פרק רביעי: קיומיות וסיפוריות

משפך ההשפעה

כיניתי בשם "אנו" את מה שעוטף את האדם מעבר לייחודיותו. בפועל מדובר בערב רב של השפעות הבאות מעולמות שונים. ניסיון חייו, מטענו הגנטי, המשפחה שבה גדל, הסביבה שבה התחנך, הספרים שקרא, נטיותיו האישיות, טראומות של הוריו, אקלים הארץ, נורמות של סביבתו – כל אלה הם חלק מן הרקע שלו. ואם יש בערב רב הזה מן האחדות הרי זה משום שהשפעות שונות אלו מתכנסות כמו משפך אל תוך הרגע הזה ומתגלמות בהתייצבותו של האדם.

ההתייצבות היא האופן שבו האדם פוגש את המציאות – משמע, האופן שהוא חווה אותה, מפרש אותה, ומשיב לה. ובשונה מן הג'ירף שהרבה מזה מוכתב לו ביולוגית, לאדם יש מרחב פעולה גדול.

הסיפוריות והדרכתה

החופש הרב שיש לאדם, בעודו מהווה חלק חשוב מכוחו כבן אנוש, הוא גם מקור חולשה²⁸, שהרי הוא עשוי להציבו מהוסס וחרד מול מציאות שאינה סבלנית תמיד למהססים. "מה עליי לעשות?" יכולה להיות שאלה של סקרנות ומשחק, אבל לא פעם היא שאלה גורלית הצורכת כמות אדירה של אנרגיה.

הסיפוריות באה לחפות על אובדן תחושת הכיוון הביולוגית ולהורות לאדם את דרכו גם בעתות ערפל ומצור. היא שוזרת את המרכיבים השונים במשפך ההשפעה שלו, ומלכדת אותם תחת פרשנות מסוימת, ועושה מהם גוף אחדותי – סיפור, שהוא הרבה יותר נוח לתפעול, ומאפשר לאדם להבין כיצד להתייחס למציאות במצב כזה או אחר.

ההדרכה הזו עושה יותר מאשר למתן את הסכנה שבהיסוס, היא גם ממקדת ומאפשרת תנופה.

והרי ריבוי האפשרויות העומדות בפני האדם, עם כל זה שהוא פותח פתח לאפשרות הטובה ביותר (אפשרות שאולי לא נכללת ברפרטואר של הג'ירף), גם נוטה לעכב את התנופה, ולזה בפני עצמו יכול להיות מחיר בחיוניות. בחסות הסיפור לא רק שהאדם יכול לחדש את התנופה אלא שהתנופה הסיפורית יכולה להיות חזקה אף מהכוונה ביולוגית. ואכן, יכולתו של האדם להתמקד לאורך זמן בעניין מסוים, פותחת לו עולמות רבים, ובדרך היא גם מחזקת ומטפחת את העצמיות.

לעשות חיים

ניתן לבחון את איכות התייצבותו של האדם על פי מידת החיוניות שהיא מביאה לחייו. החיוניות (או החיוּת) קשורה לחיבור לממשות. היחס הבריא להוויה הוא כזה המביא לחיבור עמוק וחיוניות גדולה.

אלה שני היבטים משלימים, שהרי החיוניות לא נובעת רק מבפנים – מאיזו אנרגיית חיים כמוסה – אלא היא נמשכת מן החיוניות של הממשות ומן האופן שחיבור מסוים למציאות מאפשר לחיוניות הזו להגיע אל האדם, לזרום דרכו, ולהתבטא באופן מוחשי בקיומו.

אפשר לומר, אפוא, שמשפך ההשפעה בתיווך הסיפור הנכון עוזר לדייק את יחסו של האדם להוויה. כאן, בקצה המשפך, "עושים חיים" – מדליקים את הלהבה הערנית והנוכחת של הרגע הזה.

התנופה והמיקוד

הביטו בילד: הוא מסתובב משועמם, מפוזר בין הגירויים השונים, והנה משהו תופס את תשומת ליבו ואחרי רגע הוא נסחף לפעילות ההולכת ומעמיקה ככל שהוא מתמיד בה. תנופת הפעילות עוזרת לו להתמקד, וההתמקדות (למעשה אוסף ההתמקדויות המולידות אלו את אלו) מזינה את התנופה.

כמו כל אדם הנמצא בתנופת יצירה, הוא "שואב" אליו את החומרים שלהם הוא זקוק לצורך יצירתו, ומסנן החוצה חומרים אחרים שלא שייכים ליצירה ועשויים להפריע. כל זה מגביר את העומק שבו הוא חווה את העולם. הגירויים שלפני כן שרו במישור אחד, נפרדים עכשיו לחשובים יותר וחשובים פחות. שוב לא הכול אותו דבר בשבילו, מה שבתורו גם ניכר בתנופתו.

זהו אותו ילד שמחנכיו טוענים שהוא סובל מהפרעות קשב וריכוז. כן, בהיעדר תנופה של זהות וסביבה התומכת בזהות, קשה להתרכז. וכשמתווספים לזה סיפורים טפיליים, הם מוסיפים ומכרסמים בחיוניות.

הזהות כטונוס סיפורי

יש קשר עמוק בין הזהות לבין הסיפוריות עד כי ניתן לומר שהזהות היא סיפור. היא סיפור במובן הזה שהיא עוזרת לארגן את אופן התייחסותו של האדם לעולם, ולמקד אותו בתשובה ספציפית. במובן הזה גם כל תפיסה היא סיפור.

היצור הפשוט מגיב כמעט באופן מכני – גירוי א' יוצר תגובה ב', והוא מגיב כך כל פעם מחדש וללא תחכום. אבל אצל היצורים המורכבים יש מרווח גדול יותר בין גירוי לתגובה, המאפשר תשובה מתואמת יותר. והרי יש כל כך הרבה דרכים שבהן ניתן להגיב, עם ניואנסים קטנים ופרשנויות מגוונות, וככל שהיצור החי גמיש יותר כך הרפרטואר רחב יותר. אלא שכמו בגוף שבו גמישות גדולה מדי מובילה להתפרקות השלד ועל כן נדרש טונוס השרירים, כך גם כאן נדרש טונוס מסוים.

הזהות, היא הטונוס הזה.

המיקוד וההקפה

ככל שתחושת השלם גדולה יותר, כך יכולת המיקוד מעמיקה, וכך גם גדלה היכולת להגיע לתנופה, והחשוב יכול להיות חשוב יותר. זה מאפשר לילד לחדור ביתר עדינות ודיוק בין קפלי המציאות, להתחבר חזק יותר לממשות, ולרקוד עמה ריקוד מתואם יותר.

הילד בשיא פעילותו מצליח להבחין בכל מיני דברים שבזמן שעמומו היו בכלל מחוץ למערך התפיסתי שלו. השעמום צבע את כולם באותו צבע אפור. כעת העולם קיבל צבע. אפשר לומר שתנופת היצירה היא הרואה עכשיו את הפרטים והוא רק כלי בידיה.

ומכיוון שעיקר השלמות של השלם האורגני קשורה בדינמיות התהליכית שלו – אז גם היבטים שונים של הדינמיות הזו משפיעים על בריאותו של הילד, כפי שגילו מרפאים ויוצרים בכל העולם. הביטו עכשיו בו עכשיו – חיוניותו ניכרת. לפני כן הרגיש חולה, אבל מכיוון שתנופת היצירה עברה דרכו, אגב כך היא גם ניקתה את כל אותם חסמים שהרכיבו את מחלתו.

העשייה האנושית וטבעה הקיומי

כשאדם מרים יד כדי לכבות את האור, את עיקרה של עשייתו אי אפשר למצות בתיאור פיזיקלי של הרמת היד, אלא נדרש להאיר את כוונתו של הפועל ואת הפרשנות והחוויה של פעולתו תוך כדי הפעולה. הוא לא מרים יד – הוא מכבה את האור – זה מה שהוא עושה. ולא כי זה מה שקורה בסוף (האור כבה והוא ה"סיבה" לכך) – אלא כי זו המשמעות והאיכות של פעולתו – זה מה שהוא עושה. הוא היה יכול לעשות משהו אחר באותה תנועת יד, למשל, להראות לאחותו שידו השתקמה.

הכוונה היא ליבו של המעשה האנושי. כמובן, יש לו גם היבט סיבתי הניתן לניסוח פיזיקלי חיצוני, אך ניסוח זה יחמיץ את מהותו של המעשה האנושי מצד הקיומיות שלו.

כשנוהגים להבחין בין העולם הנחווה (מה שאני מכנה הקיומיות) לבין העולם הפיזיקלי, נוטים להדגיש את ההיבט של ההכרה – את מה שרואים או שומעים או חשים באיזה אופן אחר. זו הטיה מובנת כשחושבים על ההקשר שבו אנשים מנסחים תאוריות כאלה, אבל בפועל רק לעיתים נדירות אנו יושבים פסיביים ו"קולטים גירויים".

אפילו כשאנו יושבים מול מסך, גופנו לא חדל לזוז, עינינו זזות, ובאופן כללי אנו אקטיביים בפרשנות שלנו את הנחווה. ואם אי פעם היינו מגיעים לפסיביות גמורה, קרוב לוודאי שגם היינו מפסיקים לחוות.

לכן אני רוצה לתת את הבכורה לעשייה. ובפועל אין להבחין בין חישה לפעולה (בין גירוי לתגובה) – הם מותכים יחדיו במעשה המכוון.

אנו חשים תוך כדי עשייתנו, והחישה עצמה היא עשייה.

שניהם נדבכים בחוויה.

זו דרך אחרת לומר שלעשייה האנושית, בשונה מתנועה מכנית, יש חלל פנימי, וכשם שאת הצבע האדום אי אפשר למקם בעולם הפיזיקלי, אלא רק בעולם המפגש, כך גם ל"כיבוי האור" (במובן המלא פנימיות שייחסתי לו), אין מקבילה בעולם ה"חיצוני", ובמובן הזה ניתן לומר עליה שהיא "אקט סיפורי".

