לומד עם דוד

ספטמבר 30, 2026

לומד עם דוד

לפני שש שנים (2012) ישבתי לכתוב לעצמי את כל הדברים שלמדתי בהשראת המפגשים עם דוד בן יוסף. זה היה מעין סיכום אישי של מפגשים רבים – אישיים וקבוצתיים – שקיימתי עם דוד לאורך השנים. אני מביא את הדברים כלשונם:

האם אני יכול להבדיל מה נבט בי ממקורי העצמי ומה בא מדוד? מדבר אני מקרקע הדיאלוג המשותף שלוקחים אנו בו חלק, ואלה מקצת הפירות-זרעים שאני מוצא:
נקודת האל-חזור. הרבה תובנות ליוו אותי לאורך חיי אבל בצדן גם אינספור חשדות שחזרו והטו את הכף לצד הייאוש, כביכול משהו מהותי מקולקל, והתובנות הן לא יותר מאשליה עצמית המקשטות את מפלתי, פריכות כמו האמת שהן מייצגות. אבל היה רגע שבו כל זה התהפך, והכף נטתה באופן רדיקלי לכיוון האמונה העצמית. זו הייתה נקודת אל־חזור: שוב לא מצאתי צורך להתמכר לחשדות העצמיים – התייצבתי באותה עמדה של פתיחות עמוקה לחג שבחיים.
מספקנות ממארת לאמונה איתנה ששורשיה מעמיקים. הבנתי שאין קץ לתהליך השכלול, שערנות היא תמיד התעוררות, שגם אמונה איתנה, היא כזו בזכות שורשיה שלא מפסיקים להעמיק. בניגוד לדימוי "האדם המואר" ש"הגיע", דוד דיבר על הליכה שתמיד היא בדרך, נכונה ליפול ולקום, ולהמשיך להתנסות ולהתאמן שוב ושוב, והכול הוא לה אתגר של המשך צמיחה.
תהליך הזיכוך ודיבור מקרקע הממשות. במפגשי עם דוד, קיבלתי השראה מן הנאמנות לתהליך הזיכוך, שאינו מתפתה לאוצרות חיצונים, ומתמיד לעקוב אחר הקול הפנימי. זה בא לידי ביטוי בדיבור שבא מקרקע הממשות, ונעשה כלי בידי תהליך הזיכוך. דיבור כזה לא נוצר כמהלך של סידור וארגון רעיונות, אלא כנביעה יוצרת וכדיוק נפשי, הבאים מתוך מגע ישיר, רגע אחר רגע. היושר הזה עושה את כל ההבדל בין דיבור שהוא אולי נכון מבחינת תכניו, אבל אינו מחובר, לכזה שמרגישים בו את צליל המים החיים והוא מרווה גם כשהוא מוסר אמת פשוטה כביכול.
מה, אני נורמלי להיות נורמלי? ובעיקר למדתי את כשל הנורמליות – האשליה כאילו ניתן לחיות את החיים באופן נורמלי, יציב ושגרתי, ושזה אמור להיות עיקר עבודתי בחיים. גיליתי שזו אשליה כואבת המפילה אינספור חללים, וסוף סוף מצאתי את הדרך להתנער ממנה, ולחיות את חיי כפי שרק אני מסוגל לחיות אותם. לבד אבל לא בודד. משוגע אולי, אבל מעדיף להיות משוגע חי מאשר נורמלי מת.
חינוק. וכך גם לגבי הדבר הזה שקוראים לו חינוך, ואשר בניסיון העיקש לנרמל בו את הילד, הוא נעשה לחינוק – מערך כל כך מורכב בו מובלים גדודים גדודים של ילדים כצאן לשבח. וזעקה גדולה עולה מן הארץ – צימאון לאל חי.
חינוך ובריאות. כאן גם השורש של מרבית המחלות – לא בפיסיולוגיה המתקלקלת של האדם, אלא בצרימה בזרימה של הניגון (נפש גוף ונשמה), צרימה שנולדת פעמים רבות בעקבות מפגשי מבוגרים-ילדים. ותיקון החינוך לפיכך, הוא הרפואה הטובה מכולן.
תינוקשיש. הילד נולד חג, כולו חדווה ויצירתיות, וכל הווייתו אומרת יש! התינוק הזה לא מת, שוכן הוא חבוי לא כבוי בכל אדם – הוא מת לחיות. לעולם אין זה מאוחר להיות בעל ילדות מאושרת – לגלות את התינוק בלב הקשיש ולהפוך לתינוקשיש.
תוכנת זעם. תוכנת זעם היא האוטומט המתעורר בבוקר לפניי – התנגדות עקרונית ההופכת את המציאות לאויב, את הזולת ליריב, ואת החיים למסע הסתדרות בתוך עולם שאינו רוצה בי. אלימות של אילמות, המגדלת אינספור שגרות של זעם חסר אונים הפועלות מעצמן.
