מחבר: dan las

עוד כמה מילים על רשת האמון

בדרך כלל, פרטיות נתפסת כחופפת לאנונימיות, וטכנולוגיות יותר ויותר מתוחכמות נוצרות על מנת להגן על הפרטיות ולהבטיח אנונימיות. מה שמאפשר תופעות כמו מגיב אנונימי המסתתר מאחורי דמות האווטאר שלו ומגיב באלימות, או מצב שבו אדם מאבד את הקוד לארנק הדיגיטלי שלו, וכל מיליוני הדולרים שהיו בו אובדים.

אלה התוצאות של תרבות של ניכור וזרות, המבקשת להחליף את הביטחון של יחסי אנוש בטכנולוגית הצפנה אנונימית, שלא ברור אם תצליח להחזיק מעמד בעולם של מחשבים קוונטים.

אני מציע פתרון בכיוון ההפוך, פתרון שבדור טכנולוגי נשמע לא-אינטואיטיבי בחוסר יעילותו לכאורה:

לחזור לרשת הכרות אישית.

הרעיון של רשת אמון הוא להתבסס על רשת הכרות ממשית פיזית. כאן הפרטיות לא נשמרת על ידי אנונימיות, אלא דווקא על ידי אנשים המכירים זה את זה, ויכולים להעיד זה על זה, ובו בזמן להיות ה"חומה" המגנה על פרטיותו של כל אדם. הביטחון לא מושג על ידי אמצעים טכנולוגיים, אלא קודם כל על ידי שייכות ממשית וקונקרטית לקבוצת אנשים.

הטכנולוגיה הרשתית דיגיטלית במקרה הזה עוקבת אחר הקשר הממשי, ומהווה אמצעי טכני לתמוך בו. עוצמת הקשר הולכת ודועכת ככל שלא נפגשים, ומתעצמת ככל שנפגשים יותר, והדבר בא לידי ביטוי בתוכנה (ידידנו יונתן נתן, פיתח רעיון לאמצעי טכנולוגי כזה).

מה שחשוב אינו הטכנולוגיה אלא ההכרות הממשית והאופן שבו היא בנויה.

בדרך כלל כשאנו מדברים על הכרות ממשית אנו מדברים על מאות אנשים שאדם מכיר אולי באופן אישי, וכמה עשרות שהוא מכיר מקרוב ומרגיש שהוא ממש סומך עליהם. איך אפשר להרחיב הכרות אישית כזו, על תחושת הביטחון האחריות והערבות ההדדית, לציבור גדול יותר, כפי שמאפיין את חיינו המודרניים?

דמיינו עולם.

בעולם הזה כל האנשים מאוגדים בקבוצות של כעשרים אנשים (בלי להתחייב למספר קבוע מסוים), אשר נפגשים בחיי היומיום, וגם מתפנים, לפחות אחת לשבועיים למפגש משותף (תכף אספר מה הם עושים במפגש המשותף). הבה נקרא לקבוצה הזו קבוצת האם הראשונית. אנשים הללו מכירים זה את זה, מרושתים זה לזה, מעבירים הודעות זה לזה, עוזרים זה לזה, סומכים זה את זה, אחראים וערבים זה לזה.

כל מי שנמצא בקבוצת האם, שותף גם בקבוצה משנית משלו – משנית בהתייחס לקבוצת האם, אבל לא משנית בהתייחס לעצמה. בהתייחס לעצמה היא קבוצת אם. וגם לקבוצה משנית זו יש קבוצה שלישונית וכן הלאה. מצד קבוצת האם הראשונית זו פירמידה, אבל מכיוון שכל קבוצה היא ראש פירמידה לעצמה, אנו מקבלים כאן מבנה רשתי בעל עומק.

על פי המתכונת הזו (של כ20 אנשים) מספיק עומק של שש רמות (פירמידה של 6 קומות) כדי להגיע לגודל של עשרות מיליונים. המשמעות היא, שכל אדם נמצא במרחק של שישה אנשים מכל אדם אחר, ושיש לפחות נתיב אחד של אמון הקושר בינו לבין אדם אחר. ששת האנשים בשרשרת הזו, בו זמנית הם צינור מקשר בזמנים מסוימים, אבל חומת מגן השומרת על פרטיותו, בזמנים אחרים.

ניקח דוגמא: נניח שאני מחפש המלצה לטכנאי מקררים טוב. אני פונה לקבוצת האנשים שאני מכיר, ואשר מעוניינים בטובתי. אני סומך עליהם. אחד מהם, מכיר מישהו שהוא סומך עליו. וזה מכיר מישהו אחר שהוא סומך עליו, וכן הלאה. וכך יש נתיב של אחריות שמוביל אותי אל אותו טכנאי, שהוא אינו אנונימי, וחש אחריות כלפי כל השרשרת הזו, לעשות כמיטב יכולתו לעזור לי. לנתיב הזה אני קורא "עורק זהב". ישנו עורק זהב המחבר ביני לבין הטכנאי הנכון לי.

דוגמא שנייה: חדשות כזב (פייק-ניוז). מגיע אליי שמועה, אולי איזו ידיעה חדשותית, ואני רוצה לדעת כמה היא אמינה. שוב, אני מחפש את השרשרת שמגיעה אל המקור. אני לא צריך לדעת מי המקור הזה, כדי לדעת שההודעה אמינה. יש שרשרת אנשים שסומכים זה על זה, המעידה על אמינותו של המקור.

באופן הזה, בעצם לכל אדם יש כתובת שאיננה איזה מספר מוצפן המייצג אותו (או באופן גלוי יותר מספר תעודת הזהות שלו), אלא מיוצגת על ידי הנתיב הדינמי אליו העוקב אחר הכרות ממשית. הכתובת שלו היא האופן שמגיעים אליו בתוך רשת האמון הממשית. ושוב, הנתיב אליו, הוא שרשרת האנשים המכירים זה את זה הכרות אישית ביני לבינו, ואשר בו זמנית מהווים צינור אליו, אבל גם המעטפת השומרת עליו.

כשהוא מגיב לאיזה מאמר באתר אינטרנט הוא מזדהה דרך הכתובת הזו, השומרת מצד אחד על פרטיותו, אבל מצד שני, יש מעגל של אנשים שמכירים אותו, והוא חש אחריות כלפיהם. הוא לא אנונימי באופן שמאפשר לו להתלהם בחופשיות וללא כל אחריות. פניו מוכרים על ידי האנשים הקרובים לו.

שוב, הכול מבוסס על הכרות אישית, ועל מפגשים אחת לשבועיים (למעשה אחת לשבוע, כי כל אדם משתתף בשתי קבוצות כאלו, קבוצת האם שלו, והקבוצה המשנית שלו.) אלה שני התנאים היחידים הנדרשים כדי לבסס רשת אמון.

מה עושים במפגשים הקבוצתיים הללו?

מבססים את ההכרות, מעמיקים את האמון, פורמים את המבנה ההיררכי. במילים אחרות, מסכימים לפגיעוּת, יוצרים שייכות. מבססים את מה שאפשר לקרוא לו "חברה אזרחית". נותנים לכתובות שתיארתי למעלה (הכתובת של כל אדם), אדמה ממשית.

(ויש לי הרבה מה לומר על המפגשים הללו ואיך הם יכולים לקרות באופן מיטיב).

על גבי רשת האמון הזו, אפשר גם לבנות דברים נוספים כמו למשל, רשת ערבות וביטוח, עזרה כלכלית, תמיכה נפשית, מתנות חינם, המלצות לסרטים, ועוד. זה כמו שעל גבי תשתית רשת כבלים תת קרקעית, אפשר להעביר תכנים שונים ומגוונים.

עכשיו נחזור למפגשי האטה ולניסוי החברתי שאני מציע. זה לא כמו העולם הדמיוני שתואר למעלה, אבל מקבל ממנו השראה.

אני שולח הודעות על מפגשי האטה ואולי מדי פעם טקסטים לרשימת התפוצה הראשונית. מי שיש לו רשימה משנית מעביר הלאה את ההודעות הללו לקבוצתו שלו, אבל גם יכול לסנן אותן, לשנות אותן, להוסיף עליהן המלצה אישית ("קראתי את המאמר הזה ששלח דני, הוא ארוך וקשה…") וכן הלאה. אין לו שום מחויבות כלפיי, יש לו אחריות כלפי מי שרשום אצלו.

אגב, מי שנרשם אצלו, יכול גם להירשם במקביל אצל אנשים נוספים ברשימה הראשונית. זה אומר שהוא עשוי לקבל את אותן הודעות כמה פעמים (אבל גם לקבל אולי יותר עומק, עם המלצות שונות או סינונים שונים). וכמובן, ברשימת התפוצה הראשונית, הפתוחה ושקופה לכל מי שנמצא בה, עוברות הודעות לא רק ממני, אלא מכל אחד ואחד מן החברים בה.

הרשת הזו היא מלאכותית משהו, במובן הזה שהיא מבוססת על הכרות במפגשי האטה, ולא על הכרות עמוקה יותר בחיי היומיום. אבל גם ככה יכול להיות שהיא תמצא שימושית גם לעניינים נוספים, והוכל ללמוד משהו מן הניסוי החברתי הזה על היתכנות של רשת רחבה יותר.

אולי בשנה הבאה תהיה קבוצה קבועה ורק הרשומים בה יהיו ברשימה הראשונית, וכל השאר יצטרכו לחבור דרך אנשים שהם מכירים מן הרשימה הזו.

נקודות לדיון לגבי המדינה הרשתית דיאלוגית

קודם כל זו מערכת מקושרת של אנשים, רשת תקשורת שהיא בו זמנית מקומית וגלובלית.

וכדי שהמערכת הזו לא תהיה ריקה צריך להזרים בה פעילות כלשהיא, בדיוק כמו שלא טוב שמערכת של צנרת תישאר ללא זרימת מים. בבוא העת היא תהיה שימושית. בינתיים זו הדרך לתחזק אותה.

מה שמטופח על התשתית של הרשת הזו זו האימון והלימוד של תקשורת אחרת. בכל הרמות.

אבל גם בית ספר ללימודים חברתיים. הכרות/יצירה/חקירה/התנסות של אלטרנטיבות שיתופיות בכל התחומים, מבוססות קהילות-אדמה (קהילות של אנשים, התארגנויות מעגליות, וכן הלאה). והפצת המידע הזה בין חברי הקהילה ולקהל הרחב.

רשת תקשורת גמישה, שבה כבר יש מנגנונים של אנשים שרגילים לסייע זה לזה, או להתארגן כדי לסייע לאחרים. פעילות סיוע, למשל, בענייני אוכל, מעשים טובים בתוך הקהילה ומחוצה לה, חינוך וכן הלאה. פעילות שמתרגלת ומשמנת את רשת התקשורת ומתחזקת אותה.

איסוף ולימוד של מה שקורה היום בארץ ובעולם בתחומים אלו. יש היום פריחה של אלטרנטיבות. יצירת אתר אינטרנט. שהוא היבט של הבית ספר החברתי, המתפרש על פני כל הארץ.

ניסויים בשותפות ובצורות חדשות של בעלות, ולימוד מקבוצה לקבוצה, כל קבוצה את העניין שלה. ומשתפת בפירות מחקריה.

אחת הקטגוריות: איסוף של נושאים, תחומים, בעיות שמסמנים כנושא למחקר.

ועל גבי הרשת הזו – כסף אלטרנטיבי, ולאט לאט יותר ויותר רשתות פעילות בתחומים שונים. כמו רשת אינטרנט, רשת חינוך, משפט וכן הלאה.

אי של סדר – על תנועה מחתרתית ותנועה מהפכנית

שמעתי: מי שרוצה לשנות את העולם צריך להסכים להפשיל שרוולים ולפעול בדרכי העולם.

לא יעזור אם ישב על הגדר ויבקר את המציאות החברתית מתוך עמדה טהרנית שרוצה כל כך הרבה, עד שמראש היא מתייאשת ולא עושה דבר. עדיף להנמיך את הציפיות ולפעול במציאות. הרי קורה שהפעולה במציאות, גם אם היא קטנה, משנה משהו לטובה, וברבות הזמן גם עשויה לשנות את התמונה כולה.

ועם זאת, שכיח הרבה יותר שהפעולות הללו של "תיקון" רק ממשיכות להזין את המערכת, שגלגל התנופה שלה סוחף כל אנרגיה שנכנסת אליה לכיוונה האחיד. משהו אולי השתנה ברמה הקוסמטית בעקבות השינויים הקטנים, אבל המהות נותרה עוד יותר אותו הדבר. קשה לעשות סדר במציאות חברתית שהתשתית שלה רעועה ומעוגנת ביסודות רוחניים שאנו חולקים עליהם. כשאנו מנסים אנו מגלים שהסדר שאולי הצלחנו לחולל במקום אחד, חזר ונכבש על ידי הבלגן (הרוח הרעועה) בשעה שפנינו לסדר פינה אחרת. לא רק שלא תרמנו לשינוי, בדרך גם משהו בתוכנו השתבש.

לא, אם להיות מציאותיים, הסיכוי לשנות מבני כוח קיימים הוא קטן. יש פה כל כך הרבה אינטרסים שמעורבים, כל כך הרבה הרגלים ומבנים מוגנים, עד כי נדיר למצוא מישהו שנכנס למשחק ולא נבלע לתוכו, כשהוא מתרגל לחשוב ולפעול בדרכיו ומשנה את ערכיו בהתאם (גם אם אינו מודה בכך). אם הוא לא נטש את המערכה, אולי זה מכיוון שמלכתחילה ערכיו לא היו רדיקליים מספיק.

אבל מה אפשר לעשות?

אם אנחנו מתקשים להשפיע, אבל גם לא יכולים להרשות לעצמנו שלא לנסות, מה נותר?

יש כמה דימויים שמלווים אותי:

בראשון, אני מדמיין אדם טובע בבוץ טובעני ואת חברו שנחלץ לעזור לו אך במקום להצילו טובע עמו.

בשני אני מדמיין גביש מלח קטן בתוך תמיסת מלח, ואת האופן שבו הגביש הולך וגדל אט אט, מתחיל שרשרת של סדר המדביק סדר.

ובחזרה לדימוי הראשון, אפשר לדמיין שרשרת אנשים, מעוגנת בקרקע יציבה, נחלצת לעזרת הטובע.

