכן, הפרשנות איננה העתקה עיוורת – זוהי העתקה מפוכחת (ובמובן הזה היא תמיד המשך והשם "העתקה" כבר לא הולם). לא די שהאדם ישתעבד למבניו של העם – יש צורך בהתמסרותו, ופירושו של דבר שיש שם מישהו המעניק משמעות מסוימת להתמסרותו, והוא עושה זאת עם טעם מסוים.

בשונה מהגל הקבוע שעצם ההשתתפות של הפרודות במבנה די בה לקיימו, כאן נדרש האדם בקיומיותו. ממילא לאופי השתתפותו בעם יש תפקיד מרכזי בכינונו. מה שהוא מפרש ומספר, מה שהוא בוחר ומתמסר, מה שהוא מקווה ומשתוקק, מה שהוא חולם וחוזה, ומה שהוא כורת ברית עם אנשים אחרים – כל זה משפיע על העם בפועל.

ומכיוון שהאדם הזה, המפרש והמשתתף, בנוי בעצמו חטיבות-חטיבות, זהויות-זהויות – שהן אוסף של עמים פנימיים, הרי שגם מה שמתרחש אצלו ברמה הפנימית משפיע על העם החיצוני. משמע, לא רק העם החיצוני משפיע על העם הפנימי בדרך של השראה והפנמה, אלא גם העם הפנימי של הרבה אנשים שמשתמשים בו – כל אחד עם פרשנותו – תורם לקיומו של העם החיצוני ומעצב את אופיו.

עם הגורל, עם הייעוד ועם הברית

אפשר לזהות שלושה סוגי עמדות ואופני התייחסות ואופני ההשתתפות אנושיים, ועל פי זה להגדיר שלושה סוגים שונים של עמים:

עם הגורל, עם הייעוד, ועם הברית.

אלה פרספקטיבות שונות שמהן האדם יכול להסתכל על העם החיצוני, לספר את סיפורו, לקחת חלק בשגרותיו, ולהשפיע על צורתו. אגב כך הוא גם מעצב את תודעתו השבטית. במילים אחרות, אלה שלוש דרכים שונות לספר את סיפורו של העם. הן מגלמות את הפרשנות ואת אופן ההשתתפות בעם בעקבות הפרשנות הזו.

הפרשנות היא מצד העניין, והאכפתיות היא מצד אופי ההתמסרות.

מה הוא העם היהודי? איננו יכולים לנתק את תשובתנו ממנגנון השכפול העצמי שחלק מרכזי בו הוא האופן שבו אנשים כיחידים שונים ובמשותף מספרים אותו ומשתתפים בו. אבל אחרי שזה נאמר, צריך להדגיש שכל אחד כיחיד צופה רואה אחרת את העם היהודי בהתאם למיקומו, וזה כמובן, בתורו, גם משפיע על אופי פרשנותו ואופי התמסרותו. והאופן שהוא מתמסר משפיע על האופן שהוא מפרש, והאופן שהוא מפרש משפיע על האופן שבו הוא מתמסר.

נתחיל בעם הגורל וננוע לאיטנו במעלה הפרשנות והבחירה.

עם הגורל

עם הגורל הוא העם הנתון שהאדם מוצא את עצמו משתתף בו, בין אם זה העם שנולד לתוכו כתינוק, ובין אם זה עם שהצטרף אליו בבגרותו כמו עם הרופאים או עם ההורים.

ניתן לומר שהאדם נמצא כאן בעמדה פסיבית, אם כי לעולם לא פסיבית לגמרי. הוא תלמיד ומקבל עליו את הדין, אבל תמיד גם מפרש בדרכו האישית. ואם לא היה מפרש בדרכו האישית, ולא היו אחרים לידו מפרשים בדרכם האישית, העם היה חדל להתקיים.

על העם הזה אפשר לומר שהוא לא בחר בו. ובכל זאת מידה של בחירה חייבת להיות גם כאן.

הבה ניקח לצורך ההדגמה את "עם המטפלים". כשאדם מגיע לראשונה למרחב הזה, נניח בתור מתלמד צעיר שנפגש עם חברים במסלול לימוד, הוא מקבל על עצמו את עם הגורל. הוא לומד להכיר את שפתו, את הדינמיקה המיוחדת שלו, את נורמות התנהגותו, "אבותיו הקדמוניים" וכן הלאה.

הוא תורם לו בעצם התעניינותו שיש לה מקור עצמי, בהתלהבותו, בתלמידותו, בכך שהוא מאפשר למוריו להמשיך להתקיים – לעשות את מלאכתם שיש בה טעם בגללו. בכל הדרכים הללו הוא גם מספר את סיפורו של העם הזה, ובדרך גם לומד בעצמו לעדכן את סיפורו.

האם טוב לו העם הזה? האם הוא מזדהה עם ערכיו? האם ערכיו של העם הזה תואמים ערכים של עמים אחרים שהוא לוקח בהם חלק? אולי הוא עוד לא יודע להגיד. הוא לומד כרגע. משהו לבטח מוצא חן בעיניו, אחרת לא היה טורח כל כך.

הוא ראה את עצמו מטפל לעתיד. הוא בודק את הזהות הזו עליו, עד כמה היא נוחה לו, וגם אם הוא פסיבי בקבלתו, תמיד יש רמה מסוימת של פרשנות אישית ומידת קרבה והתמסרות המאפיינת אותו בהשתתפותו.

עם הייעוד

עם השנים, וככל שפרשנותו האישית מעמיקה, הוא לומד להבחין בין אותם היבטים של העם שהוא מזדהה עמם והאחרים שלא. לפעמים החלקים שהוא חש רחוק מהם כל כך חזקים עד שהוא מחליט לפרוש – הוא לא ימשיך לתרום לעם הזה, לפחות לא באופן הישיר, אבל לפעמים הוא נעשה אקטיבי יותר בפרשנותו. אולי הוא אינו מנסה לחולל מהפכות בחוץ, אבל הוא לומד לקרוא את "עם המטפלים" באופן חדש התואם יותר את מה שהוא מזדהה עמו. כמובן, הדבר משפיע על העם הפנימי שלו, אבל העיקר כאן אינו רק במניפולציה הפנימית, אלא באופן שהוא מתייחס לעם החיצוני, משתתף בו ומספר את סיפורו.

