פרק ראשון: זהות מורכבת

הבנה בוגרת של הזהות השבטית

לא נוכל להמשיך עוד שנים רבות במרוץ החימוש המטורף הזה, כשיכולתנו להרוס את העולם הולכת וגדלה בעוד שיכולת התקשורת שלנו מדשדשת מאחור. האנושות צריכה להתבגר, ואני מבין כיום שהבנה בוגרת של הזהות השבטית עומדת במרכז התבגרות זו.

רוב המלחמות הן בעצם מלחמות על זהות ובשמה¹. גם אם הזהות השבטית נחוצה – ואת זה עוד נותר לברר – חשוב אף יותר שהזהות הזו, בין אם מדובר בקהילה, שבט או עם, תהיה זהות בריאה.

אבל כיצד יוצרים זהות בריאה?

מאז תחילת המלחמה השאלה הזו מעסיקה אותי ולא נותנת לי מנוח, וככל שאני עוסק בה יותר, כך אני מגלה שהיא מפתח להרבה עניינים אחרים, שלמעשה, יהיה קשה להתקדם בכל אותם עניינים העומדים ברומו של עולם בלי שקודם כל ניתן מענה לשאלת הזהות.

אני מתפנה אפוא לכנס כאן את כל התובנות שאספתי במהלך השנה החולפת, ולצייר תמונה שלמה של מה שאני מבין היום לגבי מהותה של זהות בריאה.

היחיד והאינטימיות

אתחיל מהסוף: אף שאני מדבר על זהות שבטית ותוהה לגבי מקומה בעולמנו המודרני, אני מתקשה לדמיין "שבט" בריא ללא מקום אמיתי ועמוק ליחיד בתוכו. כלומר, ללא החלל הפנימי אשר בכוחו להפוך את ה"שבט" לבית, כי יש שם איש ממש, שהשבט הזה יכול להיות ביתו.

במשך שנים רבות הסתייגתי מדיונים פוליטיים ואידאולוגיים, ולא באתי בשלב זה בחיי לעסוק בשאלת העמים כדי להצטרף בלהט המלחמה לשיח הפוליטי. אדרבא, עדיין השאלה המעסיקה אותי במלוא עוצמתה האישית היא שאלת הנוכחות הערה, אליה אני מספח את שאלת העמים מתוך הבנה שהיא מרכיב חשוב בהתייצבות הקיומית של האדם.

נוהגים לומר שהאדם בתרבויות ילידיות מותך אל תוך קהילתו ואין לו תחושת "אני" נפרד – רק "אנו". אני חושב שזו הבנה מוטעית, במיוחד כשמעניקים ל"אנו" הזה צביון "סתמי" ונטול הכרה עצמית. אם זו מסורת המחוברת לטבע וקשובה לשלם האורגני, כי אז היא גם בהכרח תומכת במפגש האינטימי של אדם עם עצמו וזולתו ומכבדת את קיומו של חלל פנימי, כהד למרחב הדיאלוגי הנפתח במפגש בין אני לאתה.

ה"אנו" (שהוא אכן דומיננטי בחיים שבטיים) אינו מוחק את החלל הפנימי הזה ואינו סותר את האינטימיות אשר בזכותה הוא מתאפשר – לא מדובר במדגם מתוך ההמון שאל תוכו נבלע הפרט בטשטוש גמור של הווייתו, אלא בחלל שבו יכולה להדהד האינטימיות ולקבל תשובה של נוכחות. כך יש להבין את מקורו, וכך יש לשאוף אליו בהתחדשותו.

היחיד הדיאלוגי הוא נקודת ארכימדס שממנה אפשר להניף את העולם למקומו הבריא. לא האינדיבידואל הליברלי, פרי הנדסת התודעה, אלא היחיד האינטימי, העטוף בשבטו, והזקוק לשבט הזה כדי שיגן עליו מפני ציבוריות מזויפת המרבה זרות בעולם.

שאלת הזהות האוניברסלית

לפני שאני נכנס לעומק הסוגיה – בניסיון לברר מהי בכלל זהות, וכיצד השבטיות קשורה לעניין – אני רוצה להתייחס לאפשרות שאולי הגענו לשלב באנושות שבו שוב אין צורך בזהות שבטית. אנו הרי חיים בכפר גלובלי, וכולנו, במידה זו או אחרת, בצורה זו או אחרת – רב־לאומיים.

ועם זאת, למרות הרב־לאומיות והקישוריות הרבה המאפשרת לאנשים להשתתף באירועים הקורים בקצה השני של העולם, אנו עדים למגמות של קיטוב, התבדלות ולאומנות המתרחשות בכל העולם. אפשר לראות במגמות הללו פשוט בלבול, אולי את פרפורי הגסיסה של תודעה שבטית המסרבת להרפות, אך יתכן שהיא מבטאת אינטואיציה עם גרעין של אמת, שראוי לחקור את שורשיה².

כך או כך, אינני סבור שהבעיה טמונה בזהות השבטית כשלעצמה, אלא דווקא בכך שהיא אינה מבוררת דיה, לא באופן כללי כהבנת מהותה והיחס הראוי אליה, ולא באופן קונקרטי – ציבורים שלמים שאינם יודעים מי הם, ובחיפושם אחר זהות מטלטלים את הארץ. ולו היו יודעים, כך אני משער, הם היו נלחמים פחות בציבורים אחרים.

הצורך בתודעה פלנטרית

לצד זה ברור לי גם שיש צורך בתודעה פלנטרית. משמע, שאנשים ילמדו לזהות את עצמם כאזרחי העולם, לצד ובהשלמה לזהותם המקומית.

אסטרונאוטים שיצאו לחלל מספרים לא פעם על חוויה רגשית-רוחנית חזקה המשנה את תודעתם³. בהביטם על כדור הארץ המרחף במרחבי החלל השחורים הם מבינים באופן ישיר – מה שכנראה מתקשה לעבור ליושבים בביתם וצופים בתמונות – את המשמעות של חיים על פני כדור קטן ושברירי הניזון מאטמוספרה דקה כנייר. באותו רגע הם מאבדים עניין בחלוקות המדיניות, ומתעורר בהם צורך עמוק ליצור חברה המאוחדת סביב הרצון להגן על "הנקודה הכחולה החיוורת".

ואף על פי שהתמונה הזו של כדור הארץ המרחף בחלל ללא ספק שייכת לתקופה המודרנית, ייתכן שמשהו מן התודעה הזו התקיים כבר אצל הקדמונים, לפחות חלקם, והוא מלווה את האנושות מאז.

אני רוצה לאמץ את נקודת המבט הזו כבסיס להמשך הדיון.

הצורך בתודעה אקולוגית

לצד התודעה הפלנטרית ברצוני להדגיש גם את הצורך בתודעה אקולוגית המכירה בכך שבני אדם הם חלק ממארג חיים רחב יותר. אנחנו אזרחי העולם לא רק במובן של אנושות המתפרשת על פני כל הגלובוס, אלא גם במובן העמוק המשייך אותנו לכלל החיים על פני כדור הארץ. למרות המרחק (הטכנולוגיה, האינטלקט ולבושנו), ולמרות הייחוד שלנו כבני אנוש שאולי גם חורגים מן הטבע, אנחנו עדיין גם בני הארץ, ילידי האדמה הזו, וחלק בלתי נפרד מן הטבע.