כך גם אני רואה את המדינה הרשתית דיאלוגית. תיארתי זאת כסוג של תיבת נוח חברתית שאנו בונים, המבוססת על מארג של הסכמות מסוג חדש, המשמרות את כל מה שהוא בעל ערך בעינינו. אם וכאשר תקרוסנה המערכות החברתיות הקיימות, "תצוף" תיבת הנוח על פני הים הסוער, כמבנה של יציבות שאליו יוכלו לחבור אנשים נוספים שאיבדו את הקרקע תחת רגליהם, וליצור תגובת שרשרת שבה סדר ידביק סדר.

אני משתמש במושג "אי של סדר" כדי לתאר את העוגן היציב שאנו נשענים עליו במפגשנו עם המציאות, ואשר עצם ידיעת קיומו, לא כל שכן הבנה עמוקה שלו, יכולים לעזור לנו שלא לתפוס עמדה מיואשת ונסוגה מחד, אבל גם לא לשקוע בבוץ מאידך. אנחנו לא נרתעים מ"התערבבות במציאות" אבל מכיוון שאיננו מתיימרים במעשה זה לחולל מהפכה, אנחנו גם לא נלכדים במנגנוני הכוח שכותשים מיד כל מי שמנסה לשנותם.

עוזרת לי כאן ההבחנה בין תנועה מהפכנית לבין תנועה מחתרתית.

התנועה המחתרתית דומה לפעולתן של אחיות רחמניות הנכנסות למחנה שבויים ועוזרות שם להקל על סבלם של יחידים. עזרתן איננה בגדר שיתוף פעולה עם המערכת ואיננה מתקפת את ערכיה. אדרבא, הן מביאות בשורה של חירות לשבויים המעודדת את רוחם. אבל מצד שני הן לא מנסות לעשות הפיכה. לו היו מנסות, סביר למדי שבאמצעיהן הדלים הן היו נכשלות ומסתכנות באובדן היכולת להיכנס למחנה.

התנועה המהפכנית היא תנועה תודעתית ומעשית, שנעה מן המרכז, ומשפיעה על המציאות כל עוד אין השפעה הזו גורמת לאובדן המרכז. אם לחזור לדימוי של האחיות הרחמניות, התנועה המהפכנית יוצרת את אותו מרחב מוגן ואחר, שאליו האחיות יכולות לחזור כדי להתרענן, לקבל כוח, להיזכר מי הן ובמה הן מאמינות. התנועה המהפכנית שוקדת ליצור אי של מציאות אחרת.

אנחנו יכולים ליצור אי קטן של סדר, מרחב אנושי-רוחני אחר, נקי במידה סבירה מהתניותינו הישנות, פועלים בצוותא ליצור הרגלים חדשים, בריאים יותר. ולא מכיוון שאנחנו מלכתחילה נקיים מהתניות, אלא מכיוון שעל זה אנחנו עובדים. אי שהוא יציב מספיק ובר קיימא מספיק, כדי לאפשר לאנשים להיכנס ולצאת ממנו כשהם נושאים עמם את רוחו לכל אשר ילכו, ובכלל זה גם להשפיע לטובה על מערכות קיימות. האי הזה לא צריך להיות מוקף חומות –ליבו (הסדר הפנימי שלו) הוא שיוצר אותו, לא הצורה הסגורה.

כשיש לנו עוגן מהפכני, אנחנו יכולים להתפנות לפעול במציאות (באופן מחתרתי). וכשאנו פועלים במציאות, פעולותינו מחזקות ומדייקות את העוגן המהפכני. רק צריך להפריד בין הפעולות שאנו עושים בעולם ואשר לא מיועדות להפוך אותו אלא רק לעזור לאנשים בתוכו, לבין בניית התשתית המהפכנית שאיננה מנסה לתקן את המציאות החברתית המסוימת, אלא להציע לה חלופה, שהולכת ונבנית לצידה.

את הדימוי שמלווה אותי כאן אני שואל ממשחק הגו הסיני.

במשחק הגו כל שחקן מנסה לכבוש טריטוריה על הלוח על ידי הקפת שטחים באבני המשחק שלו. כאשר מקיפים אבן של היריב מארבעת צדדיה כך שלא נותר לה שום "חירות" (או אוויר לנשימה) היא מתה, והאבן (או קבוצת האבנים) נלקחת, והשטח הופך להיות נחלתו של הכובש.

ועם זאת, ניתן ליצור איים שאי אפשר להרוג אותם גם אם מכתרים אותם מכל הצדדים. איים אלה בנויים בצורה של זוג "עיניים" השומר על חירות בכל מצב (יש פתח נשימה פנימי, שאותו אי אפשר לסתום). כששחקן מצליח ליצור אי כזה, כל אבן שתהיה מחוברת אליו זוכה במידת החירות של האי, ותישאר תמיד חיה, שכן היא יכולה "לנשום" דרך חיבורה לאותו אי (זוג העיניים, הריאות). באופן הזה אפשר ליצור שרשראות ארוכות של אבנים, הצמודות זו לזו, ויונקות מבסיס האם הזה, ונשארות תמיד חיות.

כשאני חושב על המדינה הרשתית דיאלוגית, אני חושב במונחים של אי כזה: שיתוף פעולה אנושי ששומר על חירויותיו פנימה, ומצליח להתמיד בערכיו ובסדרו המיוחד גם אם מכתרים אותו מכל צדדיו החיצוניים. הביטחון הזה, מאפשר להתפנות ליצור סדר גמיש שיכול לסגת, במקרה הצורך אל המרכז.

אגב, זה נכון גם לגבי חיינו הפרטיים, פינה קטנה של סדר שאנו מצליחים ליצר בחיינו הכאוטיים, יכולה להיות מנוע לצמיחתו של סדר שהולך ומתפרש על פי אזורים יותר ויותר נרחבים בחיינו, ועוזר לנו להתייצב באופן אמיץ. ההחלטה לסדר עניין שהיה תקוע זמן רב, או להתחיל את היום במדיטציה, או הרגל יציב אחר – כל אלה יכולים להיות ההתחלה של סדר מדביק סדר.

האתגר הוא ליצור בסיס אם שהוא אכן חי, יציב, גמיש ובר קיימא – בסיס נושם ומתחדש, שמקורותיו הפנימיים זמינים לו. כשבסיס האם הזה מתייצב וכבר יודע להתמודד עם גלי הכאוס של המציאות, הוא יכול להפוך למרכז שמדביק בסדרו עוד מרחבים ואנשים בלי שהוא עצמו מוצף.

ועוד דוגמה: כשאני נכנס לחקור נושא חדש שאינני מכיר, אני יכול לפגוש המון מאמרים מדרגות שונות של עומק, שלא פעם רק מוסיפים לבלגן ותחושת ההצפה, אבל אחרי שגיליתי מאמר אחד טוב בעניין מסוים, בדרך כלל הוא מפנה אותי למאמרים אחרים שמוזכרים אצלו או מאזכרים אותו, וזה יוצר עבורי שרשרת של סדר, העוזרת לי להתמצא במרחב ולהתחקות אחר עורק הזהב.

לפעמים זו הדרך היחידה להתקדם בתוך הבלגן. להיאבק במערכת ולנסות לשנות אותה אינו טוב כמו להתחיל משהו חדש ומסודר, גם אם הוא קטן מאוד, וגם אם בסוף הוא יסתאב ויתפרק כמו כל דבר אחר. זו אסטרטגיה העקרונית של החיים: היא איננה מתבססת על יצורים מאריכי חיים, אלא על לידה מחדש.

[איור בקובץ המקור — יש לבדוק לפני פרסום]

טוב,

אני לא יודע ולא בטוח איך אפשר להתקדם מכאן. כרגע יש כ150 אנשים שנרשמו, אך לא ברור לי מה זה אומר – עד כמה הם (אתם) רוצים להיות מעורבים. חשבתי שזה יכול להיות רעיון טוב להתחיל עם כמה קבוצות לימוד/חלימה במקומות שונים בארץ, שנפגשות, נניח, אחת לשבועיים, ומתחילות לגשש את דרכן.

בלי אתוס ובלי פאתוס, רק אנשים לומדים, מתעניינים, סקרנים, מחפשים לחשוב בגדול.

חושבים שזה יכול לעבוד?

הפרויקט הזה יכול ליפול מסיבות רבות בדרך, אבל בעיקר מהיעדר הרוח הנכונה.

אני רוצה להגיד כמה דברים על הרוח הזו כפי שאני חש אותה:

אתחיל בזה שזו לא עבודה, ועם כל הרצינות שאני רואה בפרויקט הזה, הוא לא יישא פירות עם לא נשמור על מידת השובבות. שמתי לב שראשי התיבות של "מדינה רשתית דיאלוגית" הם מרד. ובכן – שיהיה מרד שובב, גאה, אציל, משחרר, המאמין ברוח האדם, אבל בלי התלהמות אידיאולוגית ועודף חשיבות עצמית, ובלי העומס של מטלה שנושאים על הכתפיים ונאבקים לסיימה. אם אנחנו שואפים למדינה של אנשים חופשיים, כדאי לתרגל זאת מן ההתחלה: גאווה שקטה על היותנו בני אדם, שומרת על מסתורין, קשובה לכוחות הצמיחה, ומכבדת את קצבם, מאמינה בחוכמה גדולה מאתנו שיכולה לנווט את דרכנו. כן, זו ללא ספק ספינת פיראטים, אבל מן הסוג הידידותי, התר אחר מרחבים חדשים לאנושות.

ואם כי הקיימות של המסע הזה קשורה בזיקתנו לרוח הנכונה, זו איננה בקשה לזהירות יתרה וחשש מתמיד שמא תאבד דרכנו. בכל מקרה זה תמיד יהיה גישוש חיפוש בתוך המורכבות, ויגיעו גם פרקים של תקיעות והליכה לאיבוד, שבהסתכלות עמוקה הם פשוט הזמנה לעצור, וקודם כל לשוב ולחפש את הרוח הנכונה.

אני לא יודע אם זה יסתייע, אבל אם כן, יש לי הרגשה שזה הולך להיות שמח.

ולבסוף מילת אזהרה עליי: אני אוהב צורות ונוטה ללכת לאיבוד בתוכן, לפעמים עד כדי לשכוח את האנשים. כשזה קורה, אל תתבלבלו/תיבהלו – פשוט תעשו לי סימן. אני גם יודע לחזור לארץ.

כאן בהמשך ניסחתי מכתב הזמנה מסודר יותר, ומצורפים אליו חמישה נספחים.

דני

כליל 19.8.22

הזמנה לניסוי "חולמים מדינה"

אני מזמין אותך להצטרף לניסוי חברתי-פילוסופי שמטרתו לדמיין חברה מתוקנת ברוח דיאלוגית.

פרויקט מחקרי ושיתוף פעולה מעשי, המתבסס על קבוצות לימוד שחבריה נפגשים (פיזית) במקומות שונים בארץ, ואגב ההווי המיוחד שהן טווות, הן גם "כותבות" את ספר המדינה, כביטוי לרוח המפגשים וכפרי שלהם.

ספר המדינה יכיל את עקרונות הפעולה, ההסכמות, הפרקטיקות, ואוסף רעיונות להתארגנות בתחומים שונים של המדינה הרשתית דיאלוגית.

ספר המדינה איננו תוכנית לביצוע, ולא מודל אוטופי שעל פיו יש להפוך את המציאות, אלא ביטוי לרוח מסוימת שיכולה להיות מקור השראה לפעולתם של יחידים וקבוצות היכן שהם נמצאים ובתחומים שבהם הם פועלים ומעניינים אותם. ומתוך כך גם תוכל אולי בעתיד לצמוח מדינה רשתית ממשית מלמטה למעלה, בהשראת, לא בהכתבת, החלימה מלמעלה למטה.

הרעיון הוא חלימה של חברה שלמה כזו על כל היבטיה (כלכלה, חינוך, משפט, תשתיות, תקשורת, ממשל, וכו), מתוך כוונה ליצור מסגרת התייחסות חדשה ומקיפה שיכולה להיות משען יציב לתודעה חדשה.

הפרויקט מציע תקווה, שייכות, שותפות, ודרכי הסתכלות המעוגנות במרכז רוחני שונה מזה של הזרם המצוי בתרבות המערבית, מרכז שילך ויעמיק בליבו של החלום/דמיון המשותף.

ייחודו של ספר המדינה, בין היתר, קשור לאופן שבו הוא ייכתב ויתעדכן. תהליך כתיבתו יהווה דוגמה חיה להתארגנות ברוח דיאלוגית, כיצירה משותפת.

ב"כתיבה" הכוונה לתהליך הכולל את קבוצות המחקר/חלימה, את הפרקטיקות הדיאלוגיות המנחות את לימודן, את המשוב ההדדי והעדכונים, את תהליך הליקוט והעריכה, ואת האופן שבו ספר המדינה הקטן והממוקד יצמח מתוך ספר המדינה הגדול, שהוא אוסף כל הטקסטים שייכתבו. שני ספרי המדינה יהוו אוסף של טקסטים פריקים המתייחסים זה לזה, ונשענים זה על זה (בתקווה טקסטים קצרים, ממוקדים וקריאים). על מעשה הכתיבה המשותפת אפשר לקרוא בנספח 1.

כאמור, הספר איננו תוכנית פעולה, אבל אני מקווה שיקרה הדבר ההפוך: ככל שהוא יהיה השראה ליותר מעשים ושיתופי פעולה ברוחו, כך הוא ילך ויתעדכן וישקף את המציאות המתפתחת. ה"תוכנית" תתאים את עצמה למציאות ולא להפך, והיא תמצא את דיוקה כמקום שבו אנו מפקידים את חלומותינו ונזכרים בעיקר.

מדינה ברוח דיאלוגית, היא משהו מאוד מסוים. לא כל מי שרוצה חברה מתוקנת בהכרח מדמיין מדינה דיאלוגית. אולי מה שאנו עושים כאן יהווה עבורו השראה לפתוח יוזמה משלו המושתתת על עקרונות אחרים. מה טוב. בתפיסת עולמנו מתקיימות מדינות רשתיות רבות ומגוונות אלו לצד אלו.