באופן הזה נעשה עם הגורל לעם הייעוד.

הוא מרגיש קרוב לחלק מחברי הקהילה המטפלת, אבל לאחרים ממש לא. הוא משתתף בעולם הטיפולי אבל זו לא זהותו היחידה. יש דברים אחרים שהוא מתלהב מהם, אנשים אחרים שהוא חש קרוב יותר אליהם. ובכן, מה מעמדו של העם הזה עבורו, ומה תרומתו שלו אליו? באיזה אופן הוא עוזר לקיימו? מה אחריותו כלפיו?

גם אם הוא מתבודד בקליניקה שלו, לא קורא מאמרים חדשים, לא נפגש עם מטפלים אחרים, הוא אינו מנותק מעם המטפלים, ותמורות שהעם הזה עובר משפיעות גם עליו. הנה מגיע אליו מטופל חדש ושואל בחשדנות מה הכשרתו. בזמן האחרון היו כמה כאלה. גורלו כמטפל, כרוך גם בגורל עמו, ואם הוא רואה ערך בעם המטפלים, הוא ירצה לתרום לו, לתרום לקיומו, כדי שזה יוכל לברך אותו, ולתמוך בעבודתו. אבל מה יעשה כשאינו מזדהה עם רבים מחברים למקצוע?

האינטימיות של היחיד

כל אדם נולד לתוך משפחה, לתוך היסטוריה, לתוך מסורת, לתוך חבל ארץ, לתוך תקופה, לתוך נסיבות פוליטיות וחברתיות, ואירועים מכוננים בסביבתו הקרובה והרחוקה. כל אלה שזורים בגורלו. הוא לא יכול להימנע מכך. אבל האדם אינו רק גורל. האופן שבו הוא משקיף על הגורל הזה מצד הקיומיות שלו, גם מגדיר את ייעודו ומהווה את המרכיב המרכזי המשפיע גם על התעצבותו של עמו.

כאמור, השלם הזה שקראנו לו עם, מקבל את חיותו דרך היחיד ונוכחותו הבוחרת, המפרשת, הרואה והמשתתפת. וזה נכון לגבי כל יחיד ויחיד המרכיב את העם הזה, וזה נכון במיוחד לגבי מנהיגיו, שבמובן מסוים מה שמגדירם ככאלה (במקור) הוא היכולת שלהם להקשיב למנגינת השלם ולגלם אותה באינטימיות של נוכחותם.

במובן הזה עמו של אדם אינו מה שמגדירים מבחוץ ומנפנפים בדגליו, אלא דווקא מה שמאפשר לאדם להיות באינטימיות של ייחודו.

אם רוצה הוא להבין מי הוא עמו (מתוך הבנה שלכל אדם יש עם משלו ואחריות לפרשו, לבחור בו ולכונן ברית בתוכו) – שיחפש את העוגן באותו עם שמאפשר לו אינטימיות עמוקה – שם ביתו, שם שבטו, שם עמו. זו לא רק מחשבה רומנטית, הנותנת יתר ערך לפנימיות האדם והרגשותיו על פני הממסדיות של שבטו – הלכה למעשה זה מה שמקיים את העם, הרוח שנושאת את בשורתו המיוחדת, ומהווה את כוחו המאחד, האוטופואזיס שלו – הפואטיקה שלו.

הפיכת גורל ליעוד

אדם בדיכאון מסתכל לאחור על חייו ורואה בהם שורה ארוכה של מקרי ביש שהביאו אותו עד הלום. כמו תמונות שמסתכלים עליהן פעם מצד זה ופעם מצד אחר וכל פעם רואים משהו אחר, כך גם הוא, מנקודת דיכאונו העכשווית, רואה בעיקר את כל אותן חוויות הקשורות לדיכאונו ומצדיקות אותו. הוא מחמיץ את כל האירועים האחרים והנסיבות האחרות של חייו, שלו היה מלקט אותן היו מצטברות לספר סיפור אחר.

כך גם האדם המסתכל על עמו. בהתאם לנקודת מבטו הוא רואה לאחור דברים שונים. איזה רצף יש כאן? מה המגמה ולאן היא הולכת?

כל זה לא רק נתון, הוא גם נתון לפרשנות.

וכמובן, מן האופן שהאדם מסתכל לאחור על העבר של עמו, גם נגזר האופן שבו הוא מסתכל על עתידו. הרי זה חלק מתנופה אחת, שחלקיה השונים מאירים אלו את אלו. המדוכא מסתכל על עברו כמחזור של כישלונות, כי מלכתחילה הוא מסתכל כך גם על עתידו – ללא תקווה.

וכשאדם מבין את חלקו הפרשני, ומבין בהקשר הזה שהוא ניצב בייחודו כנגד העם כולו, הוא גם יכול לראות ביתר בהירות את אחריותו להפוך גורל לייעוד. עמו אינו רק עם הגורל, זה שמשתרע בעבר, אלא גם עם הייעוד, זה שמתוך שהוא יכול לדמיין אותו לעתיד, הוא יכול לאור עתיד זה גם לפרש מחדש את עברו.

חשבון הנפש של המטפל

נחזור למטפל מן הדוגמה למעלה. כבר שנים הוא מטפל, ובמהלך השנים למד להכיר את נוף הטיפול, מורדותיו ועליותיו. הוא חש שותף עם מטפלים אחדים לצדו, למרות שלא בחר בהם, אבל עם מטפלים אחרים לא רק שהוא לא חש שותף, הוא גם חש הסתייגות עמוקה. איך הם והוא יכולים להיות שייכים לעם אחד? כשהם באזור הוא משתדל ללכת לצד אחר של החדר… אני מכיר ישראלים שנוהגים כך כלפי ישראלים אחרים בחו"ל.