הוא אקט סיפורי, כלומר, העיקר שבו קשור באופן שמתרקמת המשמעות כתהליך שעיקר משמעותו בעלילתו. זו תמיד גם תשובה בתוך שיחה רחבה מהתהליך עצמו.

הנה כי כן, באומרי שהסיפוריות תומכת בפעילות, איני מתכוון רק לכך שהיא מאפשרת לאדם לבחור את התגובה הנכונה, אלא שהיא מזינה את הקיומיות של התשובה. כשם ששחקן השח לא "מזיז את הרץ" אלא עושה מהלך במשחק, כך האדם בעשייתו "עושה מהלך" בדרמת חייו.

במרפאה נהג כרופא

כשרופא לובש את חלוק הרופאים ופועל במרפאתו, הוא מתייחס לעולם דרך זהותו כרופא, וזו מנחה אותו בפעולתו. לא מדובר באוסף מקרי של פרוצדורות ודרכי תגובה, אלא באגד בעל משמעות, המתכנסות תחת סיפור אחד, ויוצרות את מה שאפשר לכנות "אומוולט תרבותי" – בועת קיום הנושאת את עצמה. הוא רופא וכך מתנהג רופא.

הוא לא צריך לזכור את כל הפרטים הקטנים הקשורים בעבודתו – הזהות והסיפור שומרים זאת עבורו. כמובן, עדיין יש לו הרבה חופש אישי – יש דרכים שונות שבהן אפשר להיות רופא, והעניינים השונים הבאים לפתחו מזמינים התייחסות גמישה וערה – ובכל זאת כרופא הוא לא מהסס באותו אופן שהיה מהסס אדם שאינו רופא. הוא פועל במסגרת המקלה עליו להתמקד ולהגיע לתנופה.

אפשר לומר שהסיפור המאוגד עוזר לו לזכור את כל הפרוצדורות, אבל אפשר גם לומר, שזו המרפאה שזוכרת עבורו. וכך הוא לא צריך להחזיק את כל הפרטים בראשו – די שיחזיק במרכז. כלומר, די שיחזיק את דמותו כרופא ואת הדבר המהותי מבחינת החוויה והלך הרוח האופייני לדמות זו. כל השאר, במובן מסוים, כבר כלול מעצמו, ונדבק לטבע המהותי הזה, כמו הסיכות למגנט. כך גם אדם המנסה להיזכר במילותיו של שיר, וכשהוא מתחיל לשיר בקול רם, מעצמן כבר נמשכות המילים מפיו. הסביבה של השיר כשלם, על הקוליות הפיזית שלה, זוכרת את השיר עבורו, ומורה לו את המילה הבאה.

פרשנות

כל מציאות דורשת קריאה פרשנית, ואין קריאה אחת דומה לאחרת. העולם אינו רק נתון, הוא הולך ונולד מתוך השיח הפרשני. אין זה שיש "מידע" במציאות הנחשף בקריאה נכונה, אלא שיש אינספור צירופי משמעות אפשריים, אינספור אפשרויות קריאה, ובכל התייחסויות אל העולם האדם מחלץ משמעות אחת ולא אחרת. האקט הבורר מבין האפשרויות, הוא תמיד גם אקט יוצר – וממילא גם אקט של התייצבות.

כל זהות מבין זהויותיו הרבות של האדם היא דרך מסוימת להתייחס לעולם. המהלך הפרשני כל כמה שהוא קונקרטי בכל רגע נתון, הוא גם חלק ממהלך רחב יותר השומר על מידה מסוימת של עקביות ואחדות, ועל כן מצדיק את השימוש במילה זהות.

להיות רופא, פירושו להתייחס אל העולם דרך עיניים פרשניות מסוימות, המעוגנות בתוך דמות הרופא השייך למסורת של עם הרופאים.

האם זה חשוב שלעם הרופאים הזה יש שם?

במידה רבה כן. הרי כל עניין הזהות הוא בהתלכדות של מה שאחרת יכול להיות פשוט אוסף מקרי של יחסים שאין קשר ביניהם. כעת הם מאוגדים בסיפור אחד, הסיפור של הרופא. כעת יש משהו שלם המלקט ואוסף אליו את הפרטים השונים, מניחם במקומם, ומארגן את חלקיו בתוכו. הרופא לא צריך לזכור בנפרד איך מן הראוי להתייחס למטופל אחד או מטופל שני או בהתייחס לפרוצדורה אחת או אחרת, וכן הלאה. הכול שמור בזהות ה"רופא", והזהות הזו זוכרת בשבילו והולכת ומשתכללת ואוספת ניסיון. היא צוברת ניסיון לא רק באופן אישי אלא גם באופן קיבוצי – והוא, כרופא, מתברך מן האיסוף וההשתכללות של "עם הרופאים", הנמצא בו, אבל גם נמצא בעולם ומוזכר לו ללא הרף. גם אם הוא לא קרא את המאמרים המקצועיים האחרונים במקצוע, השתכללותו של עם הרופאים משפיעה גם עליו.

הסיפור כהיגוי

הסיפור, כמו נהג הרכב, מנהיג את התנהגותו רגע אחר רגע.

לכן אני אומר שהזהות היא אופן היות – מבע של קיומיות, הדורש את הנוכחות של האדם הנוהג. זה לא רק סיפור המגדיר מבחוץ – הנה, עליך לפעול כך וכך – זה בעיקר מבע מסוים של היחיד, הפועל לשלב בין הקוטב הצורני־סיפורי, לבין הקוטב היוצר והנוכח.

אם זו הייתה רק תבנית סיפורית היא הייתה מקבל אופי מכני, ומנגד אם זו הייתה רק ייחודיות מתפרצת היא הייתה הופכת לכאוטית. הקיומיות כל הזמן פועלת על הגבול. כאן מתעוררת התודעה, ומתבטאת באופייה של ההתייצבות.

הערנות באה עם הטונוס של הזהות.

הזהות כאופן היות

ואם כן, כל זהות מבין זהויותיו הרבות של האדם מתורגמת רגע אחר רגע לאופן־היות מסוים, הממקד את יחסו אל המציאות, ועושה אותו מתואם יותר ומחובר יותר.

הרופא בחסות מרפאתו נכנס לתפקיד. הוא לובש את החלוק הלבן ועמו הוא לובש את זהותו של הרופא. כרופא יש לו דרך לראות את העולם, אמונות מסוימות, יכולות מסוימות, גישה מסוימת, וכל אלה מאוגדים בסיפור אחד, וחגים סביב מרכז אחד – זהותו כרופא. המרכז הזה אוסף ניסיון ומכנסו אל תוך מכל אחד, ומאפשר השתכללות ממוקדת.

הוא אינו רק רופא מטעם עצמו, ולא מחזיק לבד את זהותו, רופאים אחרים נותנים לו השראה, מטופלים מזמינים אותו לאחריות, ולמעשה כל אדם המכיר את ההלכה (יודע איך מתייחסים לרופא) מחיה מחדש את הסיפור הזה ועוזר להחזיקו. העולם מלא בסיפורים על רופאים הנישאים בשיחות העיר, ומה שאינו סיפור ישיר על רופאים יכול לשאת רמזים שבכל זאת מאירים את זהות הרופא. נכון אמנם שלכל אחד יש דרך מסוימת להיות רופא, ולכל אחד יש סיפור שונה על רופאים, אבל ישנה גם הגדרה כוללת יותר, שעל רקעה הוא מתייחד כרופא מסוג מסוים, ומקנה לו זהות שיכולה לאגור ניסיון ולארגנו, ולדייק ולהדריך את הפעם הבאה שייפגש עם העולם, כרופא.

סיפוריות וקיומיות

רגילים אנו להשתמש במילה "סיפור" כהנגדה למציאות, ובהתאם לתפיסתנו הריאליסטית אנו מעניקים לסיפור צביון לא רציני. כביכול מדובר בסוג של בידור המבקש למלא את עתותינו בתוכן דמיוני. ונדמה שאנחנו מתעניינים בסיפורים כי פשוט כאלה אנחנו – אוהבים לשוטט מחוץ למציאות.

אבל במובן שאני מדבר עליה סיפוריות היא פן מרכזי בקיומיות, ולא במקרה יש לנו עניין גדול בסיפורים. מה שמרתק אותנו בסיפור אינו רק העלילה, אלא בעיקר הגיבור שאנו חיים אתו את בירור זהותו המתרחש ללא הרף בין שורות העלילה. וזה חשוב לנו כיוון שגם אנו עצמנו נמצאים בבירור מתמיד. אנחנו לא רק עוסקים בניסיון לפענח את המציאות ולהבין כיצד מן הראוי להתייחס אליה עכשיו, אלא במקביל עורכים ומתקנים את סיפור הזהות כדי שידריכונו טוב יותר להבא.

לא במקרה עבור מרבית האנשים השיחה עליהם היא מן הנושאים החביבים, והם יכרו את אוזניהם להאזין לה כשם שאישוניהם יפתחו בהקשיבם לסיפורים בכלל²⁹. אנו מתעניינים בזהות כפי שאנו מתעניינים בסיפורים, ומסיבות דומות. הזהות והסיפוריות, הן שני נדבכים באותה תופעה.

כדאי להזכיר שהעניין של האדם בקיומו לא מצטמצם בהישרדות. זו הקיומיות שמעניינת אותו מצד המישהו שהינו. לספר מי אני אינו רק עניין של ידיעה (הנה, גיליתי אני כזה וכזה), אלא קודם של מציאת מקום שבו האני יכול לשגשג. את המקום הזה לא די למצוא פעם אחת – צריך לפלסו ולשוב ולפלסו, להנכיח את קיימוּתו ולבטא בכך את התנועה הזו השופעת מבפנים החוצה, הדוחקת את המבט, ומתייצבת כעמדת שיח בתוך השדה של השיחה. הקיומיות שלנו, בשונה מן ה"יש" של אובייקטים, היא לא מובנת מאיליה, ולא עונה לחוק ההתמדה, היא דורשת שינכיחו אותה ויתייצבו אותה. היא אף פעם לא אחת ולתמיד.