חשוב להדגיש זאת שכן אנשים שאספו את שורשיהם מן הטבע נוטים לראות את עצמם כאי מבודד, ובאותה נשימה שהם מטפחים את זהותם השבטית הם גם מפתחים אטימות לסביבתם הטבעית והאנושית, תוך אובדן רגישות לעצמם ולהיבטים נוספים של קיומם.

זו אפוא הנחת בסיס נוספת שאני רוצה לאמץ: תהא הזהות השבטית אשר תהא, טוב שתשב על תשתית של תודעה אקולוגית השוזרת את הזהות השבטית בתוך מרקם חיי העולם, ומעודדת הקשבה ורגישות לסביבה השלמה על כל היבטיה.

הקטן כשער לגדול

ואם כן, אני רואה בזהות המקומית השלמה לזהות הפלנטרית והאקולוגית ולא תחליף שלה. ואכן, לא פעם קל יותר להבין את הגדול דרך התנסותנו בקטן, וגם הקטן מקבל אז משנה תוקף מתוך זיקתו לגדול ממנו.

תודעה פלנטרית במיטבה מתחילה משייכות מקומית.

והרי קשה להבין מה זה אומר להיות חלק מאנושות גדולה בת עשרה מיליארד תושבים, אבל התנסות החיה בקהילה מקומית מסייעת לאדם לפרוץ את חומות בידודו, ומטפחת את כשרונו להרגיש חלק ממשהו גדול יותר. כך הוא גם לומד לתרום את חלקו בישות הפלנטרית באופן המושרש בהווייתו ולא כאידיאולוגיה הפכפכה.

מי שאכפת לו ממשפחתו וקהילתו, מי שהתנסה בקהילתיות בריאה, במערכת יחסים של נתינה וקבלה, אחריות ושיתוף פעולה בקנה מידה מקומי, גם נושא את הכלים המאפשרים לו להכליל ולמנף את חוויית השייכות, ולהחילה על העולם כולו. לפחות באופן פוטנציאלי.

משתמע, שאנו לא צריכים לבטל את הקהילתיות אלא רק לדייקה, אולי לפרשה מחדש באופן כזה שההתמסרות לשייכות המקומית תהיה גם בסיס לתודעה פלנטרית בריאה. במקום לזהות בזהות המקומית נסיגה פנימה המפנה גב מתגונן לעולם, אפשר ללמוד לראותה כשער לתודעה של עולם רחב, שבתוכו משובצת השייכות, וממנו יונק גם האדם. בניסוח אחר: עלינו להחזיק ביד אחת את הזהות האוניברסלית ולחבק ביד השנייה את הזהות המקומית.

אך מהי הזהות המקומית הזו, ומדוע שתקבל דווקא את הצביון של זהות שבטית?

ייתכן שמתוך הניסיון לברר את התשובה לשאלה הזו בדבר הזהות המקומית, נגלה שבעצם גם את הזהות האוניברסלית אנחנו עוד צריכים להבין. אולי גם היא אינה מבוררת די הצורך.

מדוע לא די במשפחה ובשייכות?

כל זה, בעודו נותן לנו נקודת מוצא עקרונית, אינו מאיר מספיק מה מהות השייכות המקומית הזו ובאיזה מובן היא חופפת לזהות שבטית⁴.

ככלות הכול, גם אם אנו מכירים בצורך במרחבי שייכות שבהם האדם יכול לגדול (מרחבים כמו משפחות או קהילות שבהם אנשים מקיימים אורח חיים משותף), הם לא חייבים להיות בעלי זהות שבטית מוגדרת: הנה כאן המשפחה הזו והזו, המתגוררת בכפר כזה וכזה, בחבל ארץ כזה וכזה, וכן הלאה. מדוע שאלה לא יהיו פשוט מחוזות בעולם, חלק מאנושות רחבה החולקת שפות רבות וזהויות אישיות רבות?

והשאלה מתחדדת נוכח העובדה שלאדם המודרני יש זהויות מרובות החוצות לאומים ומדינות. אנשים גם נודדים היום ביתר קלות ממדינה למדינה, ממקצוע למקצוע, ומתערבבים זה בזה ומתקשרים זה עם זה. אדם מסוים יכול להיות מתכנת העובד בחברה רב־לאומית, בצד היותו הורה, חבר במועדון אוהדים, שכן ובן קהילה, בן לדת מסוימת, ועוד זהויות רבות שלפעמים קושרות אותו לשכנו, אבל לפעמים הוא דווקא דומה הרבה יותר למישהו מן הצד השני של העולם.

ואם כן, מדוע לא יצא איש מביתו וכפרו לעת בוקר הישר לתוך העולם הגדול, ויראה עצמו כבן הפלנטה?

איזה צורך יש לו גם בזהות שבטית המגדירה "תחום ביניים" הקטן מהעולם אך גדול ממשפחה?

האם לא די שיהיה פשוט וישר בן העולם?

שייכות וזהות

הנה מה שאני רואה:

במשך מאות אלפי שנים, אולי מיליונים, היו לאנושות מאפיינים טיפוסיים. אנשים חיו בחבורות קטנות של כ-10-30 אנשים, אשר היו מאוגדות במסגרת שבט. השבט כלל מספר חבורות כאלו שהיו פרושות במרחב ומתכנסות באופן תקופתי, לאירועי חג, היכרות, מפעלים משותפים, ויצירת משפחות חדשות. ואף שלכל אדם הייתה חבורה שהיה שייך אליה באופן טיפוסי, יחידים גם נדדו באופן עצמאי בין החבורות לביקורים או התרעננות. עד היום זה עדיין מבנה טיפוסי של תרבויות ציידים־לקטים שנותרו ברחבי העולם⁵.

אני מתייחס לתרבויות הללו כאל "תאי הגזע" של האנושות, ורואה בחבורות את היחידה האורגנית האנושית הבסיסית. לא האדם היחיד אלא קולקטיב קטן שניהל אורח חיים משותף והיה משובץ בתוך שבט.

האדם נולד אפוא לתוך חיקה של השייכות, והיה חלק מגופה האורגני, אך מלבד הגוף הזה, הייתה לו גם זהות שבטית רחבה יותר. החבורה לא הייתה גוף מבודד ששכן ביער, היא קיימה יחסי גומלין הדוקים עם גוף רחב ממנה.

השייכות הייתה מידתה של החבורה, הזהות מידתו של השבט.

שניהם נדרשו לאדם.

