עבודה – חלק שני
1.
מה יקרה לנו ביום שבו שוב לא נצטרך לעבוד,
כיוון שהמכונות החכמות יעשו את הכול בשבילנו?
אני לא מודאג מן העתיד, ולא משום כך אני שואל את השאלה – דימוי העתיד בשבילי הוא כמו עוגן הנמצא מחוץ לתמונה ונותן פרספקטיבה, והוא מוחשי מספיק בעיניי כדי לשאול ולחקור ברצינות את ההווה, ולברר את טיבה של העבודה שאנו מסורים לה היום.
מה הוא טעמה של עבודתנו, מה ערכה, מה טוב בה, מה מיותר?
2.
תחת הדימוי הזה של העתיד נדמה שאחת מן השתיים:
או שכל תכליתה של העבודה הוא הישרדות ועל כן ברגע ששוב לא נצטרך אותה כדי לשרוד, בזה גם ייגמר ערכה,
או שיש לה גם ערך אחר.
ואם אמנם יש ערך לעבודה שהוא מעבר להישרדות, השאלה הזו יכולה לעזור לדייק ולזכך אותו. מתוך לימודו נוכל ללכת בפשטות בעולם, ולפסוע ביתר נכונות לקראת אותו עתיד לא נודע. כרגע, נראה שצעדינו מהוססים, בין היתר בשל שתי שאלות גדולות שמאיימות על אופקינו: השאלה האחת היא כיצד יש לחלק את השפע בין האנשים בהיעדר הזיקה בין העובד לשכרו, ולא פחות חשוב – מה לעזאזל עושים בכל הפנאי שיעמוד לרשותנו כששוב לא נצטרך לעבוד למחייתנו? זו לא שאלה קטנה. אף על פי שאנו כמהים לפנאי, ונדמה שהוא מהווה את כל תכליתה של עבודתנו – הפנאי עצמו יכול להיות סבל, והוא נוטה להביא עמו את תחלואיו.
אז כן, יש מן הסתם דברים רבים שנותר לאדם לעשות גם ללא עבודה, דברים ששייכים לתרבות הפנאי, ושעוד יתפתחו יחד עם הפנאי. אבל עצם החלוקה הזו בין פנאי לעבודה – חלוקה שכל כך אופיינית היום – מחסירה מן הדברים שנעשים בכל אחת מן הקטגוריות הללו. הפנאי הוא לא פנאי כשהוא מוצג כהיפוכה של העבודה, והעבודה היא לא עבודה כשהיא היפוכו של הפנאי.
מעבר לחלוקה הזו, כך אני מאמין, ישנה עבודה אחרת, ואותה אני רוצה לקלף מכל הלכלוך שדבק בה, כדי למצוא את מימד הנוכחות שלה.
3.
הדבר הראשון שאני רוצה לקלף הוא את מוסר העבדות שהתערבב בתפיסת העבודה ונעשה לאחד עימה: שנים רבות של הטפה הותירו בנו חותם בדמות מוסר העבודה הבורגני. זה המזהה בעבודה ערך של תפוקה ויעילות, והס לו מלנוח – שהרי במנוחתו או שהוא עצלן, או שהוא טפיל שסתם חי על חשבון אחרים, ובכל מקרה, הוא חושף את מידותיו הרעות.
קום ועשה משהו, ואם אין לך מה לעשות – תעשה את זה במקום אחר.
וחשוב לי להצביע הן על הרודנות של מוסר העבודה הזה, והן על מקורו והשתרשותו האבולוציונית בתרבות. הוא לא הפרי של מידות טרומיות וחדוות היצירה, אלא דווקא התעמולה של אנשים משכבות מסוימות של האוכלוסייה שהיו צריכים לשכנע אחרים לעשות את העבודה השחורה שהם עצמם נמנעו ממנה. אפשר להצליף כל היום על גבם של עבדים, אבל מלבד זה שזה טורח בפני עצמו, יעיל יותר להטיף בזכותם של העבודה ושירות האדון. כשהמוסר הזה נעשה למוסרו של העבד, האציל יכול להמשיך לרכב להנאתו על סוסו, בלי לחשוש מן הצורך בהשגחה יתרה. זו האחרונה נמסרה בידי בכירי העבדים, מנהלי העבודה, שהועלו מעם, בלי באמת לשנות את מעמדם – ואצלם זה נעשה לסוג של אמת החקוקה בבשרם. הם יכלו להטיף בשם אדונם על דבר שייצגו בעצמם.