דרך העיסוק הזה בסיפורים אנו מפרנסים את זהותנו, הזקוקה לדעת מי היא, וניזונה מכל רמז אפשרי כדי לענות על השאלה הזו הנשאלת ברקע. כביכול ישנה קריאה מתמידה: איכה? וניסיונו של האדם לענות עליה – הנני (הנה מי שאני) – היא תמצית קיומו.

ריבוי הזהויות ריבוי הסיפורים

ייתכן שמה שמשתכלל ומעמיק בזהות של האדם כרופא לא ישתכלל בזהויות אחרות שלו. כאן, במרפאתו, הוא מתנהג כרופא, אבל ברגע שהוא פושט את חלוק הרופא, הוא גם פושט חלק מאופן־היות זה וממה שנדבק אליו מכוח היותו רופא. כעת הוא הורה במשפחתו או מנהיג בקהילתו, או חבר במועדון רכיבה, או כל זהות אחרת מבין זהויותיו, שכל אחת צוברת לה ניסיון משלה ומשתכללת בדרכה, ומאוגדת בסיפור שיש לו בו־זמנית אופי אישי וציבורי.

הוא עובר בין הזהויות השונות הללו בלי להיות מודע לכך ששינה את זהותו מכיוון שהזהויות הללו מתחלפות באופן "אוטומטי" כשההקשר והתפאורה מתחלפים. במרפאה הוא רופא, ברכב הוא נהג, בביתו הוא הורה, בבית הוריו הוא נשאר הבן הלא מרוצה.

בלי יותר מדי לתת את דעתו על כך הוא יניח שזה אותו הוא שהיה במרפאה ושנמצא כעת בבית. ואכן, אף על פי שאלה זהויות מתחלפות הן שומרות על מידה של רצף אישיות.

אבל למרות תחושת הרצף ואף על פי שמשהו מניסיון חייו כרופא גם יחלחל לדמותו כהורה, אלה בכל זאת חטיבות שונות השומרות על מידה של הפרדה ביניהן. ויש מקרים אשר בהם הפיצול חריף יותר ומגיע לכדי ניתוק. אלה מקרים הנקראים בעגה העממית פיצול אישיות או ריבוי אישיויות (מכיוון שבדרך כלל מדובר ביותר משתי אישיות). בזמן של אישיות אחת, נשכחת האישיות האחרת, והאדם לא זוכר מה קרה לו.

אלה תופעות קיצוניות אבל משהו מזה קיים אצל כל אדם. אנחנו הרבה יותר מפוצלים בין זהויותינו השונות ממה שאנו מדמים, ומחיצות מפרידות בין זהות לזהות. אחרת, היה אובד הייתרון של הזהות כעיקרון מארגן וכאופן הוויה מיוחד. לא די בסיפור־על האוגד את כל מרכיבי האדם, יש צורך בסיפורים רבים ושונים. כל סיפור מותאם להקשר אחר, ובזמנים מסוימים מתכנס פנימה ומפנה גב לסיפורים האחרים.

סיפוריות ושיתוף פעולה

ובמיוחד יש צורך להדריך את פעולתו של האדם מול אנשים אחרים ובתוך הקשר חברתי, ובמיוחד כדי להדריך את שיתוף הפעולה ביניהם – את האופן שהם יכולים להרכיב שלם ביחד. דוגמה נהדרת לכך היא השיחה האנושית, שגם אם היא שגורה עלינו כל כך, היא פעילות מורכבת מאוד של שיתוף פעולה, הדורשת מיומנות רבה.

שם נמצאים עיקר האנרגיה של האדם ותחכומו: לא רק במה שמאפשר לו להבין מה חשוב לו, אלא גם להבין מה חשוב לנו, וכדי לעזור לו לקחת חלק בשלם גדול ממנו.

מכל הסיפורים המדריכים את האדם, זה הסיפור החשוב ביותר – הסיפור על השלם של הקולקטיב. פעם גם הייתה לו כתובת ברורה – זו הייתה רוח השבט שאגדה את אנשיה יחדיו. היום הכתובת פחות ברורה.

השבט המקומי

אנחנו שוכחים, במבטנו המודרני, עד כמה השבטים הקדמוניים (אלה שקדמו לערי המדינה והיוו את המבנה הבסיסי של האנושות במשך מאות אלפי שנים) היו תבנית נוף ארצם, מחוברים לטבע לא רק באופן כללי, אלא באופן מאוד ספציפי הקשור לתנאי החיים של סביבתם.

כמו הג'ירף שהתפתח בגומחה אקולוגית מסוימת, והיה ההדפס של התבנית הזו באבולוציה של החיים, משמע, פרי הבטן של הסביבה – כך גם החבורות האנושיות היו מותכות אל תוך נוף ארצן, ובצדק ראו עצמם בניהן כילדי היער והמדבר, ההרים והים. הם היו נוף ארצם הממשי – לא רק חלקת ארץ פיזית, אלא אומוולט, שהושפע בין היתר מקיומם של בעלי חיים אחרים, ואנשים אחרים. נוף חי, שכלל בצד הנהרות וההרים, הצמחים והחיידקים ובעלי חיים אחרים, גם שבטים אחרים ותרבויות אחרות. כל אלה יצרו את הגומחה האקולוגית שצרה את חייו של השבט.

במובן הזה, סיפורי השבט על כך שהר מסוים הוא גופו של אב קדמון ועמק אחר הוא גופה של אם קדמונית, ובדומה לזה סיפורים המתייחסים לתוואי הנוף בארצם באופן אישי מאוד, אינם רק מטפורה אלא המשגה של מציאות מוחשת. ההר הזה אשר בצילו הם חיים כבר אלפי שנים, הוא אכן, במובן הזה, אביהם הקדמון. הם פרי מפירות הארץ, וזה נוף הארץ שהולידם.

כשהשבטים נעקרו מנוף מולדתם, ונעשו מנותקי־ארץ, הם החלו לחפש כל מיני תחליפים, תותבות, שבדרך כלל לא רק שלא עזרו, הם גם הוסיפו ניכור לניתוק. ארחיב על כך בפרק האחרון.

השבט הוא הסיפור

אני מדבר על האופן שבו סיפורים עוזרים לארגן את חיי האדם ומדריכים אותו ביחסו למציאות ובפעולותיו, מבשרים לו מה חשוב יותר ומה חשוב פחות, אבל במקור ובמשך מאות אלפי שנים, מי שעשה את העבודה הזו היה השבט בעצם קיומו, אורח חייו וזהותו.

ולא מכיוון שמנהיג השבט אמר לאנשיו מה עליהם לעשות או הדריך אותם באיזו דרך אחרת, אלא מכיוון שכל מי שגדל כאן חווה את השלם השבטי והקשיב למשתמע ממנו. ההקשבה הזו לא הייתה מאוד שונה מן ההקשבה לנוף הארץ, והקשבה לטבע בכלל, שהרי השבט היה תבנית נוף הארץ והמשכה.

במילים אחרות, השבט היה הסיפור. הסיפור סופר במובלע, באופן עקיף, בעצם החיים המשותפים של השבט והנורמות שלו וההתייחסות ההדדית של בני השבט זה לזה. אם היית בן לשבט האדומים, נהגת כבן לשבט האדומים, זה היה ברור.

אבל אחרי שזה נאמר, כדאי לציין שתמיד היו גם סיפורים ממש שסופרו מסביב למדורה ובמפגשים והתכנסויות אחרות. הסיפורים הללו לא באו במקום השבט וההדרכת השלם שלו, אלא כחיזוק לאותו שלם, וכחלק מתהליך מתמיד של טיפוחו, בצד כלים נוספים שזו הייתה מטרתם – להעמיק את השלם, לעשותו שלם אורגני, הולוגרמי, באופן כזה שגם אם השבט יישבר לרסיסים כל רסיס ימשיך לשאת את השלם. וזה נדרש מכיוון שאף על פי שכתבתי למעלה שזה היה ברור איך אמור להתנהג בן לשבט האדומים. כנראה שזה אף פעם לא היה ברור עד כדי כך…

מעגל הסיפורים

בתרבויות שבטיות רבות נהוג בעתות משבר לכנס מעגל סיפורים שבו כל אחד בתורו מספר את סיפורו האישי הנוגע לקושי.

בתום המעגל, שלפעמים יכול להיות ארוך מאוד, כל אחד חוזר לביתו, ומעצמו כבר יודע מה עליו לעשות. לא נדרש מישהו שיסכם את הנאמר, יעלה החלטות להצבעה וכן הלאה – בשעה שכל אחד שקד על סיפורו האישי הלכה ונולדה במרכז המעגל המשותף הבנה מחודשת של השלם שהם חלק ממנו, והוא כבר מדריך כל אחד באשר לחלקו.

המעגל חידש את המצפן השבטי, עזר לאנשים להיזכר במה שחשוב.

מטרות וערכים

סטיבן הייז³⁰, פסיכולוג וחוקר, מבדיל בין מטרות לערכים.

מטרות הן דברים מוגדרים הנמצאים במישור לפנינו – יעדים להגיע אליהם. יש להם חשיבות כל עוד אנו מתאמצים לנוע לקראתם, אבל רגע לאחר שהשגנו אותם, שוב אין הם חשובים. ערכים, לעומת זאת, הם כמו השמיים שתחת השראתם אנו פוסעים. אלה לא דברים שאנו מגיעים אליהם או צריכים להגיע אליהם – אלה אופני פעולה. הם מסמנים את מה שחשוב לנו רגע אחר רגע, והם לא מפסיקים להיות חשובים לא משנה לאיזה מטרות הגענו או לא הגענו. אדם נוהג ביושר לא כי בחשבון התועלת שלו הוא מגיע למסקנה שיושרו יעזור לו להשיג את מטרתו – כי אז לא ביושר הוא נוהג אלא בתחכום אינטרסנטי. הוא נוהג ביושר כי זו דרכו לפעול בעולם. בסוף, המידה הטובה היא החשובה והמטרה היא רק אמצעי לטפח את המידה הטובה.