וזה חשבון הנפש שהוא מתחיל לעשות: אם באמת אין לו כל הזדהות עם שבט המטפלים ומה שזה מייצג, עליו פשוט לפרוש. הוא ימצא דרך אחרת להתפרנס. ואם בכל זאת הוא סבור שיש הצדקה לקיומו של העם הזה, הרי זו הוכחה שמשהו בערכי הליבה שלו עדיין מדבר אליו. מסתבר שהוא לא דווקא רוצה שעם המטפלים יעלם מן העולם, אבל הוא רוצה שיהיה מדויק יותר. וכך הוא מסכים לקחת עליו את גורלו של העם הזה על כל חלקיו הפחות ראויים, ולהסתכל עליהם דרך הפריזמה של מה שכן ראוי בעיניו. פרשנותו עולה קומה, הוא מסכים להתייצב ובהתייצבותו להפוך גורל לייעוד.

אבל לאן זה בדיוק הולך? מה האפשרויות העומדות לרשותו?

בצר לו הוא פונה אל "אבותיו הקדמוניים" אל מי שהוא רואה בהם את המייסדים של זרם המטפלים, אולי אל ה"מטפל הראשון" והאינטואיציה המקורית שמתוכה צמח העם הזה.

אם הוא מזהה את האינטואיציה הזו, ומזדהה עמה, אולי זה השורש שמתוכו הוא רוצה להמשיך לפעול.

האדם הראשון

כמו עץ שענפיו הולכים ומתפצלים לאורך השנים והוא ממשיך לשאת בגופו את האירועים ההיסטוריים הללו בדמות ענפיו המפוצלים כך גם קולקטיבים אנושיים מתפצלים לזרמים וענפים, וממשיכים לשאת את נקודות הפיצול ההיסטוריות, ועד לענף הראשי.

האם היה מטפל ראשון?

אולי היסטורית קשה לזהותו, אבל בדיעבד, דרך מורשתנו אנחנו יכולים לזהותו, ולסמן את האינטואיציה הבסיסית שלו, אשר ממשיכה להוות את ליבו הערכי של עולם המטפלים עד היום.

כלומר, כך לפחות לפי פרשנותו של אותו מטפל שעושה את הבירור. מטפל אחר אולי היה מגיע לערכי ליבה אחרים. הרי הפרשנות היא תמיד אישית. מכל מקום, המטפל מן הדוגמה למעלה מגיע כך אל ה"מטפל הראשון" ואל מה שהניע אותו ליצור ענף חדש בעולם.

היהודי הראשון

וכך, אם ניקח דוגמה אחרת, אפשר להצביע ולומר – כאן היה הפיצול שאפשר לקרוא לו היהודי הראשון. הוא שראה משהו שונה מכל מה שראו לפניו, שזיהה איכות שלה הקדיש את חייו ושבהתמסרות זו, יצר את הענף, שהיהודים המודרניים הם חלק ממנו.

האם היהודי הראשון היה אדם ממש? שוב, הוא כמובן הרבה יותר שייך למורשת מאשר להיסטוריה. אבל הייתה גם היסטוריה.

ואני רוצה להדגיש שהיהודי הראשון הזה היה איש רוח, והוא הכיר את האהבה. אחרת הוא לא היה הופך לנקודת פיצול, ולא מוליד עם. וזה כמובן נכון לכל שבט באשר הוא.

כשאני אומר שהוא היה איש רוח, אני לא מתכוון בזה להגיד שהוא נראה כמו אדם דתי, המוכר בציבור כאיש רוח, בעל גינונים רוחניים, וכן הלאה, אלא דווקא שהוא היה יחיד, ונשא סוד. הוא הקשיב לשלם באופן שחרג מן הענף שבו הוא עצמו גדל. וכל מה שהוא היה צריך כדי להיות מנהיג במובן הזה, הוא להיות נאמן לאיכות הזו, להתמסר לה, לתת לה להשפיע ולהוביל את חייו למרות הכול ועל אף הכול. בזה הוא נעשה מנהיג. כן, ייתכן שזו הייתה איכות שגם אחרים חשו לפניו, אבל הוא הוסיף להעמיק בה, לתקשר אותה, להיות אותה.

אני חושב שהתכונה הזו של התמסרות והתעניינות גמורה באיכות מסוימת, קיימת אצל ילדים, וזה אולי גם מצביע על אופיו של אותו איש רוח, ששמר על קשר עם הילדות, ושימר את כוחו לחלום.

אני לא פוסל לגמרי את האפשרות שהוא נעשה מנהיג גלוי עוד בימיו, אבל אפשר שהמנהיג הגלוי היה "מקבל", שהושפע ממנו, והיה "דור שני" מן הבחינה הזו, והוא עצמו נותר "מנהיג נסתר" (או מנהיגה). בכל אופן, הרוח שלו, כמו נקודת הפיצול בעץ, נעשתה למשען לענף החדש. שהלך והתפצל ברבות השנים לענפים נוספים, כאלה דקים ושוליים, ואחרים עבים ומרכזיים יותר שהמשיכו להתפצל ענפים נוספים.

ואם כן, היה יהודי ראשון, איש רוח, ואליו אפשר שאדם יתחבר דרך שרשרת אבותיו הכוללים את המנהיגים הרוחניים שקמו לאורך הדורות, אבל גם את המקבלים – את כל הצינורות והמושפעים והכלים. ומתוך החיבור הזה, הוא גם עשוי להבין את מהות היהדות, ומסוגל לראות מה בה העיקר, ומה הוא לבוש השנים והתקופות והמקומות שדרכם עברה.

ובשם החיבור הזה הוא יכול לתבוע ולומר:

ראו, זו "היהדות האמיתית" אשר לה אני נאמן.