במאה השמונה עשרה עלתה באנגליה הסוגיה האם להותיר לעובדים לנוח בשבת, והמסקנה הייתה שלילית בדיוק מטעם זה – מה כבר יעשו העובדים בשבת מלבד להשתכר ולחולל בעיות?
זה שתעמולה זו חלחלה ברבות הימים גם למעלה, זה אולי בלבול מצער, אבל זה לא מוריד מכוונתה המקורית – אנו מטיפים לעבודה משום שלנו עצמנו אין כל חשק לעשותה. העבודה היא לא הדבר המבורך שכולם עטים עליו ומוקירים את ערכו, אלא התפוח הלוהט שמבקשים להעביר הלאה. לכן אנחנו מתלוננים על כמה אנחנו עובדים קשה, ופוזלים לצדדים כדי לוודא שגם האחרים סובלים כמונו. חשוב לנו שכולם יהיו משועבדים כמונו לרעיון העבודה הגואלת, ובמידת האפשר שיצטרפו לשיר ההלל על קיומה – מה היינו עושים בלעדיה? עלייתו של המעמד הבינוני – בן דמותם של מנהלי העבודה – העמיק את מוסר העבדים והוסיף לשכללו בששון ובשמחה, עד שזה נעשה למרכז עולמו הבורגני, ועוד מרצונו החופשי! כל משלי הנמלה והצרצר, באו ללמדנו את הלקח הזה, בעטיפה של מידות טובות.
אם נרצה להבין איזה ערך אחר יש לעבודה נצטרך להשיל מעל עצמנו את מוסר העבדים תחילה, להתנקות מן התעמולה, ולמצוא בעבודה מחדש את שורש החירות. מה עשו למשל כל אותם אצילים בשעה שמשרתיהם היו שקועים בעבודתם?
4.
אבל לא רק ממוסר העבדים אנחנו צריכים להשתחרר, אלא גם מן ההזדהות היתרה של אדם עם עבודתו, והאופן שזה נעשה לחלק מפרויקט העצמי שלו. הוא תופס את עצמו בראש ובראשונה כאדם עובד, ופרנסתו היא כרטיס הביקור שלו. מי אתה? מהנדס? יופי. ומה עושה האדם שאין לו עבודה, או ששום עבודה אינה מגדירה אותו? הוא לא ממש קיים.
כמובן, זה לא בלתי קשור, למוסר העבדים, אבל זה גם עומד בפני עצמו. שמך הפרטי ואפילו שם משפחתך עדיין לא מוכיחים שאתה קיים (למעט מקרים מפורסמים) – מי אתה?
יתרה מזאת, "האדם העובד" הוא צידו השני והמשלים של "האדם הצורך" – ואיך תוכל לקנות בשוק אם לא תרוויח כסף? ואיזה ערך יש לך אם אינך יכול לקנות בשוק? זה מסוג הדברים שכה העמיקו לחדור עד שהם נעשו שקופים ושוב איננו מבחינים עד כמה הם מעצבים את עולמנו. תחת השראה זו גם אם העבודה בפועל משוחררת מצורך הישרדותי ממשי – היא תתמיד להיות משועבדת לפרויקט העצמי וספוגה בתחלואיו. אם נרצה להבין איזה ערך אחר יש לעבודה, נצטרך גם למצוא זהות אחרת לאדם.
5.
דברים אלה, ואולי עוד אחרים, מזמינים השלה בדרכנו לזכך את ערכה האחר של העבודה. אלא שהשלה זו אינה קלה – מוסר העבדות העמיק לחרות בתוך תרבותנו ובשרנו, וההזדהות שלנו עם הקריירה וכוחנו לפרנס, נעשתה לנדבך מרכזי בנפשנו. לא ברור אם בכלל אפשר להפריד פה ואם אחרי קילוף שכזה עוד יישאר משהו. אבל מצד שני, אם נצליח לזהות את העיקר שנמצא מן הצד השני של הקילוף, אולי זה יעודד אותנו להמשיך לנסות להפריד את המוץ מן התבן.