ערכים הם עניין שבטי

האדם זקוק לזהות שבטית מאותה סיבה שהוא זקוק למערכת ערכים – כדי שתאיר לו מה חשוב יותר ומה חשוב פחות, וכך תדריך את פעולתו בעולם. אף שבעולמנו המודרני התרגלנו לחשוב על ערכים כעניין אישי מאוד – המוסר שלו, האחריות שלו, היושר שלו, המצפן שלו וכן הלאה – ערכיו של האדם, במובן עמוק, הם תמיד ערכי שבטו.

ומדוע זו לא יכולה להיות מערכת ערכים אוניברסלית – המוסר של האדם באשר הוא אדם? מדוע זו צריכה להיות מערכת בעלת "צבע" מסוים (הצבע השבטי)?

אבל אולי השבט המקומי וערכיו המקומיים, אינם בניגוד למערכת ערכים אוניברסלית יותר, או לפחות לא חייבים להיות כאלה. הקשבתם של אנשי השבט לשלם המקומי היא תמיד גם ביטוי להקשבה עמוקה לשלם גדול יותר. השבט הוא בו־זמנית הכלי המסוגל לשאת את הערכים הללו וממשיך לשכללם, וגם ההתגבשות המתאפשרת סביב עמוד השדרה שהם מייצגים. הוא תומך בקיומם, אבל גם מתקיים בזכותם. ודרך הדיאלוג העדין המתקיים ביניהם, השבט הולך ומתפתח. יהא זה השבט הקדמוני כפי שאני מתארו כאן, או אחת מצורותיו המודרניות כגון עם הרופאים, או כל קהילת פרקסיס אחרת.

לדעת מי אני, פירושו בצורה זו או אחרת להכיר את ערכיי – להבין את מערכת ההפעלה שלי. וכשם שהשאלה מי אני מהר מאוד הופכת לשאלה מי אנו (אמנם כדי לחזור אחר כך למי אני – נגיע לזה בהמשך), כך גם השאלה מה ערכיי היא בעיקר השאלה – מה הם ערכינו?

אל תגנוב

מכיוון שערכים הם אופן פעולה, הם לא בהכרח יכולים להיתרגם לעקרונות מוצהרים. ואותם עקרונות מוצהרים שבכל זאת מגיעים לכלל ניסוח נמצאים אמנם בזיקה לאותם ערכים פנימיים אבל הם לא ייצוג פשוט וישיר שלהם.

הביטו למשל על הציווי "אל תגנוב". הערך העומד מאחוריו הוא הרבה יותר מורכב עמום ואינטואיטיבי מאשר ההשתמעות הישירה של הציווי, והציווי עצמו הוא רק אחד הביטויים שהאדם הגה אולי מתוך הישענות על מערכת האינטואיטיבית הזו, אבל בלי שיהיה מסוגל להקיפה.

רוח הדברים היא החשובה, האינטואיציה, הכוונה המתייחסת לאופן שבו ניתן לעשות את אותה עשייה אנושית חיה ונוכחת שמקורה חירותי, ובכל זאת צבועה היא בצבע מסוים – הוא פועל ביושר, באומץ לב, בחמלה, או כל מידה טובה אחרת העונה לשאלה איך זה מרגיש לפעול באופן הזה.

אגב, הניסוח הכתוב ("אל תגנוב"), בעודו תואם בתוכנו את האינטואיציה המוסרית, עשוי לסתור אותה בעצם צורתו – הניסיון להגדיר בכתב, לחקוק על סלע, וכן הלאה, יש בו כבר משהו מן הגנבה, והוא עשוי לעורר תחושה של צרימה אצל אותם אלה הקרובים יותר למקור של רוח הדברים. אפשר להבין את ההתנגדות לעצם הרעיון לתרגם למילים כתובות את הרוח האינטואיטיבית ערכית העומדת מאחורי מסורתו של השבט.

הערכים הכתובים

כבר אלפי שנים שהזהות שלנו מבולבלת.

לא פלא שבסופו של דבר אנשים הרגישו צורך לכתוב את זהותם בדמות מערכת ערכים שתזכיר לעצמם ולאחרים את מה שבתקופות מוקדמות יותר היה ברור ומורגש.

אנשים שזהותם ברורה להם לא צריכים לכתוב. הם לא צריכים לכתוב את עקרונותיהם, את אמונתם, את תורתם, את מידותיהם הטובות – הם חיים אותם, הם נוכחים, וכמעט מגוחך לחשוב שאפשר לסכם את הדבר הכול כך עדין ורחב הזה בכמה משפטים כתובים.

הניסיון הזה לתרגם את חוויית השלם למערכת צווים, מאפיין דתות אוניברסליות, שבהיעדר זהות שבטית ברורה (כזו שצומחת בחיק קהילה מקומית, אשר נורמות ההתנהגות של אנשיה שזורים באורח חייהם ובנוף מולדתם), נדרשו לקודקס חוקים והתוויות ובאותה הזדמנות גם טיפחו את התשוקה לשכנע אחרים להמיר את דתם.

הקשבה לשלם השבטי

הנה כי כן, אנשים שהיו בני היער, לא היו צריכים שיגידו להם מה לעשות ואיך לנהוג – הם הקשיבו לרוח השבט ודי היה בכך. היא כבר הדריכה אותם. הם לא היו לבד גם כשפסעו לבד ביער. הרוח ליוותה אותם, והגדירה את זהותם ואת אופי ערנותם. זו הייתה המשמעות של "להסתובב ביער כבן לשבט של האדומים". הייתה בזה גאווה, והייתה בזה ענווה, ושתיהן היו שלובות זו בזו.

כמו הרופא שהפנים את זהותו כרופא וטיפח את הקשבתו לשלם ולמהות הבריאות, ושוב לא צריך רשימה של התוויות והנחיות, כך גם בן השבט לא צריך מערכת ערכים וסולם חשיבויות – הוא צריך רק להקשיב לרוח של השבט. היא מאירה לו מה חשוב ומציעה לו כיצד לנהוג במקרה כזה או אחר כראוי לרוח לשבטו.

חשוב שיהיה חשוב

כל תהליך של חישה, תפיסה, קוגניציה, למעשה כל תהליך של חיים הוא תהליך של הפרדה בין עיקר לטפל.

כך היצור החי מארגן את כמות ה"אינפורמציה" האדירה שמגיעה אליו מן המציאות, שלמעשה, לפני התהליך הזה, בספק אם ראוי לקרוא לה אינפורמציה.

כך מתאפשר לייצור משמעות מוגדרת שאחר כך ניתן להתייחס אליה ולפתח עמה יחסים. לראות עץ, לדוגמה, פירושו תמיד להבדיל בין מה ששייך לעץ לבין מה שלא שייך אליו, מה שהוא מרכזי להגדרתו כעץ ומה שמסיח דעת ושולי להגדרתו. חלוקה זו מאפשרת ליצור החי להתייחס אליו כעץ – כמשמעות החורגת מן המישור של החושים.

כאמור, הארגון הזה הוא תמיד, בצורה זו או אחרת, דרך לספר סיפור – להקשיב למציאות ולהשיב לה על פי עלילה מסוימת.

עבור האבן הכול אותו הדבר. כל ה"גירוים" תוקפים אותה מכל הכיוונים בדרגות שונות של עוצמה, והיא אדישה לכולם באותה המידה. אין גירוי אחד חשוב מן השני. לא אכפת לה. ואילו היצור החי לא רק מסנן את הגירויים החשובים מאלה הלא חשובים ולא רק מגביר את הגירויים החשובים על רקע הגירויים הפחות חשובים (אותם הוא מדכא באותה תנועה מספריים המבליטה את מה שחשוב), הוא גם מארגן הדדית זה ביחס לזה את כל הגירויים כדי שיספרו את הסיפור הרלוונטי ליצור החי – "הנה עץ".

ועץ לעולם אינו רק אוסף של צבעים וצורות אשר התאספו למקום אחד וגם לא סתם אובייקט פיזיקלי – עץ הוא משמעות (יצוק מן החומר הסיפורי), ובתור שכזה – בתור ישות מוגדרת – הוא יכול לצבור היסטוריה בזיכרונו של היצור החי ובשדה האומוולט אשר בו הוא ממוקם. גירוי לא יכול לצבור היסטוריה. בטח לא גירוי שלא מופה בשדה החשיבות ולא קיבל את מקומו כחשוב יותר או פחות. בצורה זו או אחרת ההיסטוריה היא תמיד ההיסטוריה של החשיבות.

ומה שנכון בהתייחס לעץ, נכון גם במובנים רחבים יותר: מה הוא העץ החשוב בין העצים? ומה הפרי החשוב בין הפירות? ומה הוא המעשה החשוב בין המעשים? והזמן בין הזמנים? וכן הלאה. החיים הם פעולה של העדפה מתמדת, הדוחפת את היצור החי לתנועה. הוא עושה את החשיבות, ואחר כך נע בעקבותיה.

החשיבות היא, אפוא, כנגד האכפתיות.

כשיש משהו חשוב, הריהו כמו המטה/שבט המסמן את מרכז חיי הכפר, והחיים יכולים להתארגן סביבו. חיים שאין בהם דבר חשוב, נוטים לאבד תנופה ולאבד כיוון. אדם היודע זאת, יכול לנסות לחפש משהו חשוב להעמידו במרכז חייו, אלא שקשה להמציא חשיבות מתוך מקום של בדידות – כל עניין החשיבות קשור לשייכות ולקהילה. בתוכן לחשיבות יש חשיבות. זו דרך אחרת לדבר על ערכים.

מגדלור

כמו שבכל תפיסה חזותית יש משהו במוקד הבולט על פני הרקע, וכך נותן לו עומק ומארגן את כל הנוף החזותי סביבו, כך גם החיים מתרחשים על פני הזמן כתהליך הסובב את הדברים החשובים.

