מכתב בעקבות המפגש באלוני אבא

מכתב בעקבות המפגש באלוני אבא (16.9.22)

נפגשנו כעשרים אנשים, לא את כולם הכרתי.

התחלנו בסבב היכרות, ולאחר מכן הצגתי שוב את הרעיון של המדינה הרשתית דיאלוגית דרך קריאה משותפת בטקסט שנכתב לפני שנתיים וחצי (הנייר הכתום – חלק ב) ותוך כדי דיון בנושאים שונים שעלו במהלך הקריאה וההתייחסויות.

אחרי הפסקת אוכל, חזרנו לסבב שבו כל אחד מאתנו ענה על שתי שאלות: מה האיכות שהוא מוכן/רוצה לתרום ליוזמה, ומה הצעד הבא מבחינתו האישית. וגם שאלה שלישית פתוחה. בסבב עלו כמה רעיונות מעשיים, לצד בקשות ושאלות.

סיימנו עם שאלות פתוחות לגבי ההמשך (מתי המפגש הבא, האם צריך להמתין לעוד מפגש לפני פתיחת קבוצה מקומית, איך ממשיכים מכאן) וכמה אנשים שהודיעו על צעדים מעשיים שהם רוצים לנקוט.

בשבילי עצם המפגש היה מרגש. התכנסות של אנשים שהתקבצו מכל מיני מקומות בארץ, כל אחד עשיר בניסיון, סקרן ומחפש בדרכו, וכולם באו מתוך עניין משותף ביוזמה הזו, שבינתיים היא רק רעיון.

ועם זאת היו לי כמה דברים לא נוחים במפגש, שגרמו לי לחשוב ועזרו לי להבין ולדייק תוך כדי המפגש ובעקבותיו.

אתחיל בזה שבצד ההתרגשות, חוויתי מתח חברתי מעצם המפגש עם הרבה אנשים. ובמיוחד שרבים מהם לא מכירים זה את זה, וגם עבורי זו הייתה פגישה ראשונה עם חלקם. המתבקש היה להתפנות להיפגש ממש, וזה לוקח זמן, ואינטראקציה, ועניין… אבל אנחנו קפצנו הישר לדיון תאורטי… עד כמה הדיון הזה מחובר לאדמת החיים של קבוצת האנשים הזו, שכרגע אולי אין שום דבר ממשי שקושר ביניהם…?

אמנם אני כינסתי, ואני מבין את האחריות שיש לי בתור המכנס, אבל מצד שני, הכוונה הייתה שזו תהיה התארגנות מבוזרת ולא סדנה שאני מעביר. הרגשתי מתח אישי מסביב לעניין הזה – מה אחריותי כאן?

בנוסף לכך, הרגשתי לא נוח עם מה שהיה עשוי להיראות כניסיון לאסוף "אזרחים" ל"מדינתי". הרי כל אחד מן המשתתפים עושה במקומו ובתחומו, בלי קשר לרעיון המדינה הרשתית, אז מה העניין "לספח" את עשייתו אל תוך המדינה? זה לא נראה טוב. ויכולתי להבין את התחושות העולות סביב שאלת השייכות שכביכול ריחפה באוויר – אני בפנים או בחוץ?

הנרמז מן השיח הזה צרם לי ובלבל אותי. למה שמי שממילא מכנס קבוצת לימוד בנושא אימהות, למשל, או אלימות או רוצה לפתוח יוזמה של בריאות נפש, צריך לעשות זאת תחת הכותרת של מדינה שאת הרעיון שלה המציא איזה דני לסרי אחד. מה יש למדינה הזו לתרום לו?

אז הרעיון של מדינה רשתית דיאלוגית הוא יפה, אני יכול להעיד, אבל רעיונות יפים יש כל כך הרבה, והפער בין רעיון יפה לבין עשייה ממשית הוא גדול מאוד. לא די שיהיה רעיון יפה כדי לעבור למעשה, עדיין חסר המרכיב העיקרי. (משל לזרע של עץ נהדר, שיכול להתגלגל ימים רבים, אבל עד שלא ימצא מים וקרקע פורייה, הוא לא יוכל לשלוח שורשים בתוך המציאות ולגדול להיות עץ).

מה שכן, אחרי שכבר יש מעשה, דיוקו הטוב והיפה של הרעיון, הוא קריטי בהפיכת המעשה למעשה בר-קיימא, השולח שורשים עמוקים ויציבים במציאות.