אפשר לקרוא קצת יותר על הגרעין הזה – הרוח הדיאלוגית – בנספח 2. אם את/ה בודק/ת את האפשרות לחבור ליוזמה, כדאי, בתור התחלה, להכיר ולברר עד כמה את/ה מתחבר/ת לגרעין הדיאלוגי הזה ולעקרונותיו.

אפשר לחבור ליוזמה ברמות שונות של מעורבות, החל מקורא שמקבל עדכונים תקופתיים ועד למנחי קבוצות, יזמים וכותבים. בסיס טוב להתחיל ממנו הוא פשוט להשתתף בקבוצת לימוד. נספח 3.

זהו ניסוי בחוכמה שיתופית, בהתארגנות מבוזרת, במנהיגות מעגלית – משחק המזמין הלך רוח סקרני ופנוי לגלות. יצירה חופשית שעוד לא ברור מה יהיו פירותיה המעשיים, אך שבמגמתה היא מבקשת להיות בית רחב לשיתופי פעולה אנושיים מזן חדש (וישן), ובזה היא מצטרפת ליוזמות רבות בכל רחבי העולם שחוקרות את האופקים הללו.

נספח 1: על כתיבה משותפת

ספר המדינה הוא יצירה משותפת, אבל בכך אין הכוונה שנשב בפועל לכתוב ביחד את הטקסטים המופיעים בו. הוא יהיה אסופה של טקסטים שנכתבו על ידי אנשים שונים בזמנים שונים – טקסטים אישיים שנוצרו בעקבות המפגשים או/ו בהשראת החלום המשותף.

הם ייכנסו לספר המדינה הגדול, ויהיו זמינים לקריאה לחברי הקהילה, שגם יוכלו להגיב אליהם ולהתייחס, להוסיף הערות, לעדכן ולכתוב גרסאות משלהם. כל הגרסאות נשמרות.

הטקסטים הללו יכולים להיות מכל מיני סוגים – עקרונות פעולה, פרקטיקות, שאלות, הצעות לניסוי, שירים, הסכמות, מועדים ועוד. זה לא חייב להיראות כמו ניסוח משפטי הלקוח מספר חוקים מודרני.

ככל שנתקדם הטקסטים גם יתמיינו כך שאפשר יהיה להתמצא במרחב הטקסטים.

בצד הטקסטים שיכתבו על ידי אנשים באופן אישי, יהיו גם טקסטים שייווצרו כקטעי הכתבות בתוך המפגשים – מנוסחים על פי בקשת המשתתפים תוך כדי המפגש. ניסוחים שמשתתפים רוצים להדגיש, לזכור, להעביר.

הטקסטים הללו למיניהם, יהיו בעצמם נושא לקריאה ולימוד בתוך קבוצות הלימוד. כך שבצד היותם פרי של הלימוד הקבוצתי, הם גם תמיד זרע ללימוד חדש, ועוגן להמשך חלימה.

מתוך ספר המדינה הגדול, ובתקשורת בין הקבוצות ובתוך הקבוצות, ובתהליך שאנחנו עוד צריכים לפתח, גם יבורר ספר המדינה הקטן, שיהווה מעין תמצית, כינוס וסיכום ההסכמות, ויהיה מדריך ענייני (ופואטי) לכל מי שרוצה להצטרף למדינה לעתיד. ספר המדינה הקטן לא דורס את ספר המדינה הגדול, ובעצמו ילך ויתעדכן באופן תקופתי. חומרים מספר המדינה הגדול שלא הוכנסו בתקופה מסוימת, יכולים להיכנס אליו בתקופה אחרת, ובכל מקרה יהיה קישור לדיון. (אפשר לקבל כאן השראה מן התלמוד וההלכה, בהבדל שכאן לא הרבנים קובעים, אלא האנשים/תהלך).

אני בעד עקרון הפריקות – טקסטים קצרים, עומדים לעצמם, ניידים, המציגים עניין אחד, שיכול להתחבר להרבה עניינים אחרים באופן גמיש, וביחד ליצור אקלים כללי, שבתורו גם מעניק להם את הקונטקסט שבו הם מובנים. הפריקות מאפשרת לאנשים את חופש התנועה, ההבנה והבחירה. לא כופים עליהם את כל החבילה. מצד שני, כל טקסט כזה, הוא מעין הולוגרמה המכילה את השלם, וככל שהשלם יתבהר ויתפרש לרוחב, כך כל טקסט קצר יתעדכן, יזככך, ויעמיק. אפשר לכתוב את כל התורה כולה על עמוד אחד, אם ההקשר השלם רחב מספיק. ומכאן גם הכפל הזה של ספר המדינה הגדול, וספר המדינה הקטן.

* * *

כדאי להזכיר שקריאת טקסטים היא רק חלק אחד ממה שקורה בקבוצות הלימוד, וספר המדינה הוא רק היבט אחד של מהלך תודעתי רחב יותר של ההתארגנות הזו,

שבמובן עמוק היא נכתבת לא בספר אלא באורח חייה שבעל פה, ובשיתופי הפעולה המעשיים.

ועם זאת, לכתיבה ולטקסטים יש מקום של כבוד בתהליך הזה, וערכם חורג מתפקידם כאמצעי מכני לזכירה. לכתיבה יש כוח אמיתי לפלס דרכים חדשות במציאות. מאז היות הכתב היה לרישום (ולרשמים) תפקיד מכריע בעיצוב החברה. חונכנו על ידי הטקסטים שקראנו באופנים עדינים ועמוקים יותר מאשר על ידי כל מחנך רשמי. כתיבה היא סוג של שמאניזם מודרני. הבה נעמיק באומנות הזו.

נספח 2: קצת על הרוח הדיאלוגית המפעמת במדינה

בתור התחלה זו מדינה של אנסקולינג, מעין אנרכיה נאורה, שמציבה את החירות – חופש המחשבה וההוויה – בלב ההתארגנות המשותפת. ועם זאת הגישה הדיאלוגית לא מטפחת את האינדיבידואליזם המבודד, אלא מזהה, בין האינדיבידואליזם הקיצוני לבין הקהילתיות הצפופה, דרך שלישית שבה השייכות מעצימה את היחיד והיחיד מעצים את השייכות, והתקשורת משוחררת ובוגרת.

המונח "דיאלוג" לא מתייחס לשיתוף פעולה דיבורי דווקא, ולא מדגיש סוג של רוח טובה ופשרנית ביחסי אנוש, אלא, בהתאם לפילוסופיה הדיאלוגית, הוא מאיר את מעמדו הקיומי-ערכי-אמוני של האדם כיחיד בעל אחריות, ומזמין אותו להזדקף למלוא קומתו האנושית. האדם הוא לא משהו, הוא מישהו. והעובדה הזו, המהותית כל כך, נוטה להישכח בהשראת החשיבה ההנדסית-ממסדית.

בד בבד ישנה הבנה עמוקה שאנו חלק משלם, והשייכות היא התשתית הבריאה המאפשרת לנו את ההתייצבות החיונית. מכאן גם הרצון לעדכן ולשכלל את המרחב המשותף, את התקשורת ואת חוקי שיתוף הפעולה, המאפשרים לנו לחבור ולתמוך זה בזה.

בניסוח אחר: אנו מבקשים להחזיר את העולם לאנשים ואת האנשים לעולם.

כדאי להדגיש זאת נוכח האופן שבו שיתופי פעולה אנושיים נוטים להיעשות לממסדיות הכובשת את העולם ודוחקת לשוליים את האדם הממשי, המרגיש, הנוכח.

על הרוח של התארגנות דיאלוגית אפשר לקרוא במניפסט הדיאלוגי, כאן.

ועל הגישה הדיאלוגית באופן כללי אפשר לקרוא בספר "בסוד הדיאלוג", הנגיש כאן.

ועל הרעיון של מדינה רשתית (ולא דווקא דיאלוגית) אפשר לקרוא כאן.

* * *

בעולם המושגים שממנו צמחתי, ניתן להחליף את הכותרת "פילוסופיה דיאלוגית" בכותרת "פילוסופיה נוודית". ביטוי לאותה גישת חיים השמה במרכזה את האדם ה"הולך", שהעולם כולו הוא ביתו, והוא ממשיך ומתפתח, חופשי לבוא וללכת, לחבור ולהיפרד, זורע באופן נאור בכל מקום שהוא נמצא.

נספח 3: לימוד בקבוצות

בשלב ראשון ה"מדינה" הרשתית (שיש לה היבט מקומי והיבט גלובלי) – רוקמת עור וגידים בצורה של רשת קבוצות לימוד ומפגשים ממשיים (לא אינטרנטיים) שחולמים אותה. המארג הזה הוא גם בית הגידול ליוזמות מעשיות ושיתופי פעולה מסוגים שונים ובתחומים שונים.

כל קבוצה היא אוטונומית, ומארגנת את סדר יומה, ובוחרת את זיקתה למכלול.

הדרך לשתף פעולה בלימוד קבוצתי באופן פורה וחכם איננה טריוויאלית. לחלקנו יש ניסיון רב בזה, ולחלקנו הרבה פחות. בכל מקרה אני מציע שהדבר הזה עצמו – הדרך לחוכמה שיתופית – יישאר במוקד הלימוד והמחקר. טיבם של הפירות אינו נפרד מן התהליך שמניב אותם. בינתיים יש לי הצעה לסדר יום למפגשים הללו. אפשר להישען עליו, אפשר לאלתר על גביו או להתעלם ממנו כליל. כל קבוצה תחליט מה מתאים לה.

קבוצות הלימוד הם קודם כל מרחבי מפגש, הזדמנות להתאמן בשייכות, להעמיק ללמוד תקשורת, מצע להמשך התפתחות אישית. מה שמבדיל אותם אולי ממפגשי שייכות אחרים, הוא העובדה שהם קורים בזיקה לתנועה גדולה יותר, כל אדם כאן עושה את חלקו בעבודת מודעות והתפתחות אישית, בהשראה של משהו שגם נמצא מעבר לו, ובמובן הזה הוא אכן לומד לעשות את חלקו בשלם בלי לאבד את התחושה של השלם הזה. מצב תודעה שבו העבודה פנימה והבין אישית, נחווית גם כעבודת תיקון כללית, ויש לה גם היבט המשליך על הכלל.

אני מציע שלמפגשים הממשיים יהיו ארבעה היבטים מרכזיים:

צד השייכות, צד החלימה, צד ההבניה, וצד מעשי.

צד השייכות יבוא לידי ביטוי ברוח המפגש, אבל גם בפרקטיקות של מעגל, ותרגילי זוגות והתנסויות אחרות התומכות במחקר והלימוד של תקשורת בין אישית, על כל סעיפיה, ו"מכוונים את הכלים" של הקבוצה לפני החלימה המשותפת, שתהא פורה ונוכחת. צד השייכות מזמין האטה, וחזרה לאדמה הרגשית.

צד החלימה והלימוד, כולל בתוכו את הדיוק של המרכז הרעיוני, המקום הערכי של מדינה רשתית דיאלוגית, כמו גם הצורות השונות שבהן מתגלם המרכז הזה. כאן אנו יוצרים באופן מודע את המדינה הרשתית דיאלוגית, ומן הסתם כל קבוצה תעסוק ותעמיק בהיבטים שמעניינים אותה (בין אם קבוצות אחרות עוסקות בהיבטים אלה ובין אם לא). הצד הזה יכול לכלול גם מחקרים אישיים וקבוצתיים, לימוד גישות ועקרונות ממקומות שונים בעולם. בנספח 4 אני כותב עוד קצת על חלימה.

צד ההבניה קשור בעיקר ביצירת טקסטים קנוניים, טקסטים, שבין היתר יקראו/ילמדו על ידי קבוצות אחרות ואנשים אחרים. טקסטים הקנוניים הם פשוט טקסטים ללימוד בקבוצה, והתחלה של הסכמות ועקרונות משותפים. כאמור, אפשר להתייחס לצד ההבניה כפרויקט של כתיבה משותפת – אנו כותבים ביחד את ספר המדינה, ונעזרים לשם כך בפרקטיקות מסוימות, המלקטות ומסננות ומעדכנות.

ולבסוף יש גם צד מעשי, שהוא תרגול של משהו בין המפגשים, כאילו היינו כבר אזרחים של אותה מדינה רשתית דיאלוגית, ואנו מבקשים לעשות טוב בעולם. כל מי שרוצה, יכול לקחת על עצמו איזה אתגר מעשי, לעשות איזה שיתוף פעולה ברוח החזון, להבנות התנסות אישית. גם דבר קטן מאוד. מי שרוצה.

על סדר היום הזה ועקרונותיו המנחים כתבתי ביתר פירוט במקום אחר.

מצורף קישור לסרטון על סוציוקרטיה – כדוגמה ומקור השראה לאופן שבו קבוצות יכולות להתארגן באופן אחר מן המוכר: https://www.youtube.com/watch?v=NkXOXeD50wQ

וכאן קישור לפרויקט נוסף בשם enspiral שיש בו מרכיבים דומים. שוב, כמקור השראה וכדוגמה לכך שאפשר אם רוצים: https://www.enspiral.com

* * *

אחד העקרונות שאני מציע למדינה הרשתית דיאלוגית הוא העמדת הלמידה כאחד מעמודי התווך שלה. כך שמבחינתי הלימוד/חלימה איננו רק שלב ראשון בדרך לכינונה של מדינה עתידית אפשרית, אלא תשתית קיומה. זו מדינה של "תלמידי חכמים". מדינה שהיא בית מדרש, בית מדרש שהוא מדינה.

נספח 4: על חלימה

אחת התובנות שעלתה מתוך ימי הלימוד בקיץ היא שחלימה היא סוג מיוחד של פעילות השונה מפעילויות הכרתיות אחרות, וכמו כל פעילות היא מיומנות המזמינה אימון ותרגול.

אולי במקור זו יכולת טבעית שאנו נולדים אתה, אבל גם אם כן, היא הייתה אמורה להשתכלל עם הגיל, ונראה שזה לא קורה, ואולי אף להפך מכך: רובנו לא כל כך טובים בחלימה, ואפשר אפילו לומר שיכולתנו לחלום פצועה.

מה טבעה של פעילות מיוחדת זו "לחלום"?

יש לה כמה היבטים:

קודם כל היכולת לשחרר את הדמיון מעבר לצורות המוכרות. שזה אומר, בין היתר, להצליח לחדור דרך המובן מאיליו, ושוב לא לראות אותו כמובן מאיליו.