הדברים החשובים, כמו מגדלור, מהווים נקודה בולטת בנוף שאליה אפשר להתייחס כדי להתמצא במרחב. זו נקודה יחידה ולא בהכרח הנקודה שמבקשים להגיע אליה, אבל בקיומה יש כתובת לכל נקודה אחרת שאליה רוצים להגיע.

אנו נוטים לדבר על מערכת ערכים כמעין סולם אשר בו מציבים את החשוב ביותר למעלה (או למטה) ואחר כך מסדרים את כל שאר הערכים על פי חשיבותם – מדרג של חשיבויות. אבל בעצם לא בזה העניין, אלא שתהיה יכולת הכרעה המארגנת את העולם מסביב למרכז.

במילים אחרות, יותר משחשוב סולם הערכים, חשוב שיהיה מרכז. וממילא אם יש מרכז, באופן טבעי מתארגנים ההתרחשויות סביבו, ומקבלים את מיקומם בשדה החשיבות. לכן מדובר במערכת ערכים, כיוון שהערכים הללו מחוברים זה לזה בצורה כלשהיא כמערכת.

אך אחרי שאמרנו זאת – מה הוא הדבר החשוב?

כאמור, זו לא יכולה להיות החלטה של אדם בודד, אם כי בסוף תמיד היחיד בכוח חיותו הוא הנותן תוקף לחשיבות הזו. מה שחשוב מוגדר על ידי קבוצת האנשים המשמעותית. מתמטיקאי לעולם לא היה משקיע כל כך הרבה זמן ומאמץ בניסיון לפתור בעיה מתמטית כזו או אחרת, אלמלא היה חלק מקהילה הנותנת את עומק החשיבות לבעיות אלה. מה שחשוב לנו הוא מה שחשוב לאנשים סביבנו, אלו שאנו מזהים את עצמנו אתם.

אבל בסוף, מה שחשוב הוא גם מה שמאפשר לנו להרגיש את עצמנו, לחוש את חיוניותנו ואהבתנו. המגדלור, הוא לא סתם נקודה בנוף, הוא מסמן את הכיוון של החיוּת והאמונה.

ימי כינוס ומועד

כאשר מי שנמצא במרכז השבט אוחז במטה ומכה באדמה חזור והכות בקצב אחיד ומזמן כך את בני השבט להתכנסות, הוא קורא אותם לסדר. כמו פטיש המכה בברזל ובמכותיו לאט לאט מאפשר לכל פרודותיו להתיישר על פי קווי הכוח המגנטיים, כך הוא מזכיר לכל בני השבט את הסדר של הזהות. דינג דונג, מצלצלים הפעמונים של הכנסייה, "האל גדול" קורא המואזין, טאם טאם מכה התוף בקצב ומזמן את כולם לאירוע הטקס.

הסדר הזה של הזהות הוא בדרך כלל רדום, ומגולם בשגרות היומיום, נמצא ברקע הלא מודע והנשכח של קיומם. כל אחד מבני השבט עסוק בענייניו. אבל מדי פעם מתעורר הצורך להיזכר וכולם עולים לרגל אל המרכז. במיוחד כשיש אפשרות להיווצרות של בלגן, בזמנים של התעוררות יצרים, ונסיבות מעוררי מדון, בזמני מעברים ושינוי – אז צריך להזכיר לפרודות התוססות לכל עבר, שיש כיוון לשבט. זה המרכז הנושא את השלם.

לצד זה יש גם אירועי חג ומועד הקבועים מראש פחות או יותר, ואינם קשורים בנסיבות מיוחדות. אלה שגרות של היזכרות בשלם, והשבט נזקק להן בדיוק משום שמעבר לנסיבות מפרקות יש גם שחיקה יומיומית. כמו שהאדם צריך לישון כדי לשמור על אחדות רוחו, כך השבט צריך לחזור ולהתכנס סביב מרכז אחד כדי להיזכר. אלה רגעי הקדושה וההדהוד, שבהם האנשים יכולים להרגיש איך בהתיישרם על פי הסדר האחד יכולה המשמעות לזרום דרכם.

כמו שכבר כתבתי, היצר של השייכות והיצר של הזהות הם שני יצרים שונים. אירועי ההתכנסות הללו מזינים את היצר של הזהות. השלם נוכח, והמשמעות שזורמת כך לאורך קווי אנשי השבט מוחשת כקדושה, ואנשי העם שומעים את המראות ורואים את הקולות.

שיתוף פעולה וציות

הסדר של השייכות הוא סדר מגיח. סדר הנובע מאינטראקציה חופשית של החלקים, ולעניין הזה דווקא חשוב שהאינטראקציה תהיה חופשית ולא מוכתבת מבחוץ על ידי תבנית של סדר ידוע מראש. השלם שנוצר כך הוא שלם אורגני. ומיומנות התקשורת המאפשרת את האינטראקציה החופשית הזו מתגלמת בכישרון של האנשים לשתף פעולה.

בימי חג ומועד ובאירועי זהות אחרים, הסדר המגיח של השייכות מתחלף בסוג אחר של סדר המזכיר קצת את הסדר המכני שאנו מכירים – הסדר של הציות.

ועם זאת מי ש"מחלק פקודות" כאן ומורה לאנשים מה לעשות אינו בהכרח אדם שיש לו תוכנית סדורה – זה השלם השבטי, הסיפור של השבט, האירוע – והיכולת האנושית הרלוונטית כאן היא היכולת להתמסר. בדומה לאנשים השרים במקהלה וקשובים לה, כך גם כאן האנשים חשים בקדושה ומתמסרים לה.

ואכן, היצר של הזהות מתלכד לא פעם עם הצורך בקדושה – זו המסוגלת ליישר את קווי הזרימה של כולם באופן מתואם, כמו במקהלה טובה. יצר הזהות, שהוא צורך בסדר, מתגלם גם ב"יצר הקדושה". מכיוון שבמהות, הצורך בסדר אינו הצורך בסדר מכני, אלא הצורך בסדר אורגני – כזה שיש לו מוקד. הקדושה כמו סובבת את המוקד הזה.

את היצר לסדר כמו גם היכולת להתמסר, מנצלים לא פעם הממסדים, ומתרגמים אותו לציות ממש. כאן הסדר הקונצנטרי מפנה מקומו לסדר המקבילי, גדודים גדודים שצועדים בסך, מתיישרים לא על פי הקווים היוצאים מן המוקד, אלא על פי הקוים המקבילים של סדר מוכתב מראש – קווים פורמאליים הבאים משום מקום והולכים לשום מקום.

הסדר הזה מזין את היצר המקורי של האדם בקדושה, אבל אינו משביעו.

ובמיוחד חזק הצורך בסוג הסדר הזה כשהזהות חלשה או בזמן התהוות. הוא נשען על מקור טוב וחשוב, אבל בהיעדר מודעות הוא מוצא את עצמו משרת כוחות הרסניים.

ערכי ליבה וערכי שוליים

באומרי שערך הוא אופן פעולה, אני מצביע על האופן המיוחד שבו נוצרת משמעות על ידי הבחנה בין עיקר לטפל. כך פועל הערך: בסמנו את מה שחשוב הוא גם חותר קדימה ומפריש לאחור את הפחות חשוב.

הפסיכולוג פיאז'ה תיאר את תהליך הלמידה כתהליך של קילוף³¹. כך ילד אשר מתחיל לרכוב על אופניים עושה המון תנועות מיותרות המפריעות לו ומפילות אותו פעם אחר פעם. אפשר לקרוא להן תנועות טפיליות. אלה תנועות שאינן מתואמות, ואינן תומכות ברכיבה. ככל שהוא נעשה מיומן יותר התנועות המיותרות הללו נושרות, והוא נשאר עם התנועות הרלוונטיות, והוא לומד את עצמו בתור רוכב.

מה שמאפיין את אומן הלחימה המיומן או הרקדן אינו יכולתו להפעיל כוח דווקא, אלא להפך מכך: המיומנות של מינימום האנרגיה. הוא יודע לארגן את גופו כך שרק השרירים הנחוצים יפעלו, ויפעלו במידה הנכונה ובעיתוי הנכון. השכלול של סכמת הגוף מאפשר לו להבחין בין עיקר לטפל, להבחין במה שחשוב, לזהות טוב ורע, להכיר באיכות.

זה נכון גם לידיעת אדם את עצמו כרופא, כהורה, כמתמטיקאי, ואם מדובר בזהות חברתית – אפילו כג'ינג'י.

לשבט האדומים יש ערכים מרכזיים וחשובים, הם מגולמים באותה רוח של השבט – הרוח של השלם השבטי, שאותה הם חשים ובה הם תומכים בסיפוריהם. זה לא ערך בודד או אוסף של ערכים מנותקים, אלא מארג של ערכים הקשורים זה לזה ומתקפים זה את זה, ומורים על המרכז שסביבו הם חגים. המרכז הזה קשה לניסוח מילולי אבל מורגש על ידי כולם. ערכי ליבה אלה הם ערכים שבדרך כלל קשורים לאורח חייהם – ערכים השלובים בטבע סביבתם ובעיקר השלובים במפגש עם אנשים אחרים, ומורים מה חשוב במפגש בין אנשים, ומהי מידה טובה.

אבל לכל שבט, בצד אותם ערכי ליבה, יש גם ערכים נוספים שכל עניינם הוא לשמור על השלם, ומכאן גם נגזרת חשיבותם. אלה ערכים התומכים בקיומם של ערכי הליבה. והם עושים זאת על ידי זה שהם שומרים על המסגרת של השלם שבתוכם יכולים לשגשג ערכי הליבה.

ערכים צדדיים אלה לפעמים עונים לעיקרון ההכבדה³². את האדמה שעימה צובעים את העור והוא סימן ההיכר של שבט האדומים הם צריכים להביא מרחוק, במסע שיש בו גם סכנות. ואיך מין דבר מכביד ומוזר כזה הפך לערך מרכזי עבור אותם בני שבט? בין היתר כי העיסוק בזה מלכד אותם. דווקא מכיוון שזו אדמה שניתן להשיג רק עשרות קילומטרים משם – היא נעשית חשובה, והרי כבר אמרנו שחשוב שיהיה חשוב.