אז אם להשתמש בשפה בוטה: אין לי שום כוונה להקים לכם מדינה, ובטח לא לספח אתכם ל"מדינתי" – תקימו לכם מדינה משלכם, אם אתם רוצים, ואני אשמח להצטרף (או לא) והתרומה העיקרית שאני יכול ורוצה להביא קשורה לכוונה והדרכה ולרעיונות טובים. זה כן.

ואם לחזור לשפה פחות בוטה (יותר עדינה ומדויקת), הרי שאחד הדברים שאני חוזר ורואה זה את ההבחנה בין חברה מבוססת צורות ומבנים וחוק לבין חברה מבוססת אנשים. כל כך התרגלנו לחברה מבוססת חוק וציות, שזו הפכה להיות לברירת המחדל בהתארגנויות הציבוריות שלנו. אנו רגילים ליצור מבנים ואחר כך לחפש אנשים שיאכלסו אותם. ככה אנחנו רגילים שדברים עובדים.

ואני מבין שכל העניין שלי הוא דווקא לטפח וללמוד תרבות אחרת, מבוססת אנשים וחירותם. בגלל זה המכון לחקר החופש של תמיר נראה לי מאוד שייך לעניין. אני מרבה לומר שעלינו ללמוד דרכים חדשות לשתף פעולה (או לחדש דרכים ישנות), אבל באמת אנחנו צריכים ללמוד חירות, כי הדרך החדשה לשתף פעולה שאני רואה לנגד עיניי מבוססת קודם כל על אנשים חופשיים בתודעתם.

ה"אנחנו" הוא לא מן מיכל שאנחנו יוצרים באופן מלאכותי ואחר כך מחפשים אזרחים שיסכימו להיכנס אליו ו"לעבות" אותו. ה"אנחנו" מגיח מעצם האינטראקציה והעניין של אנשים זה בזה ובנושא. בגלל זה המקומיות כל כך חשובה, והמעשיות המקומית שמחברת אנשים יחדיו. דברים נולדים מתוך השטח. מתוך העשייה בשטח.

אז מה רעיון המדינה לכאן, שהרי אנשים ממילא עושים, כל אחד במקומו ובדרכו?

כך אני רואה את זה עכשיו:

אם מישהו רוצה לקיים קבוצה בנושא אימהות, הוא לא צריך לא כלפי חוץ ולא כלפי פנים להכריז שמדובר בקבוצה של המדינה הרשתית דיאלוגית. אבל יכול להיות שיעזור לו לראות במה שהוא עושה מעשה מחתרתי, שאת התמיכה וההשראה שלו הוא מקבל מן ה"מדינה" הזו שלנו. רגל אחת שלו, אפוא, נמצאת בעשיה המחתרתית, ורגל שנייה נמצא בעשייה המהפכנית, יונקת משם את מזונה ויציבותה.

ומה זו המדינה הזו שלנו?

קודם כל זה מרכז רוחני, מכון מחקר, ובית ספר ללימודים חברתיים מהפכניים.

אז אם לדייק, קבוצות הלימוד השונות שאני מציע לפתוח הן בעצם כולן, קבוצות לימוד ל"מחשבה מדינית" (מדינית במובן החדש). מרחבים שבהם אנשים מתקבצים, לזמן קצר או ארוך, כדי ללמוד לחקור ולהתנסות בצורות התארגנות חדשות (תקשורת אחרת). כמו שהגדיר את זה שאולי במפגש – מקום בו חולמים.

מה זה אומר בפועל, באופן מעשי?

שמי שעוסק בעשייה בתחומו, מה שזה לא יהיה, ומקבל השראה מן הכיוון הכללי הזה, יכול להיתמך מעצם קיומו של מרכז כזה (מדינה), ובדרגות שונות:

1. הוא יכול רק לדעת שהדבר הזה קיים, ולהתעדכן מדי פעם, וזה בפני עצמו מדייק לו משהו, נותן לו תקווה, מחזק אותו בעשייתו, מפרש אותה באופן שמיטיב עמו.

2. הוא יכול להשתתף בקבוצת לימוד ממשית, שבה הוא יפגוש את הרעיונות הללו, יתחכך בהם, יתנסה בהם, ישוחח עליהם ומתוך כך הוא ילמד חירות, יפקחו עיניו, והרגל האחת הזו בעולם המהפכני תיתן לו עוד יותר חיזוק והשראה לרגל השנייה של העשייה המחתרתית. אגב כך יקרה עוד משהו – הוא יעשה שייך, לקבוצה אנשים מסוימת. שייכות איטית ומתגדלת, מבוססת הכרות אישית וחיכוך ממשי. והקבוצה הזו תוכל אולי בהמשך להוות גם מצע לעשייה משותפת.