אחר כך זו ההכרה בזכותנו לחלום, שהיא חלק מחוויה כללית יותר של שייכות המסכימה להיטמע בעולם ולהשתתף בו. העולם לא שייך לאחרים – הוא שלי ושלנו, ולנו האחריות לטפחו על פי חזוננו.

לחלום זו גם היכולת להקשיב לגעגועים לכמיהות הלב, ולתת להם להתגלם במחשבות על המציאות. להישאר מחוברים אל הגעגועים ככוח מניע וכחוכמה פועלת גם אם לא ברור כל כך כיצד הם יכולים להתממש, ובלי יותר מדי להתבלבל מן הצורות המוכרות המושכות אליהן ומגדירות מראש את מה שאפשרי ולא אפשרי.

ולבסוף, זו היכולת להבדיל בין פנטזיה לדמיון, ולחלום באופן "אדמתי" החש את האופקים המציאותיים, ומתמסר למשיכתם. שזה גם אומר להישאר מחוברים לריתמוס של הזמן ולאדמת הממשות, ולא ללכת לאיבוד בממלכת הפנטזיה, שכל מהותה הוא בריחה אל מקום שנועד להישאר לא מציאותי. יש חלומות שבעודם חלומות יש להם כבר שורשים במציאות והם מניעים את המציאות גם בלי שהאדם יעשה דבר מעבר לפעולת החלום – הם בגדר חזון פועל. וכך, פעולת החלימה היא חלק מחוויה של תקווה. תקווה היא האקלים שבה החלימה פועלת, והיא עצמה אקט של תקווה והתגלמות של אמונה.

כשאנחנו לא מוצאים דרך לרתום את עצמנו לחזון של תיקון עולם, תחושת חוסר האונים יכולה להיות משתקת. רובנו מתקשים לפעול. חינכו אותנו להיות "מציאותיים", "אובייקטיביים", לתת בידי המומחים לקבוע את המדיניות (כי זה בעצם שלהם, ואנחנו מקבלים רשות מהם), ולנו נותר רק לקבל את המסקנות, בפסיביות, וללמוד להתאים את עצמנו ל"תנאים" ולכל הנחותיהם הסמויות.

ולהתלונן כמו ילדים לפני הוריהם.

אבל האמת היא שחלימה היא פעילות מרכזית להגדרתנו כאנשים. היא ליוותה אותנו משחר ההיסטוריה האנושית, והיא כוח מניע בחיינו המשותפים. אובדן היכולת לחלום היא פצע עמוק בעצם מהותנו. אובדן היכולת לחלום היא גם אובדן היכולת להפוך את העולם לשלנו – להחזירו לאנשים.

* * *

וחשוב לי להדגיש את צד המשחק שבזה, שלא ניפול לרצינות קדורנית. יש אנשים שממציאים יקומים וכותבים סדרות של ספרי פנטזיה בתוך העולמות הללו. קוראיהם, לפעמים מיליוני קוראים, חיים עמם בתוך העולמות הללו, ואחדים מהם אף ממשיכים וכותבים ספרים ביקומים הללו שהומצאו לשם ההנאה. אם כל כך הרבה אנשים משקיעים זמן בפנטזיה, אין סיבה שלא נשקיע בחלום מדינה מתוקנת. הלך הרוח המשחקי הזה לא בא לבטל את הרצינות הגדולה שאני רואה במהלך הזה, ואת נחיצותו הגדולה נוכח המצוקות הרבות של חברתנו. ועם זאת, נתקשה להתקדם באופן רדיקלי מתוך הלך רוח הישרדותי ובניסיון לדחוף פרויקט דחוף. בענייני חיים מסוימים הכי מהר שאפשר ללכת זה בקצב של הידידות.

נספח 5: בואו נהיה ריאליים

אני רוצה לעשות מקום לספק. הוא אומר: בואו נהיה ריאליים, מה הסיכוי שחבורה של מתנדבים – אנשים לא מקצועיים, הטרודים בבעיות פרנסה ונפגשים אחת לשבועיים – תצליח להניב תוצרים שיהיו בעלי ערך בר קיימא? שלא לדבר על דבר גדול כמו לדמיין מדינה.

והרי אנחנו יודעים עד כמה אנשים מוגבלים בדמיונם, ונוטים לשחזר את המוכר, ולבטח בתוך מפגש דחוס עם שלל אנשים אחרים מרובי דעות קדומות (כי כולנו כאלה), מועדים לקונפליקטים וחוסר תקשורת. מה הסיכוי שאנשים כאלה (אנחנו), שכבר ככה יש להם הרבה על הראש, והם רק מחכים לרגע שבו יתפנו לצפות באיזו סדרת טלוויזיה שתוכננה היטב להרדים את חושיהם, אכן יתגבשו מעבר להתלהבות רגעית שעשויה לעורר את תקוותם, אבל באותה מהירות גם לאכזבם?

מה הסיכוי שדרך תשומת הלב המחוררת הזו תיאסף מספיק תנופה של עשייה שתהיה אכן בעלת משמעות?

וכמה קטן הניסיון הזה לעומת השגרה האדירה, והארגונים האדירים המאוכלסים בעובדים רבים הפועלים בשכר, מומחים לענייניהם, השוקדים על מדיניות, ובתקציבי ענק מוציאים אותה לפועל, ומתחזקים מדינה, על שלל האינטרסים וקבוצות הכוח שמעוניינים בה בדיוק כך, כפי שהיא היום.

אם להיות ריאליים, הסיכוי לא גדול.

אבל,

אולי בתוך כל הבלגן הזה של ה"חולמים", ועם הכוונה הטובה והרוח הנכונה, ייווצר אקלים שבכל זאת יהיה פורה עבור אנשים מסוימים, ויפקח את עיניהם, ויעורר את ליבם, ויעודד אותם לחשוב מחוץ לקופסה, ואולי פה ושם, כתוצאה מכך, הם יכתבו שיר יפה,

או יצליחו לנסח רעיון פורץ דרך (עמוד אחד),

ואולי אנשם אחרים, מקבוצות אחרות יקראו, יתייחסו, וירגישו שכן, יש פה משהו חדש שמעיר את הלב ופוקח את העיניים, משהו מרענן שמזכיר את העיקר, נותן פרספקטיבה, ומאיר את המציאות באור חדש,

ואולי בתהליך, שאנחנו עדיין לא יודעים בדיוק מה הוא, הקהילה תדון, תלמד, תעדכן, ולבסוף תסמן ותאמר: כן, את הדבר הזה (השיר, ההסכמה, הניסוח) אנחנו רוצים בספר המדינה הקטן (או לתלות על המקרר בבית).

ואולי יהיו עוד כמה קטעים כאלה, והם יעוררו השראה באחרים, ולאט לאט הם יתאספו, אולי לא הרבה אבל מספיק כדי שתיווצר איזו תמונה, בקווים מטושטשים, ובכל זאת מספיק ברורים כדי שאפשר לראות שיש שם משהו שלם, והדבר יעורר בנו השראה למעשים מסוג מסוים, ויעודד אותנו להמשיך להוליד את המשהו השלם הזה, שרוצה להיוולד, שמחכה לנו שנהיה מוכנים.

אולי,

ואולי גם לא. אני אומר ששווה לנסות. מה גם שיש לי הרגשה שעוד מעט כבר לא תהיה לנו ברירה. בלי קשר לחוסר המקצועיות שלנו, להתנדבות, להסחות הדעת, ולכל מה שעומד לרעתנו, נצטרך להמציא את עצמנו מחדש.

* * *

בסוף, זה פשוט מאוד: זה קשור באנשים. אם הם יהיו, ויהיו נוכחים, וישלבו כוחות, ויתמידו, וירגישו שזה שלהם, אין שום סיבה שהם גם לא יניבו דברים בעלי ערך שאכן יענו למטרת ההתכנסות. לאנשים שחוברים ביחד, מתוך אמונה וכוונה, יש הרבה כוח, גם אם הם מעטים.

באופן אישי אני גמיש בהבנה של מה היא "הצלחה". גם אם התוצאה של הניסוי הזה הוא רק מסמך המתאר, בשפה קצת אחרת, מדינה דמיונית שיכולה אולי להיות, אבל לא שום דבר מעשי, גם אז עשינו משהו – הצבענו על דלת שדרכה אולי אחרים יעברו יום אחד. ובלי קשר לתוצרים, התהליך עצמו יכול להעניק פרספקטיבה להבנת העולם בו אנו חיים, והשראה להליכה אצילית וחופשית יותר בתוכו. אני חושב שאנו זקוקים לכל מה שיכול להזכיר לנו את בגרותנו ועוצמתנו כאנשים.

קצת עליי:

תוך כדי העיסוק של החודשים האחרונים ברעיון של "מדינה רשתית דיאלוגית" הבנתי פתאום ש"פיסול חברתי" הוא אחד הדברים שמאז ומתמיד ריתק אותי. אני אוהב לעשות ניסויים בהתארגנויות חברתיות, לנסות מודלים שונים של עבודה משותפת, גישות שונות של הנהגה מעגלית, ודרכי הוראה ולימוד לא שגרתיות.

בגיל 30, אחרי הרבה שנים של עבודה עם ילדים במסגרות שונות, יזמתי והובלתי את "מיתר" – בית-חינוך לילדים ברוח דיאלוגית (מקום שעדיין פעיל, ואשר ברוח דומה פועל גם "שיח" בגליל המערבי ו"הבית העגול" בפרדס חנה), ומספר שנים לאחר מכן מקום שנקרא "האקדמיה הדיאלוגית לבני נוער", שהיה מעין תחליף לתיכון. ובמקביל עם שותפים גם הקמנו את "מקום ללימודי חינוך", ענף של האקדמיה הדיאלוגית למבוגרים. כל אלה עברו גלגולים שונים לאורך השנים. ובדרך המצאתי עוד כמה וכמה דברים.

היום אני בעיקר מנחה מפגשי לימוד/התפתחות וכותב. בהתמדה אני פוסע דרך שלל נושאים ומנסה לעשות בהם סדר: חינוך, למידה, פסיכולוגיה, תפיסה חזותית, מנהיגות, הורות, זוגיות, תקשורת בין אישית, פילוסופיה, ובשנים האחרונות – כלכלה ומבנים חברתיים. את רוב ספריי ניתן למצוא באתר הזה: https://talmudnefesh.co.il/

אחד הדברים שגיליתי כבר מגיל צעיר מאוד, זה את הערך הגדול בשותפים. מרגיש שהתברכתי בעניין הזה, וזכיתי לשותפויות פוריות רבות. מצפה לבאות.

בן זוג לנעמי, אב לבן-ים, הדו, פועה, הילל, שיה, נהוראי, וסב לנור, עדן ויערה.

דני לסרי

0545-818711

danlasry@gmail.com

[איור בקובץ המקור — יש לבדוק לפני פרסום]הזמנה לניסוי "חולמים מדינה" (ו4 נספחים)

אני מזמין אותך להצטרף לניסוי חברתי-פילוסופי שמטרתו לדמיין חברה מתוקנת ברוח דיאלוגית.

פרויקט מחקרי ושיתוף פעולה מעשי, המתבסס על קבוצות לימוד שחבריה נפגשים (פיזית) במקומות שונים ברחבי הארץ (והעולם) ואגב ההווי המיוחד שהן טווות, הן גם "כותבות" את ספר המדינה, כביטוי לרוח המפגשים וכפרי שלהם.

ספר המדינה יכיל את עקרונות הפעולה, ההסכמות, הפרקטיקות, ואוסף רעיונות להתארגנות בתחומים שונים של המדינה הרשתית דיאלוגית.

אנחנו רוצים לדמיין עתיד טוב יותר לעצמנו ולילדינו, לעשות מקום לגעגועינו, למה שאנחנו מרגישים שהוא אפשרי גם אם עדיין לא יודעים איך.

ספר המדינה איננו תוכנית לביצוע, ולא מודל אוטופי שעל פיו יש להפוך את המציאות, אלא ביטוי לרוח מסוימת שיכולה להיות כבר עכשיו מקור השראה לפעולתם של יחידים וקבוצות היכן שהם נמצאים ובתחומים שבהם הם פועלים ומעניינים אותם.

ומתוך כך גם תוכל אולי בעתיד לצמוח מדינה רשתית ממשית מלמטה למעלה, בהשראת, לא בהכתבת, החלימה מלמעלה למטה.

הדגש הוא על חלימה של חברה שלמה כזו על כל היבטיה (כלכלה, חינוך, משפט, תשתיות, תקשורת, ממשל, וכו), ועל יצירת מסגרת התייחסות חדשה ומקיפה שיכולה להיות משען יציב לתודעה חדשה.

הפרויקט מציע תקווה, שייכות, שותפות, ודרכי הסתכלות המעוגנות במרכז רוחני שונה מזה של הזרם המצוי בתרבות המערבית, מרכז שילך ויעמיק בליבו של החלום/דמיון המשותף.

ייחודו של ספר המדינה, בין היתר, קשור לאופן שבו הוא ייכתב ויתעדכן. תהליך כתיבתו יהווה דוגמה חיה להתארגנות ברוח דיאלוגית, כיצירה משותפת.

ב"כתיבה" הכוונה לתהליך הכולל את קבוצות המחקר/חלימה, את הפרקטיקות הדיאלוגיות המנחות את לימודן, את המשוב ההדדי והעדכונים, את תהליך הליקוט והעריכה, ואת האופן שבו ספר המדינה הקטן והממוקד צומח מתוך ספר המדינה הגדול, שהוא אוסף כל הטקסטים שייכתבו.

שני ספרי המדינה יהוו אוסף של טקסטים פריקים המתייחסים זה לזה, ונשענים זה על זה (בתקווה טקסטים קצרים, ממוקדים וקריאים). על מעשה הכתיבה המשותפת אפשר לקרוא בנספח 1.

כאמור, הספר איננו תוכנית פעולה, אבל אני מקווה שיקרה הדבר ההפוך: ככל שהוא יהיה השראה ליותר מעשים ברוחו, וליותר שיתופי פעולה, כך הוא ילך ויתעדכן וישקף את המציאות המתפתחת. ה"תוכנית" תתאים את עצמה למציאות ולא להפך. היא תלך ותשתכלל ותמצא את דיוקה כמקום שבו אנו מפקידים את חלומותינו ונזכרים בעיקר.