ויש גם שכבה נוספת של ערכים צדדיים, ואלה הם סימני היכר נוספים שנועדו להפרידם משבטים אחרים ולזהותם כישות נפרדת. כל שבט ומנהגיו. סימני היכר אלה – כמו אי אכילת חזיר – אמנם אינם ערכי ליבה, אבל לפעמים כל עוצמתו של השבט מכונסת בהם, בשל כוחם העקיף לשמור על אחדות השבט, וממילא גם על רוחו הייחודית.

אלוהות

אפשר לראות באמונה באלוהות המאפיינת כמעט כל תרבות שבטית מוכרת, ביטוי לתחושת השלם המופנמת בכל בן־שבט מעצם החיים המשותפים והחיבור העמוק לטבע.

האדם הרגיש לשלם השבטי, מזהה את התחושה הזו עם קיומו של אל מקומי, שהוא תבנית נוף מולדתו, ומחובר לשמים ולארץ של המרחב המסוים הזה. כשהאל הזה נמצא במקומו, הוא גם תמיד עדות לשלמות גדולה יותר ושער אליה.

כלומר, האל המקומי, הקשור גם ליער המסוים הזה, להר ולנהר, לאקלים המסוים ולעצים מסוימים, בהיותו מחובר למקום, בהכרח גם מחובר לשלם גדול יותר, מחובר לעצם החיבוריות, לעצם הממשות, לעצם השלמות. וכך אפשר לראות בו אל מקומי שיש אל גדול יותר ממנו (האל של העולם כולו), או מה שנשמע יותר טבעי: אל מקומי שהוא התגלמות של השלם ואחד מפניו. בתור שכזה הוא שייך לטבע המקומי (כמו שהשבט הוא ילידו של היער) ושייך לתרבות המקומית, שהרי פעם התרבות השבטית לא הייתה מנוגדת לטבע, היא הייתה בת הטבע.

הרגישות לשלם והחיבור אליו הוא חלק בלתי נפרד מן הקיומיות. האדם בנוכחותו הערה חש את הקשר אל השלם ושומע את קולו.

הרבה אנחנו לא מבינים. האם השלם הזה וקולו הם רק תחושה פסיכולוגית? האם התחושה הזו היא רק עניין אנושי, או שמא היא מעידה על כך שבאמת קיים שלם אורגני גדול יותר בעל אישיות? ואולי אנו מקיימים אותו בעצם הקשבתנו אליו?

הפנייה האישית לאל

אנו עוזרים לקיים קהילה על ידי הפרקטיקות שלנו – פרקטיקות העוזרות ללכד את שורותיה וללכד את תחושת השלם שלה – אבל לפעמים אנו יכולים לפנות באופן ישיר ואישי אל המרכז, ובהתייחסותנו זאת לשלם ולרוחו, אנו גם תומכים בכוחו לאחד את הקהילה.

פעם זה היה מאוד ברור, והדרך שהייתה מקובלת, ומקובלת עד היום, היתה על ידי פנייה – מתן מתנות או תפילה או כל התייחסות אחרת אליו – הוא שנמצא במרכז השבט ומהווה את העיקרון המלכד שלו, הרוח הגדולה שלו. ההתמסרות הזו אכן הנכיחה אותו. ובכלל לא משנה אם זה היה לצורך בקשת עזרה, או תלונה או אמירת תודה. עצם הפנייה וההתמסרות הייתה העיקר, ועשתה את העבודה.

מנקודת המבט המודרנית אנו עשויים לחשוב על האופן שבו מביאים אורז בפני האל המקומי, כמנהג טפל, ריצוי הנעוץ בבורות – וכי מה יעשה האל במעט האורז הזה? אם הוא רוח, בוודאי שהוא אינו זקוק לו, ואם הוא אליל אבן, ברור שלא יועיל לו. ובהסתכלותנו זו, אנו מחמיצים את היחס, את אותה התמסרות טבעית וזורמת כלפי השלם הגדול מן האדם, שפניו האישיים מתגלים באל המקומי.

ולפעמים הפנייה הזו קיבלה ממדים מסולפים ומעוותים, ונעשה מזה אובייקט, אובייקט תרבותי שסיפח אליו כל מיני מאבקי כוח, ועליו גם הושלכו עניינים נוספים, מכיוון שכך הוא האדם, ברגע שהוא נותן שם למשהו, הוא מתחיל להתייחס אליו כאילו השם הוא בעל כוח ועצמאות.

אבל במקור, זו הייתה פשוט תחושת השלם, שלעולם לא היה רק השלם השבטי, אלא קשור בגומחה האקולוגית של האדם, ודרכו אל כלל העולם. במובן הזה מהותי לאל להיות מקומי, והאל הכללי, הוא האל שנמצא בתוך האל המקומי, ולא להפך³³. לכן המרכז של כל קולקטיב אורגני, הוא האל וייצוגיו השונים. ועניין זה הוא מהותי לשבטיות.

המרכז הריק

"מה חשוב יותר", "מה חשוב פחות" – אלה כיוונים ומגמות, שלא מציעים בהכרח נקודת מטרה בדמות "האובייקט החשוב ביותר". מושג זה של "האובייקט החשוב ביותר" יגיע בשלב מאוחר יותר בהיסטריה עם הניסיון לקבע את הערך ולכפות אותו על אחרים ויביא לבלבול רב. במקור מדובר באופן פעולה: אתה נוהג ביושר.

ה"חשוב" בתור מגמה לא מתכנס, אפוא, בפסגה המלאה במשהו, אלא, אם ניתן לומר כך, במרכז ריק (בלי שיש משהו קונקרטי להגיע אליו), וזה מסמן ומודיע את אופיו המיוחד של הערך כאופן פעולה ולא כאובייקט.

על רקע זה אפשר אולי גם לנסות לפרש את התובנה של המונותאיזם. האל הוא מעין הייצוג האישיותי של החשוב – השלם השבטי ורוחו. וההתעקשות שלא תהיה לו דמות ולא פנים ביקשה לחדד את מהותם של הערכים כאופני פעולה, ולהזהיר את בני האדם מפני הפיכתם לאובייקטים שאחר כך רודים באדם (הם או המלכים והכוהנים הפועלים בשמם). מה שנעשה מזה אחר כך הוא כבר סיפור אחר. ועל כן כדאי להזכיר שלמונותאיזם יש יותר ממקור רעיוני והיסטורי אחד, ולפעמים מדובר ברעיונות סותרים שהתערבבו כאן.

השגחה פרטית

הרבה אנו לא מבינים.

כמעט כל אדם חווה בחייו תקופות שבהן נראה שהעולם מברכו באופן מיוחד, ובדרך נס דואג לקשור כל מיני קצוות ולזמן כל מיני מקרים כדי לתמוך בתנופתו. תחושת הסתמיות והמקריות שאולי אפיינה את חייו לפני כן מתחלפת בתחושה של משמעות גדולה. הכול מדבר ושולח סימנים, ודברים שלפני כן נראו סתומים וללא פשר, מקבלים פתאום עומק של הבעה. האדם מבין היכן הוא עומד.

מה שנהוג לקרוא לו "השגחה פרטית", מתייחס לחוויה הזו ומסכם אותה, ביחסו עזרה והדרכה לאל המקומי. אפשר לומר שזו הממשות שמדריכה אותו, אותה הממשות שיצא אליה כשנחלץ מבועת הישרדותו, והנה הוא חוזר ומגלה את ידידותה.

להגיד שלכל חלקת ארץ יש אל משלה, אינו שונה מאשר להגיד שהאדם הוא גומחה אקולוגית – לא רק אוסף של תכונות, אלא אוסף של תכונות שהתלכדו והתאגדו באופן תומך הדדית. כמו שעין מכילה הרבה מרכיבים שכל אחד בפני עצמו היה חסר ערך אלמלא המרכיבים האחרים (כלומר, זה לא רק אוסף של תכונות, זה אגד תכונות), כך האדם כבן לשבט מסוים הוא בן הארץ ואוגד בתוכו שורה של תכונות ומידות, הקשורות זו לזו ומצביעות אל האחדות שבמרכז. אם הוא שוכח, הנוף הזה, המרובד, זוכר עבורו ומזכיר לו מי הוא. וההזכרה הזו היא בניסוח אחר, האלוהות. וכמובן, מרגע שהיא דמות, האדם מתחיל לפתח יחסים עמה, והיא מקבלת עומק היסטורי. אין זו רק כלליות הווייתית הנוכחת כאן ועכשיו, יש פה סיפור האוגד אותנו ביחד.

האל תמיד היה בו־זמנית הרוח הטובה המקיפה ומדברת מבחוץ, והקול הפנימי המגיח מבפנים. כבר ראינו שכפל ההיבטים הללו הוא מאפיין של כל שלם אורגני.

הרוח והאדם – מי מוליד את מי?

מהי הרוח הזו של השלם שאני חוזר אליה פעם אחר פעם? באיזה ממד היא קיימת ומה מידת ממשותה?

ובכן, במידה רבה היא העולם כפי שאנו מכירים אותו, משמע, כפי שמגולם באומוולט הממשי שלנו – אם תרצו, כמו הים לדגים.

אנו חיים בתוך עולם אחד. החוויה הזו כה נוכחת בשבילנו עד כי איננו שמים לב עד כמה אין זה מובן מאיליו שזו חווייתנו. אנו משוטטים במבטנו על פני הנוף הרחב, ועל אף ריבוי הצבעים והצורות, הקולות והתחושות, אנו חווים את הרצף המתיך את ריבוא הפרטים לנוף אחד, שהוא קוהרנטי ובעל משמעות עבורנו. זהו העולם שאנו חיים בו – לא העולם כפי שהפיזיקה מדברת עליו, אלא כפי שאנו חיים אותו – כסביבה חיה המקננת בתוך עולמות חיים נוספים.