3. הוא יכול להוביל קבוצת לימוד, ולתמוך בדיון ובמחקר הזה, ובין היתר בניסוח העקרונות של אותה מדינה. וכמוביל קבוצה הוא יכול גם להיפגש אחת לתקופה עם מובילים אחרים, ולשתף בניסיונו ולשמוע מניסיונם. ויכול להיות שהעובדה שהם חוזרים ונפגשים, סביב עניינים דומים, תעשה גם מהם קבוצת שייכות, גם אם הם רחוקים פיזית זה מזה, ולא נפגשים הרבה. אבל מכיוון שכל אחד מרגיש שייך לקבוצה המקומית שלו, זה משרה גם שייכות על השלם הגדול יותר.

וכל אחד ימצא לעצמו את והמידה המתאימה לו, והזיקה.

באיזה שלב הוא נעשה אזרח של המדינה? ובאיזה שלב בכלל נעשה מכל זה מדינה? ובאיזה שלב פעילות מסוימת תוכרז כפעילות של המדינה?

אני חושב שבשום שלב ובכל שלב.

כלומר, אם אכן אנחנו מדברים על אנשים חופשיים, שכל אחד יגדיר את זהותו העצמית כראות עיניו. שוב, זה אינו מכל, שמחייב אנשים להגדיר את עצמם ולהחליט אם הם בפנים או בחוץ. זו רוח מסוימת, שאנשים יכולים לחוש שהיא עבורם מעין מגדלור, ותחליף להגדרות המדיניות המצויות.

לכשעצמי, אני רואה את עצמי כבר עכשיו אזרח של המדינה הזו.

אלמלא הסרבול הייתי מאמץ את השם "לא-מדינה", או "א-מדינה". והנה אנחנו שוב חבורת אנשים היוצאת ממצריים…

יותר מזה קשה להגיד ולא נכון להגיד עכשיו. מה שיצמח מזה קשור באנשים, בהתארגנות המשותפת, שצומחת מלמטה, ובמפגשים הממשיים ואיך שהם מתארגנים יחדיו.

כמכון מחקר, ובית ספר ללימודים חברתיים מהפכניים הוא גם משכיל ופוקח עיניים עבור המשתתפים, וגם לוקח על עצמו את המשימה ליידע, לחנך, להרחיב את תודעתו של הציבור. אז קבוצת לימוד כזו יכולה להיות בלתי מוגדרת בזמן, ויכולה להיות גם מוגבלת, נניח, לשלושה מפגשי הכרות.

ברגע שיהיה לזה קצת יותר בשר, נפתח אתר אינטרנט שמלבד שיהיה במה לדיונים, הוא גם ירכז מידע רב על המתרחש בעולם ובארץ, גם ברמה המעשית וגם ברמה הרעיונית. יש כל כך הרבה דברים שקורים בעולם ברוח דומה. כל שבוע אני פוגש יוזמות חדשות. הנה רק בתור דוגמה אתר שפגשתי לאחרונה שעוסק ב"מדע הקריסה החברתית" (קולפסולוגיה): https://www.ratical.org/collapsologie/index.html

ולבסוף, לגבי המפגשים וקבוצות הלימוד: צריך פשוט להתחיל. לכנס אנשים שמשהו בכיוון הזה מושך אותם. ואז להתחיל, ולהתמקד. העניין כל כך רחב, שאי אפשר להכיל את הכול. מה מעניין את המוביל להתמקד בו, מה מעניין את השאר? (איך מחליטים?)

וכל מי שפותח קבוצה, הרי הוא כמי שמקים מדינה משלו, חלק מן הפאזל שיתרכב בהמשך (או לא) (פדרציה?). הוא לא צריך לתת דין וחשבון לאף אחד, אם כי הוא יכול להסתייע מן הניסיון המצטבר.

כל קבוצת לימוד כזו, כאמור, מייצרת תשתית של שייכות, ויהיה לה את האופי שלה, והיא עומדת בזכות עצמה כיצירה עצמאית, שאת פירותיה היא תוכל לשתף עם קבוצות אחרות בדיון אינטרנטי או באופן אחר.

אם יהיה עניין אוכל לכתוב הצעה מסודרת למפגשי הכרות. בעיקר טקסט מבוא (כמה כאלה) שמציג את העקרונות הראשוניים. אבל גם כמה רעיונות מעשיים לסדר היום של מפגש כזה או מפגשים כאלה. אבל כמובן, גם כל אחד אחר יכול לכתוב.

אני יכול לפרסם ברשימת התפוצה כל הזמנה למפגשים הקשורים לעניין.