וכל הצורות השונות, הפרקטיקות והסיפורים, התגבשו כדי לשמור על האיכות הזו, שאליה הוא, היחיד, יכול להתחבר, ודרכה לאלוהיו. גם אם לא פעם הלבוש הזה עצמו הסתיר אותה מעין רואים.

איך הוא יודע? ומאין זכותו לקבוע שזו "היהדות האמיתית"?

ובכן, אלה אבותיו הקדמונים שלו, הוא אמור לדעת. הם מזוגים לתוך גופו, התנהגותו, אורח מחשבתו, רוחו. זו לא הגדרה תאורטית, זה האני־אנו המוחשי שהוא מתעורר אליו, וכעת מחפש את שמו. זה הוא בהתייצבותו, בקיומיותו, אשר מעיד.

זהו, אפוא, עם הייעוד שלו – והוא, חלק מתהליך הולדתו.

האבות הקדמוניים – המנהיגים והמקבלים

מי הם אבותיו הקדמוניים של האדם, אליהם הוא יכול לפנות בדמיונו בצר לו? כמובן, ישנה השושלת הגנטית שאחריה הוא יכול לעקוב. היו לו אמא ואבא, שגם להם היו אמא ואבא וכן הלאה. אבל האם הם ציבור אחד כמשתמע מן השם "אבות קדמוניים"? והלא היו רבים מהם, וכל אחד היה שונה באופיו והתעניין במשהו אחר, ובשעתו, כשחיו, לא הסכימו על דברים רבים. האם ב"שמיים" שבו הם יושבים, הם פתאום התאחדו להיות קהל אחד? קהל המתעניין בו דווקא?

שוב, במקרה של החבורה הקדמונית ושבטה, אכן היה מדובר בציבור אחד שהיה מחובר לנחלה מסוימת והשתקף במראה ההרים והיערות, שנשאו וגילמו את דמותם. אבל אל מי יכול לפנות האדם המודרני? למי יהיה אינטרס לעזור לו ויראה בו את בנו האובד הראוי לכל הגנה? אפילו בתור מטפורה, האם הוא יכול עדיין להרגיש חלק מקהילה נסתרת שהיא בעדו? והרי האדם המודרני מרובה הזהויות מתייחס לשושלות רבות ומגוונות. הנה הוא מתרגל יוגה כבר שנים, ופועל במסגרת תנועה שיש לה אבות קדמונים משלה, האם הם גם אבותיו הקדמוניים שלו? האם רק מי שהוא הורה ביולוגי שייך לקהל אבותיו הקדמוניים?

כשאנו חושבים על ה"אבות הקדמוניים" אנו נוטים לדמיין קהל מאוחד שחוכמתו משקפת מסורת ערכית ורוח מסוימת, זו אולי קהילייה מדומיינת, אבל אין זה מוריד מערכה כמקור להישען עליו ולקבל ממנו השראה כנושאת הרוח. ועם זאת, בחושבו על סבו וסבתו כפי שהוא זוכר אותם, ייתכן שלא ירגיש קרוב אליהם במיוחד. הם היו פשוט אנשים, שייכים לתקופתם, כל אחד עם חסרונותיו – האם אליהם התכוון כשביקש להישען על אבות קדמוניים?

אבל אפשר שכמו שלכל שלם אורגני יש מרכז, כך גם לגוף ההיסטורי של שבטו, ובשרשרת הדורות ניתן להבדיל בין אנשים שהיו יותר מנהיגים, לבין אנשים שהיו יותר כמו צינורות (ולמעשה בכל אדם יש גם וגם). והמנהיגים הם שנתנו את האופי המיוחד, שהתפשט והפך להיות לרוח של הקהילה/שבט/ספינה. הם שנשאו את הרוח וגילמו את מה שאפשר לכנות אבותיו הקדמונים של האדם.

שרשרת הנביאים

מנהיג אינו דווקא מי שמוכר כלפי חוץ כמנהיג. מנהיג הוא מי שרגיש לאיכות, ומי שמנכיח אותה בקרב האנשים סביבו. אם תרצו, מי שהוא נביא המתקשר את הרוח (אם כי, שוב, לא הנביא המוצהר).

הרוח של שבט מסוים, היא בעצם הרוח של שרשרת הנביאים הזו. הם אלה שנשאו וייצגו אותה לאורך הדורות, בהם היא התגלמה, ודרכם הלכה והתפתחה. האנשים האחרים בשרשרת, היו יותר בגדר "מקבלים" ונשאים של אותה רוח – אם מקשיבים למקבלים אולי לא מזהים בהם את האיכויות הללו שעושות את רוח השבט, אבל אם מקשיבים דרכם, מגיעים למקורות.

זו הייתה שרשרת של יחידים, של מפרשים, של מספרים, והוא, שנמצא בקצה השרשרת, התחבר אליה דווקא משום שהוא בעצמו הסכים להתייצב בייחודו, ולו רק בתור משאלה, לפגוש את היהודי הראשון (או המטפל הראשון, או היוגי הראשון).

האבות הרוחניים

הנה כי כן, גם אדם שלא מזדהה באופן אישי עם סבתא וסבא שלו מצד אחד או מצד שני, אבותיו הביולוגיים או מוריו בעם כזה או אחר, וגם אם הוא מתקשה לראות בהם את אבותיו הרוחניים, יכול לראות שהם בכל זאת נשאו בגופם ובנפשם את המטען הזה, והיוו חלק מגופו. באופן נסתר יותר, הם גילמו את הרוח שעימה הוא יכול להזדהות היום.

כן, היו לו אבות קדמוניים רבים, ותכונות אינסוף היו להם, אבל כשהוא עוקב אחר איכות מסוימת שממנה הוא רוצה לינוק, יכול להיות שהוא יכול ללכת כל הדרך עד לאותו אדם שהיה הראשון להבחין באיכות הזו ובאהבתו הניחה במרכז חייו.