לחיים. מוזר להגיד "ובחרת בחיים". כאילו שיש לנו ברירה בעניין. אבל מצד החירות, אכן יש צורך באקט של בחירה-חבירה. בחירה המחליפה את הפרשנות ההישרדותית לחיים בפרשנות החיוניות המרימה כוס לחיי"ם: להרגיש חדוות יצירה ייחודית משמעותית.
יצירה או יצר רע? ולא במקרה המילה "יצירה" נמצאת במרכז ה"לחיים", היא מגלמת את כוח החיוניות, האקט החירותי הממיר מחלה לבריאות ומצוקה לצמיחה. אלה הברירות ושלישית אין: יצירה או יצר רע. ואדם שאינו מוכן להתמסר למאבק היציאה לאור, ימצא את עצמו משתעבד למאבק ההישרדות. אי אפשר פשוט לנוח בחיק הטוב, צריך לשוב וללכת אותו, לחולל אותו כתנועה יצירתית, כגישוש ההולך ומגשים את עצמו בעצם חיפושו.
חירות. אף על פי שהמילה חירות כבר מובלעת בכל מה שאמרתי עד כאן, ראוי לתת לה מקום משלה. כאן נמצאת אחריותו הגדולה של האדם, ובלעדיה גם לא יוכלו להתקיים שאר אחריותיו. ורק צריך לדייק במילה הזו "חירות" ולחבר אותה מחדש למילה "חיוניות". אין היא רק ציון לעובדה שאיש אינו מגביל את רצוני, אלא ביטוי פורה להתעלסות היוצרת עם המציאות, ולחיוניות הנובעת ממנה. אחריות לחירות היא אולי ניסוח אחר לאותה נאמנות לדיוק הנפשי, שהוא הלב של תהליך הזיכוך.
אנרגיה מינית. ההתעלסות היוצרת עם המציאות מאפשר לראות את כל סוגי האנרגיות כצורות שונות של אנרגיה מינית. לא דווקא במונחים של ה"איד" הפרוידני, אלא במונחים של המגע הדיאלוגי שבא לידי ביטוי בכל מגע שלי עם המציאות – בכל צליל, בכל צבע, בכל דיבור והקשבה. והבחירה בין יצר-רע ליצירה היא גם הבחירה בין הפעלים אונס למתעלס.
אי-זרם. הגענו לשאלה שהיא מפתח, וראוי שאדם ישאל אותה עם בוקר בעת שהוא פוקח את עיניו, ושתלווה את יומו כמצפן: איזה זרם זורם בי עכשיו – האם זה זרם מענה של אין אונות, או זרם מהנה של און אונות? זו לא שאלה תיאורטית, ולא שאלה פסיכולוגית, אלא שאלה ממשית לחלוטין הנוגעת לזרם הזורם בעורקיי ומהווה את הניגון שלי עכשיו.
הכוח לשמוח. ואף על פי שדוד סרב להסביר כיצד אפשר לשנות זרם מענה של אין אונות לזרם מהנה של און אונות, הנה הוא שב ואמר שזה אפשרי – שבידי האדם למשול בזרם הזורם בניגונו כשם שהוא יכול למשול בזרם המים החמים והקרים במקלחת. והבנה זו – שהגה חיי בידיי – כבר מכילה גאולה, גם אם עוד לא מבינים את הפרטים. היא מעודדת להיגמל מן ההתמכרות (שמקבלת כוח ומזון מתחושת הקורבנות ואמונת חוסר האונים).
שורש העצבות. ואולי ההתמכרות הגדולה מכולן ושורש ההתמכרויות כולן היא ההתמכרות לדעתו של הזולת. כאן מבשילה עבודת האלילים שהיא מהותה של העבודה הזרה – נתינת כוח מוגבר לדבר מוגבל. האדם מעביר את כוחו וחירותו ל"אליל" שהוא מעשה ידי אדם. מתמכר לצורה – לעצב (מה שעוצב והוא גם שם אחר ל"אליל"). ההתמכרות לצורה היא תחליף למהות, והשתעבדות לרודנות. וזה שורש העצבות (במובן של דיכאון) – שאדם חי לו בסיפור של מישהו אחר, ולא מתייצב להיות בעצמו המספר (יוצר-משמעות).
אין פשרה. ובעניין הזה אין כל פשרה, אינך יכול לתת לרודן קצה קציה של ציפורן בלי שייקח את כל היד ואת כולך. ודיוק ההיגמלות, היא תמצית תהליך ההזדככות.
גבורה ומרד. יפה גבורתם של לוחמים בשדה הקרב, אך כל ילד שנאבק מול המציאות הדורסנית המכילה רודנים מבחוץ ומבפנים, זקוק לגבורה גדולה יותר. אנו שעדים למאבקו יכולים לברך אותה בלבנו, ולהכיר בגבורתו. וזה אולי האופי המרדני של דוד שיצוק בטבעו, שעזר לו במסע חייו, אף על פי שהוא מתעקש לטעון שאין הוא מיוחד – ואם הוא יכול, יכולים גם כולם.