הזהות השבטית וההזדקקות

אבל זה לא נגמר כאן:

כי לצד החבורות שרקמו יחד שבט אחד, היו גם שבטים אחרים, אשר לא פעם חלקו את אותו אזור מחיה וחבל ארץ, ונדרש ללמוד להבחין בין שבט לשבט. כל שבט טיפח אפוא את זהותו בהתייחס לשבטים האחרים. היו סממנים מובהקים ומהותיים שהיו קשורים לרוחו המיוחדת של השבט ואורח חייו (כמו למשל שניזונו בעיקר מדגים), וסממנים אחרים שכל מהותם הייתה לסמן את ההבדל ולאפשר באופן הזה לכמה שבטים שונים לדור בו־זמנית באותו חבל ארץ, כשכל אחד מהם מאכלס גומחה אקולוגית מעט שונה. ברבות השנים נשכח איזה סממן שייך למה וכל הסממנים נעשו פשוט לסימני הזהות השבטית. הבגדים, המנהגים, דיאלקט השפה, האוכל…

הנה שבט האדומים, הם נוהגים לצבוע את פניהם וגופם באדמה אדומה אותה הם מביאים מרחוק. והנה לידם שבט אחר המתאפיין בשיטות הדיג שלו. ואף על פי שבני שבט הדייגים משתמשים בקאנו כדי לדוג, הם עצמם לא בונים סירות, הם מקבלים אותן מידי האדומים. מדוע? אם מחייתם תלויה בדיג, האם לא יכלו ללמוד איך בונים קאנו? הם כמובן יכלו. אבל, הם מתעקשים שבניית קאנו איננה חלק מזהותם – בניית קאנו היא הזהות של האדומים.

ולא במקרה הם מתעקשים: ההזדקקות עוזרת ליחסי שכנות טובה. גם מצד התלות וגם מצד הנתינה היוצרת חיבור אכפתיות ותקשורת. זו חוכמה עמוקה, לפעמים נשכחת. היום דווקא מרבים לשבח את העצמאות הכלכלית (שלא נזדקק למתנות חינם), אבל ההזדקקות לאחרים והחלפת מתנות, הן ערך חשוב בעולם המבקש ליצור מארג של שלום בר־קיימא.

כל תא זקוק לסביבה שעל רקעה ובתוכה הוא מוגדר. האדם זקוק לשייכות של חבורתו, וחבורתו זקוקה לזהות השבטית, והשבט זקוק לשבטים האחרים, ושבטי האומה זקוקים לאנושות. בכל רמה התא אינו מתבדל כישות מבודדת. בנפרדותו הוא חלק ממשהו גדול יותר שעמו הוא מקיים תקשורת המעניקה לו את זהותו.

מבפנים זו שייכות, מבחוץ זהות.

הזהות הרב-ממדית

וזה גם לא נגמר כאן (ופה אנו חוזרים למורכבות):

החבורה הבסיסית (אותו גוף של אנשים החיים יחדיו באופן נוכח ורציף פחות או יותר כמו המשפחה המודרנית) היא אמנם חלק מן השבט המסוים עם הזהות המסוימת, אבל יש גם חתכי זהות אחרים.

כך למשל בן שבט מסאי, מלבד שייכותו למשפחתו, שייך גם לקלאן, לשכבת גיל (כל 7 שנים), לכפר, למשפחה מורחבת, וכמובן למגדר. באופן הזה מתקיימת רשת חברתית מורכבת. אם הוא הולך לכפר שכן הוא יישן שם אצל מישהו מאותה שכבת גיל ולא אצל משפחתו המורחבת⁶.

אפשר לתהות מדוע יש צורך בכל החלוקות המורכבות הללו. ובכן, זה אותו סיפור: הרשת החברתית מרובת החיתוכים, יוצרת את יחסי הגומלין העדינים בין מרכיבים שונים בחברה ועוזרת לשמור על שלמות המארג, גמישותו וקישוריותו. המורכבות תומכת ביציבות. היא עוזרת ליצור זהות רב־ממדית, המתקיימת בתוך מרחב משמעות עשיר ומקושר.

ואם כן, את המורכבות של הזהות לא המודרניות המציאה. זה היה חלק מן הקשר הטוב של האדם לסביבתו מאז ומתמיד.

תרגיל בקבוצה

יש תרגיל שאני נוהג לעשות עם קבוצות חדשות שאני מנחה. אני מזמין את כל מי שהוא הורה ללכת לצד אחד של החדר ומי שאינו הורה לעמוד בצד השני. אחר כך אני מזמין את האנשים להתבונן באנשים בקבוצתם ובאנשים מן הקבוצה השנייה, ועל מה שהם מרגישים. לא צריך הרבה כדי ליצור תחושת הזדהות – מי שהתייצב בצד ההורים מרגיש שותפות גורל המחברת אותו להורים אחרים, ומחוסרי הילדים מבינים פתאום מה מבדיל אותם מ"שבט ההורים". ככל שהדקות חולפות, אנשים מתמקמים בנוחות בקבוצותיהם והם מתחילים להבין כל מיני דברים על עצמם ועל "בני מינם", בניגוד ל"אחרים".

אלא שכעת אני טורף את הקלפים ושואל מי מן האנשים יתום מהוריו ומי לא. נוצרות קבוצות חדשות והזדהויות חדשות ואנשים מבינים דברים חשובים. שוב מתעוררת סוג של נאמנות קבוצתית, כל אחד לקבוצתו הוא. אחר כך עוברים לשאלה הבאה ולעוד שאלה ולעוד אחת – מי גדל במשפחה מרובת ילדים? מי גר בכפר? מי אוהב שוקולד? מי אמיד? וכן הלאה – ואף על פי שכל פעם מחדש אנשים חשים בגורליות מיקומם ומפתחים נאמנות חדשה, ככל שמצטברות השאלות והאנשים נודדים בין זהויותיהם השונות, מתעוררת תחושה של גמישות. הם לומדים להתייחס אחרת ל"הארת הזהות" שעולה בהם עם כל סיווג חדש של "אנחנו מול הם", והם מפתחים תחושת חופש מצד אחד, וקרבה לכולם מצד שני. כי אם יש משהו שנעשה ברור, הרי זה שכולנו כמהים לשייכות ושותפים בריבוי הזהויות.

הערה על ההתנגדות לזהות

פעמים רבות אנו דוחים את הזהות השבטית מכיוון שיש לנו בראש מודל של זהות פשוטה ואנו לא מוצאים את עצמנו בתוכה. יותר מזה, אנו מרגישים שהיא חונקת ולא בריאה. אבל אם אכן צורה כזו או אחרת של זהות שבטית נחוצה לנו, ועוד צריך להתעכב עלה שאלה האם ולאיזה צורך היא נחוצה, הרי שהיא נחוצה לנו במורכבותה.

יש לי עוד הרבה מה לומר על מהותה של זהות בריאה ועל המרכיבים של היחס הבריא בכלל לזהות – אפרוש אותם לאט לאט לאורך החיבור הזה – אבל בשלב ראשון כדאי לזכור שלפחות חלק מן ההתנגדות לזהות השבטית קשור לכך שאיננו מבינים אותה נכון, ובעיקר נוטים לראותה באופן חד־ממדי.