באותו אופן אנו יכולים להתייחס גם לאיכות מוחשית לחלוטין כמו הראייה למשל. אנו יכולים לדמיין את אותו יצור ראשון שהחל להתעניין באור, ולהבין שהאופן המיוחד שהוא התעניין באור, משפיע עלינו עד היום. מה היה הדבר שעניין אותו במיוחד? הדבר הזה נמצא בליבה של איכות הראייה גם היום. כי הוא היה הראשון.

הרבה מן הסיפור הזה מדומיין, כמובן, הרי לא היה רק יצור אחד שהתחיל להתעניין באור, רבים עשו זאת ובאופנים מגוונים, ומה שאנו רואים היום הוא מזיגה של הרבה איכויות שבאו ממקורות שונים, ובכל מקרה מדובר באירועים שהתרחשו בעבר כל כך רחוק – איזו השפעה כבר יכולה להיות להם?

ובכל זאת, יש גם איזו ממשות לסיפור המדומיין הזה, איזו אמת הנישאת במשמעות, במרכז, באיכות – אנו יכולים לראות את עצמנו כחלק מאותו גוף היסטורי שהתלכד סביב האיכות המסוימת הזו. ולראות את תולדותיו המפוזרות ורחבות היריעה, כמתכנסות סביב תולדות ההתפתחות של האיכות הזו – תהא זו ראייה או כל איכות אחרת, שאנו מזהים היום כחשובה ומרכזית לנו.

בזיהוי הזה, ובהתמסרות אליו, אנו גם הופכים גורל לייעוד, ונעשים לא רק לנושא הפסיבי של האיכות (בתור מקבלים) – אלא גם חלק מחוט קיומה כמנהיגים בעצמנו.

בניסוח אחר, חוט השדרה של הגוף ההיסטורי, הוא איכותו הרוחנית. כשאדם פונה בצר לו אל אבותיו הקדמוניים ורוצה לקבל מהם השראה וברכה, זה אל החוט הזה שהוא מתחבר. אף על פי שהיה ריבוי גדול, הוא מדמיין אותו אחד, ועושה אותו אחד בדמיונו, ונותן לו ממשות שכמידת שורשיה לאחור כך גם תנופתה קדימה.

העידוד של האבות הקדמונים

במובן הזה כשהוא אומר "יהודי", הוא אינו מתכוון לכל ההמולה החיצונית הזו, שהיא הרבה לרוחב, והרבה תעמולה, אלא, הוא חוזר הביתה אל המסורת שלו, אל מה שנמזג בתאי גופו ורוחו – אל הגוף החברתי הזה, הממשי – ומעמיד את כל השרשרת הזו על דיוקה, ומנהיג אותה בדרכו.

אבותיו הרוחניים, כולם עוזרים לו במסע הזה. הוא הרי בנם. בשם היהודי הראשון וכל ממשיכיו, הם מעודדים אותו ואומרים לו: תמשיך. תמשיך מאיפה שעצרנו. כי זה מה שזה אומר בעצם, להיות חלק מאנו. לא רק להיות נתון בו באופן פסיבי, ולקבל את ערכיו הנתונים בו מראש. אם מדובר בערך חי – חייבים לחדשו ולהתייצב אותו באופן אישי לגמרי, אי אפשר לקבל פה מרות.

במילים אחרות, גם אם שאלת הערכים מתכנסת לשאלת ה"אנו", יש צורה מסוימת להתכנסות הזו, והיא קשורה לדינמיות האקטיבית של היחיד. בזה האדם נעשה מחדש היהודי הראשון (או המטפל הראשון או כל איכות אחרת).

הוא מגלה את האיכות הזו מחדש, מתחבר אליה, מנבא אותה, ובכך הוא גם חובר אליהם, אל אבותיו שראו גם הם.

נקודת הפיצול בעץ, נשארת מחוברת לכל שרשרת נקודות הפיצול שקדמו לה. וזה המובן שבו אמרתי שכאשר אנו מדברים על "האבות הקדמוניים" אנו מדברים בעצם על שרשרת המנהיגים הרוחניים. שוב, לא המנהיגים החיצוניים, אלא החולמים, הילדים. הם ההתגלמות של הערכים. ואיך אדם יכול לצפות לפעול בעולם ללא העזרה הזו של אבותיו הילדותיים? ואיזו תודעה כוזבת שכנעה אותו לוותר עליהם לטובת ההמון והגדרותיו?

האם יש להתעקש על השם "יהודי"?

היהדות, כידוע התפצלה לזרמים רבים, מקצתם שמרו על השם יהודי, וזרמים אחרים מצאו שמות חדשים. כל אחד חושף איכות ומטפח איכות מן האיכויות הראשונות של היהודי הראשון. וכמובן אפשר ללכת רחוק יותר, לדבר על האדם הראשון, היצור החי הראשון.

ועוד מעבר לזה.

כולנו ילדיו.

ואיך יסתדר אדם בעולם ללא עזרת אבותיו, וללא המשען של מסורתם ותרבותם וסיפוריהם? איזו תנופה יכולה להיות לעשייתו, איזה עוגן, אם יתעקש ללכת לבד? את מי הוא מייצג כך? בשם מי הוא מדבר, איזו רוח הוא נושא, מה האנו שבו הוא לבוש? מה ערכיו?

וכך זה מזמין כל אדם לברור את העיקר מן הטפל, ולראות איך העיקר הזה תומך בעמידתו הייחודית, ואחר כך, אחרי שנזכר בעיקר, הוא ימצא את עצמו מברך גם על הצינורות, גם על הלבוש, גם על המסגרת ועל מה שמחזיק את הספינה ביחד, גם אם זו לא הרוח הנושבת במפרשים ונוהגת אותה ליעודה.

עם הברית

הנה כי כן, האדם ההופך גורל לייעוד, מתחבר בזה אל הגוף ההיסטורי ולרוחה של המסורת. בכך הוא מגיע כל הדרך עד ל"מטפל הראשון" או "היהודי הראשון". אפילו הוא לא היה נאמן לאיכות הזו לגמרי, שהרי גם הוא היה בן לתקופתו, מושפע מצורות תרבותו. המחדש המאוחר, מתוך פרספקטיבה היסטורית, יכול להבין בדיעבד את מה שהראשון עדיין לא לגמרי הבין (אף על פי שרוח קדושה מקורית שרתה עליו, ובתמימותו ראה אולי טוב ממנו).