אז מה הוא עיקר זה? האם עוד נותר משהו בעל ערך מן העבודה?
כנראה שכן, אם לשפוט על פי אותם אנשים שממשיכים לעבוד גם כשיש להם ברירה, או באין להם תגמול כלכלי הולם. כך, למשל, נגרים מסוימים שמתעקשים לעבוד בדרכים עתיקות וידניות, שצורכות זמן רב ובמונחים של השוק הן זמן מבוזבז, או אחרים שנהנים לאפות את לחמם בעצמם, להכין את יין הרימונים שלהם, לגדל את ירקותיהם, לקלוע סלים ממחטי אורן, או לכתוב פיסת תוכנה בעצמם, או כל דבר אחר שהוא עשייה ממשית בעולם, ועם זאת שווייה בערך השוק אינו מצדיק את טרחתה.
לפעמים אלה לא יותר מתחביבים, ולפעמים הרבה יותר מכך, ובכל מקרה לא ברור איפה בדיוק עובר הגבול בין תחביב לעבודה – גם זה כמדומני חלק מן הדעה הקדומה הקשורה לתרבות העבודה הבורגנית, שמתקשה לקבל את החיבור בין עבודה לשעשוע, ובין עבודה לחירות. אם אינך מזיע, וחייב, ויכול לעצור ולנוח בכל רגע – זה כביכול כבר לא עבודה.
על כל פנים, לא צריך להרבות בדוגמאות כדי להאיר את הצורך הזה – צורך שנראה שעולם העבודה המודרני אינו ממלאו, וגם לא עולם הפנאי. בכל הדברים הללו שהוא עושה שלא למען רווח, נראה שהאדם מוצא ערך שהוא יותר מן ההישרדות והיצרנות לשמה. יש פה עונג, וחדווה, וביטוי עצמי, ונתינה, והרבה חירות.
6.
הנה כי כן, אחרי שגואלים את העבודה ממוסר העבדים שלה ומן ההזדהות היתרה, היא נותרת כתהליך של התפתחות אישית, שעיקרה הוא בנוכחות ובשורש החירות שלה. ומה שעושה אותה "עבודה", ובשם זה דווקא, הוא מימד המפרש את החירות באופן חדש המבגר אותנו. כי אם לשאול את הזורע, הנגר, או הסתת – אולי מהר מאוד הוא ירצה לחדול בשם חירותו. המאמץ לא נוח. אבל הוא בוחר להמשיך. והבחירה הזו כמו מזמינה אותו להתעלות מעל הצורך המיידי, ולקחת חלק במשהו גדול ממנו. מסתבר שבחלוקה הדרמטית הזו בין חירות לשעבוד, ישנה אפשרות שלישית שנוטים להחמיץ, אפשרות שהיא איננה רק רצון שרוצה שכל המכשולים יסורו מעל פניו, אבל גם איננה חוסר רצון שנוח לו לא לזוז, אלא דיאלוג יוצר עם המכשולים, עם העכבות, עם כל מה שבשמיעה ראשונה נשמע כמו "חדל!", אבל מקרוב יותר ברור שנאמר כאן "גדל!".
התפתחות אישית, איננה זהה עם פרויקט העצמי, ולמעשה יש לה את הפוטנציאל לגאול אותנו מן הפרויקט הזה, שכן ההתפתחות האישית במובן הזה איננה מבדילה ממש בין האישי לכללי, בין התפתחות האדם להתפתחות העולם. בין קבלה לנתינה.
מדוע זה נדרש? האם אדם לא יכול לטייל להנאתו, לשחק, להסתופף בחברותא, ליצור וכן הלאה, בלי כל צורך בעבודה?
בוודאי שהוא יכול.