לכן חשוב להדגיש כל פעם מחדש – המורכבות של הזהות איננה רק תופעת לוואי מצערת הקשורה לעולם המבולבל שבו אנו חיים – היא חלק מהגדרת בריאותה, והייתה שם מלכתחילה.

משל הגוף התלת ממדי

אמרתי למעלה שהרבה ממלחמות העולם קשורות לשאלת הזהות – לא מכיוון שאנשים נאחזים בזהותם הברורה וזו מתסיסה אותם כנגד זהויות אחרות, אלא דווקא מכיוון שהיא אינה מבוררת להם, והם אינם מכירים את היחס הבריא אליה.

למה הדבר דומה? לגופים תלת־ממדים המוצבים בחלל, ולצל שהם מטילים על המישור מתחתיהם. במרחב התלת־ממדי לכל גוף יש את מקומו המכובד שאינו סותר את מקומם של האחרים, אבל במישור הדו־ממדי, נראה שהזהויות השונות מטילות צל זו על זו, דורסות זו את זו, וסותרות זו את זו. מי שנשאר בקומה השטוחה, צפוי לחזור ולהילחם על זהותו כדי להפריד את צילו מזה של זולתו, אבל מי שמרים את מבטו למעלה ורואה את הגופים ברב־ממדיותם, כבר אין לו צורך בזה.

על כן אמרתי: תפיסת המורכבות – היציאה אל המרחב התלת־ממדי ותפיסת הזהות כעניין רב־ממדי – היא חלק בלתי נפרד מבריאותה של הזהות. עלינו ללמוד "לנפח" מחדש את מבטנו ולהתרגל לראות עומק.

מכלילה ומייחדת

לכל אדם יש זהויות רבות המגדירות מי הוא, וכל זהות כזו, במובן מסוים, היא גם ההגדרה של ציבור מסוים המחזיק את סיפור זהותו עבורו, מכלילה ומייחדת בו־זמנית.

בתור הורה, למשל, הוא שייך ל"עם ההורים" שיש לו סיפור מכונן וקהילת פרקסיס המגדירים מה משותף לו ולכלל ההורים (ואולי מייחדים קהילת הורים מסוימת או סגנון הורות מסוים). הסיפור הזה גם ממקם אותו באופן מסוים בתוך מרחב ההורות ונותן לו כתובת: בתוך מרחב המשמעות ההורית הוא "מעין הורה שכזה".

על כן אני אומר "מכלילה ומייחדת".

שני קטבי הזהות

בדרך כלל אנו חושבים על זהות במונחים מאוד אינדיבידואליים: לכל אדם זהות ייחודית משלו המבחינה אותו מזולתו – זו הכתובת הייחודית של מי שהוא. ובכל זאת, בלי לכפור בייחודיות של האדם, מה שנקרא זהות מקורו בכלל.

להגיד שאני הורה, או גבר, או פילוסוף, או יהודי, או אוהד קבוצת כדורגל, או כל הגדרת זהותית אחרת, פירושו להגיד גם שאני שייך ל"עם" הזה והזה (לעם של הגברים, של הפילוסופים, של היהודים…). ומה שמבלבל קשור לכך שאנו רגילים לחשוב על זהות שבטית במונחים סימביוטיים ומכלילים בלבד (כולנו לובשים את אותה חולצה צהובה) ושוכחים שיש לה גם צד מייחד.

הצד המייחד הוא גם הצד שאנו נתקעים בו במחשבה המודרנית, מנסים להפרידו מן הקוטב האחר ולראות בו לבדו את הגדרת זהותנו. בפועל, הצד המייחד שאנו נאחזים בו בהגדרת זהותנו האינדיבידואלית, קשור לבלי הפרד בצד המכליל של השבטיות ונעשה על רקעה.

הזדהות והתבדלות

העובדה שהסיפור מוחזק על ידי ציבור מאפשרת לאדם גם לצאת ולבוא מן ה"עם" הזה ובמובן מסוים גם לא להזדהות עמו – להרגיש שייך ולא שייך בו־זמנית. אני יהודי השייך לעם היהודים, אבל גם תמיד חורג בייחודיותי ובזהויותיי האחרות. ואני חושב שהחופש הזה לצאת ולבוא הוא מהותי להגדרה של זהות בריאה, כמו גם היחס הכפול של הזדהות עם הקבוצה מצד אחד והתבדלות ממנה מצד שני.

גם זה אפוא חלק מהזהות המורכבת: אני לא שייך רק ל"עם" הזה (אני שייך גם לעמים אחרים, וגם לא שייך לאף עם), וגם ה"עם" הזה עצמו מוגדר בתוך שדה שיש בו הרבה חיתוכי זהות נוספים, ונמצא בזיקה למשהו גדול ממנו.

בחיתוכים בין ה"עמים" השונים שאליהם האדם שייך נוצרת הזהות הרב־ממדית, שהיא גם התנאי והרקע לזהויות ה"פשוטות" המקננות בה. ואם העולם היה מתחלק רק לקבוצות כדורגל, ספק אם היו זהויות כלשהן. רק מתוך המרחב הרב־ממדי הזה של זהותי המורכבת אני יכול להשקיף גם על הזהות הפשוטה ולהגיד על עצמי שאני אוהד מכבי, ולהעמיד פנים, לעתים, כאילו אין שום דבר אחר.

האני כסוד החורג מסביבתו החברתית

מתוך הבנה זו גם נגזר שאדם אף פעם לא שייך במלואו לשבטו.

יש איזו מחשבה רומנטית הגורמת לאנשים להאמין בגן עדן של שייכות, שביחס אליו הם נוטים לראות את עצמם כחריגים: כולם שייכים ורק הם לא. בפועל אין אדם שאינו מסויג בדרגה זו או אחרת ממרחב שייכותו, גם אם הסתייגות זו לא מודעת לו, וגם אם אין איש חושד באי־שייכותו.

ההסתייגות הזו היא טבעית וראויה. הייתי אומר, זו הדרך הבריאה להיות שייך. האני האישי תמיד נושא סוד החורג מן המסגרת הקבוצתית. זה חיוני ליחיד אבל גם, כפי שנראה בהמשך, חיוני לקבוצה.

יסוד ה"אנו מול הם"

הנה כי כן, אותו "אנו מול הם" המאפיין לא פעם את התודעה השבטית, אינו רק הבדלה שאנו מקיימים מול אנשים מחוץ לקבוצה – הוא מתחיל ב"אני מול אתם" בתוך הקבוצה, ולפחות חלק מטבעו הטעון ניתן להבנה עמוקה יותר על רקע המתח הפנימי הזה.

היום ההסתייגות מן הקבוצתיות מוכרת וברורה. אנו מזהים אותה בכל מקום, ונוטים לייחס אותה לשייכות הפצועה שבה גדלנו – כל אותם מרחבים קבוצתיים שנפגענו בהם, ואשר בעקבות התנסויות אלו אנו מסתכלים בחשדנות על כל קבוצה. אבל אני חושב שכך היה גם פעם, כשאנשים היו מותכים באופן הרבה יותר שלם בתוך חבורתם. גם פעם אנשים יצאו להתאוורר ולרגעים חשו זרים במשפחותיהם.