ואולם, יתכן ששני יהודים בני הדור החדש יישאו עיניים אל היהודי הראשון, וכל אחד מהם יראה משהו שונה בתכלית. איך אפשר לקיים קהילה משותפת כשלכל אחד פרשנות אחרת?

ובכן, מן הראוי שיתווכחו על כך, ובמעשה זה גם יחשלו וידייקו זה את זה. התוצאה של הוויכוח הזה לא תהיה ויתור של אחד על יהדותו לטובת הגדרת זולתו, או חלילה רצון להשמידו. להפך, הם זקוקים זה לזה.

ובכל זאת השאלה נותרת: כיצד ניתן לקיים קהילה כשכל אחד רואה את מסורתו באופן כה שונה?

המהלך הזה שבו אנשים חוברים יחדיו, מכירים בהבדלים ובשונות, ובכל זאת מחליטים לעשות מעשה משותף – הוא נדבך נוסף, שאפשר לקרוא לו עם הברית. כשיהודים וערבים מחליטים להקים יישוב מעורב חדש, הם מקימים בזה עם־ברית.

החתימה

ניתן להתייחס אל הפוטנציאל לעם כמסמך שטרם נחתם. מסמך זה מכיל עמודים רבים ופרטים מגוונים, אך אין לכל אלה ערך ותוקף עד שהאדם לא מוסיף את הכיתוב הקצר של חתימתו. החתימה מגלמת את מרכיב הברית בכינונו של עם – היא שהופכת את העם הפוטנציאלי לעם של ממש.

הברית מגלמת שני מרכיבים: מצד אחד היבט הבחירה והפרשנות של כל יחיד מול עם הגורל שלו, ומצד שני סוג של אקט מכונן, שיש לו היבט טקסי, ובזה הוא מודיע על תוקפה של הברית. הדוגמה הטיפוסית היא החתונה המודיעה קבל עם ועדה על ברית הזוגיות.

לאור דוגמה זו אפשר להקשות: הרי אנו לא מכירים שום דבר הדומה לחתונה, המתייחס לשבט או לעם. על איזו ברית, אפוא, מדובר?

לא כל ברית מתכנסת בהכרח במסמך כתוב וחתום. הרבה בריתות נוצרות בעל פה, וללא כל הצהרה. גם זוגיות יכולה להתקיים כברית בין שני אנשים ללא חתונה פורמלית, וללא שבני הזוג הכריזו זה בפני זה על כך שהם עומדים לחיות כל חייהם יחדיו. ובכל זאת משהו בהתייצבות ההדדית שלהם על רקע תפיסה תרבותית מסוימת עושה אותם "מוכרים בציבור" ומבליעה הסכם המקביל לאותה חתימה המודיעה על "אנו" חדש, שאינו רק אנו מתוקף ההרגל והגורל, אלא גם מתוקף הבחירה והתייצבות המשותפת. לא רק מה שכל אחד בחר והכריע לעצמו, אלא ההכרה הדדית הנעשית יחדיו – אנחנו זוג עכשיו.

ידיעה הדדית כבסיס לברית

כאשר קבוצת אנשים מתכנסת, וכל אחד מהם רואה עצמו כבן לאותו שבט, יש משהו ביחסם ההדדי ובאופן שהם חושבים על עצמם כבני השבט הזה, המשפיע בפועל על מארג יחסיהם – הם כאלה כי הם בוחרים להיות כאלה ביחד.

כך לדוגמה אצל משפחה מורחבת הנוהגת להתכנס בחגים. גם אם הם נפגשים לעתים נדירות, הם חשים חלק ממשפחה אחת, ואנשים מבחוץ שמצטרפים לחג מזוהים כ"חיצוניים". מדוע? כאן בא תפקידה של ה"אמנה" הלא כתובה – אנחנו בני משפחה אחת כי כך אנו מזהים את עצמנו תרבותית, וכי מקובלות עלינו ההתחייבויות הנובעות מכך – כל אחד יודע שהאחר יודע שהוא יודע. ובידיעה ההדדית הזו אנחנו מפעילים איזו פונקציה נפשית משותפת התורמת לליכודנו.

רוב השנה זוהי קהילייה מדומיינת, אבל כולנו מסכימים לדמיין אותה ביחד.

ואכן, בחברתנו אדם רשאי לצפות שהוריו יעזרו לו במקרה צרה גם בגיל חמישים. זו מקובלה שכולם מכירים בה (הבן האובד, הוריו, הקהל מסביב), וכולם גם מכירים בכך שהאחרים מכירים. וכך זה נעשה לחלק מהגדרת הזהות, הכוללת בין השאר גם את הדוד העשיר שבקושי מכירים, אבל שגם ממנו מצופה לעזור בעת צרה. אף שאיש מהם לא חתם על מסמך, זו מעין ברית שכולם מכירים בה.

האחד רשאי לצפות לעזרה מן השני כי השני רשאי לצפות לעזרה מן הראשון. זו מהות הברית, אך גם כי יש לה גבול – לא כל העולם רשאי לעזרה הזו. האחריות ההדדית מתפשטת על פני חלקה מותחמת ולא מתדלדלת על פני שטחים נרחבים. במילים אחרות, ההתחייבות מתגברת מעצם הידיעה שלא סביר שאחרים יעזרו, ולפיכך הדרישה מתגלגלת לפתחו של הדוד העשיר (או כל בן משפחה אחר).

זו בועה טבעית, קווי שבר מוכרים בציבור, המפרידים בין משפחות, ולפעמים בעניינים מסוימים ובתקופות מוגבלות גם מתפשטים למרחבים גדולים יותר. בזמנים כאלה אדם במצוקתו נושא עיניו לבן ארצו, למשל, ובמבטו מבקש עזרה, מצפה לה, ולפעמים כמעט דורש.