זו הזמנה לחלום על מדינה ברוח דיאלוגית, שהיא משהו מאוד מסוים. לא כל מי שרוצה עולם טוב יותר לילדיו בהכרח מדמיין חברה/מדינה דיאלוגית. אולי מה שאנו עושים כאן יהווה עבורו השראה לפתוח יוזמה משלו המושתתת על עקרונות אחרים. מה טוב. בתפיסת עולמנו מתקיימות מדינות רשתיות רבות ומגוונות אלו לצד אלו.

כשאני אומר רוח דיאלוגית אני מתכוון לגרעין ההתגבשות הראשוני של הפרויקט שסביבו מוזמנים האנשים לחבור. אחר כך, מן הסתם, הגרעין הזה יעמיק וישתכלל וישתנה בהתאם למשתתפים וככל שנתקדם במעשה ונבין יותר את עצמנו. בשלב ראשון זו הרוח המושכת, הגרעין המייסד.

אפשר לקרוא קצת יותר על הגרעין הזה – הרוח הדיאלוגית – בנספח 2. אם את/ה בודק/ת את האפשרות לחבור ליוזמה, כדאי, בתור התחלה, להכיר ולברר עד כמה את/ה מתחבר/ת לגרעין הדיאלוגי הזה ולעקרונותיו.

אפשר לחבור ליוזמה ברמות שונות של מעורבות, החל מצופה שמקבל עדכונים תקופתיים ועד למנחי קבוצות, יזמים וכותבים. בסיס טוב להתחיל ממנו הוא פשוט להשתתף בקבוצת לימוד. נספח 3.

זהו ניסוי בחוכמה שיתופית, בהתארגנות מבוזרת, במנהיגות מעגלית – משחק המזמין הלך רוח סקרני, ופנוי לגלות. יצירה חופשית שעוד לא ברור מה יהיו פירותיה המעשיים, אך שבמגמתה היא מבקשת להיות בית רחב לשיתופי פעולה אנושיים חדשים ומגוונים, ובזה היא מצטרפת ליוזמות רבות בכל רחבי העולם שחוקרות את האופקים הללו.

נספח 1: על כתיבה משותפת

ספר המדינה הוא יצירה משותפת, אבל בכך אין הכוונה שנשב בפועל לכתוב ביחד את הטקסטים המופיעים בו, אלא הוא יהיה אסופה של טקסטים שנכתבו על ידי אנשים שונים בזמנים שונים – טקסטים אישיים שנוצרו בעקבות המפגשים או/ו בהשראת החלום המשותף.

הם ייכנסו לספר המדינה הגדול, ויהיו זמינים לקריאה לחברי הקהילה, שגם יוכלו להגיב אליהם ולהתייחס, להוסיף הערות, לעדכן ולכתוב גרסאות משלהם. כל הגרסאות נשמרות.

הטקסטים הללו יכולים להיות מכל מיני סוגים – עקרונות פעולה, פרקטיקות, שאלות, הצעות לניסוי, שירים, הסכמות, מועדים ועוד. זה לא חייב להיראות כמו ניסוח משפטי הלקוח מספר חוקים מודרני.

ככל שנתקדם הטקסטים גם יתמיינו כך שאפשר יהיה להתמצא במרחב הטקסטים.

בצד הטקסטים שיכתבו על ידי אנשים באופן אישי, יהיו גם טקסטים שייווצרו כקטעי הכתבות בתוך המפגשים – מנוסחים על פי בקשת המשתתפים תוך כדי המפגש. ניסוחים שמשתתפים רוצים להדגיש, לזכור, להעביר.

הטקסטים הללו למיניהם, יהיו בעצמם נושא לקריאה ולימוד בתוך קבוצות הלימוד. כך שבצד היותם פרי של הלימוד הקבוצתי, הם גם תמיד זרע ללימוד חדש, ועוגן להמשך חלימה.

מתוך ספר המדינה הגדול, ובתקשורת בין הקבוצות ובתוך הקבוצות, ובתהליך שאנחנו עוד צריכים לפתח, גם יבורר ספר המדינה הקטן, שיהווה מעין תמצית, כינוס וסיכום ההסכמות, ויהיה מדריך ענייני (ופואטי) לכל מי שרוצה להצטרף למדינה לעתיד.

גם הטקסט הנוכחי, על נספחיו, נכנס לספר המדינה הגדול, ומזמין הערות ועדכונים.

אני בעד עקרון הפריקות – טקסטים קצרים, עומדים לעצמם, ניידים, המציגים עניין אחד, שיכול להתחבר להרבה עניינים אחרים באופן גמיש, וביחד ליצור אקלים כללי, שבתורו גם מעניק להם את הקונטקסט שבו הם מובנים. הפריקות מאפשרת לאנשים את חופש התנועה, ההבנה והבחירה. לא כופים עליהם את כל החבילה. מצד שני, כל טקסט כזה, הוא מעין הולוגרמה המכילה את השלם, וככל שהשלם יתבהר ויתפרש לרוחב כך כל טקסט קצר כזה יתעדכן, יזככך, ויעמיק. אפשר לכתוב את כל התורה כולה על עמוד אחד, אם ההקשר השלם רחב מספיק. ומכאן גם הכפל הזה של ספר המדינה הגדול, וספר המדינה הקטן.

* * *

כדאי להזכיר שקריאת טקסטים היא רק חלק אחד ממה שקורה בקבוצות הלימוד, וספר המדינה הוא רק היבט אחד של מהלך תודעתי רחב יותר של ההתארגנות הזו,

שבמובן עמוק היא נכתבת לא בספר אלא באורח חייה שבעל פה, ובשיתופי הפעולה המעשיים.

ועם זאת, לכתיבה ולטקסטים יש מקום של כבוד בתהליך הזה, וערכם חורג מתפקידם כאמצעי מכני לזכירה. לכתיבה יש כוח אמיתי לפלס דרכים חדשות במציאות. מאז היות הכתב היה לרישום (ולרשמים) תפקיד מכריע בעיצוב החברה. חונכנו על ידי הטקסטים שקראנו באופנים עדינים ועמוקים, יותר מאשר כל מחנך רשמי. כתיבה היא סוג של שמאניזם מודרני.

נספח 2: קצת על הרוח הדיאלוגית המפעמת במדינה

בתור התחלה זו מדינה של אנסקולינג, מעין אנרכיה נאורה, שמציבה את החירות – חופש המחשבה וההוויה – בלב ההתארגנות המשותפת. ועם זאת הגישה הדיאלוגית לא מטפחת את האינדיבידואליזם המבודד, אלא מזהה, בין האינדיבידואליזם הקיצוני לבין הקהילתיות החונקת, דרך שלישית שבה השייכות מעצימה את היחיד והיחיד מעצים את השייכות, והתקשורת משוחררת ובוגרת.

המונח "דיאלוג" לא מתייחס לשיתוף פעולה דיבורי דווקא, ולא מדגיש סוג של רוח טובה ופשרנית ביחסי אנוש, אלא, בהתאם לפילוסופיה הדיאלוגית, הוא מאיר את מעמדו הקיומי-ערכי-אמוני של האדם כיחיד בעל אחריות, ומזמין אותו להזדקף למלוא קומתו האנושית. האדם הוא לא משהו, הוא מישהו. והעובדה הזו, המהותית כל כך, נוטה להישכח בהשראת החשיבה ההנדסית-ממסדית.

בד בבד ישנה הבנה עמוקה שאנו חלק משלם, והשייכות היא התשתית הבריאה המאפשרת לנו את ההתייצבות החיונית. מכאן גם הרצון לעדכן ולשכלל את המרחב המשותף, את התקשורת ואת חוקי שיתוף הפעולה, המאפשרים לנו לחבור ולתמוך זה בזה.

בניסוח אחר: אנו מבקשים להחזיר את העולם לאנשים ואת האנשים לעולם.

כדאי להדגיש זאת נוכח האופן שבו שיתופי פעולה אנושיים נוטים להיעשות לממסדיות הכובשת את העולם ודוחקת לשוליים את האדם הממשי, המרגיש, הנוכח – כאילו היא היא האדם. היא לא. וברוב המקרים היא גם לא מייצגת אותו.

על הרוח של התארגנות דיאלוגית אפשר לקרוא במניפסט הדיאלוגי, כאן.

ועל הגישה הדיאלוגית באופן כללי אפשר לקרוא בספר "בסוד הדיאלוג", הנגיש כאן.

ועל הרעיון של מדינה רשתית (ולא דווקא דיאלוגית) אפשר לקרוא כאן.

* * *

בעולם המושגים שממנו צמחתי, ניתן להחליף את הכותרת "פילוסופיה דיאלוגית" בכותרת "פילוסופיה נוודית". ביטוי לאותה גישת חיים השמה במרכזה את האדם ה"הולך", שהעולם כולו הוא ביתו, והוא ממשיך ומתפתח, חופשי לבוא וללכת, לחבור ולהיפרד, זורע באופן נאור בכל מקום שהוא נמצא.

נספח 3: לימוד בקבוצות

בשלב ראשון ה"מדינה" הרשתית (שיש לה היבט מקומי והיבט גלובלי) – רוקמת עור וגידים בצורה של רשת קבוצות לימוד ומפגשים ממשיים (לא אינטרנטיים) שחולמים אותה. המארג הזה הוא גם בית הגידול ליוזמות מעשיות ושיתופי פעולה מסוגים שונים ובתחומים שונים.

הדרך לשתף פעולה בלימוד קבוצתי באופן פורה וחכם איננה טריוויאלית. לחלקנו יש ניסיון רב בזה, ולחלקנו הרבה פחות. בכל מקרה הדבר הזה עצמו – הדרך לחוכמה שיתופית – יישאר במוקד הלימוד והמחקר. טיבם של הפירות אינו נפרד מן התהליך שמניב אותם. בינתיים יש לי הצעה לסדר יום למפגשים הללו, אפשר להישען עליו, אפשר לאלתר על גביו או להתעלם ממנו כליל. כל קבוצה תחליט מה מתאים לה.

קבוצות הלימוד הם קודם כל מרחבי מפגש, הזדמנות להתאמן בשייכות, להעמיק ללמוד תקשורת, מצע להמשך התפתחות אישית. מה שמבדיל אותם אולי ממפגשי שייכות אחרים, הוא העובדה שהם קורים בזיקה לתנועה גדולה יותר, כל אדם כאן עושה את חלקו בעבודת מודעות והתפתחות אישית, בהשראה של משהו שגם נמצא מעבר לו, ובמובן הזה הוא אכן לומד לעשות את חלקו בשלם בלי לאבד את התחושה של השלם הזה. מצב תודעה שבו העבודה פנימה והבין אישית, נחווית גם כעבודת תיקון כללית, ויש לה גם היבט המשליך על הכלל.

אני מציע שלמפגשים הממשיים יהיו ארבעה היבטים מרכזיים:

צד השייכות, צד החלימה, צד ההבניה, וצד מעשי.

צד השייכות יבוא לידי ביטוי ברוח המפגש, אבל גם בפרקטיקות של מעגל, ותרגילי זוגות והתנסויות אחרות התומכות במחקר והלימוד של תקשורת בין אישית, על כל סעיפיה, ו"מכוונים את הכלים" של הקבוצה לפני החלימה המשותפת, שתהא פורה ונוכחת. צד השייכות מזמין האטה, וחזרה לאדמה הרגשית.

צד החלימה, כולל בתוכו את הדיוק של המרכז הרעיוני, המקום הערכי של מדינה רשתית דיאלוגית, כמו גם הצורות השונות שבהן מתגלם המרכז הזה. כאן אנו יוצרים באופן מודע את המדינה הרשתית דיאלוגית, ומן הסתם כל קבוצה תעסוק ותעמיק בהיבטים שמעניינים אותה (בין אם קבוצות אחרות עוסקות בהיבטים אלה ובין אם לא). ושוב ראוי להדגיש: זו לא תוכנית לביצוע, זה משחק מעורר השראה, פותח אופקים, מחדד את ההתייצבות האישית. אנחנו לא נרתמים במאמץ להקים משהו ביחד – אנחנו חולמים ביחד. בנספח 4 אני כותב עוד קצת על חלימה.

צד ההבניה קשור בעיקר ביצירת טקסטים קנוניים, טקסטים, שבין היתר יקראו/ילמדו על ידי קבוצות אחרות ואנשים אחרים. טקסטים הקנוניים הם פשוט טקסטים ללימוד בקבוצה, והתחלה של הסכמות ועקרונות משותפים. כאמור, אפשר להתייחס לצד ההבניה כפרויקט של כתיבה משותפת – אנו כותבים ביחד את ספר המדינה, ונעזרים לשם כך בפרקטיקות מסוימות, המלקטות ומסננות ומעדכנות.

ולבסוף יש גם צד מעשי, שהוא תרגול של משהו בין המפגשים, כאילו היינו כבר אזרחים של אותה מדינה רשתית דיאלוגית, ואנו מבקשים לעשות טוב בעולם. כל מי שרוצה, יכול לקחת על עצמו איזה אתגר מעשי, לעשות איזה שיתוף פעולה ברוח החזון, להבנות התנסות אישית. גם דבר קטן מאוד. מי שרוצה.

על סדר היום הזה ועקרונותיו המנחים כתבתי ביתר פירוט במקום אחר.

מצורף קישור לסרטון על סוציוקרטיה – כדוגמה ומקור השראה לאופן שבו קבוצות יכולות להתארגן באופן אחר מן המוכר: https://www.youtube.com/watch?v=NkXOXeD50wQ

וכאן קישור לפרויקט נוסף בשם enspiral שיש בו מרכיבים דומים. שוב, כמקור השראה וכדוגמה לכך שאפשר אם רוצים: https://www.enspiral.com

* * *

אחד העקרונות שאני מציע למדינה הרשתית דיאלוגית הוא העמדת הלמידה כאחד מעמודי התווך שלה. כך שמבחינתי הלימוד/חלימה איננו רק שלב ראשון בדרך לכינונה של מדינה עתידית אפשרית, אלא תשתית קיומה. זו מדינה של "תלמידי חכמים".

נספח 4: על חלימה

אחת התובנות שעלתה מתוך ימי הלימוד בקיץ היא שחלימה היא סוג מיוחד של פעילות השונה מפעילויות הכרתיות אחרות, וכמו כל פעילות היא מיומנות המזמינה אימון ותרגול.