אבל פעם זו לא הייתה בעיה, זה היה חלק מובן מן השייכות שאִפשר לאנשים ללכת ולבוא – כולם הכירו בצורך להתאוורר. ואילו היום, על רקע השייכות הפצועה, ההסתייגות הזו נתפסת כקלקול שצריך לתקנו – זהות פצועה, אולי התחלה של בגידה אם לא בגידה ממש.

הזהות כשבטיות

כדאי להתעכב על הקשר ההדוק שאני רואה בין זהות לשבטיות. לכאורה זו רק דרך ניסוח: במקום להגיד "אני הורה" אפשר לומר "אני שייך לעם (או לשבט) ההורות". ואיזה יתרון יש לניסוח האחרון על פני הראשון?

אלא שזו לא רק דרך מטפורית לדבר על תכונות וקטגוריות (כמו להגיד על תפוח שהוא אדום ועגול). העובדה שיש עוד אנשים "כאלה" איננה עובדה מקרית, אלא משפיעה על עצם מהותה של אותה "תכונה". אדם אינו הורה סתם כך, כהגדרה פורמאלית הנובעת מכך שנולד לו ילד, הוא הורה כחלק מתרבות מסוימת של הורות. ומה שעושים ולא עושים ההורים האחרים, בין אם הוא מודע לכך ובין אם לא – משפיע עליו.

עד כמה הציבור הזה אכן מלוכד ובמובן זה מוכר כ"עם" זו כבר שאלה אחרת (ויש יגידו אולי שזו השאלה העיקרית), אבל בהתייחס לציבורים מסוימים בוודאי ברור שמדובר ב"עם" ושלפיכך הזהות קשורה בשבטיות. אולי לא נמהר להגיד שיש "עם של ג'ינג'ים" כחלופה לאמירה "הוא ג'ינג'י" (אם כי בנסיבות מסוימות גם זה אפשרי – שמעתי פעם על כינוס של ג'ינג'ים מכל רחבי אירופה), אבל לא נהסס להגיד זאת על העם הצרפתי. ובשלב זה אני רוצה להתעקש על כך שאין הבדל עקרוני בין סוגי ה"עמים" השונים. האדם שייך לעמים רבים כשם שהוא מרובה זהויות, וכל עם כבודו במקומו מונח. אם יש שאלה לגבי המהות של "עם הג'ינג'ים" – האם הוא רק רעיון בראשם האדום או איזו ישות ממשית – הנה אפשר לתהות באותו אופן גם לגבי העם הצרפתי.

ראיון

דמיינו אדם המוזמן לראיון לצורך עניין מסוים, והוא מציג את עצמו בפני ועדה המונה שלושה אנשים המבקשים לדעת מי הוא.

הוא מספר על עצמו כל מיני דברים אשר נראים רלוונטיים לעניין – שהוא ישר, ואוהב סדר, ויש לו כישרון במתמטיקה, וכבר שנים רבות הוא מתרגל טאיצ'י ואוהב שירה. לו היה זה מראיין אחד ולא שלושה, או שלושה אחרים או ראיון לצורך אחר, הוא היה מספר על עצמו דברים אחרים. לא כי הוא משקר עכשיו, אלא כי מלכתחילה הוא מרובה זהויות, ואלה הקשרים שונים ופרספקטיבות שונות שמהן הוא משקיף על עצמו.

והנה, לצורך התרגיל, במקום לשאול אותו מי הוא, הם שואלים – "לאיזה שבט אתה שייך?". זו מטפורה, ברור לכולם שלא מדובר בשבט ממשי.

האם זה משנה את האופן שבו הוא מציג את עצמו?

גם לפני כן, בינם לבין עצמם, הם ניסו לפענח איזה סוג של אדם הוא. הם הרי לא מכירים אותו באופן אישי, והם משווים אותו בדמיונם לטיפוסים שונים שהם כן מכירים. ובכן, האם הניסוח משנה?

אף על פי שהוא נותן תשובה דומה מבחינת התוכן, בכל זאת האווירה שונה. כשהוא אומר כעת שהוא שייך לשבט האנשים הישרים ומדבר על עצמו בלשון אנחנו, יש לדיבורו טעם אחר, יציב ומחויב יותר. הוא מרגיש מוגן, הוא אינו איזה ארחי פרחי בן בלי בית, יש קהילה שלמה שעומדת מאחוריו. וגם עבורם, שמראיינים אותו יש להצגתו טעם אחר. בין היתר מכיוון שכאשר הוא אומר על עצמו שהוא שייך לעם האנשים הישרים, מייד מצטרפות לזה תכונות נלוות שכביכול אוגדות את אנשי השבט הזה סביב תכונת היושר.

האם זה השבט היחיד שהוא שייך אליו?

הוא מגלה שהוא היה יכול להציג את עצמו גם אחרת – למשל, שהוא שייך לשבט ההרפתקנים. וכשהוא חושב להציג את עצמו כך, פתאום כל צורת ההסתכלות שלו על עצמו משתנה. ולאיזה שבט הוא שייך יותר, לישרים או להרפתקנים? אמנם בני שבט ההרפתקנים יכולים להיות גם ישרים (ולהפך), ובכל זאת, הדגש הוא אחר.

בגד הזהות

דומה שלזהות (בשונה מן השייכות) נדרש ה"בחוץ" שייתן טעם לבגד שעמו יוצאים החוצה. כמו הקרום שעוטה על עצמה טיפת מים במגעה עם האוויר ומלכד את הטיפה פנימה, כך הזהות מתגבשת על רקע סביבה חיצונית השונה ממנה. ואכן, אלמלא היה ה"חוץ" לא היינו טורחים לעטות על עצמנו בגד (של זהות ובכלל).

אפילו מי שמזהים את עצמם כבעלי תודעה פלנטרית ומתנגדים לזהות שבטית, עשויים לראות את עצמם כחלק משבט של בעלי תודעה פלנטרית, כנגד האחרים שהם לא…

הוא שאמרתי, הזהות תמיד מכלילה ומייחדת. גם בקוטבה המייחד, שאותו אנו מכירים מאוד בתרבות המודרנית ("אני אדם רגיש במיוחד") היא רומזת לקצה האחר שלה ("אני שייך לשבט הרגישים").

שייכות מבפנים זהות מבחוץ

בחיי היומיום האדם אינו מזהה את משפחתו או חבורתו כבעלת צבע מסוים. להפך, הוא מזהה כל בן משפחה בשונותו, מכיר אותו באופן אישי, ומתנהל בתוך המבנה המורכב של המשפחה והדינמיקה הענפה של הנפשות הפועלות בה, מבלי להכיר בצבע המשותף המאחד את כולם. זהו עולמו השקוף.