מטעם מה הוא דורש? מטעם אותה ברית לא כתובה, המניחה שבמצב הפוך גם הוא היה מצפה לעזרה דומה ממנו. שניהם מבינים שאחרים, זרים, אולי לא יגישו את העזרה הזו, וכך זה ניצב לפתחו – הוא הכתובת. האם יש משהו אמיתי אחר שקושר ביניהם דווקא? אולי, אבל אפשר גם שבזה זה מסתכם – ברית לא כתובה, מוסכמה, מקובלה, שמגדירה את גבולות האכפתיות.

ובמצבי קיצון אפשר שכל אדם ייעתר להושיט יד ולא דווקא לבן משפחתו או בן שבטו או בן עמו. זו ברית לא כתובה המחברת בין כל בני האדם. כשהוא טובע בנהר, הוא מצפה מכל עובר אורח, לא משנה מאיזה לאום הוא, שיתפנה להצילו.

קרבת משפחה מדומה?

אנו, היהודים, חשים קרבת משפחה ליהודים שאיננו מכירים רק מטעם זה שאנו מעטים כל כך בעולם, ויש היסטוריה ארוכת שנים של רדיפות המאגדת אותנו כבני ברית. אנו חולקים גורל משותף. ומקובל עלינו שאנו אמורים לעזור זה לזה. הוא יודע שאני יודע שהוא יודע. ככה זה. וקשה להזים ציפיות.

אבל מי קבע שאנו יהודים? ועל פי אילו קריטריונים?

אולי זה פחות חשוב מעצם ההזדהות העצמית, ומההזדהות ההדדית – ממנה נגזרת הציפייה. אדם המזדהה כיהודי מבטא את הקשר המיוחד עם העם הזה. הוא תורם לו (בעל כורחו) ונתרם על ידו וסובל בשמו – מעצם הזדהותו כיהודי. וכך, בעצם, ברית ייעוד היא גם ברית גורל.

החטופים

במקום ציבורי מוקרנות תמונותיהם של החטופים בזה אחר זה. אני מתבונן היטב בפרצופיהם לבדוק שמא אני מכיר מי מהם, ולו באופן עקיף, אולי חלפתי במקרה על פניהם ברחוב… איני מכיר איש מהם.

ובכל זאת, אני חש צער על גורלם כפי שלא הייתי חש לו היו אלה אנשים בני ארץ אחרת. אבל למה? באיזה אופן הם קרובים אליי? האם זו רק הכותרת, ואיזו התניה חברתית שאני כפוף לה? לו היה מדובר בבני או בתי, זה היה כואב בבשר, לא הייתי יכול להתחמק מכך, אבל אלה פשוט תמונות של אנשים שאיני מכיר. באותה מידה הם היו יכולים להיות יצירה של בינה מלאכותית…

אני לא מכיר אותם, אבל אני לא יכול להכחיש שהם קרובים אליי באיזשהו אופן. אני מתכוון, זו לא רק ידיעה תאורטית – אני מסתכל עליהם ומזהה בפניהם שהם "משלנו", שייכים אליי. אבל באיזה אופן? מה באמת מחבר בינינו? עד כמה אנו חלק מקהילייה מדומיינת, ועד כמה לקהילייה המדומיינת הזו יש שורשים במציאות?

הבה נראה:

קודם כל יש אכן איזה דמיון ממשי בינינו. איכשהו, הם מהסוג שלי. תחביביהם שונים, עיסוקיהם שונים, דרך הסתכלותם על המציאות שונה, אבל אנו חולקים שפה משותפת. זה לא מעט. דרכה אנו גם חולקים אקלים תרבותי משותף. קרוב לוודאי שאנו מכירים דברים דומים (שירים, סיפורים, בדיחות, אירועים, אנשים מפורסמים ועוד), ואלה לא רק דברים בודדים העומדים כל אחד לעצמו, אלא אגד של דברים הקשורים זה בזה ומזכירים זה את זה. אנו גם רשאים להניח שאנו חולקים זיכרון תרבותי משותף. סיכוי סביר שנכחנו באירועים דומים, אולי אפילו הגבנו באופן דומה לאותם אירועים.

ואם כן, אלה לא סתם אנשים – הם דומים לי. ומתוך ההזדהות אתם, אני בהחלט יכול לדמיין שהייתי יכול להיות במקומם. במובן הזה אנו חולקים גורל משותף. היום זה הם, מחר זה אני או ילדיי.

אנו חולקים גם איזו ברית, מעצם המחשבה, הידיעה, אולי ההחלטה השרירותית – שאני לטובתם והם לטובתי. הברית הזו איננה רק ברית זוגית ביני לבין כל אחד מהם בנפרד, אלא יש דבר שלישי שנמצא בחדר, איזה שלם שלו אנו נאמנים והברית אתו היא גם זו שמבטיחה ומחשלת את הברית שלנו אחד כלפי השני. אנחנו לא סתם נאמנים זה לזה, אנחנו נאמנים לידיעה שאנו נאמנים לדבר השלישי, ושמתוקף זה מצופה מאתנו להיות נאמנים אחד לשני. אפשר לסמוך על זה. הם ישראלים, אני ישראלי, וזו הברית כלפי הישראליות. האם אני אכן כה נאמן לישראליות? לא בהכרח, אבל אני חושב שהם נאמנים, והם חושבים שאני נאמן, ודי בזה ליצור נאמנות משותפת.

ויש עוד משהו שהוא מעבר לסיפורים: יש סיכוי שאנשים שאני מכיר מכירים אותם. וכך, גם אם איני יודע זאת עכשיו, הם חלק מרשת השייכות האזורית שלי. הוא חבר של חבר, בן של אח של חבר, או מכר או שכנה וכן הלאה. כאבם עובר אליי דרכם.