אולי במקור זו יכולת טבעית שאנו נולדים אתה, אבל גם אם כן, היא הייתה אמורה להשתכלל עם הגיל, ונראה שזה לא קורה, ואולי אף להפך מכך: רובנו לא כל כך טובים בחלימה, ואפשר אפילו לומר שיכולתנו לחלום פצועה.

מה טבעה של פעילות מיוחדת זו "לחלום"?

יש לה כמה היבטים:

קודם כל היכולת לשחרר את הדמיון מעבר לצורות המוכרות. שזה אומר, בין היתר, להצליח לחדור דרך המובן מאיליו, ושוב לא לראות אותו כמובן מאיליו.

אחר כך זו ההכרה בזכותנו לחלום, שהיא חלק מחוויה כללית יותר של שייכות המסכימה להיטמע בעולם ולהשתתף בו. העולם לא שייך לאחרים – הוא שלי ושלנו, ולנו האחריות לטפחו על פי חזוננו.

לחלום זו גם היכולת להקשיב לגעגועים לכמיהות הלב, ולתת להם להתגלם במחשבות על המציאות. להישאר מחוברים אל הגעגועים ככוח מניע וכחוכמה פועלת גם אם לא ברור כל כך כיצד הם יכולים להתממש, ובלי יותר מדי להתבלבל מן הצורות המוכרות המושכות אליהן ומגדירות מראש את מה שאפשרי ולא אפשרי.

ולבסוף, זו היכולת להבדיל בין פנטזיה לדמיון, ולחלום באופן "אדמתי" החש את האופקים המציאותיים, ומתמסר למשיכתם. שזה גם אומר להישאר מחוברים לריתמוס של הזמן ולאדמת הממשות, ולא ללכת לאיבוד בממלכת הפנטזיה, שכל מהותה הוא בריחה אל מקום שנועד להישאר לא מציאותי. יש חלומות שבעודם חלומות יש להם כבר שורשים במציאות והם מניעים את המציאות גם בלי שהאדם יעשה דבר מעבר לפעולת החלום – הם בגדר חזון פועל. וכך, פעולת החלימה היא חלק מחוויה של תקווה. תקווה היא האקלים שבה החלימה פועלת, והיא עצמה אקט של תקווה והתגלמות של אמונה.

כשאנחנו לא מוצאים דרך לרתום את עצמנו לחזון של תיקון עולם, תחושת חוסר האונים יכולה להיות משתקת. רובנו מתקשים לפעול. חינכו אותנו להיות "מציאותיים", "אובייקטיביים", לתת בידי המומחים לקבוע את המדיניות (כי זה בעצם שלהם, ואנחנו מקבלים רשות מהם), ולנו נותר רק לקבל את המסקנות, בפסיביות, וללמוד להתאים את עצמנו ל"תנאים" ולכל הנחותיהם הסמויות.

ולהתלונן כמו ילדים לפני הוריהם.

אבל האמת היא שחלימה היא פעילות מרכזית להגדרתנו כאנשים. היא ליוותה אותנו משחר ההיסטוריה האנושית, והיא כוח מניע בחיינו המשותפים. אובדן היכולת לחלום היא פצע עמוק בעצם מהותנו. אובדן היכולת לחלום היא גם אובדן היכולת להפוך את העולם לשלנו – להחזירו לאנשים.

* * *

וחשוב לי להדגיש את צד המשחק שבזה, שלא ניפול לרצינות קדורנית. יש אנשים שממציאים יקומים וכותבים סדרות של ספרי פנטזיה בתוך העולמות הללו. קוראיהם, לפעמים מיליוני קוראים, חיים עמם בתוך העולמות הללו, ואחדים מהם אף ממשיכים וכותבים ספרים ביקומים הללו שהומצאו לשם ההנאה. אם כל כך הרבה אנשים משקיעים זמן בפנטזיה, אין סיבה שלא נשקיע בחלום מדינה מתוקנת. הלך הרוח המשחקי הזה לא בא לבטל את הרצינות הגדולה שאני רואה במהלך הזה, ואת נחיצותו הגדולה נוכח המצוקות הרבות של חברתנו. ועם זאת, נתקשה להתקדם באופן רדיקלי מתוך הלך רוח הישרדותי ובניסיון לדחוף פרויקט דחוף. בענייני חיים מסוימים הכי מהר שאפשר ללכת זה בקצב של הידידות.

נספח 5: בואו נהיה ריאליים

בואו נהיה ריאליים, מה הסיכוי שחבורה של מתנדבים – אנשים לא מקצועיים, הטרודים בבעיות פרנסה ונפגשים אחת לשבועיים – תצליח להניב תוצרים שיהיו בעלי ערך בר קיימא? שלא לדבר על דבר גדול כמו לדמיין מדינה.

והרי אנחנו יודעים עד כמה אנשים מוגבלים בדמיונם, ונוטים לשחזר את המוכר, ולבטח בתוך מפגש דחוס עם שלל אנשים אחרים מרובי דעות קדומות (כי כולנו כאלה), מועדים לקונפליקטים וחוסר תקשורת. מה הסיכוי שאנשים כאלה (אנחנו), שכבר ככה יש להם הרבה על הראש, והם רק מחכים לרגע שבו יתפנו לצפות באיזו סדרת טלוויזיה שתוכננה היטב להרדים את חושיהם, אכן יתגבשו מעבר להתלהבות רגעית שעשויה לעורר את תקוותם, אבל באותה מהירות גם לאכזבם?

מה הסיכוי שדרך תשומת הלב המחוררת הזו תיאסף מספיק תנופה של עשייה שתהיה אכן בעלת משמעות?

וכמה קטן הניסיון הזה, גם אם הוא יצליח להתקדם קצת, לעומת הארגונים האדירים המאוכלסים בעובדים רבים הפועלים בשכר, מומחים לענייניהם, השוקדים על מדיניות, ובתקציבי ענק מוציאים אותה לפועל, ומתחזקים את מדינה, על שלל האינטרסים וקבוצות הכוח שמעוניינים בה בדיוק כך, כפי שהיא היום.

אם להיות ריאליים, הסיכוי לא גדול.

אבל,

אולי בתוך כל הבלגן הזה של ה"חולמים", ועם הכוונה הטובה והרוח הנכונה, ייווצר אקלים שבכל זאת יהיה פורה עבור אנשים מסוימים, ויפקח את עיניהם, ויעורר את ליבם, ויעודד אותם לחשוב מחוץ לקופסה, ואולי פה ושם, כתוצאה מכך, הם יכתבו שיר יפה,

או יצליחו לנסח רעיון פורץ דרך (עמוד אחד),

ואולי אנשם אחרים, מקבוצות אחרות יקראו, יתייחסו, וירגישו שכן, יש פה משהו חדש שמעיר את הלב ופוקח את העיניים, משהו מרענן שמזכיר שאפשר אחרת ומראה כיוון,

ואולי בתהליך, שאנחנו עדיין לא יודעים בדיוק מה הוא, הקהילה תדון, תלמד, תעדכן, ולבסוף תסמן ותאמר: כן, את הדבר הזה (השיר, ההסכמה, הניסוח) אנחנו רוצים בספר המדינה הקטן (או לתלות על המקרר בבית).

ואולי יהיו עוד כמה קטעים כאלה, והם יעוררו השראה באחרים, ולאט לאט הם יתאספו, אולי לא הרבה אבל מספיק כדי שתיווצר איזו תמונה, בקווים מטושטשים, ובכל זאת מספיק ברורים כדי שאפשר לראות שיש שם משהו שלם, והדבר יעורר בנו השראה למעשים מסוג מסוים, ויעודד אותנו להמשיך להוליד את המשהו השלם הזה, שרוצה להיוולד.

אולי, ואולי גם לא. אני אומר ששווה לנסות.

מה גם שיש לי הרגשה שעוד מעט כבר לא תהיה לנו ברירה. בלי קשר לחוסר המקצועיות שלנו, להתנדבות, להסחות הדעת, ולכל מה שעומד לרעתנו, נצטרך להמציא את עצמנו מחדש.

* * *

בסוף, זה פשוט מאוד: אם היוזמה הזו תצליח או לא, זה קשור באנשים. אם הם יהיו, ויהיו נוכחים, וישלבו כוחות, ויתמידו, אין שום סיבה שהם גם לא יניבו דברים בעלי ערך שאכן יענו למטרת ההתכנסות. לאנשים שחוברים ביחד, מתוך אמונה וכוונה, כשהם יודעים לעבוד ביחד, יש הרבה כוח, גם אם הם מעטים.

בזה זה תלוי, אפוא – בקיומם, רצונם והתמדתם של אנשים. ואני גמיש בהבנה של מה היא "הצלחה". מבחינתי, גם אם התוצאה של הניסוי הזה הוא רק מסמך המתאר, בשפה קצת אחרת, מדינה דמיונית שיכולה אולי להיות, אבל לא שום דבר מעשי, גם אז עשינו משהו – אותה מדינה יכולה להצביע על דלת שדרכה אפשר יהיה לעבור אולי יום אחד. וגם אם לא, כבר עכשיו, בעצם קיומה השלם בדמיון, היא יכולה להיות פרספקטיבה להבנת העולם בו אנו חיים, והשראה להליכה אצילית וחופשית יותר בתוכו. אנו זקוקים לכל מה שיכול להזכיר לנו את בגרותנו ועוצמתנו כאנשים.

לחלום מדינה – על תפקידן ומקומן של אוטופיות

איזה ערך יש לרעיון של מדינה רשתית דיאלוגית?

מה הסיכויים שהדיבורים יהפכו למציאות?

אם להיות ריאלי, לא הרבה.

לפחות לא אם חושבים על הדיבורים הללו כתוכנית לביצוע.

אבל,

במובן אחר, התנועה הזו יכולה להיות מאוד מציאותית, ועל מנת להאיר את המובן האחר הזה, ולדייק את המקום שממנו היא אפשרית, אני רוצה להגיד כמה דברים כלליים על תפקידן של אוטופיות.

הניסיון לנסח אוטופיה ולראות בה תוכנית לביצוע הוא בעייתי.

קודם כל מצד התוכנית: הדמיון שלנו מוגבל על ידי הסביבה התרבותית שבה אנו חיים. וסיכוי סביר שהאוטופיה שנדמיין, מבלי שנשים לב לכך, תשחזר הרבה מן המבנים הבעייתיים וההנחות הסמויות, שבשלהם מלכתחילה יצאנו לדרך. לראות באוטופיה מוגבלת כזו תוכנית לפעולה, פירשו להצר את האפשרות להבראה רדיקלית שמקורותיה רעננים.

ואחר כך מצד הביצוע: מכיוון שהמציאות היא מורכבת ומרושתת ותלויה הדדית, כל ניסיון לשנות פרט אחד, ואפילו הוא זוכה להצלחה, יהיה זמני מאוד. בשעה שנעסוק בשינוי של הפרט הבא אחריו, הראשון יחזור לקדמותו בשל השפעת גורמי הרקע האחרים שנותרו בעינם. רק שינוי בו זמני של הכול – הכלכלה, החינוך, התקשורת, האישיות, הממשל, יוכל באמת להיות שינוי בר קיימא. זה לא מציאותי.

ויש גם עניין שכשאנו ממהרים לבצע, נפגם הכושר שלנו לחלום, ומיד אנו מצמצמים את הדמיון שלנו לממדים של מה שנראה לנו מציאותי באותו רגע, ומתפשרים כדי להגיע לתוצאות.

ובכלל, בענייני חיים מורכבים, יש משהו בעייתי בתנועה הזו שבה מבקשים לכפות על המציאות צורה מוכנה מראש, חכמה ככל שתהיה. זה דורס אותה.

אז למה בכל זאת לחלום מדינה?

אני חושב שעיקר ערכה של אוטופיה הוא לזקק אופן הוויה – דרך של הסתכלות ועמידה בעולם – שבהיותו מעוגן בנקודת מרכז מחוץ לעולם התרבותי הקיים, הוא גם יכול להיות יציב ועמיד יותר, וממילא בעל כוח פעולה רב יותר בתוך העולם הקיים.

או בניסוח אחר, בתור אזרח של אותה מדינה דמיונית, ואפילו אני אזרח יחיד שלה, יש בי רוח אופיינית. והרוח הזו היא העיקר. אם אני מצליח לשמור עליה, היא יכולה להיות כלי רב עוצמה בהשפעה שלי על המציאות הקיימת, גם ללא שום תוכנית מעשית לביצוע.

האוטופיה נועדה אפוא לזכך ולייצב את הרוח, ולהוותה לה מקור השראה והזנה.

אומרים – ברומא התנהג כרומאי.

פירושו של דבר שיש דרך רומאית לאכול, לעבוד, לתקשר, לחנך, להגיד שלום, לרקוד וכן הלאה. אלה פעילויות שונות הנוגעות לתחומים מגוונים, ובכל זאת יש איזה קוו אופייני שמחבר את כולם – אופן מיוחד לפעול, להוות. אופן רומאי.

ואף על פי שבעקרון אפשר להתחבר לרוח מסוימת רק מכוח החיבור של אדם לעצמו והקשבה עמוקה לכמיהותיו וקול מצפונו, החיבור הזה גם עשוי להיות רופף מאוד אם אינו מעוגן בדבר מה רחב וממשי יותר. במקרה של רומאי, יש לו שנים רבות של וותק חיים ברומא, הוא התנסה ותרגל את אורחותיה, ולפיכך הוא מסוגל להמשיך להתנהג כרומאי גם אם הוא ביוון או בסין, ובמיוחד אם הוא נשאר נאמן לה בליבו. גם אם הוא לא זוכר את הפרטים, הוא יכול לשחזר אותם, רק מתוך הקשבה לרוח. כמובן, הרבה יותר קשה להתנהג כאזרח של מדינה שקיימת רק בחלום. קשה, אבל אל בלתי אפשרי.