השלם הזה מגיח מתוך האינטראקציות שלנו, לא פחות משהוא משרה את סדרו ומדריך אותנו. הוא מוליד אותנו, ואנו מולידים אותו. זו לא אידאה קודמת המוליכה את ההיסטוריה, זו ההיסטוריה המולידה את הרוח. ומה הייתה הרוח לפני ההיסטוריה? אם היא בכל זאת הייתה משהו הרי זה עצם תנופת ההתפתחות והתשוקה שבה.

מודלים מתמטיים מתקשים להסביר את האבולוציה במונחים של ברירה מקרית. לשם כך היה נדרש הרבה יותר זמן מאורך חיי כדור הארץ בפועל. נראה שיש איזה כוח שבכל זאת פועל כאן – כוונה, באותו מובן שהארתי את הכוונה שיש במעשה אנוש. לא מטרה, לא תוכנית סדורה, לא יעד שאליו צריך להגיע – אלא איכות פנימית המפכה בכול ומבקשת לבוא לידי ביטוי. אלוהים, לצורך העניין (אם לנקוב באחת משמותיה של איכות זו), אינו יודע מה הולך לקרות יותר משאנו יודעים.

ואם כן, אפשר שהשלם המגיח הזה, ההולך ומשתכלל, הוא פשוט השלם של האנושות, המהדהד עם אנושיותנו שלנו – רוח האנושות שלא במקרה אנו נותנים לה דמות אדם ואומרים בצלמה נבראנו – ואפשר שהוא רחב אף יותר וכולל בתוכו את כל היצורים החיים על ההיסטוריה שלהם, או כפי שאחדים טוענים זו גאיה עצמה כמערכת־על או אף יותר מזה (מה אנו יודעים על הכוחות המעצבים שהולידו את היקום?).

כך או כך, כמו שתיארתי בפרק הקודם, יש מערכת גומלין בין השלם לחלקיו, השלם מגיח מתוך ההתארגנות של החלקים והתקשורת ביניהם, ובו בזמן בקיומו הוא משרה עליהם את סדרו. האדם מוליד את הרוח המולידה אותו. והתהליך כולו, כדברי רילקה³⁴, הוא הריון אחד גדול.

התכנסות

הזהות השבטית על מדוריה וערכיה ורוחה באה להדריך את האדם בחיוניותו. היא עוזרת להפוך את משפך ההשפעה של בן השבט למערכת מאורגנת המספרת סיפור גמיש וענייני המסוגל, בסביבת החיים המקומית והמוכרת, "לעשות חיים" – כלומר, למקד ולהביא לתנופה.

גם כשבן השבט התגורר במולדתו המקורית, ההדרכה שקיבל לא הייתה הדרכה קשיחה. בעודה שומרת על טונוס זהות מסוים, היא גם הייתה גמישה מספיק ומורכבת מספיק לתמוך בו בריבוא הקשרים. גם לבן השבט הקדמוני היו זהויות רבות, כל זהות מותאמת לנסיבות מסוימות, ואם היה "נתקע" בזהות אחת הוא היה מאבד הרבה מחיוניותו וערנותו. גם בימים הקדומים ההם ההתארגנות למקבצי זהויות הייתה חלק מהותי מן הגמישות האורגנית והיכולת להחזיק מורכבות.

ההבדל בינו לאדם המודרני איננו בעצם ריבוי הזהויות, אלא בכך שאצל בן השבט הקדמוני הזהויות הללו היו מאורגנות מסביב למרכז אחד המצביע תמיד על שלם גדול ממנו, ובכך הן עזרו במשותף לאדם להתחבר באופן עמוק יותר למציאות, ואילו אצל האדם המודרני נראה שריבוי הזהויות נעשה לגורם מחליש ומפלג. אם תלך במבטך אחרי האצבע המצביעה של כל זהות, תגיע כל פעם למקום אחר.

הזהות המודרנית

האדם בכלל, והאדם המודרני התלוש מקהילתו בפרט, נמצא כל הזמן בשאלה לגבי אופן הפעולה הראוי. האם כדאי לאכול את זה או את זה? האם עכשיו או אחר כך? האם הוא בכלל רעב?

לא רק שגמישותו מציבה אותו באופן פתוח בפני אפשרויות רבות, אלא שלא פעם הוא מוצא את עצמו בחלל ריק מהכוונה סביבתית. שום דבר מבחוץ לא עוזר לו לקבוע שהגיעה העת לעניין כזה או אחר, והכול מוטל על "חופש הבחירה" שלו, המקבל גוון שרירותי, וגם, לאור זה, באופן פרדוקסלי – הישרדותי. נכון אמנם שאין שום חיה המאיימת לטורפו, אבל הצורך להחליט ללא שום רמז חיצוני, הוא כבר חיה טורפת.

הוא לא רעב עכשיו האם כדאי שיאכל את העוגה הזו?

כמות האנרגיה שהוא משקיע בקבלת החלטות היא הרבה יותר גדולה מחזות המעמד המהורהר. לאכול? הוא מכיר כל כך הרבה תאוריות נגד, אבל גם לא מעט תיאוריות בעד. בתנאים אלה, מה הוא המעשה הנכון? לאיזה סיפור עליו להקשיב? הוא מרגיש שאם הייתה לו זהות ברורה, היא הייתה מדריכה אותו. אמנם בפועל לא תמיד מצליחה הזהות לכוונו – אבל לפחות יש פנטזיה כאילו כן: כשידע מי הוא הוא יצליח לעמוד בפיתוי ולא יאכל את העוגה המיותרת הזו. יש בכך מן האמת.

אגב, כל אותן תיאוריות נוטות להצטבר בראשו בדיוק מכיוון שהזהות בעולם המודרני לא מצליחה להדריכו מספיק. בהיעדר זהות ברורה היא לא מצליחה לסנן החוצה את כל מה שלא שייך לו, ומנגד, מכיוון בנבוכותו הוא נותר רעב להדרכה החיצונית, ומתמיד לחפש אחר התיאוריות השונות מן הטעם הזה. התיאוריות הללו הן התחליף האידאולוגי-רעיונאי למופע היותר סיפורי-שבטי של הזהות.

בסוף משהו יקרה, הוא יאכל או לא יאכל. המציאות, למזלנו, היא תמיד קונקרטית. אבל גם הכוונה והמקום שממנו הוא פועל חשובים. חשובים לרגע זה וחשובים להמשך. ואת כל אלה במידה מסוימת פותרת עבורו זהותו, שהיא ספרייה של סיפורים המקודדים יחדיו בסיפור־על.

בעבר זו הייתה פשוט דרך להגיד שהוא נוהג כמנהג שבטו. זהותו הייתה שבטו. אבל היום שני המושגים הללו התנתקו ונדמה שיכולה להיות לאדם זהות ללא שבט.

כך או כך התנהגותו איננה רק אוסף של הכרעות מקריות, אלא ביטוי לאחדות מסוימת של זהותו. ובכל התנהגות חדשה שהוא מתנהג הוא מוסיף לאחדות הזו (או מאתגר אותה). הזהות עוזרת לאדם להבין ולפרש את מה הוא שהוא עושה וכל אירוע של פרשנות מצטרף בתורו לגיבוש זהותו. ככל שהוא פועל יותר במסגרת תפקידו כרופא, כך הולכת ומתגבשת זהותו כרופא, והיא בתורה מדריכה אותו ומכוונת את פעולתו.

בסוף הוא בוחר לאכול, לאכילתו מתלווה סיפור מצדיק: "אנחנו חיים רק פעם אחת". ופתאום הוא גם נזכר שהוא שמע על מחקרים שמראים שאכילת סוכר במידה סבירה היא דווקא טובה לבריאות, וחוץ מזה, הוא עבד כל כך קשה, מגיע לו, אי אפשר כל הזמן רק להקפיד, גם אם זה לא בריא, הכי חשוב זה שיאהב את עצמו… דרך הסיפורים הללו, בלי שיהיה מודע לכך, הוא מפרנס איזו רוח מסוימת. זו לא רוח ממש חזקה, כי בהזדמנויות אחרות, יש לו סיפורים אחרים. הוא הרי בן לתרבות רב־תרבותית, והוא כבר יודע שאפשר לראות כל דבר מהרבה נקודות מבט…

הסיפוריות והאידאולוגיה

מרחב קהילתי-מסורתי מכיל הרבה מאוד נורמות פעולה ופרקטיקות קונקרטיות המכוונות ומדייקות את יחסו של האדם ומדריכות את פעולתו. אדם לא צריך להמציא כל פעם מחדש כיצד עליו לנהוג במצב כזה או אחר – הוא כבר ראה את הוריו ושכניו, אחיו וחבריו, והוא הפנים את דרכי פעולתם במהלך התבגרותו, והוא מבין את תפקידו כמתבקש מזהותו כבן לשבט המסוים הזה.

וגם אם הוא לא ראה איך נוהגים בעניין מסוים, הוא מכיר את רוח הדברים, ויכול להקיש מתוכה על ההתנהגות הנאותה גם במצבים חדשים. חלק ממה שתומך בו הוא עולם הסיפורים שגדל בתוכו. הסיפורים מאגדים את הקהילתיות, מצביעים על הרוח שבמרכזה, ועוזרים לכוון את הפעולה. יש דרך לעשות דברים הקשורה ברוחו של השבט הזה. קשה להסביר מה היא בדיוק הדרך הזו אבל מי שגדל כאן והקשיב לסיפורים מכיר אותה ויודע כיצד לנהוג כראוי לבן השבט.

עם התפוררות הקהילתיות האדם נשאר תלוי באוויר, בלי פרקטיקות ונורמות המכוונות את דרכו ויחסו. ללא שלם שאליו הוא יכול להתייחס וממנו לקבל את השראתו, אין הוא יודע כיצד עליו להרגיש ולפעול. כאן החלו הסיפורים מאבדים את מרקמם האורגני ונעשו דומים יותר לאידאולוגיות.