אולם, אם יבוא מבקר מבחוץ או אם הוא עצמו יצא אל העולם – כלומר, אם מבטו יופנה החוצה ודרך החוץ הזה בחזרה פנימה – כי אז הוא יבחין פתאום עד כמה משפחתו (או חברותו) היא מסוימת, ועד כמה הוא, בתור חבר במשפחה הזו, צבוע בצבעיה. מה שהיה שקוף מבפנים, יקבל את צבעו המיוחד מבחוץ. כעת, כשהוא יציין בגאווה שהוא בן למשפחה כזו וכזו (ובהמשך, בן לשבט כזה או אחר), הוא לא יצביע על השייכות – הוא יצביע על הזהות.

ואם כן, ניתן לומר ששייכות היא מבפנים, וזהות מבחוץ.

הזהות השבטית במגמה של אוניברסליות

הילד הגדל בחיק משפחתו מקבל את חוקי שבטו כסדרו של העולם. בשבילו זה מה שזה אומר להיות אדם. מבלי לתת את דעתו על כך, הוא חושב שכאלה הם כל בני האדם, וכשיגדל הוא עשוי לומר משהו בסגנון "הוא נוצרי טוב" כדרך לומר "הוא אדם טוב".

הפניית המבט הזו החוצה, מהעיסוק בחבורה אל השבט הרחב ממנה, הופכת למגמה כללית, ובאופן פרדוקסלי, בהרחבת המבט הזה כבר טמונים זרעי האוניברסליות. השבט אמנם אינו העולם הגדול, אבל כשבן החבורה יוצא לנדוד לחבורות אחרות, ומתחיל במגמה של יציאה אל העולם, מבטו מתרחב.

בה בעת שהוא מתחיל לזהות את צבעה המיוחד של משפחתו (בעזיבתו הזמנית), הוא נפתח אל המרחב (מתוך ההישענות עליה), ויכול כעת לאמץ זהות רחבה יותר כדוגמת הדתות הגדולות.

וכך, בו זמנית הזהות "נוצרי" היא זהות המתגדרת פנימה מפני שאר העולם, אבל גם ההתרחבות החוצה כביטוי לאוניברסליזם המבקש להחיל את תוקפו על כל העולם.

החבורה ללא בגד הזהות

אני מנסה לצייר בדמיוני איך הייתה יכולה להיראות חבורת האנשים הקדמונית (עליה אמרתי שהיא תא הגזע של האנושות) ללא השבט. כלומר, ללא הזיקה לזהות רחבה יותר, ללא המפגשים התקופתיים, ללא האפשרות לנדוד מחבורה לחבורה, להחליף מתנות ומידע, בני זוג וחיידקים. חבורה שהיא לבדה, חיה ישירות בסביבתה הטבעית, ביער בסוואנה או במדבר – היא והעולם. ומה שעולה לי מהדמיון הזה הוא עד כמה ערומה ותלושה היא החבורה הזו.

כן, הם מכירים את סביבתם הטבעית, ומומחים בשרידה, יודעים איך לפרנס את עצמם, לעזור זה לזה ולחוש חלק ממשפחה אחת – השייכות יכולה להתקיים – אבל בהיעדר הזיקה לממד אנושי רחב מהם, הם אינם יודעים מי הם. אין לאן לצאת ולפיכך אין גם לאן להיכנס. באיזו שפה הם בכלל מדברים?

אני חושד שהחבורה הזו שאני מנסה לצייר בדמיון, אם בכלל הייתה קיימת אי פעם, הייתה טרום-אנושית. כדי להיות בן אדם, השייכות הכרחית, אבל גם הבגד של הזהות השבטית.

החבורה היא היחידה הבסיסית של השייכות, אבל היא לא יכולה להיות היחידה הבסיסית של הזהות. אמנם תאורטית היא יכולה לשרוד לאורך זמן – אנשים מתים ואחרים נולדים והחבורה ממשיכה – אבל בפועל היא תתקשה להתקיים ללא הזהות (ללא השבט הגדול מן החבורה).

ואם כן, בנוקטי במושג זהות שבטית, אני בו־זמנית מכוון לסוג של התייחסות מכלילה (כאומר שכל זהות היא בעצם זהות חברתית), אבל גם רומז לשבט הקדמוני, שהיה עובדה קונקרטית ומבנה מהותי של ההתארגנות האנושית: החבורות (שייכות) מצד אחד, והשבטים שבהן קיננו החבורות (הזהות) מצד שני.

אין לי ספק בכך שאנו זקוקים לשייכות – הצורך הזה מופנם במערכת העצבים שלנו והרבתי לכתוב עליו במקומות אחרים – אבל האם אנו עדיין זקוקים לזהות השבטית?

התודעה השבטית והשבטיות ממש

והנה הבחנה נוספת שעשויה לעזור לנו: ההבדל בין תודעה שבטית לבין שבט ממש.

תודעה שבטית יכולה להתקיים גם ללא שבט בפועל: אדם יכול להמציא את העם שלו (ואולי תמיד אנשים גם ממציאים את עמם, עוד נדבר על כך), ולהרגיש נתמך על ידו. במובן הזה אפשר להתייחס לתודעה השבטית כסוג של מניפולציה פנימית העוזרת לאדם לארגן את יחסו אל המציאות (כמו למשל האמצעים שאנשים נוקטים כדי לזכור רשימת מילים על ידי זה שהם מחברים כל מילה לפריט בחדר או מספרים סיפור הקושר את המילים וכן הלאה). כלומר, המחשבה של האדם שהוא חלק משבט יוצרת מסגרת נפשית שמקלה עליו לפעול במציאות, ונותנת מובן ומשמעות לזהותו הייחודית בתוכה.

ברקע הדברים יש לומר שפעם, במציאות הקדמונית, התודעה השבטית הייתה חלק מתהליך הפנמה של השבט שהיה קיים בפועל. כשם שהתינוק לומד להפנים את דמות אימו, והפנמה זו גם מאפשרת לו להיפרד ממנה (היא ממשיכה להתקיים בדמיונו ולהיות חלק ממנו גם כשהיא הולך לזמן מה) – כך גם האדם שהפנים את שבטו נושא אותו בתוכו כשהוא פסע לבד ביער.

היום, כשאנו מנסים להבין מהי שבטיות בריאה, אפשר שנדרש לתהליך ההפוך – החצנה של תודעה שבטית בריאה (כל כמה שאנו מבינים אותה) לכדי מציאות חיה המכוננת שבט בפועל.

עם סודי שאיש לא שמע עליו

גם אם ניתן לראות בתודעה השבטית "רק" מניפולציה פנימית – דמיון ותו לא – למניפולציה הזו יש השלכות "אנרגטיות" על האופן שבו האדם פוגש את העולם וממילא גם על המציאות המתגלה לו.

אדם יכול להמציא לעצמו עם סודי שאיש לא שמע עליו, ולפעמים די בדמיון הזה כדי לגבות את תחושת התודעה השבטית ויתרונותיה. הוא חש כבן לאותו עם ונוהג על פי "מסורתו העתיקה" וזה מעניק איכות של רוחב הקפה לחייו. אפשר שהוא חושב על עם החי בכוכב רחוק, או דווקא על העם הקרוב שכולם מתייחסים אליו, אך הוא מפרש אותו באופן ייחודי ובמובן הזה הוא "עם סודי" (העם הסודי שלו). וזה יכול להיות גם העם של מי שגלה מארצו, והוא ממשיך לשאת אותו עמו גם בגלותו.