הרי אמרתי שחידוש העבודה קשור בחידוש שורשה החירותי. הוא לא חייב – הוא יכול. ובמובן הזה העבודה היא עוד כלי שעומד לרשותו של האדם. אמנם יש גם משהו טוב בקריאתו של הצורך, ואפילו הוא צורך של הישרדות שלא מותיר לאדם ברירה – אם לא הייתי צריך להתפרנס, אולי לא הייתי יוצא מן הבית וממילא היה נמנע ממני כל אותו חיכוך עם מה שנמצא מחוץ לאזור הנוחות שלי – אבל זה גם חלק מפרשנותו המאפשרת לראות חירות וביטוי של כבוד וקשר, גם כאשר כביכול הוא חייב.
7.
עבודה היא דרך להתקשר, לנתב את האנרגיות העודפות שבקלות מתפזרות לכל עבר ומייצרות רעש, אל תוך תדר אחד המצטרף לתדר של העולם. אגב כך גם לומד האדם להכיר את עצמו בדרך חדשה, וגם את העולם.
העבודה עוזרת לו לבטא אכפתיות, ולשים לב לקטנות. דאגה שהיא יותר מאשר דאגה לקיום, כי כשהאדם מגדל מלפפון זה לא רק עוזר לו להתחבר למחזור הטבע ולהבין את חוקיו, אלא גם מכנס את רוחו בטיפוחו של משהו שהוא אחר ממנו, ונעשה לו חשוב מתוקף טיפוחו.
כן, זה נכון, הוא לא מניח לטבע בשלו – ויש אומרים שזו עמלנות מיותרת הפוגעת בנוף, ועושה את האנושות לתופעה צפה על גביו – אבל זה לא חייב להיות כך. כן, האדם מעצב, משנה, משאיר עקבות בכול, אבל לא בהכרח בניגוד לטבע. ממהותה, העבודה דווקא רוצה לזרום עם קווי המתאר של הטבע, להעצים את מה שממילא נמצא בו, ולהוציאו לאור.
אגב כך האדם לא רק מפסל דברים בעולם, אלא גם נותן לעולם לפסל בו. העבודה מחטבת את גופו, מעצבת את הרגליו, מארגנת את מקצבו, מחברת אותו לאנשים אחרים, מזככת את מידותיו המוסריות, ומזקקת את נוכחותו, כך שהוא נעשה עם הזמן מוכשר יותר לחבור לממשות, ולזווג את האדמה בפוריות.
את כל זה אני אומר על מה שהעבודה יכולה להיות, וער לגמרי שהרבה מזה לא מתקיים היום. אבל כאמור, הקושי קשור לכל אותם היבטים של העבודה שהועמסו עליה שלא לטובתה – אותו מוסר עבדים שדובר בו וההזדהות היתרה, והאחיזה הסימביוטית בתוצאה שכינסה את כל ערכה של העבודה בתוצר, בלי לראות שהתוצר, במובן מסוים, הוא רק התירוץ, והעיקר היא גדילתו של האדם.
8.
נוכחות, אכפתיות, חיבור לממשות, זיכוך תכונות אישיות, נתינה לעולם – כל אלה דברים יפים, אבל האם משתמע מכך שלתוצר אין משמעות?
במחקר אחד נתנו מטבעות לילדי גן על כל ציור שציירו – הדבר הזה עודד אותם לצייר יותר, כל עוד קיבלו את המטבעות, אבל ברגע שחדלו לתת את המטבעות, הילדים גם חדלו לצייר. אפשר להבין: אם ילד התרגל לקשור את ציורו עם ערך חיצוני, חדל הערך, חדל הציור. לפני כן הם ציירו כי אהבו ורצו, הם אולי לא ציירו הרבה כמו בשעה שקיבלו מטבעות על ציוריהם, אבל היה לזה משמעות פנימית עבורם. כשהופיע הערך החיצוני, הוא לא היה רק עוד עידוד – לאט לאט הוא שאב את כל הערך הפנימי אליו, והותיר את תהליך היצירה מרוקן ממשמעות.