ומכיוון שאולי הם מכרים של מכרים, ומכיוון שארצנו קטנה, יש סיכוי שאפגוש אותם יום אחד בביתו של החבר, או המכר או האח של השכנה. והידיעה הזו של העתיד, משמע, הסיכוי של משהו שעתיד להיות, גם הוא קושר אותנו יחדיו. אולי איננו מכירים מן העבר, אבל ייתכן שאנו מכירים מן העתיד. מה שיותר קשה להגיד על מישהו מארץ אחרת.

התחלתי עם השפה המשותפת שאנו חולקים, אמרתי שזה לא דבר פעוט, וכדאי להזכיר ששפה זה לא רק מילים או תחביר ואופני השיחה. שפה זה גם עולם מסוים של תכנים, ותפיסת עולם שברקע, והנחות המובלעות ברקע הזה. את ההנחות האלה אנו חולקים בדברנו באותה שפה, וכך יכולים במידה רבה של סבירות להניח שיש לנו קרקע משותפת המבחינה בין עיקר לטפל. את הידיעה המשותפת הזו אנו מניחים שגם הזולת יודע, גם אם לא באופן מוצהר ומודע. משמע, הוא יודע שאנו יודעים. והוא יודע שאנו יודעים שהוא יודע. ולעומת זאת, יש ידיעה אחרת, שהיא פחות בקונצנזוס, ועליה דווקא אנו מניחים שהוא לא יודע, או אם הוא יודע, אז אינו יודע שאנו יודעים. הפער הזה בין עיקר לטפל, הוא חלק ממה שמכונן תרבות. גם בזה אנו שותפים אפוא.

ואם כן, אנחנו לא מכירים, אבל מטעם העבר והסיפור על העבר, מטעם העתיד והסיפור על העתיד, מטעם הדמיון שבינינו, ומטעם הברית שבינינו, מטעם רשת ההיכרות האפשרית, ומטעם הידיעה ההדדית – מכל הטעמים הללו אנו קרובים. קרובים יותר מאשר אנו קרובים לאחרים בני ארץ אחרת, שאנו חולקים עמם פחות. ועצם הפער גם הוא מכנס אותנו פנימה, ומדגיש את הקרבה לעומת הריחוק מבני ארץ אחרת.

ומכיוון שיש לנו עניין בשייכות – צורך עמוק וכמיהה גדולה – ומכיוון שיש לנו צורך בשייכות כלשהי, שהרי תשוקת השייכות מפעמת בכולנו – נוצרת ביני לבינם זיקה שאני יכול להרגיש בה. אלה לא סתם תמונות. אני מביט בהן אחת אחר השנייה – אינני מכירם, ובכל זאת בני ארצי הם.

אפשר שהייתי מרגיש דומה כלפי חבורת חטופים מארץ אחרת שהייתי רואה עליה סרט דוקומנטרי. זה משהו שסרט טוב יודע לעשות. והרי גם בסרט עלילתי שכולו דמיון אני יכול להזדהות עם גיבורי הסרט, לרצות בכל מאודי בטובתם, ולחוש צער עמוק על גורלם, רק מטעם האינטימיות המדומיינת שיוצר הסרט. גם אותם איני מכיר, אבל הסרט קרב אותם אליי, וכעת אני חש שייך גם אליהם. אינני מתכחש להיבט הזה. כמו שכבר ראינו, האחווה היא דבר שניתן לתפעל. ובכל זאת הרי לא מדובר בסרט. הרגש הולך אחרי דברים ממשיים שניסיתי להאירם כאן. זו אולי קהילייה מדומיינת, אבל יש סיבה טובה לדמיין אותה.

או אולי לא?

מה הוא עם?

על דרך הסיכום: האדם משתתף בקיומו של עם ותומך בהמשך קיומו על ידי זה שהוא לוקח חלק בשגרותיו כאדם, ומספר את סיפורו כיחיד. בסיפורו הוא תמיד מפרש, ובוחר והופך גורל לייעוד.

הוא אינו לבד בזה, יש יחידים רבים נוספים שעושים בדיוק את זה, ואגב כך גם עשויים לכונן ברית יחדיו. ביחד הם מקיימים את העם כישות שהיא מעבר לאוסף האנשים המסוים, ואשר יכולה לקלוט לתוכה כל הזמן אנשים חדשים, ולהמשיך להתפתח ולהמשיך להתקיים.

מתי העם הזה יחדל להתקיים?

כשאנשים ימשיכו בשגורתיו אבל יפסיקו לספר את סיפורו, או להפך, כשהם ימשיכו לספר את סיפורו, אבל בפועל, יפסיקו להשתתף בשגרותיו (ובמיוחד בשגרות החניכה). הוא יחדל גם כאשר הם ימשיכו לספר את סיפורו שלא מן המקום האישי והחי. במקרה הזה הסיפור יהפוך לעוד שגרה ויאבד את עיקר ערכו כמשלים לשגרות.

ומה לגבי עניין הברית? כנראה שגם בלעדיה הוא לא יחזיק מעמד.

הערות שוליים

1. לעמים יש גם לבוש ארגוני המסייע להם לנהל את ענייניהם, ועל פי רוב הוא לא נשאר בגבולות של טכנולוגיה ניהולית, והוא משפיע על היבטים שונים של העם, ובין היתר גם נוטה להבדילו מעמים אחרים. הוא "רק לבוש" ובכל זאת, הלבוש הזה מחלחל פנימה. ארחיב על כך בפרק האחרון.↩︎

2. אם כי, רק מעצם בחינת שלושת השכבות הללו אפשר לראות כבר שבכל זאת לעם האתני ייחודיות הקשורה למקומיותה של הרשת האזורית. נתעכב על כך בהמשך.↩︎

3. (אנדרסון, 2022)↩︎

4. אמנם יש במקרא גם סיפורים היסטוריים – כספרייה מרובדת של סיפורים רבים הוא מכיל סוגות רבות וסיפורים מסוגים שונים, חלקם סיפורי מורשת, אחרים, סיפורים היסטוריים.↩︎