כוס התרעלה. ובראש ובראשונה זקוק הילד (והאדם) לגבורה מול הקרובים לו ביותר, שהם גם הפיתוי הגדול ביותר להתמכרות ואובדן זהות. אימא ואבא, אישה וילדים, אח וחבר, תלמיד ומורה, הם הראשונים להגיש את כוס התרעלה. כמובן לא בכוונה רעה, אבל בכל זאת בהתמדה. ואף על פי שהם שמים אותה על השולחן לפניי, הנה יש לי חירות, ואני לא חייב לשתות ממנה.
שורש הסרטן הוא באובדן העצמיות. תאים סרטניים הם תאים נטולי זהות שמתרבים באקלים נפשי של אדם שאיבד את זהותו, מתפרעים ללא מושל. האדם שמתמכר ל"עצב", לכוחם של זהויות אחרות, תחליפיות, מכניות, שמשתקות את קולו האישי ומדכאות את התנועה היצירתית – מגדל סרטן. וכך אומר לו הסרטן: או שאתה גדל או שאני גדל!.
אור פועל לאחור. ואף על פי שלאירועים בילדות, בבחינת גורל, יש כמובן השפעה גדולה על תוכנת הזעם וחוסר האונים, ואובדן החיוניות, וההתמכרות לנורמאליות, הנה, יכול אדם בכוח התעוררותו להביט אל כל אלה לאחור, ולהשפיע אור על עברו ולהפוך אירועים של "חדל", לאירועים של "גדל". לא רק שהוא יכול, אלא שבתהליך הזה נוצר ההיפוך המשתמש בכוח האגור בפחם ליצור אור חדש.
פצע שאדם נפצע בייעודו חמור מכל פצע שאדם נפצע בגורלו. וכשאדם לומד להפוך אירועים של "חדל!" לקריאות של "גדל!", הוא שב לגלות את עצמיותו, עצמאותו ועוצמתו. שלושה שהם אחד – זהות שהיא חירות שהיא בריאות.
אהבה עצמית. כאן הסוד: אם אדם מלא אהבה, ממילא יכול הוא גם לברך אחרים, אבל אם בו עצמו אין אהבה כיצד יברך? ועומדים הדברים על חוד הדיוק שבין אגואיזם שהוא התמכרות לאליל, לבין אמונה עצמית מאושרת. בין אחריות לחירות, לבין התערבבות בעומס. והדיוק כאן הוא חלק מאומנות הזיהוי – אותה הקשבה הרואה מה שייך לי ומה לא שייך לי, ומתוך כך אומרת כן גם כשהיא אומרת לא. מה לא שייך לי – שהוא בבחינת עבודה זרה בשבילי הלוקחת אותי הלאה מתהליך הזיכוך, ומה שייך לי והוא חלק מעבודת התמסרותי.
אומנות הזיהוי. אומנות הזיהוי מזמינה, בין היתר, להיות ערני למזון שאני צורך – הגשמי והרוחני. שהוא בבחינת היגיינה ניגונית. מאכ"ל – דהינו מה אני אוכל, איך אני אוכל, כמה אני אוכל ובעיקר למה אני אוכל. ואפשר להוסיף גם את "מתי אני אוכל" שהוא שיעור חשוב בפני עצמו.
לימוד. ואת כל זה יש לשוב וללמוד, שכן אין דומה האדם ששונה את פרקו מאה פעמים לזה ששונה אותו מאה ואחת פעמים. ראיתי את דוד שב ולומד את כתביו שלו (מה, הוא לא משעמם את עצמו?), וזה נתן לי השראה להבין שהמקוריות היא לא דווקא בשינוי הצורה ובניסיון לא לחזור על עצמי ולא להיות בנאלי, אלא נובעת היא באופן טבעי מחיבור אל הממשות. אם אני מתעקש על החיבור הזה נושאים דברי חותם של רעננות המזינה ומשכללת אותי בעצם התמסרותי. כל השכלולים כולם הם רק בת לוואי לחיפוש אחר הפשוט.
עדה של משוגעים קדושים. ואם המרחב ההישרדותי עושה כל אדם שמולי לאויב-מבוית, הנה בזכות הלימוד, טיפין טיפין אני מוצא מחדש את מקומי בתוך מרחב ידידותי, העושה כל אדם לידיד-פראי. התגובתיות ההודפת מפנה מקומה לפתיחות כלפי הפלא הרוצה בטובתי.
ידיד נפש, נועם שלי. ומדוע ארצה לשים מחיצה ביני לבין המציאות ולחשוב שמי שברא לי אוזן הוא בעצמו אינו יודע להקשיב?
אלוהים שלי. ולבסוף יש עוד לומר שאלוהים הוא אחד – אלוהים שלי. וכל אחד צריך להסכים לאותה מחויבות אישית עמוקה לעבוד את אלוהיו שלו, אשר את קולו והקשבתו הוא שומע באופן אישי, ולא להתפתות לאלוהים הזרים של זולתו. וגם לזולת מולי יש אלוהים משלו, יכול אני לפיכך לשחררו בחדווה לעבודת השם שלו בלא לקחת עליו אחריות עודפת.