המחקר הזה מדגיש את הבעייתיות של ה"תוצר", ואת האופן שהוא עלול לשטח את העשייה ולרוקן אותה ממשמעותה. אבל לבטל לגמרי את התוצר אי־אפשר. התוצר הוא חלק מן המקצב של העבודה, שזור במחזוריות שלה, צעד מצעדיה, מרכיב בהמשכיותה, וחלק מטעמה. בלעדיו – למרות כל הנוכחות וההתפתחות האישית – שלמות העבודה תיפגם.
כמו היבטים אחרים שהם חלק משלמותה של העבודה, גם לתוצר יש מקום –
אבל מה הוא מקומו הנכון ומה מידתו?
9.
הנה קבוצת אנשים קוצרת במגל את החיטה – הם חלק מתרבות מתחדשת – אבל גם הם תוהים על מעשה ידיהם כאשר מן הצד השני של הכביש חולף קומביין ועושה בשדה של השכן את אותה עבודה שהם עושים, רק בהרבה יותר יעילות. האם התעקשותם לקצור ביד היא רק רומנטיקה?
בסופו של דבר, אחרי הרבה עבודה הם מניבים שק אחד של קמח. כשמעמידים אותו לצד השק של השכן שהושג בהרבה פחות עמל, לא נראה הבדל גדול ביניהם. על מה, אם כן, הייתה כל הטרחה? האם כל העניין הוא רק העבודה עצמה – החברותא ששהו בה, גופם ונפשם שהתפתחו בזמן העבודה, הנוכחות והחיבור לאדמה? ואם לא היו משיגים דבר – אפילו לא שק אחד של קמח – האם הייתה העבודה עדיין ראויה? אם, למשל, היו רק קוצרים את החיטה אבל אחר כך מתעצלים לטחון את הגרגרים שהרי ממילא הם אינם זקוקים לקמח הזה לקיומם – האם תחושתם הייתה שלמה? רובנו נרגיש שהיה בכך טעם לפגם, צרימה שהייתה מפרשת לאחור את כל עבודתם, ועושה אותה לא רצינית וסרת־טעם.
ואם כן, שק הקמח שהם מחזיקים עתה בידם, אינו מיותר והוא המפתח לערך עבודתם.
הבה נסתכל עליו יותר מקרוב – האומנם הוא זהה לשק הקמח של השכן?
10.
כמובן, בשבילם זה הבדל גדול. תראו אותם, הם מחזיקים בידם את שק הקמח וחיוך של גאווה מאיר את פניהם. לא דומה השק האישי הזה שהושג בעמל כפיהם ותושייתם, לשק התעשייתי שאובד בין שקי ההמון. אבל על זה אפשר לטעון שזה רק ערך סובייקטיבי.
האומנם?
לפני שנים רבות התחלתי לכתוב אוטופיה על עולם חדש. לצורך הצגתו שזרתי עלילה, ודימיתי עולם שלם המתקיים ביקום מקביל שאפשר לעבור אליו בשער. גיבור הסיפור, נקלע לעולם המקביל ונשבה בקסמו. כשהוא חוזר לעולמו הרגיל הוא נותר מלא געגועים לעולם הקסום ולאנשיו. באחד התיאורים המכוננים של הספר הוא נוגס בעגבנייה מן העולם ההוא – ומיד הוא מזהה שזו עגבנייה משם, והוא מוצף בדימויים כאילו הוא חוזר ומבקר שם ממש. טעמה העסיסי של העגבנייה מספר את הסיפור של האנשים הטובים שגידלו אותה, והחירות העמוקה של החברה בה צמחה, והאכפתיות ותשומת הלב לפרטים, שליוו את גדילתה, והאהבה הגדולה הממלאת את האקלים של העולם ההוא. זו רק עגבנייה, אבל כיוון שבאה מעולם אחר היא מכילה את כל העולם האחר בתוכה.