עלייתה של האידאולוגיה

ככל שאנשים איבדו את אורח חייהם המסורתי כך הם נדרשו יותר להדרכה וכך גם קיבלו הסיפורים משנה חשיבות, אבל כך גם במקביל איבדו הסיפורים הללו את עוגנם בתוך הקהילתיות והם נעשו לאידיאולוגיות, קשיחות כמידת חירשותן לשלם. מה שגם גרם להתרבותן ולצורה השרירותית שהחלו לקבל.

דוגמה טיפוסית לכך היא ההורות שבתרבויות שבטיות נלמדת אגב החיים המשותפים, ואילו בתרבות המודרנית נתלשה ממסורתה, ונפלה קורבן לאינספור ספרי הדרכה, רבים מהם מנותקים מכל הקשר, ומאופיינים בניחוחן האידיאולוגי. זה נכון, כמובן, גם להרבה אידאולוגיות אחרות אשר סחפו עמים בכל רחבי העולם, בלי קשר לצביון התרבות המקומית, שהאידיאולוגיות הללו התעלמו ממנו.

רוח הסיפוריות והפואטיות

כה התרגלנו לאידאולוגיות עד כי למדנו לראות בסיפוריות צורת משנה של הסוגה האידאולוגית. בעיקר אנו מתייחסים לסיפור מנקודת המבט של תיאורים המתארים את המציאות (ובאותה נשימה גם אומרים לה מה עליה להיות) כאילו בזה מתמצה העניין – בתיאור העובדות ובמאבק על נכונותן. מן הפרספקטיבה הזו קשה להבין את רוח הסיפוריות, שעיקרה איננו בעובדות (נכונות או לא, זה פחות משנה), אלא בעלילה שבה מתגלמות מידותיו הטובות של הגיבור. הנקודה הזו תהיה חשובה כשננסה בהמשך להבחין בין היסטוריה למורשת.

השאלה המרכזית בכל סיפור היא "איך עליי לנהוג?" לא איך עליי לנהוג כיצור תועלתני המבקש למקסם את רווחיו, אלא איך לנהוג כאדם אמיץ, או כאדם ישר, או כאדם נדיב, וכן הלאה. כלומר איך עליי לנהוג כראוי לרוח שבטי, בהתאם לערכינו, ועל פי המצופה מגיבור מקומי.

גם בתרבות שבטית קונקרטית וברורה, שבה לכאורה התשובה ידועה, השאלה עדיין נותרת חיה. והרי האדם הוא חופשי, ויש אינספור דרכים אשר בהן הוא יכול לנקוט, לא בזה אפוא העיקר – שיעשה את המעשה הנכון, נקודה. העיקר הוא להתייצב כל פעם מחדש במעמד השאלה. ההתייצבות הזו היא מהותה של המידה הטובה.

אם התשובה הנכונה הייתה ידועה מראש, לא הייתה נדרשת מידה טובה. המידה הטובה פועלת בשדה הדרמטי, לא בשדה השחור והלבן של העובדות כביכול, שם הכול ברור וממילא אין ברירה. גמישות יתר וקשיחות יתר הן שני צדדים של אותה מטבע. ואילו הסיפור (כמו גם הזהות) רוחש לו בתווך, במידת הטונוס (המתח) הראויה.

על רקע השפה ההנדסית-אידאולוגית שתפסה את הבכורה, לא תמיד מובנת היום מהותה של השפה הפואטית שהייתה השפה של האנושות במשך מאות אלפי שנים. לכן לא פעם נשמעים סיפורי העמים המסורתיים קצת מוזרים לאוזן המודרנית.

קיומיות וחירות

החירות איננה רק ערך של הליברליזם המודרני, היא הייתה (ועדיין) ערך גם בתרבויות ילידות המחוברות לטבע, ולא דווקא בניחוח הניהיליסטי פוסט מודרני, אלא מתוך הבנה עמוקה של הסובייקטיביות והקיומיות.

רגילים אנו לחשוב על חירות במונחים של חופש הרצון, וכאפשרות שלפעמים מתפלמסים לגביה עד כמה היא אמיתית או אשליה. אני רוצה להציגה כאן לא כתכונה אפשרית נוספת של האדם בצד תכונות אחרות שלו, אלא כתכונה ההכרחית למהותו כיצור נוכח. או במילים אחרות, הקיומיות מניחה מניה וביה חירות.

בתפיסת העולם המצויה עיקר האדם נתון בהכרה שלו. ולכן גם לא מוזר לנו לדמיין מצב שבו האדם יושב כבול לכיסאו ועדיין קשוב לרחשי העולם כמי שצופה בסרט. אין מניעה, אנו סבורים, שאדם יהיה פסיבי לחלוטין ועדיין יהיה בהכרה, כי על פי תפיסת העולם המקובלת הזו, להיות בהכרה פירושו "לקלוט" מידע על העולם. אמנם לא תמיד מבינים מדוע הוא גם חייב לנכוח כדי לקלוט מידע, ועל כן גם נראית לפעמים ה"הכרה" כסוג של תופעת לוואי תמוהה, אבל בכל אופן עיקר העניין הוא קליטת המידע, ובזה האדם אינו שונה ממחשב המחובר למצלמה.

אבל ברגע שמבינים שכל תפיסה חושית היא תהליך אקטיבי ואינטראקטיבי הדורש את היצור החי שאכפת לו, ושסתם "גירוי חושי" לא מניב איכות חושית, כי אז לאכפתיות הזו של היצור החי – למה שהוא מקווה וחושש, שואף ומהסס, יש תפקיד מרכזי בכינונה של החוויה.

להיות ער, פירושו להיות בזיקה פעלתנית אל העולם, זיקה שלא רק מגיבה לעולם אלא משיבה לו מתוך מקור אותנטי משלה.

השאלה מה הוא בדיוק המקור האותנטי הזה שאינו מכני ואינו דטרמיניסטי, אלא נובע מאיזו נקודת חירות יסודית (ואיך הוא אפשרי, ועד כמה הוא אשליה או לא) – היא שאלה קשה, אבל לא שאלה קשה יותר מעצם הקיומיות. כשמבינים את הקיומיות מצד החוויה הפעילה ולא רק מצד ההכרה, משמע, כשמבינים אותה לעומק טבעה, מבינים שהחירות הזו היא חלק בלתי נפרד ממנה, וממילא גם מבינים את ערכה של המידה הטובה.

להיות המספר

לאורך כל הפרק אני מתאר שני כיוונים סותרים לכאורה:

מצד אחד הסכנה שיש בחירות ובהיסוס – מה שגם מסביר את הצורך העמוק בסיפורים ונורמות קהילתיות שידריכו את האדם ויפצו על חסרונותיה של חירות רבה מדי – ומצד שני אני מדגיש את החירות כמהותה של הקיומיות וכביטוי למעמדו של היחיד כסובייקט.

שני הכיוונים משתלבים זה בזה בתנועת היצירה – משמע, במעמדו של האדם כמספר. זהות במובנה הבריא, פירושו להיות במעמד המספר. והעם שהוא מרכיב בזהות זו, הוא גם הסיפור שלו. אמנם הוא לא עליו, ובכל זאת זה סיפורו וחירותו. כאן עולה גם החשיבות של הזהות השבטית החורגת מן השייכות של החבורה – משמע, זה בתוך המרחב השבטי שהאדם מפלס את דרכו הסיפוריות כמספר.

ליברליזם אינו חירות

הליברליזם, בעודו מייחס לאדם חופש בחירה (בדרך כלל חופש בחירה בין מוצרי צריכה שונים, אבל בתור רעיון בכל ממדי החיים), בשל תפיסת העולם החומרית שלו וההגמוניה שלו, מדכא את היצירה ואת מעמד המספר, שרק מתוכם אפשר שתבוא לידי ביטוי החירות של האדם במובנה הקיומי.

החירות הזו איננה דבר נתון, היא באה לידי ביטוי במאבק של האדם לפלס דרך ומתגלמת במאבקו של היוצר, במעמדו של המספר, המפרש ויוצר המשמעות. המאבק הזה הוא ליבה של כל זהות ומתגלם, כאמור, במידה הטובה³⁵.

השאלה

אבל אחרי כל מה שנאמר על השבטיות והאל המקומי שלה המייצג את השלם השבטי ומרכזו הריק, כיצד כל זה רלוונטי לעולמנו המודרני?

והרי אנו לא מקומיים, ולא קרובים לטבע, ובעיקר אנו מפוזרים בין זהויותינו השונות, פעם בקבוצה אחת פעם באחרת, פעם בתפקיד אחד, פעם באחר. איזה מן שלם שבטי יכול להיוולד כאן, ואיך אפשר להקשיב לו? ובהנחה שאנשים הם מרובי זהויות ולוקחים חלק בעמים רבים ומצטלבים, באיזו מן ישות מרובת ראשים אנו עוסקים כאן? איך אפשר שאדם יעבוד בו־זמנית אלים כה רבים?

הערות שוליים

1. (פרום, 1992)↩︎

2. האופן שמוחנו מגיב לסיפורים שונה מן האופן שהוא מגיב לכל סוג אחר של דיבור.↩︎

3. (Hayes, 2019)↩︎

4. (Piaget, 1952)↩︎

5. עיקרון ההכבדה הוא מושג בתורת האבולוציה שהוצע על ידי הביולוג אמוץ זהבי. העיקרון מאיר את האופן שבו בעלי חיים מפתחים תכונות שנראות לכאורה כמזיקות או מכבידות על הישרדותם אך למעשה משמשות כאיתות אמין של כוחם ובריאותם. כך למשל זנב הטווס, או האופן שאיילות מדלגות לגובה בשעת מרדף, כשהן משדרות כך לאריה שיש להן הרבה כוח וחבל שיטרח להמשיך לרדוף אחריהן. (זהבי, ואחרים, 1996).↩︎

6. כך לפחות במקור, כי אחר כך נעשה אל כללי גם במובנים אחרים.↩︎

7. (רילקה, 2004)↩︎

8. (מקינטאייר, 1981, 2006)↩︎