אפשר לתהות: איך תודעה שהיא שקר ואשליה (שהרי אינה מתייחסת לעם/שבט ממשי) יכולה לברך? ובכן, האמת היא שבצורה זו או אחרת היא דווקא מתייחסת לעניין ממשי. גם אם העם הספציפי הזה אולי מדומיין, הוא מחבר את האדם לעולם באופן שיש בו אמת.

על הצורך בשבט ממשי

אבל גם אם אנו רואים את יתרונותיה של התודעה השבטית, קיומו של שבט בפועל, כמובן, אינו עניין שולי.

וכך אני מסכם:

התודעה השבטית מברכת, והשייכות מברכת, ולבסוף גם קיומו של שבט בפועל מברך.

בין היתר משום שהשבט הממשי מצליב בין השייכות לתודעה ומחזק את שתיהן: כאשר יש שבט ממשי, התודעה השבטית נתמכת על ידי השייכות, והשייכות נתמכת על ידי התודעה השבטית.

קהילתיות עוסקת באורח חיים משותף (שייכות); שבטיות עוסקת במרחב האנושי הרחב מן הקהילתיות ומקנה לה את זהותה; ותודעה שבטית עוסקת בתודעה של היחיד המתגלמת ביחסו לעולם. כל אחד ממושגים אלה יכול לעמוד לעצמו, אבל במקור הם היו חלק משלם אחד, ויש יתרון מובן לכך שהם מתאספים חזרה להיות שלם אחד.

שאלת התודעה השבטית

אחרי מה שנאמר על חשיבותו של השבט הממשי, אני רוצה לחזור אל התודעה השבטית, שכאמור יכולה (במידה מסוימת) להתקיים גם ללא שבט, ולשאול שוב: מדוע ובאיזה אופן היא חשובה?

בשאלתי אני מקפל שתי שאלות: מצד אחד, מדוע חשוב שהאדם בזהותו את עצמו לא יסתפק בתכונות המייחדות אותו ויחפש משהו גדול יותר מן ה"אני" שלו, ומצד שני, מדוע לא די בתודעה פלנטרית המציבה אותו כאדם בעולם, ונדרש לו משהו קטן יותר – תווך ביניים שבו הוא מזהה את עצמו כבן לשבט מסוים?

אני מציב זאת כשאלה פתוחה, נושא לחקירה ובירור: אם אכן נחוצה תודעה שבטית – מדוע היא נחוצה? ואולי יתברר שהיא לא באמת נחוצה או לא נחוצה תמיד או לא נחוצה לכולם. ואולי אם נבין מדוע היא נחוצה נבין גם באיזה אופן היא נחוצה ובריאה (ובאיזה אופן לא), ומה הוא אותו יחס בריא למציאות המגולם בתוך התודעה השבטית.

מתוך כך גם נקבל את המפתח להבין את השבטיות בפועל, זו שהייתה מלכתחילה מקור התודעה השבטית, ואולי, עדיין נחוצה.

המוטיבציה והחיבור

אני מחבר אפוא בין זהות לשבט/עם. זה חיבור חדש עבורי, המאפיין את מחשבתי בחודשים האחרונים. הוא לא קשור רק לשיקולים פילוסופיים. בבלבולי מצאתי את עצמי מפורק בין זהויותיי השונות, אבל גם לרגעים מוצא מנוחה ועומק באיזו הגדרה כללית ובלתי מבוררת, שהייתה קשורה למה שאפשר לקרוא לו "תחושת עם".

יכולתי לראות אפוא את הברכה שיש בזהות השבטית – חוויתי זאת באופן ישיר – אבל גם את הקלקולים והאשליות הקשורות בזהות הזו, ונעשה לי דחוף להבחין בין הטוב לרע, ולהבין מה הוא היחס הבריא ומהי בכלל מקומה של זהות שבטית. מה שהגעתי אליו אמנם לא פתר את שאלת הזהות המסוימת שלי, אבל עצם העיסוק בשאלה, והאינטואיציות הראשונות, הביאו עמם ברכה…

בדומה לתיאור שתיארתי למעלה את החבורה הערומה, כך גם אני נטיתי לחוות את משפחתי כאי מבודד של שייכות המתקיים בזכות קשריו הפנימיים ללא משהו מבחוץ המגן עליו ומעניק לו משמעות בת קיימא. אבל כעת נעשה איזה סדר, בלי שהבנתי את טיבו. מתוך הסדר הזה גם הרגשתי שההכלה שלי גדלה ושאני יכול להתמסר ביתר קלות לפרטים הקטנים ולהעניק להם משמעות. חשתי במכל הזה שבתוכו שום דבר כבר לא הולך לאיבוד, וכל דבר מוצא את מקומו ומצטרף למה שכבר יש שם, ומוסיף לברכתו.

במקביל יכולתי לראות שאדם שאינו יודע מי הוא עומד למבחן בפני כל אדם שהוא פוגש, שהרי כל אדם מולו כמו משקף לו את העובדה שהוא אינו יודע מי הוא, ובזה מאיים עליו ומזמין מלחמת זהויות. לעומתו, מי שזהותו השבטית ברורה, יכול לנוע בנחת בדרכי העולם, בלי להרגיש מאוים ומטולטל מכל דעה חדשה שהוא פוגש. אני זה אני ואתה זה אתה. זה עוזר לו לשמור על עמוד שדרה מוסרי ולהתעקש על מה שחשוב לו בלי לרמוס אחרים. ואת האמונה הזו – הידיעה שיש ערך וחשיבות בעולם – הוא חולק עם שכנו גם אם דעתו שונה.

על כך כתב פעם א. ד. גורדון:

"שני בעלי דעה יותר שהם עצמיים, יותר רחוקים הם אמנם זה מזה בדעות, אבל באותה המידה יותר קרובים זה לזה ברוח, בנפש, יותר קרובים להבנה הדדית, לכבוד ולחברה הדדיים, הן שניהם משקיפים על דבר אחד, חיים דבר אחד, אותם החיים האנושיים הקוסמיים, רק מצדדים שונים, ומשלימים זה את זה, במסרם איש לרעהו מה שכל אחד רואה וחי מצדו, שניהם שואפים לנקודה אחת…"⁷

הערה על מוטיבציה של מהגר

אמנם בהביטי במראה יכולתי גם לחשוד שהברכה שחוויתי סביב "תחושת העם" באה דווקא על רקע תחושת אי־שייכות האופיינית למהגרים, ומן הבחינה הזאת, אולי אני כמהגר (גם אם זה קרה בגיל צעיר) הנני מקרה פרטי ולא מייצג. אני נוטה לחשוב שדווקא להפך: סיפור ההגירה רק משקף תחושת אי־שייכות שרבים אחרים מרגישים בלי שיהיה להם התירוץ הזה כדי להצדיק את תלישותם.

תמיד ראיתי את הברכה שיש בקהילות דתיות מצד הקהילתיות והזהות הברורה יחסית שלהן. אבל אף פעם לא הרגשתי שאני יכול להתכנס לאחת מהן בלי לעשות שקר בנפשי – מה שהן מאמינות בו אינו מה שאני מאמין בו – ואילו הפעם, לראשונה, יכולתי לראות את האפשרות שגם לי יהיה עם משלי. אמנם עוד לא ידעתי מה הוא, אבל יכולתי לחוש אותו רוחש כתקווה ורצון להיוולד, ובאופן מוזר גם היה לו הדהוד של דבר מה עתיק.

הפילוסופיה של המורכבות

אני פילוסוף ותפקידי הוא לא לקבל כמובן מאיליו קטגוריות של מחשבה ותפיסות עולם שאחרים מתייחסים אליהן כפשוטן. אנו חיים במציאות מורכבת – אם רוצים, מורכבת לאינסוף – אבל איני סבור שצריך ללכת כל הדרך לאינסוף. בין הרמה הגסה המתכנסת לדוגמטיות נוקשה, לבין התפוררות חסרת אונים מול מציאות שהיא כה מורכבת עד שמאבדים את האמונה באפשרות להבינה, קיימת רמת ביניים פורייה. ברמה זו אנו מבינים מספיק חלקים כדי להרכיב תמונה קוהרנטית ולתמוך בתנועה בתוך המציאות.

לאורך השנים עסקתי בשייכות ולמדתי את עולם מושגיה. אני מתמצא פחות בזהות, ונדרשתי להמציא כלים חדשים, וללמוד את השפה וההבחנות המתאימות לחקירתה והבנתה. לעתים חייבים ללכת לאיבוד כדי להכיר את הנוף ואת השבילים הרבים שהוא מציע. מי שרק הולך בשבילים המוכרים יחמיץ את כל אותן פניות ודרכים צדדיות, שבמקרים מסוימים, דווקא בהן נמצאת התשובה לחיפושו.

אני יורד לפרטים ומתעקש על הבחנות ברזולוציה גבוהה, כי אני רואה שהדבר נחוץ כדי לטפח זהות בריאה. אין זה "ספורט פילוסופי" המדקדק בפרטים וטובע באינסוף. יש מידה של מורכבות שיאה לאדם ומתאימה לתפקודו בעולם בעת הזו. בלעדיה אנו נידונים לרמוס ברגל גסה את טבענו כיחידים וכחברה.

הדרך היא חלק מהתשובה

עם הזמן אני מגלה יותר ויותר שעצם מסע הבירור, כשנעתרים לו, הוא חלק מן התשובה. לא רק המסקנות חשובות, אלא גם האופן שהגענו אליהן. מותר לשאול ולא לדעת, מותר להתעניין ולחפש, ולהתרווח בחיק תשובה ההולכת ומבשילה לאטה. זה חלק מן האופן שבו יוצרים זהות בריאה.

שאלת הזהות השבטית, במיוחד בעת מלחמה, היא שאלה נפיצה שאינה מעודדת התרווחות. כשהתותחים רועמים המוזות שותקות, ומשהו באקלים המחשבתי והרגשי נעשה דחוס וסוגר על אנשים ויוצר הרבה ביקורת עצמית ודיכוי הדדי. יש דברים שאסור להגיד, שאסור אפילו לחשוב, וכל אחד צריך להתיישר לפי קו מפלגתי כשלהו. מה שהוא חש בעצם זה את כוחו של ההיפנוט, את משטר הרעיונות. כנגד ההיפנוט הזה קשה מאוד לעמוד בתור אדם בודד, אבל גם לא יועיל להיות חלק משבט אם הוא כולו מהופנט…

במצב הזה אנשים מאבדים את היכולת להקשיב לעצמם ולהשמיע את קולם הייחודי. הם נשאבים למאבקי דעות מקוטבים המצמיתים את הקולות העדינים והמגוונים שחיוניים לשגשוגה של האנושות.

דווקא בימים כאלה חשוב להמשיך לחתור לחופש ההרגשה והמחשבה, ולהכליל באומץ את כל הקולות מתוך האחריות לדיאלוג פנימי וחיצוני.

הבלבול, הצרכים הפסיכולוגיים, השייכות הפצועה, הניצול הציני, הצורך של אנשים מסוימים להתחזק על חשבון אחרים – כל אלה מזמינים אותנו לעשות סדר ולכבד את המורכבות. בעת הזו, מה שאנו זקוקים לו איננו עוד ביקורת עצמית, אלא דווקא חיוביות עקרונית, רדיקלית.

ומכיוון שיש ברכה בעצם הבירור, אין מה למהר להגיע לסופו, אף שמבחינה אחרת נחוץ כבר לדעת, כדי שהבלבולים בעניין הזה לא ימשיכו להחריב את העולם.

אני מזמין אפוא את הסבלנות, ההכלה וההקפה הרחבה והאוהדת לעולם המורכב שבו אנו חיים. אמנם חשוב להאיר את הבלבולים, אבל גם אחרי שאלה יתבררו תהיה דרך ללכת. ההבדל יהיה בכך שהדרך תהיה פחות הישרדותית ויותר ידידותית. אולי נוכל לכוון לעתיד זה כאילו הוא כבר כאן, ולהסכים להסתובב בעולם בניחותא, כבני מלכים החוקרים את ארצם.

הערות שוליים

1. טענה זו דורשת ביסוס. והרי על פי תפיסה אחרת רוב המלחמות הן מלחמות על משאבים (מים, מזון, אדמה, מחצבים, ידע, אנשים…) והזהות לכל היותר היא תירוץ המגבה אידאולוגית את המאבק הזה. אני מקווה שאמירה זו תתבהר בהמשך, ולעת עתה אציין שעל פי רוב אנשים לא נלחמים כיחידים, הם נלחמים עִם ועבור אנשים אחרים אותם הם מזהים כבני עמם, ולא פעם ה"משאבים" הם רק תירוץ (הם היו מסתדרים גם עם פחות מים). זו הזהות שחשובה להם (הכבוד, למשל), ומלחמותיהם עוקבות אחרי ההיגיון של "אנחנו מול הם". ועם זאת, כאמור, זה נכון לגבי רוב המלחמות, אבל לא כל המלחמות. צריך להשאיר מקום בהבנתנו גם למלחמות אחרות.↩︎

2. ואפילו אם מדובר בשריד של מבנה נפש עתיק שאינו רלוונטי לעולמנו – התעלמות כנראה לא תעזור. כדאי שניקח אותו בחשבון, ננסה להבינו, ונמצא את מקומו הבריא במכלול.↩︎

3. (White, 2014)↩︎

4. בשלב זה אני משתמש לחילופין במילים שבט, עם, עדה, קהילה, אומה וכן הלאה, ללא הבחנה ביניהם, כציון לכל ציבור מלוכד ובלי קשר לגודלו.↩︎

5. (Graber, ואחרים, 2021)↩︎

6. אצל אתי דיין "אחת משלהן".↩︎

7. "הלכות דעות ומלחמת דעות" (1951)↩︎