ואכן, אם אנחנו מוכנים להניח לרגע לתפיסות המכניסיטיות, הנוטות להתייחס לאובייקטים כעצמים מובדלים העומדים לעצמם, נוכל לראות שמצד האמת קשה מאוד להפריד בין העצם לבין סביבתו וההיסטוריה שלו – הוא נקודת צומת שבה משתקפים המקום והזמן שלו, שאינם נעצרים בו, אלא עוברים דרכו, ואגב כך גם נותנים לו את קיומו ומשמעותו. תמיד הוא חלק ממארג, וכמו הולוגרמה, המארג בשלמותו משתקף בכל חלק.
אז שק הקמח הוא לא רק סובייקטיבית אחר – אובייקטיבית הוא אחר.
האם היה שווה לעמול כל כך הרבה תמורת שק קמח אחד?
את זה לא צריך להגיד רק מתוך השוואה של מחיר השוק, והכדאיות הכלכלית בסחר החליפין. השוואה זו היוצרת את הערך החיצוני, מחמיצה את זה שלא מדובר באותה סחורה. אמנם גם פה וגם פה שק קמח, אבל ערכו של האחד גדול מזה של האחר. אל תגידו שאתם לא מבחינים בכך – כדי להרגיש את ההבדל אתם צריכים לכוון את תשומת ליבכם למקום הנכון, לגדל אתה רגישות המתאימה, ולהעמיק את תפיסת חושיכם. אופיין של העבודה והחברותא שיצרו את שק הקמח הן לא רק משהו שהיה ועבר – הן נוכחות בתוך טעמו ואיכותו, כמו גם בהשפעתו על גופכם ועל נפשכם. אתם נעצרים אולי בשק הקמח, אבל השק הזה הוא רק נקודה אחת בתוך נהר, ואת איכותו צריך למדוד לא רק במונחים של נקודה, אלא גם על פי טיבו של הנהר כולו. כשאדם מחזיק בידו את שק הקמח הזה, הוא אוחז בנקודת הצומת שגליה מקיפים את מארג העבודה כולו כמו גם את השפעתה לעתיד.
11.
עדיין זה כמובן לא אומר האם הערך הזה מצדיק את הטרחה. אמרתי שללא תוצר בכלל היה משהו נפגם בשלמות העבודה, אבל גם תוצר קטן מדי יכול לפגום בה.
ומה זה קטן מדי?
אינני יודע. יש אנשים שעמלים חודשים כדי לזקק קורט של תבלין נדיר. האם הטעם הזה היה שווה את הטרחה? כנראה שהם אלה שצריכים להחליט. אם כן, אחד הסימנים לכך הוא שהערך הזה ימסור את תנופתו לעבודה הבאה, שתמשיך איתו או בלעדיו.
התוצר, המוגדר על ידי שדה המשמעות של העבודה, הוא הראי שדרכו העובד מודד את ערכה. אולי לא כל הערך של העבודה מרוכז בו, ולעיתים אפילו לא עיקרו, אבל הוא שלב נחוץ בפעימת חייה. יש נזירים בודהיסטים שטורחים ימים על ציור של מנדלה מחול צבעוני, והם מפזרים אותה לרוח מיד לאחר שנשלמה – גם כאן יש תוצר – אותו הם מודדים ביחס למהותה של העבודה ובה הם משתקפים לעצמם. הנה אני כותב מאמר. ייתכן שאיש לא יקרא אותו, זה לא מבטל את משמעת העבודה הדורשת ממני לעשות כמיטב יכולתי לדייק את איכותו. האם הקורא, או לפחות אקט המסירה לידיו הוא חלק מן העבודה? הרבה אני כותב, ויותר מזה אני מוחק, ובדרך שלבים שונים – לפעמים יותר מחובר, לפעמים נעצר מבולבל: מה הוא שאני בעצם רוצה לומר? – העבודה היא לא מקשה אחת, אבל מתוקף התוצר היא נעשית דבר אחד. וכל פעם שאני כותב, אני ממשיך להתאמן. אם ישאלו אותי אם אני סופר, לא אמהר לענות שכן. מה זה נקרא להיות סופר? ובכל זאת כל בוקר, זו העבודה שאני קם אליה. אני יכול להושיט יד ולהגיש – הנה פרייה של עבודתי, אבל נכון יותר לומר: הביטו עליי, אני פרייה של עבודתי.