אז העיסוק באוטופיה, הדיבור על פרטיה, הניסיון להבין איך כל זה מורכב ביחד באופן קוהרנטי, אין מטרתם ליצר תוכנית לביצוע, אלא לתת הזדמנות לרוח להתגלם בפרטים, ומתוך כך לבדוק את עצמה, לזכך ולהשתכלל, ולהתייצב במהותה. כי אם אני מנסה לחלום איך זה לחנך ברוח אותה מדינה, ואיך זה לבנות בתים ברוח אותה מדינה, ואיך זה ליישב סכסוכים ברוח אותה מדינה, אז בסופו של דבר הרוח הולכת ומתגלה לעצמה, ומתחזקת במוקד שלה. אני מבין את העקרונות המנחים, גם אם הפרטים לא ברורים.

יש כאן השלמה: הרוח מאירה לפרטים כיצד עליהם להיות, והפרטים מעמיקים ומחזקים את הרוח.

ואחר כך אני יכול לצאת אל העולם, עם אותה רוח שהתגדלה והתייצבה בי, ולפעול להבראה באופן מקומי וגמיש. אני פועל כמו "סוכן" של עולם אחר, נשאר נאמן לעקרונות שלו, בלי להתבלבל יותר מדי מן ה"מובן מאיליו" של הסביבה התרבותית הקיימת.

את כל זה אני יכול לעשות לבד, ועשיתי בעבר. כשחלמתי על דרך חינוך אחרת, לא ניסיתי להתאים את החינוך לתרבות הקיימת, אלא ראיתי עצמי נציגה של חברה אחרת, ופעלתי במסגרתה וכשליחה. אנשים התרשמו שנדרש הרבה אומץ ומאמץ לעמוד בפרץ התבניות הישנות שהביאו עמם ההורים, והתכתיבים של משרד החינוך, אבל מכיוון שנקודת הייחסו שלי הייתה אחרת, גם לא היה לי קשה לעמוד בסבלנות על שלי, ולהציע נקודת מבט אחרת. היה לי עוגן בעולם אחר, שאפשר לי להיטלטל בלי לטבוע.

מה שאני מציע כאן הוא לעשות זאת ביחד: לחלום מדינה אחרת.

אני רואה את הקשיים שיכולים לעלות – כל אחד עם רוחו האחרת ומחשבותיו האחרות וכן הלאה – אבל גם את ההזדמנות. זה יותר מעניין ככה, ויש משהו בעצם החיפוש המשותף הזה, כשכל אחד מתאמן להקשיב לקול ליבו ומתרגל חלימה פורצת גבולות, שיכול לעזור בהולדתה של הרוח הזו.

.

אז במובן הזה, אפוא, מדינה רשתית דיאלוגית הוא עניין מציאותי לגמרי.

יש צורך עמוק לחשוב מחדש על המציאות החברתית שבה אנו חיים. ועצם הנכונות להצטרף לתהליך כזה הוא כבר התגלמות של רוח המדינה המבקשת להיוולד. זה לא חדש. לאורך כל ההיסטוריה האנושית אנשים פיתחו רעיונות לגבי האופן שבו כדאי להתארגן חברתית, והייתה לכך, במקרים רבים, גם השפעה ישירה על המציאות החברתית.

ואם כבר, חברתנו הפוסט-מודרנית מתאפיינת בסוג של פסימיזם היסטורי: ראינו הכול, ניסינו הכול, והמצב הנוכחי (הקפיטליזם הליברלי, למשל) הוא התשובה שהאבולוציה החברתית התכנסה אליה. זו ראייה מאוד צרה, ולו רק כדי להזים אותה שווה לטלטל את הספינה: לא ראינו הכול, ולא התנסנו בהכול, ואנחנו לא רק תוצר דטרמיניסטי של היסטוריה המייצרת עבורנו תשובות. אנחנו גם בעלי תודעה חברתית, ומה שאנו מאמינים בו ומקווים לו הוא חלק בלתי נפרד ממי שאנחנו.

מציאותי לגמרי לזכך את הרוח הזו, ומציאותי לגמרי שאנשים ילמדו לפעול בהשראתה בעולם בתחומים שהם ממילא פועלים בהם, ואם יהיו מספיק אנשים שחיים מן הנקודה הזו ונאמנים לרוח הזו, בסופו של דבר היא גם עשויה לקרום עור וגידים באופן שאנו לא יכולים לצפות.

זה משחק. שווה לשחק אותו, אם הוא מענג, ולראות אילו אופקים חדשים נפתחים בעזרתו.

מדינה רשתית דיאלוגית

אני מציע להקים מדינה, או לפחות לחבור לניסוי מחשבתי משותף כזה.

המדינה שאני חושב עליה היא מסוג המדינה הרשתית. אין הכוונה למדינה וירטואלית היושבת על רשת האינטרנט, אלא להתארגנות אנושית ממשית, המבוססת על אינטראקציות ממשיות בין אנשים. מה שעושה אותה רשתית הוא שהיא איננה מוגבלת לחלקת אדמה (שהטריטוריה שלה מוגדרת על ידי גבולותיה), ובמובן הזה היא דומה לעבודת מקרמה או רשת דייגים, היכולה להתפרש על פני מרחבים גדולים ו"מחוררים", החוצים את גבולותיהן של המדינות הקלאסיות.

מה שעושה אותה מדינה רשתית הוא:

מארג הקשרים בין האנשים,

ומערך ההסכמות שהם מסכימים עליהן,

ורשת שיתופי הפעולה המעשיים שהם מקיימים ביניהם.

מדינה כזו יכולה "לצוף" על פני מדינות הלאום, והיא לא סותרת את קיומן. גם לא את קיומן של מדינות רשתיות אחרות. בו זמנית היא מקומית וגלובלית.

מה שאני מציע, באופן יותר ספציפי, הוא מדינה רשתית-דיאלוגית.

מדוע דווקא מדינה, ולא תנועה, קהילה, מפעל, דת או כל כותרת אחרת פחות "גדולה"?

מה שעושה אותה מדינה הוא תפיסה מערכתית המבקשת להקיף את כל היבטי החיים, ולשלב את הממד הרוחני/ערכי עם הממד המעשי המתגלם במציאות החברתית המשותפת.

הדגש על ההקפה של כל היבטי החיים (כלכלה, משפט, חינוך, תקשורת וכו') בא מתוך הבנה שהתארגנויות אנושיות פועלות בתוך הקשר של התארגנויות אחרות, משפיעות ומושפעות מהן באופן תלותי שמקשה על שינוי משמעותי. קשה לשנות את החינוך בלי לשנות את הכלכלה, וקשה לשנות את הכלכלה בלי לשנות את החינוך. ובאשר להתארגנויות אנושיות, לפעמים פשוט יותר להתחיל מבראשית, מאשר לשנות את הקיים.

מה שלא מונע מן המדינה הרשתית להיות רזה בכל אחד משלבי התפתחותה, מכילה רק היבטים מסוימים ולא אחרים. היבטים אלה נתונים בתוך ההקשר הכללי של המדינה החדשה, שגם אם אינו ממומש באופן מלא כרגע, מהווה את הרקע הרוחני/רעיוני שבו היבטים אלה פועלים ומתפתחים.

מדינה כזו יכולה להיות אפוא רזה או עבה, רחבת היקף או מצומצמת, כוללת אנשים רבים או מעטים, מקיפה תחומים רבים או מעטים. אבל חזונה הוא שלם.

ההיסטוריה האנושית, היא כנראה הרבה יותר רבגונית מן הסיפור המודרני שלנו עליה. ניסויים חברתיים בממדים שונים, התקיימו לאורך כל ההיסטוריה האנושית, מטפחים צורות חיים שונות ומבנים חברתיים שהיה לנו קשה לדמיין כמותם אלמלא הדוגמאות שעוד נותרו בשולי התרבות המודרנית.

זה כנראה חלק מלהיות בני אדם. אנחנו לא רק בני גורל הנתונים לכוחות תרבותיים, אלא סוכנים פעילים, הממציאים צורות שונות של שיתופי פעולה, מעצבים את תרבותנו וחוקיה על פי ערכינו. כך היה בעבר, ואין סיבה שלא נמשיך ונתנסה בכך גם בעתיד. ואם כבר ראוי לשאול: מדוע תרבותנו נתקעה במודל אחד? מדוע אימצנו את הרעיון שיש צורה אחת טובה המהווה פתרון סופי להתארגנותנו? מדוע המודרנה רואה את ההיסטוריה רק כתולדות מפותלות שכל יעודן היה לילד את הפתרון הסופי הזה (הדמוקרטיה, מדינת הלאום, או מה שזה לא יהיה שאנו מקדשים)?

מה קרה לדמיון שלנו?

ואם כן, המאמץ לבנות מודלים אלטרנטיביים להתארגנות משותפת הוא ראוי, נחוץ ואפשרי.

ראוי: כאמור, כי זה מה שעשינו תמיד, ובמידה רבה זה מה מגדיר אותנו כאנשים: האדם הוא התהליך המתמיד של היעשות אדם. טוב שנמשיך לחפש אחר הטוב, גם במונחים אישיים וגם במונחים חברתיים ותרבותיים. אפילו לא נצליח לחדש הרבה, המאמץ ראוי. אם אנחנו לא נצליח, אחרים יצליחו.

נחוץ: כי נראה שאף על פי שהתקדמנו הרבה בטכנולוגיה, טרם השכלנו ליצור סביבה תרבותית העוזרת לאדם להזדקף למלוא קומתו האנושית, ולפעמים נראה שאנחנו רק הולכים ומתרחקים מן האפשרות הזו. נחוץ גם כי ייתכן שהמערך התרבותי הדומיננטי, בחוסר הרגישות שלו לטבע ולעצמו, לא יחזיק מעמד, וכדאי להכין מראש כמה חלופות (על כך ביתר הרחבה בהמשך).

אפשרי: היה אפשרי בעבר, ומן הסתם אפשרי גם בעתיד. בידינו הדבר. זה בעיקר אורח מחשבה מביס המושתת על דטרמיניזם תרבותי, שמשפיע עלינו לרעה, מזריק לנו חוסר אונים וערפול חושים. כשאנו עומדים מול ארגונים גדולים וחזקים, אנו עשויים לחוש את חולשתנו כאנשים בודדים. אנחנו שוכחים שכל זה לא יכול להתקיים ללא האנשים ושיתוף הפעולה שלהם. אין הרבה דברים בהתייחס לאדם והתארגנויותיו שכדאי להגיד עליהם "אי-אפשר". מה שלא אומר שעלינו להיות עם הראש בעננים ולדמיין כל מיני דברים שאינם קשורים למציאות. אבל הממשות עצמה היא עשירה ודי מופרעת, והרבה יותר אפשרי בה ממה שאנו נוטים לחשוב.

ואם כן, אין סיבה שאנו, המזהים את הבעיות של העולם המודרני, לא נמציא לנו מדינה, שרוצה לגשת להתמודד עם הבעיות שאנו רואים, באופן מקיף ושונה ממה שנהוג ומתאפשר בכלים המצויים. הניסיון לשנות פרמטר קטן בשיטת הבחירות, עלול לקחת הרבה זמן ומאמץ, בשעה שאפשר פשוט להקים מדינה חדשה שמראש כל צורת הממשל שלה היא אחרת. אם היא תמצא חן בעיני האנשים, יחברו אליה רבים, ואם לא, היא תתאדה מעצמה בלי לגרום נזק. מדינה כזו, אלטרנטיבית ושולית ככל שתהיה, תוכל להוות מקור השראה לאחרים, ולהוות מצע תחליפי שיצוף על פני השטח, אם וכאשר יקרסו המבנים הקיימים.

לפני שאני בא לפרט את מאפייניה של מדינה רשתית דיאלוגית, כפי שאני מבין אותם, אני רוצה להתעכב עוד קצת על הרעיון של מדינה רשתית בכלל, ומעמד קיומה.

אני חושב שדוגמה למדינה כזו היא היהדות לאורך אלפיים שנות גלותה. היא הייתה (ועדיין) גלובלית ומקומית. התבססה על תפיסה רוחנית מסוימת, אשר התפרטה הן לאורח חיים והן לממסדים מקומיים שונים אשר ארגנו את חיי הקהילה, ותמכו באורח החיים היהודי, ונתנו לפועלים במסגרתה תחושה של זהות ומשמעות. אפשר להבין את חששם של אחדים, שמא הקמת מדינה ישראל, עלולה להחריב את המדינה היהודית הרשתית…

אין צורך לחשוש יותר מדי. חלק מקיומה של כל מדינה רשתית הוא השקיפות. היא אינה פועלת במסתור, ולא מנסה לחתור תחת מדינות הלאום, או להיות "נגד" בכל צורה אחרת. אם מדינות הלאום תקרוסנה, זה יהיה בשל הנזקים שהן עושות לעצמן, או משום שהן תאבדנה רלוונטיות. זה לא אומר שמדינה רשתית לא מנסה להשפיע – זה חלק מסיבת קיומה – אבל היא עושה זאת בדרכי שלום ודוגמה אישית, אוספת אליה את מי שרוצה, לא מסתירה את כוונתה ליצור עולם מתוקן וטוב יותר, ולא מפרידה את גורלה מגורל שאר האנשים.

מדינה רשתית צפה על פני המבנים הקיימים, ומעצם טבעה גם מעורבת בהם, ועם זאת שומרת על זהותה. היא מציעה את שירותיה לאנשים שאינם בהכרח "אזרחים" שלה, ומקבלת מהם שירותים. היא פועלת לרווחת האנשים באשר הם, מתוך כבוד למבנים הקיימים. היא יכולה להתרחב ולהצטמצם בגמישות, בין היתר מכיוון שהיא מטפחת שיטות שיתוף פעולה מבוזרות וחסינות. היא מקיימת את ארגוניה לצד המבנים הקיימים, ובאופן הזה גם יכולה להיות מאומצת על ידי מדינות הלאום, כפתרון משלים לאוזלת ידן.

תהליך כינונה של מדינה כזו, אפילו רק בתור תרגיל מחשבתי, יכול לעזור להחזיר את העולם לאנשים.

תארו לעצמכם מדינה רשתית כזו (או בכלל מדינות רשתיות) שהולכת ומתעבה במהלך השנים, עד שרוב האוכלוסייה במקום מסוים נעשה לאזרחים שלה והם בוחרים בארגוניה בתור ברירת המחדל של פעילותם. במקרה כזה, מדינת הלאום פשוט תנשור מעצמה.

הרעיון של מדינה רשתית, גם בשלבי התפתחותו הראשונים יכול להעניק לכל מי שבוחר לחבור אליו זהות עם תקווה. גם אם מדובר רק בקומץ אזרחים המאכלסים את המדינה הזו, זהו זרע שיש לו פוטנציאל התרבות, פוטנציאל שיכול לפרוץ בתנופה כשהתנאים מבשילים.

בינתיים המחשבה המתפרטת, שהיא חלק מחזון שלם, יכולה להתכנס ולהיאסף במקום אחד. וגם לזה יש ערך. רעיון המדינה הוא מכל האוסף את פירות המחשבה של אנשים רבים ובמגמה אחת. והדבר הזה עצמו – הלימוד והמפגשים הממשיים שבהם הלימוד הזה קורה – הרי הם כבר יסוד תשתיתי של המדינה הרשתית החדשה.

ועם זאת האוריינטציה שלי מעשית ולא רק לימודית.

גלגול מוקדם של הרעיון קיבל אצלי את הכותרת "תיבת- נוח חברתית". הוא בא על רקע דאגה עמומה שחוויתי עוד לפני שידעתי על נגיף הקורונה שהתחיל באותה עת להתפשט בסין. וכך כתבתי: לו היה נודע לנו על פרוץ כאוס חברתי עשר או חמש עשרה שנה מראש, האם היה משהו שהיינו יכולים לעשות במהלך השנים הבאות כדי להכין את עצמנו לקראתו? אינני שואל כיצד נפעל כדי להציל את עצמנו כיחידים, אלא באיזה אופן אנחנו יכולים להתארגן כדי להציל את האנושות, או לפחות כדי למתן את הנזק.

הנחתי שאלה אנחנו, כאנשים יחידים וא-ממסדיים, שנוכל לחוש את בואו של המשבר, ולהתחיל להיערך אליו מראש על ידי כך שנשתף פעולה ונבנה "תיבת נוח" חברתית הפרושה על פני העולם ומבוססת על מארג של הסכמות מסוג חדש, הסכמות יציבות המחזיקות את עצמן, ומשמרות את כל מה שהוא בעל ערך בתרבות הקיימת. אם וכאשר תקרוסנה המערכות החברתיות הקיימות, "תצוף" תיבת הנוח על פני הים הסוער, כמבנה של יציבות שאליו יוכלו לחבור אנשים נוספים שאיבדו את הקרקע תחת רגליהם, וכך ליצור תגובת שרשרת הפוכה – סדר ידביק סדר.

איך, אפוא, תראה תיבת נוח כזו? מה העקרונות של מבנה חברתי העמיד לכאוס חברתי?

בהצעה המקורית, העליתי את הרעיון של רשתות שונות (שעשויות להיות מבוססות על סוגים שונים של כסף). למשל, רשת מזון, רשת מידע, רשת אנרגיה, וכן הלאה. ולחשוב בנפרד על כל רשת ומה נחוץ לה. מה נחוץ למשל לרשת אלטרנטיבית לייצור מזון? מה עקרונותיה, איך היא פועלת, מי פועל בה, איך שותפים בה שאר האנשים, זיקתה למערכות הקיימות היום, מה היא יכולה להציל מן המערכות הקיימות ולהתמיר לביטחון שלה, כיצד היא יכולה לתמוך בהמשך קיומן, ועל מה אי אפשר לסמוך.

בתור תרגיל, זה נראה לי ניסוי מחשבתי מרתק: לנסות לדמיין התארגנות כזו, שכאשר הסכמות מן הסוג הרגיל קורסות, הסכמותיה שלה בכל זאת נשארות יציבות, ומהוות את התשתית להמשך שיתוף פעולה בין אנשים (כיוון כזה של מחשבה היה גם התשתית להיווצרותה של רשת האינטרנט המודרנית). לחקירה של מאפייניה של התארגנות כזו יכולים להיות תוצרי לוואי פוריים, וייתכן שיהיה ערך ביישום של צעדים לקראת מארג כזה, גם אם לא יקרה כל אסון חברתי. אולי, אם אנשים מספר ימצאו עניין בשאלה זו וישתפו פעולה סביבה – אפילו רק בתור תרגיל תיאורטי – עצם המעשה כבר ישפיע לטובה.

בשעתו שאלתי: איך תראה תיבת נוח חברתית? מה יהיו יסודותיה (שלדה)? עקרונות פעולתה? מפרשיה? וגם: האם בכלל אפשרית התארגנות מופרדת – "אי של סדר" – בתוך מציאות חברתית כל כך מורכבת?

מדינה רשתית הוא ניסוח נוסף, ועוד צעד בכיוון.

המטפורה של "תיבת נוח חברתית" יכולה לסייע לדייק את עקרונות יצירתה של המדינה הרשתית.

אני חושב על מדינה רשתית דיאלוגית. הכותרת "דיאלוגית" מכילה עבורי איכויות רבות ומוגדרות, אבל, מבחינת היעדים, זו דרכי להבין כיצד ניתן ליצור מציאות אנושית בת-קימא, צודקת ומשגשגת. אולי אלה אותם עקרונות של כל מדינה רשתית, ולא דווקא של מדינה רשתית-דיאלוגית, לא ברור לי כרגע מה הגבול ביניהן. אבל בכל אופן אני מזהה את הרוח הדיאלוגית כמהותו של החזון השלם. בהמשך אפרט כמה ממאפייניה, בעיקר כדי לתת תחושה ראשונית של מהותה – מה יכולים ליצור יחדיו חבורה של אנשים בוגרים.

שקיפות ופתיחות: ארגונים שונים שומרים על רמות שונות של סודיות מתוך רצון לשמור על ייתרון מול ארגונים אחרים, ועל זהות נפרדת. מלבד העובדה שהמדינה הרשתית דיאלוגית מבקשת לפעול לרווחת האנשים ולא בהכרח להתחרות איתם, היא גם מבינה שדרך הקיום ללא הסתרה היא עמידה יותר, ולא בהכרח מחלישה את הזהות. אנו רוצים לפעול על פי אותם כללים אתים של הקוד הפתוח, המאפשרים לכל אחד לקחת חלק.

התעדכנות: מה שלא תהיה הרשימה של אפיונים שאני יכול לרשום כאן, אלה יהיו תמיד אפיונים זמניים, המתעדכנים מעת לעת, על פי הליך מובנה של התעדכנות. הנחת המוצא היא תמיד שכל פתרון מבני הוא צורה קפואה בתהליך אבולוציוני שעתיד לשנות את צורתו. שני הדברים נחוצים: גם הקפיאה הזמנית וגם ההתחדשות. כשיש מנגנון מובנה של התעדכנות, זה מאפשר להתמסר ל"מבנה" בלי שיהפוך לעבודת אלילים חדשה.

התפצלות: אף על פי שאחד העקרונות של מדינה רשתית דיאלוגית קשור בריבוי הפנים וריבוי הצבעים של אזרחיה, מכיוון שהיא איננה קשורה לקרקע מסוימת, אין מניעה שמדינה כזו תתפצל בהמשך חייה לשתי מדינות או יותר. בכל מקרה היא תופסת את עצמה כמדינה רשתית לצד מדינות רשתיות אחרות, ומאמינה בגיוון.

שיתופיות/ביזור: אנו פועלים לקראת חוכמה שיתופית, ומבקשים לבסס התארגנות שאינה תלויה באדם אחד, אם כי היא לא בהכרח פוסלת מבנה של מנהיגות והובלה של יחידים. כמו הולגרמה, כל חלק שלה מכיל את השלם. היא לא שייכת לאדם או קבוצה, היא של כולם. ביטוי למעשה שיתופי.

לימוד: הלימוד המתמיד הוא אורח חייה. לימוד הממשיך לחקור את האופקים והדרכים השונות להתארגנות אנושית, וממשיך לנסות ולהתנסות. מדינה שהיא "בית ספר" במובן הטוב, וכל אזרחיה תלמידים חכמים.

גמישות: מבנה גמיש שיכול לשנות את צורתו כדי להתאים את עצמו למציאות המשתנה, ובעיקר לגדול ולקטון, להתארך ולהתקצר, להתעבות ולרזות.

ללא צבא: כי אין אדמה שעלינו להגן עליה, ומה שכן יש להגן עליו, הצבא לא יעזור. וגם כיוון שמי שירצה "לכבוש" את המדינה הזו, ימצא את עצמו מול יצור בעל אלף ראשים, שהרי כל אזרח הוא גם מנהיג. המבנה הפרקטלי-הולוגרמי, אפילו רק כזרע (כמדינה), ימשיך להתקיים עד אחרון אזרחיה. ללא צבא, גם מכיוון שהגענו להתפתחות טכנולוגית שבה ממילא יש לנו את יכולת למחוק את העולם.

וכדי לא להאריך הנה עוד כמה כותרות בקצרה. רוח הדברים כתובה גם ב"מניפסט הדיאוגי":

סובלנות לשוליים: לוקחים בחשבון שתמיד יהיו אחרים, ובכל מקרה זו מדינה ברוח אנרכיסטית.

חירות: החוקים הם הסכמות, הצעות, עידוד לשיתוף פעולה. העצמאות של היחיד היא חלק מן היחד.

ערבות הדדית: במקום אנונימיות, הכרות אישית, וערבות הדדית.

איטיות: אנחנו לא ממהרים, ומבחינים בין הדחוף לחשוב.

מקומי וגלובלי: אנשים ממש, מפגשים ממש, מעשים ממש, מקומי ממש, ובו בזמן זיקה למשהו רחב יותר.

הקפה: הכול קשור בכול, וישנו ניסיון לתת מענה לכל היבטי החיים המשתפים

שירות: המדינה באה לשרת את האנשים ולא להפך. לא רק את אזרחיה, אלא כל מפעלה הוא תיקון עולם.

חינוך לימוד: ואחת הכלים המרכזים שהיא משתמש בשירות זה, היא לידע, להעיר, להאיר, לחנך.

בגרות: מעגל הבוגרים המוציא מן הצל אל מעגל ההסכמה.

אהבת האמת: באמת, לא רק למראית עיין.

טיפוח המלאות: בשייכות, בחוכמה, בעשייה, בהתבוננות.

כשאני מסתכל סביב, אינני רואה הרבה אנשים שנמצאים בעמדת מנהיגות בתחומים שונים, המסוגלים אכן לעשות שינוי עמוק במציאות שבה הם מתפקדים. אני לא רואה את מנכ"לית משרד החינוך משנה את מערכת החינוך, אני לא רואה פרופסורים באקדמיה משנים את האוניברסיטה, או מובילים מדיניות כלכלית חדשה. ובאופן כללי יש מעט אנשים בוגרים שאפשר לסמוך עליהם שיפתחו תפיסה רחבה ורדיקלית של המציאות החברתית. אבל אני מאמין בחוכמה השיתופית של אנשים שנאספים יחדיו, אם הם רק מתמסרים למשחק הנכון.

מדינת מקרמה (מדינה רשתית, מדינה פרקטלית)

הנחות מוצא:

מעולם לא היה לאנושות כל כך הרבה כוח להגשים את מטרותיה כפי שיש לה היום, ועם זאת, אולי יותר מאשר אי פעם, רבים בעולם חווים תחושות חוסר אונים המדגישה שהכוח הזה נמצא אולי בידי מישהו – אבל לא ברשותם. על רקע זה אפשר להבין את הנהייה אחר סרטי גיבורי-על. הכוח הזה, יותר משהוא שייך לאנשים, הוא שייך למוסדות.

ואכן, על אף הטרחה הרבה שטורחים מסביב לרווחת האדם, ולספק את צרכיו וגחמותיו, נראה שכל זה לא תומך באדם במלוא מובן אנושיותו.

ואולי תחושת חוסר האונים הולכת בד בבד עם תפיסת עולם מסוימת, המדגישה הייתי רוצה לקרוא לה מיתוס, כי בפועל נראה התרבות מכוננת את עצמה באקט הרבה יותר מודע ממה שאנו סבורים. לאורך ההיסטוריה.

והיכולת לדמיין עולם אחר,

יש אפוא צורך להפריד בין הראייה לעשייה. שלא ניתן למוגבלותנו בעשייה לעוות את תפיסת המציאות שלנו, או להגביל את מה שאנו יכולים לדמיין בתור היפה הראוי והטוב. אפשר לטפח את הראייה, ולצדה גם עקרונות מעשיים. לא פעם שינוי תודעה מביא עמו שינוי בעשייה, והדבר קורה מעצמו.

הקונספט:

מדינה רשתית היא איגוד של התארגנויות מקומיות, שחולקות יחד מערך של ערכים ותפיסות עולם, ואשר מבקשות לגלם את רוחה בתנועה אחת המקיפה היבטים רבים של החיים, ובזה מהווה אלטרנטיבה למדינות הלאום. ה"מדינה" מורה על רוחב ההיקף ותנופת החזון, ה"רשתי" מורה על כך שאין מדובר בחלקת אדמה מוקפת גדר, "ומלאה", אלא בשותפות שיכולה להתפרש על פני מיקומים שונים וחללים ביניהם (מכאן חורי הרשת). יחד עם זאת היא שונה ממדינה וירטואלית המתקיימת ברשת דיגיטלית, שכן יש לה ביטוי מקומי ממשי צמוד קרקע. במובן הזה היא מקומית וגלובלית. היא קשורה באנשים ממשיים הנפגשים באופן ממשי על בסיס היכרות, ועושים חיים באופן ממשי. הטכנולוגיה הדיגיטלית מאפשרת להתארגנויות מקומיות כאלה להתאגד באופן גלובלי.

"אזרחות" במדינה כזו אינה סותרת אזרחות במדינה אחרת.

למדינה כזו עשויים להיות מוסדות חינוך משלה, משפט, כלכלה ועוד.

היא יכולה לתת "שירותים" לאחרים, ואזרחיה יכולים להשתמש במקביל גם בשירותים של מדינות הלאום שאנשיה נמצאים בה. היא יכולה להיות קטנה בהיקפה ("דקה") ולגדול (להתעבות) עם השנים, או להתפצל לכמה מדינות.

יכולים להיות סוגים שונים של מדינות רשתיות.

אותי מעניינת "מדינה רשתית דיאלוגית" שאת עקרונות היסוד שלה אני פורש בהמשך.

למה צריך את זה?

זהות ותנופה.

הקונספט של מדינה רשתית:

עקרונות הבסיס של מדינת מקרמה דיאלוגית: