האקדמיה הדיאלוגית

מחבר: dan las

  • אקטיביזם שאמאני בפעולה: שיחה עם גנרטור / עומר אורי

    פורסם בתאריך יוני 5, 2011 מאת עומר

    פסטיבל אקטיביזם היה די מוצלח השנה, בעיני. הרבה יותר מוצלח מאשר בשנה שעברה. עוד יש מה לשפר, ברוך השם, אבל הכיוון נראה חיובי, ועושה רושם שההפקה נמצאת במקום לומד. אם המגמה הזו תימשך, אם הפסטיבל הבא יהיה יותר טוב מהפסטיבל האחרון כמו שהאחרון היה יותר טוב מהקודם, ובכן – השמיים הם הגבול.

    אחד הדברים שעדיין הפריעו לי השנה היה הרעש. הווליום היה יותר נמוך מבפעם הקודמת, גם ברמת הדציבלים אבל בעיקר ברמה האנרגטית-תחושתית של יותר רוגע ששרר באוויר. ועדיין, היה הרבה רעש.

    בין השאר, הגנרטור שסיפק חשמל לארוע סיפק גם טרטור מתמשך, נמוך-עוצמה אבל טורדני מאוד על רקע השקט הרחב והירוק של יער הזורע. בשלב מסוים רציתי לגשת לשוחח איתו, לספר לו שהרעש שהוא מפיק מפריע לי, לבקש ממנו יותר שקט, ולשמוע מה יש לו לומר. השיחה הזו לא התרחשה בסופו של דבר, ויש בי תקווה שבפסטיבל הבא כבר לא יהיה בה צורך, אבל אין לדעת. הטקסט הזה נכתב במטרה להכשיר את הקרקע, אם לא לשיחה הזו, אז לשיחות אחרות כדוגמתה.

    שיחה עם גנרטור? אתה רציני?

    הרעיון שואב את ההשראה שלו מחוויית העולם השאמאנית, שרואה חיוּת ונפש בכל הוויה בעולם. בחוויה הזו, כל יצור שאנו פוגשים – וזה יכול להיות גם גנרטור – הוא ישות שאנחנו יכולים ללמוד ממנה, ללמד אותה, לפגוש אותה.

    מה קרה, נגמרו לכם העצים לחבק?

    במבט ראשון, כל העולם הטכנולוגי (שהגנרטור מייצג אותו כאן) עשוי להיראות זר ועוין לחוויית העולם השאמאנית הזו. אם השאמאן מסתובב לו ביער ומשוחח עם החיות, העצים והאבנים, הגנרטור שבא פתאום, מטרטר לו באוזן, מזהם לו את האוויר ומחריב לו את האדמה, יכול להיחשב רק כפולש מפר הרמוניה.

    אבל נראה לי שצריך ללכת מעבר למבט הראשון הזה. תפיסת עולם שאמאנית יכולה לתפקד רק מתוך ההבנה שההרמוניה הקוסמית (אם היא קיימת בכלל) באופן עקרוני לא יכולה להיות מופרת. זה אומר שאם בא איזה גנרטור ולכאורה מפר את ההרמוניה, עצם ההפרה הזו מעידה שההרמוניה הקודמת היתה רק הרמוניה-לכאורה. שהיא לא אפשרה מקום לאלמנט בהוויה שמבקש להתבטא, שמבקש להיראות ולהישמע, שמבקש לומר משהו, שמבקש לעצמו מקום. ואם הרעש שהוא מחולל צורם לנו, זה רק משום שהאלמנט הזה עוד לא למד לבטא את עצמו בצורה מוצלחת יותר, או משום שאנחנו עוד לא יודעים לפגוש אותו, להקשיב לו, לשמוע את קולו האמיתי. בדרך כלל שניהם, והם קשורים זה בזה.

    בנאדם, אתה מדבר פה על גנרטור. זו בסך הכל מכונה. לעצים ולאבנים אולי יש נפש. אולי. אבל הגנרטור הוא מכשיר מלאכותי, מעשי ידי האדם. הוא פועל באופן מכני לחלוטין. על איזו חיוּת אתה מדבר?

    נראה לי שהגיע הזמן לטשטש קצת את ההפרדה החדה בין הטבעי למלאכותי, שיונקת (נדמה לי) מתפיסות פטריארכליות ומכניסטיות שעבר זמנן. אנחנו לא נפרדים מן הטבע, וגם התוצרים שלנו לא נפרדים ממנו.

    אני לא בא לומר שהנשמה של הגנרטור זהה לנשמות של חיות או של צמחים. בהיותו יצור מעשה ידי אדם, כל ההוויה שלו קשורה באופן הדוק להוויה של הא/נשים שיצרו אותו ושעושים בו שימוש. אפשר לומר שהסובייקטיביוּת שלו לא נמצאת בתוכו, אלא במרקם החברתי, תרבותי, פוליטי שבתוכו הוא מתקיים: ייצר אותו תאגיד כלשהו שפועל במסגרת הסדר חברתי קפיטליסטי; הוא נשכר על ידי קבוצת אקטיביסטים שיזמה פסטיבל; הוא מוצב ביער כדי לספק אנרגיה להגברת מוזיקה ולתאורה היקפית שהמשטרה דורשת; הרבה פועלים במקומות שונים בעולם שאבו, זיקקו, הסיעו, מכרו וקנו את הדלק שמניע אותו. כל ההקשרים הללו מהווים את הנפש של הגנרטור, ויוצרים פוטנציאל לשיחה פוריה איתו.

    אוקיי, נגיד שתלך לדבר איתו. אתה מצפה שהוא יפתח את הפה ויענה לך? איך בדיוק שיחה כזו תיראה?

    יש הרבה מחשבה לעשות על איך לנהל שיחה כזו בצורה מוצלחת, ואני מעדיף לדחות את המחשבה הזו לשלב שבו הרעיון עצמו יהיה ברור ונהיר יותר. בשלב זה אומר רק זאת: למרות שהגנרטור (כלומר – כל המרקם האנושי שבתוכו הוא מתקיים) מדבר בלי מילים, אני מאמין ביכולת שלנו (באמצעות כלים של אמפתיה ודמיון) להקשיב למה שהוא אומר, ומאמין ששיחה טובה איתו יכולה לחולל שינוי רדיקלי, הן פנימי והן חיצוני.

    תגיד, אין לך דברים דחופים יותר להתעסק איתם? בכל זאת, פסטיבל אקטיביזם. בעלי חיים בכלובים, פלסטינים חסרי זכויות, התכוננות לpeak oil… גנרטור מרעיש? זהו, אין יותר צרות בעולם?

    אני רוצה לענות על השאלה הזו שלוש תשובות שמשלימות זו את זו.

    ראשית, האחריות שלי לwell being המיידי שלי (שכוללת גם את האחריות להסכים לפגוש את ההוויה כפי שהיא מנכיחה את עצמה בכל רגע ורגע) קודמת בעיני לכל אחריות אחרת שלי. כל אחריות אחרת שאני יכול לקבל על עצמי נובעת למעשה מהאחריות הבסיסית הזאת או כלולה בה. ככל שאחיה כל רגע באופן יותר שמח, מלא וחי כך אצור סביבי מרחב שיאפשר לכל היצורים האנושיים והאחרים שסביבי ליצור לעצמם את חירותם ושמחתם. וככל שאחווה כל רגע כהזדמנות ללימוד ולצמיחה כך אגיע יותר מוכן לאתגרים שוודאי יזמן לי העתיד.

    שנית, הטרטור הקטן והטורדני של הגנרטור יוצר הפרעה מהותית לעיסוק בכל הנושאים האחרים, החשובים, שעוסקים בהם בפסטיבל אקטיביזם. הרי המטרה של הפסטיבל היא להפגיש איזושהי קהילה לשלושה ימים של סינרגיה. כשבכל סדנה ומעגל, כל הרצאה, כל מפגש אקראי מתחת לעץ יש צורך להרים את הקול קצת, לאמץ את השמיעה קצת, כדי להתגבר על רעש הרקע, התוצאה המסתברת היא התשה של המשתתפים, דליפת אנרגיה מתמדת וניכור בינאישי גדול יותר, שמחבלים באיכות של המפגש. נפגע גם המפגש עם השקט הרחב, המרגיע, הממלא של היער עצמו, שהוא כמו הדשן שמזין את נבטי הרעיונות המתחדשים והיוזמות המשותפות בימיהם הראשונים. אני חושב שההפרעה הזו ממשית ומזיקה גם (ובמיוחד) אם לא מודעים לה, אם היא נבלעת ברקע ומכרסמת לה מאחורי הקלעים.

    שלישית, המפגש עם הגנרטור הוא בפני עצמו גם דרך ישירה ומיידית לגעת בהרבה נושאים אחרים שעולים בפסטיבל. ממה שכתבתי קודם על נפש הגנרטור, אני מקווה שברור למה שיחה עם הגנרטור היא גם שיחה עם כלל התרבות הטכנולוגית-תעשייתית, עם קפיטליזם תאגידי גלובלי, עם משאבי האנרגיה המידלדלים, עם זיהום ותהליכי שינוי אקלים, עם שלטון המדינה שדורש תאורה היקפית כתנאי לאישור הפסטיבל, עם הבדלים תרבותיים ואופני קבלת החלטות בקהילה (אוהבי שקט vs. חובבי מוזיקה רועשת). כל אלו (ואחרים) מקשיבים דרך הגנרטור ומדברים דרכו, והגנרטור, בהיותו עניין מקומי, מיידי, מוחשי, הוא מקום מצויין להתחיל לפעול ממנו עליהם.

    אז אם הגנרטור המסכן מייצג בשבילך את כל הדברים הנוראיים האלה, למה שלא פשוט תשפוך לתוכו קצת סוכר ותגמור עניין?

    כאמור, הפרקטיקה השאמאנית מניחה תמיד ובעיקרון שכל הפרעה-לכאורה היא למעשה קול שמבקש לעצמו ביטוי יותר מלא כחלק חיובי ומועיל מהמכלול; או שאולי הביטוי המלא הזה כבר בכלל קיים, ורק לנו קשה לזהות אותו ככזה. לכן גם אם נצליח להשתיק את הגנרטור (וגם אם נצליח להוריד את השאלטר על המדינה ועל הקפיטליזם התאגידי-תעשייתי-גלובלי כאחד), הקול הנחוץ, ההכרחי, שמתבטא דרכו ימצא דרכים אחרות, אולי מזיקות יותר, להתבטא. בין השאר, השתקה אלימה של הגנרטור תפגע בקבוצה יקרה של פעילים ופעילות ובפסטיבל שממלא תפקיד חיובי בחיים של קהילה שלמה.

    בסופו של דבר, הגנרטור (ואפשר לומר את אותו הדבר על כל הישויות המופשטות והרחבות שמדברות דרכו) הוא בחירה קולקטיבית שלנו. אנחנו בוחרים בו למרות מגרעותיו, כי כרגע אנחנו לא מכירים בחירה טובה יותר. והשיחה איתו היא ניסיון ראשוני לגשש אחר העקבות של הבחירות העתידיות והמוצלחות יותר (אמן!) שלנו.

    לפני שאתה הולך לדבר עם הגנרטור, חשבת לשוחח על העניין עם אנשי ונשות הפסטיבל שבשבילם הוא פועל?

    זאת שאלה טובה, שההתייחסות אליה חורגת מגבולות הטקסט הזה. האמת היא שניסיתי פה ושם להעלות את הנושא, ולא הרגשתי שאפשר להגיע איתו למקומות קונסטרוקטיביים. לפעמים שיחה באמצעות תיווך של "אובייקטים חיצוניים" יכולה להיות יותר קלה ופורייה משיחה בין-אישית ישירה. ואפשר גם לראות את הטקסט הזה כניסיון להעלות את הנושא לשיחה רחבה בתוך הקהילה.

    טוב, הכל טוב ויפה, אבל בכל זאת- שיחה עם גנרטור… מה בדיוק אתה מצפה שיקרה?

    חלק מהעניין בשיחה כזאת הוא לא לדעת מראש מה יקרה, ולא לצפות לתוצאה מסויימת. אני מאמין שלבקש בקול משהו שחשוב לנו (במקרה הזה – שקט ביער) אפילו אם זה מול גנרטור; להקשיב דרך הגנרטור לסיבות שלכאורה מקשות עלינו לקבל את מבוקשנו (נניח – כי אחרת לא ניתן היה לקיים פסטיבל); ולהיכנס לדיאלוג על זה – אלו מעשים שחייבת להיות להם השפעה חיובית כלשהי, ולו דרך החוויה והלמידה שהם יוצרים אצל מי שמשתתפים בשיחה. כמובן שמדובר בזרעים בלבד, שאחר כך יזדקקו לעבודה נוספת כדי שיצמחו ויתנו פירות, אבל הזריעה היא חלק חשוב מהתהליך.

    התשובה עד כאן היא רציונלית לחלוטין בעיני. היא שואבת את השראתה מפרקטיקות טיפוליות כמו פסיכודרמה ו-Voice Dialogue, ומי שרוצה יכול להסתפק בה. אבל אני לא מסתפק בה: אני מציע פה פרקטיקה שאמאנית, ופרקטיקה שאמאנית מטבעה מבקשת למצוא בעולם גם את הפלא ואת הקסם. לבקש לא עולה כסף, אז בואו נבקש. אולי ניענה.

    האמת, שכנעת אותי. נשמע אחלה. מה עושים עם זה עכשיו?

    כמו שאמרתי, יש לי איזושהי תקווה שבפסטיבל הבא השיחה הזו לא תהיה נחוצה, אבל אין לדעת. בכל מקרה, בוודאי נמצא את עצמנו בסיטואציות אחרות, שונות אבל דומות, שבהן שיחה כזו תוכל להועיל. אני מדמיין קבוצה קטנה של א/נשים שניגשת לגנרטור (או ליצור אחר כלשהו שיהיה לנו חשוב לשוחח איתו), חלק מהמשתתפים מבקשים ממנו בקשות, משתפים אותו בתחושות, שואלים אותו שאלות, חלק אחר מתנדבים להקשיב לו בכל תשומת ליבם העדינה ולתרגם את דבריו לשפת בני אדם, ומנהלים שיחה.

    בינתיים אני רק זורק את הרעיון, לתת לו להתחיל להניע אדוות, לשמוע תגובות רעיונות והצעות, ולראות אם יש א/נשים שזה מעניין אותם. תודה על ההקשבה עד כאן.

  • ריפוי הוליסטי של הסביבה הביתית / עומר אורי

    חלק ראשון
    [שני חלקי הטקסט פורסמו לראשונה במאי 2010]

    1
    ריפוי הוליסטי של הסביבה הביתית: זו התשוקה המרכזית בחיי כעת.
    2
    הרפואה ההוליסטית עשתה בעשורים האחרונים דרך ארוכה אל עבר מרכז הקונצנזוס. התפיסה הרפואית הדומיננטית בעבר ראתה את הגוף כמעין מכונה משוכללת הנפרדת לחלוטין מנפשו ורוחו של האדם. התפיסה הזו הכתיבה תחזוקה מכנית לגמרי של הגוף, שאותה ביצעו רופאים בשר ודם, אבל ניתן היה לקוות, עקרונית, שיום אחד יחליפו אותם רובוטים. אשר לנפש – היא הופקדה בידי הפסיכולוגים והפסיכיאטרים, שמצד אחד כמעט ולא עשו שימוש בגוף כדי להקל על מצוקותיה, ומצד שני סירבו לקרוא את כאביו כאילו היו צעקותיה שלה. הפסיכואנליזה היתה חלוצת השינוי בתחום הזה.
    3
    היום הדברים השתנו קצת: יוגה, מדיטציה, שיאצו, אקופונקטורה, רפלקסולוגיה, גרינברג, אלכסנדר, פסיכותרפיה גופנית, ועוד ועוד – כולם שואפים להתייחס לגופנפש כאל יחידה אחת, ומתוך כך פונים אל הנפש באמצעות הגוף, ופועלים על הגוף באמצעות הנפש. כל שיטות הריפוי ההוליסטיות הללו ניזונות מההבנה שהתודעה שלנו היא כולה גופנית, שנפשנו ורוחנו שזורות בגופניות שלנו לבלי הפרד, גם אם לא תמיד קל לראות את הנימים הדקים שדרכם מתרחש הקשר.
    4
    נראה לי שהגיע הזמן לעשות מהפכה דומה לגבי הקשר בין האדם וסביבתו הביתית. לראות את הסביבה שבה אני חי, שאותה אני מעצב ושעל ידה אני מעוצב – לראות אותה כמארג שלם שאינו נפרד מהיחידה הגופנפשית שהנני. מארג שטיפוחו לא יכול להימסר בלעדית בידי עוזרת בית, טכנאים למיניהם, אינסטלטור, מבשלת, גנן וכו'. הסביבה הביתית משקפת, הן בפעולתה התקינה והן בקלקוליה השונים, את רוחם, התנהלותם ויחסיהם של המתגוררים בה. ומן הצד השני – יש לה גם השפעה מכרעת עליהם.
    5
    לכן נראה לי שחשוב מאוד ללמוד להקשיב לכל המכשירים, הרהיטים, הצמחים, הקירות והחלונות, הצינורות וכבלי החשמל שמקיפים את האדם בביתו. כל אלו הם מעין איברים חיצוניים של האדם, שלוחות של גופו, של נפשו, של גופנפשו. לא נשלח את האינסטלטורים ללמוד מקצוע אחר, בדיוק כמו שלא את מנתחי המוח, אבל לעתים נחוצה מיומנות אחרת של טיפוח הבית – עדינה יותר, קשובה יותר, הוליסטית יותר. אני מכנה אותה "ריפוי הוליסטי של הסביבה הביתית", אני מתנסה בה כבר זמן רב בביתי ובבתי חברים, ונראה לי שאני די טוב בה.
    6
    דוגמא טריה: ישנתי אצל ענת. היא אמרה משהו על זה שכבר שבוע המחשב שלה לא עובד. היא התקשרה אתמול ליצחק הטכנאי, אבל לא היה לו זמן. בבוקר, בעודה מנמנמת, רציתי לשבת על המחשב קצת, אז ניגשתי אליו לבדוק מה איתו. הנחתי עליו זוג ידיים קשובות וחומלות, הסתכלתי קצת על הסביבה שלו, הסרתי מעליו כמה ניירות שנראו לא שייכים לשם, ואז לחצתי על הכפתור. המחשב נדלק.
    כשהיא קמה סיפרתי לה בגאווה על השתלשלות העניינים, אבל היא די מיהרה וזה היה זמן לא כל כך מוצלח. אז לצד ההפתעה שלה מתקינותו הפתאומית של המחשב, היא קצת התעצבנה על הדרך שבה חוויתי ותיארתי את תהליך ה"תיקון". היא רגילה לטפל בא/נשים, לא במחשבים, וכשהתעקשתי שמה שהמחשב הכי צריך בשביל לפעול כתקנו זה שיקשיבו לו וילטפו אותו, היא צעקה: "אני שונאת אותו!"
    אני אוהב אותה כשהיא מרשה לעצמה להיות אמוציונלית.
    7
    אני לא יודע מה מבחינה מכנית קרה עם המחשב. זה גם לא נראה לי מאוד חשוב. בסיטואציה אחרת היה אפשר לשבת שם יום שלם ולנסות למצוא דרכים – טכניות וליביות – לאפשר לו "להרגיש" טוב יותר, ובסוף לקבוע בצער את מותו או להזעיק טכנאי.
    החשוב בעיני הוא שמחשב, אפילו מחשב, לא יכול לפעול בסביבה ששונאת אותו.
    והשנאה של ענת כלפי המחשב היא גם שנאה שלה כלפי חלקים בזהותה ובתקשורת שלה עם העולם: המחשב משמש בימינו כשער מאוד משמעותי למרחב הציבורי המשותף של הרשת. ככה שמצד אחד צריך לפנות מקום מהשנאה הזו כדי לעזור למחשב לשוב לאיתנו, ומצד שני – הטיפול במחשב יכול להיות דרך מצוינת עבור ענת לטפל בעצמה.
    וכך לא רק לגבי המחשב, אלא לגבי כל הארגון המרחבי/פונקציונלי של הבית ומה שבתוכו.
    8
    התנגדות אחת מיידית לכל מה שכתבתי כאן תאמר כמובן שהמחשב הוא מכונה, שאין לו רגשות, ושלידיים שמונחות עליו אין דרך פיזיקלית להחזיר אותו לפעולה. לכל היותר מדובר כאן בצירוף מקרים מוזר ומסקרן, אבל זה יהיה מגוחך לראות כאן "טיפול" במחשב.
    יש לי הרבה מה לומר על ההסתייגות הזו, אבל עדיין קצת מורכב לי לנסח את הדברים.
    המשך יבוא מתישהו, אינשאללה.
    חלק שני:
    שירה חייבת לעמוד ולדבר.
    לעמוד על מכונת כביסה מקולקלת ולדבר
    בשפתו של הגרב שגרם
    לקלקול.
    (חזי לסקלי, "שירה")

    בחלק הראשון של הטקסט הזה סיפרתי איך המחשב החולה של ענת נרפא באמצעות מגע ידיים בלבד. הדוגמא הזו אמנם קרתה באמת, אבל היא קצת קיצונית, ולא ממש מסבירה למה אני מתכוון במילים "ריפוי הוליסטי של הסביבה הביתית". אני רוצה לתת עוד דוגמא, יותר מפורטת, שתבהיר יותר את כוונתי, אבל לפני כן – כמה מילים על למה אני בכלל מספר לכם את כל זה.

    מוטיבציה I:
    מביתה של ענת המשכתי לכפר הנוער שבו רציתי להתחיל לעבוד בתור מדריך. אבל יום אחד שם שכנע אותי שזה לא מקום בשבילי: הכאוס ששרר במקום, חוסר האונים של הצוות ושל החניכים, ובעיקר האווירה המעיקה של בית כלא שקוראים לו בשמות יפים – כל אלו חברו לחוסר הביטחון שלי בקשר ליכולת שלי ליצור קשר ממשי עם החניכים ולהניע תהליך של שינוי, והובילו אותי למסקנה שאין לי מה לתרום שם. נשארתי בלי מקור הפרנסה שציפיתי לו, בלי מקום לגור, עם מינוס תופח לאיטו, ובעיקר עם המחשה נוספת לקושי הרגיל שלי, עם אופיי האנרכיסטי ושונא המסגרות, להשתלב במקום עבודה באופן שימלא ויחדש אותי, שיאפשר לי לתרום לא/נשים, לעולם, מהידע והמיומנות שלי.

    אז מתוך התחושה הזו של להיות תלוי חסר משען באוויר אני מנסה ללכת בכיוון קצת אחר: להמציא לעצמי מקצוע שיבטא את מה שאני באמת יודע ואוהב לעשות: ריפוי הוליסטי של הסביבה הביתית. אני עוד לא ממש יודע איך אני רוצה שהמקצוע הזה יראה, ואיזה שירות אני רוצה להציע לציבור הרחב, והטקסט הזה נכתב ומפורסם מתוך ניסיון לגשש את דרכי העקלקלה אל עבר מקור פרנסה חדש ועלום עדיין. הצעד הראשון לשם, כך נראה לי, הוא לשכנע את הספקנים שביניכם שבכל העניין הזה של "ריפוי הוליסטי של הסביבה הביתית" יש ממש.

    מוטיבציה II:
    אבל מעבר לדאגה לעתידי המקצועי מניעה אותי גם דאגה לעתיד העולם. CrimethInc כותבים ככה בפתח האנתולוגיה האנרכיסטית "Days of War, Nights of Love":
    Warning: the word "revolution" may be amusing or off-putting to the modern reader, convinced as s/he is that effective resistance to the status quo is impossible and therefore not even worth considering. Gentle reader, we ask that you suspend your disbelief long enough to at least contemplate whether or not such a thing might be worthwhile if it were possible; and then that you suspend it further, long enough to recognize this disbelief for what it is – despair.
    כדאי לקרוא את הפסקה הזו עוד פעם או פעמיים לפני שממשיכים.

    אני עצמי חווה בחיי הן תקוות מרחיקות לכת למהפכה תודעתית וחברתית והן יאוש אינהרנטי, מובן מאליו, מהריאליות של התקוות הללו. אני חושב שכדי שנוכל לחזור ולהאמין ביכולת שלנו להניע שינויים חיוביים בעולם אנחנו צריכים לצבור חוויות של הצלחה בהנעת שינוי במעגלים הכי קרובים אלינו: הגוף, החדר, הבית, השכונה. אני מבקש להפיץ ברבים את עקרונות הריפוי ההוליסטי של הסביבה הביתית בתקווה שתהיה בהם תועלת למי שמבקשים לחולל שינוי בסביבתם הקרובה (ואחר כך, אינשאללה, הרחוקה).

    דוגמא שניה – הרצועה של התריס:
    אז מה זה בעצם ריפוי הוליסטי של הסביבה הביתית?

    יש חדר, ובחדר יש חלון שפונה החוצה, ואליו צמוד תריס גלילה מהסוג הישן, שאפשר לגלול אותו למעלה ולמטה כדי לווסת את מידת האור והקול שנכנסים פנימה, ואת המידה שבה אפשר לראות ולשמוע מבחוץ את מה שקורה בפנים. הרצועה של התריס קרועה, כך שלא ניתן לפתוח אותו, ונוצרת הפרדה קשיחה מדי בין החוץ לפנים.

    יש כמה פרספקטיבות שדרכן ניתן להביט על הקלקול הזה, ועל מה שכדאי לעשות איתו. פרספקטיבה אחת היא הפרספקטיבה המכנית הפשוטה. לפי הפרספקטיבה הזו הרצועה נקרעה בגלל החיכוך המתמשך עם המסילה שלה, ומה שצריך לעשות זה פשוט להחליף רצועה ולגמור עניין.

    פרספקטיבה שניה תשאל מה גרם לרצועה להתחכך במסילה מלכתחילה. בשביל לענות על השאלה הזו לא מספיק להחליף את הרצועה, צריך אחר כך גם לראות את הרמת והורדת התריס בפעולה, ולחפש איפה נוצר החיכוך המיותר ולמה. אולי אחד מחלקי המסילה חסר או מונח לא נכון וגורם לחיכוך? אולי המשתמש-בתריס מחזיק את הרצועה בזוית לא נכונה שמחככת אותה עם המסילה?
    הפרספקטיבה הזו לא מבטלת את הפרספקטיבה הראשונה, המכנית, אלא שואפת להעמיק אותה, לחקור יותר ביסודיות את הגורמים לבעיה ואת הפתרונות האפשריים להם. אם המשתמש ידע להחזיק את הרצועה בזוית הנכונה, או למשוך אותה יותר בעדינות, היא לא תיקרע להבא.
    רוב השיפוצניקים שתזמינו כדי לתקן את התריס יישארו מן הסתם ברמה של הפרספקטיבה הראשונה, המכנית, אבל ברור שהציפיה שלכם מן השיפוצניק שהזמנתם (ובטח מעצמכם, אם אתם מתקנים את התריס בעצמכם) היא לא להסתפק בתיקון הפשוט, אלא להקדיש תשומת לב להקשר הרחב יותר של הקלקול. זה מה שהפרספקטיבה השניה מציעה, והיא, כך נדמה לי, מה שמבדיל בין שיפוצניק די-בסדר לשיפוצניק מצוין.

    הפרספקטיבה השלישית הולכת צעד אחד הלאה, עמוק יותר. היא תשאל, למשל, מה גורם לאדם שמתגורר בחדר להטות את הרצועה בזוית המסוימת, או להפעיל עליה את הלחץ המסוים, שגורמים לה להתחכך במסילה ולבסוף להיקרע. אולי הפעולה של פתיחת (או סגירת) התריס מעוררת בו איזה אי-נחת? אולי השעה שבה הוא בדרך כלל סוגר (או פותח) את התריס היא זמן לחוץ בסדר היום שלו? אולי היא נזכרת כל פעם מחדש כמה החלון מכוער בעיניה? אולי פשוט הגישה אל התריס לא כל כך נוחה בגלל המכתבה השוכנת למרגלותיו?

    הגישה הזו, השלישית, כבר חורגת מעולמם של השיפוצניקים, מעולים ככל שיהיו. כאן אנחנו כבר חורגים מראיית הרצועה הקרועה כעובדה פיזית-מכנית גרידא. מבלי לבטל את תקפותן של שתי הפרספקטיבות הקודמות, הפרספקטיבה השלישית משבצת את הקרע ברצועה בהקשר הרחב יותר של חיי האדם המפעיל ומשתמש בתריס. מתוך זווית הראייה הזו כבר אפשר לתפוס את הקרע ברצועה כסימפטום (במובן הפסיכואנליטי) של המשתמש: הקרע קשור ליחסיו של הדייר עם המרחב של החדר כולו, עם השכנים בחלון ממול, עם סדר היום הלחוץ שלו או עם הדיירים הקודמים שצבעו את החלון.
    מתוך התפיסה הזו יש כמה כיוונים שאפשר ללכת אליהם: אפשר לחשוב איך לעשות את החלון יותר נעים לעין, אפשר לסדר מחדש את החדר בצורה שתקל את הגישה לחלון, ואפשר להשתמש בפתיחה ובסגירה הזהירות של התריס כנקודת משען יומיומית עבור הדייר בהתמודדות שלו עם השעה הקשה המסויימת ביום או עם החרדה שבהיחשפות לעולם החיצון. אבל מעבר לכל אפשרויות הפעולה הללו, ההסתכלות על התריס מתוך הפרספקטיבה השלישית גואלת אותו ממעמדו הראשוני כאובייקט סתמי בחדרו של המשתמש, ומאפשרת לראותו כחלק אורגני מהמרקם המרחבי של חייו האינטימיים. כמעט אפשר לומר – איבר חוץ-גופי. איזה מזל שהרצועה נקרעה!

    הפרספקטיבה השלישית הזו היא כבר די הוליסטית בפני עצמה, אבל הריפוי ההוליסטי של הסביבה הביתית מנסה לקחת אותה עוד צעד אחד הלאה. אני מקווה לספר בהמשך על הצעד הנוסף הזה, וגם, אולי, להתחיל לחשוב בקול על הריפוי ההוליסטי כעיסוק מקצועי עבורי.
    בינתיים אני אשמח לכל הערה, הצעה או רעיון בנידון… תודה על תשומת הלב.

  • קול קורא לקראת אסופה של מאמרים

    ידידים יקרים,

    יצא לי לאחרונה לקרוא שני מאמרים של עומר אורי, שהיה שותף במעגלי הלימוד של קורס המחנכים של האקדמיה הדיאלוגית, וזה הדליק אצלי משהו, ניצוץ שריגש ורענן אותי, ונגע בעדינות בשורשים שכמו נושאים עמם הבטחה למבט חדש על העולם.

    אף על פי שהתקשיתי לומר בדיוק מה – ואולי חלק מן העניין הוא בדיוק בזה, שעדיין לא נוצרו התבניות שיאפשרו לי להבין את מה שהרגשתי – חשתי רצון לתת לזה הד, לשתף אחרים, ולהתחיל סוג של מסע העמקה. הדברים גם דיברו עם משהו שאני עצמי כתבתי לפני שנה, ויכולתי לראות שהם פוסעים באותם מחוזות, ושייכים למעגל דומה.

    מתוך היכרותי עם עומר ואורח חייו, שמהדהד עם מה שהוא כותב, הצעתי לו להוביל מהלך של כינוס – ליצור אסופה, לא גדולה מדי, של חיבורים וסיפורים המסתובבים מסביב לעניין הלא מוגדר הזה, וליצור בכך הזדמנות לשיח לומד, גם לכותבים, גם לקוראים שאולי משהו יידלק אצלם בתשובה.

    בהתחלה חשבתי על גיליון של כתב עת, או אתר אינטרנט, אחר כך העליתי את האפשרות של ספר קצר, מתוך אמונה שלפעמים המיקוד שיש במעשה מגובש (ספר ערוך שיוצא לאור בהוצאה מכובדת), עוזר בהתכוונות, ותומך ביצירת מסגרת מברכת ללימוד והעמקה.

    אני יוצא, אם כן, בקול קורא,

    לקראת כינוסו של ספר כזה בעריכה משותפת של עומר ושלי.

    באופן אישי, אני משתוקק ליילד את הדבר הזה, להסתובב עם הספרון הזה בכיס, ולהרגיש את הברכה שהוא מקרין אלי מעצם נוכחותו. לחוש את החיוניות, ההפתעה, העדינות, המזמנים מציאות חדשה. ואת ההשראה שתעזור לי לנווט את דרכי כתלמיד המציאות הזו.

    מה שאני רואה לנגד עיניי הוא ספר קצר, שיכלול שנים עשר עד חמישה עשר מן החיבורים, זוויות מבט שונות, עדויות אישיות, מחשבות פורצות דרך, מיני-מחקרים, רסיסים ממציאות אפשרית, או כל דבר אחר שמבקש לגעת בדבר הזה. ברוחו אני רואה את העדינות והברכה של הדיאלוג, כמו גם סוג של קריצה לעולם הפלא, בלי לשקוע אל תוך מיסטיקה כבדה. משהו שהוא רציני, אבל רציני באופן מחייך, אוהב, משחרר. וטוב לי להשאיר את הדברים בערפולם, בגישושם, בפרשנותם הרב ממדית, לפני (ואם בכלל) שנסגור עליהם את הגולל בהגדרה מדויקת. לתת מקום לריבוי הפנים היוצרים מעגל דיאלוגי, וכך אני גם פונה אליכם,

    אם יש לכם עניין,

    אם גם אצלכם נולדה התרגשות ואתם רוצים לחבור ללימוד הזה,

    לנסות ידכם בכתיבה, בתשובה, בהרהורים, במחקר. ואולי מתוך מעגל המאמרים השונים, שכל אחד עומד לעצמו, ייוולד לו במרכז משהו חדש שכולנו נהיה שמחים בו.

    את שלושת המאמרים (שניים של עומר ואחד שלי) ניתן למצוא באתר האקדמיה הדיאלוגית.

    ואם יש לכם מחשבות על עצם הפרויקט ומה הוא אומר, נשמח לשמוע.

    ימים טובים,

    דני

  • חפץ-לב : היוזמה הטכנו-אנימיסטית

    "חפץ-לב" הוא שמה של תנועה חדשה, המבקשת לחקור אפשרויות חדשות לחשיבה ולפעולה אנימיסטיות במציאות התעשייתית-הטכנולוגית שבה אנחנו חיים.

    ראשיתה של התנועה בשני טקסטים של עומר אורי ובטקסט של דני לסרי, אותם ניתן למצוא להלן. מתוך המפגש בין שלושת הטקסטים הללו עלה הרעיון לצרף אליהם מאמרים מאת כותבים נוספים, וליצור אסופה שאולי אף תצא לאור כספר. עוד על הרעיון הזה ניתן לקרוא בקול הקורא של דני.

    בנוסף, ישנו רצון למצוא גם דרכים לא טקסטואליות לחקור את הנושא באופן קבוצתי.

    נקבל בברכה כל הדהוד, הצעה או תרומה. (omerori בג'ימייל)

    בינתיים – שיר רלוונטי, חמוד וטראגי, של לאה גולדברג, מולחן ומבוצע על ידי יעל תלם:
    http://www.youtube.com/watch?v=WuhExUhZsj0

  • כתיבה נוגעת

     

    הקדמה לכיתת אומן – כתיבה יוצרת הגותית

    בהנחיה של דני לסרי

    לגלות למי אני כותב, מה אני רוצה לומר, ולמה. לא רק באופן תיאורטי אלא כתנועה אחת של הבעה המצליחה לבטא משמעות. כתיבה בה כל מילה נושאת בתוכה את מלוא הטעם של משמעות זו.

    ואגב כך לנתץ מיתוסים של כתיבה טובה.

    ללמוד לכתוב כביטוי כולי של האישיות, כתהליך הבראה, כחזרה אל החירות היוצרת. גם כשמדובר ברעיונות מופשטים.

    נקודות:

    –         האומץ למחוק, לזרוק, להתחיל מחדש באמת.

    –         לתת לזמן לעשות את שלו. לאפשר תהליכי "אפייה".

    –         ההבדל שעושה זווית כניסה לטכסט.

    –         תנופת המשמעות, יניקת ההבעה.

    –         היכולת להתמקד, להגיד דבר אחד בכל פעם.

    –         לקלף תנועות טפיליות הנדבקות לתנופת המשמעות.

    –         למוסס את הקהל המקבילי. להיגמל מן הטוב ביותר לטובת הטוב יותר.

    –         לאהוב באמצעות הכתיבה – להסכים לברך.

    –         להיפרד כתנועה קדימה. ללמוד לגשש ללא חשדות עצמיים.

    –         לכתוב במלאות, בנוכחות.

    –         להישאר פשוט.

    לימוד סדנאי, המשלב תרגילים, התנסות בכתיבה, ולימוד משותף של טכסטים הנוגעים במהות הכתיבה. לסדנא מטרה מעשית – לעודד את מי שיש לו נטייה ורצון לכך, להגיע לידי כתיבה הגותית, ולתמוך ביכולת המעשית להגשים כתיבה המבקשת לצאת לאור.

    דני לסרי: סופר והוגה דעות במסורת הפילוסופיה הדיאלוגית. ספריו עוסקים בהיבטים השונים של המפגש הממשי בין האדם לעולם, החל ברמה החושית-תפיסתית ועד לרמות אנושיות מורכבות כפי שבאות לידי ביטוי בחינוך, הורות ותקשורת משחררת. מיסד הגישה של החינוך הדיאלוגי. יזם וניהל מסגרת חינוך אלטרנטיבית בבית אורן.

     

    מסגרת: שני מפגשים במהלך חודש ספטמבר – ימי שישי ה-2.9.11 וה-16.9.11 משעה 9:00 – 12:30 אפשרות למפגש שלישי במידת הרצון והצורך.

    המפגשים יתקיימו באזור טבעון. עלות לשני מפגשים: 300 ₪

    לפרטים: עירית – טל' 04-9969629 (אפשר להשאיר הודעה). או  במייל: irit48@gmail.com

  • ריקוד החיוניות

    בתמיכה לסדרת המפגשים בגניגר  "ריקוד החיוניות" בהנחיה של דוד בן יוסף ושלי, אני פותח כאן קבוצת דיון ולימוד מקבילה. משתתפים מוזמנים להעיר ולהאיר. דני לסרי

    אחרי המפגש הראשון, רוצה בעיקר לומר שהיה לי עונג לקחת חלק במעגל אנשים מברכים. ולחדד את השאלה שנדמה לי שעוברת כחוט השני בכל לימודנו. אכן, אני מאמין שדוד הוא לא יחיד סגולה, ולכל אחד מאתנו יש עוצמה אדירה, חיוניות רוחשת, סמויה לא כבויה, הממתינה לפריחה. יכולתי לחוות את העוצמה הזו של כל אחד במעגל, כמו גם את המורכבות של היכולת והנכונות לבטא אותה. והשאלה לפיכך, בעיניי, היא לא איך להיות עוצמתיים – אנחנו עוצמתיים – אלא להבין מדוע אנחנו כל כך קושרים לעצמנו את הידיים והרגליים, נעשים מאולפים, "לא מזיקים", לא נכונים להיות אחד עם עוצמתנו. לא מה הסיבות ההיסטוריות לכך, אלא מה קורה בפועל, על חי, ברגע ההתרחשות, כשאנחנו בוחרים להאמין שאסור, שבעצם אין, ומתמחקים – מתחמקים מ"הנני".

    רוצה להוסיף כאן שתי שאלות ששמואל שלח לי במייל, ונראים לי כשייכים ומעמיקים את השאלה: יכולתנו למשול בחיינו, והשליחות האישית שלנו וכיצד היא באה לידי ביטוי ביום-יום שלנו.

    אני סבור שאלה לא שאלות תיאורטיות שאפשר לענות עליהן בדעות, אלא כמו הריקוד – מעשה שמתחדש מדי בוקר בבוקר ומזמין לקום מן האפר ולחנוך את המקדש.

    ויחד עם זאת, המילים, כמו מלאכים טובים, יכולים לסיע לנו לעבד ולהעמיק את השאלות הללו.

    בבקשה.

  • הורות – מנהיגות מאהבה

    סדרה של שישה מפגשים בחיפה –  בהנחיית דני לסרי

     

    מיועד להורים ומתעניינים בכל הגילאים.

    על המפגשים:

    המפגשים הם שילוב של הרצאות סדורות ודיון לומד סביב ענייני יומיום העולים בשגרת ההורות.

    יש היום הרגשה של בלבול רב בכל מה שנוגע לחינוך ילדים בבית ובחוץ. ערכים סותרים, עצות שונות, גישות שונות, והרבה מבוכה. ויש רצון להביא בהירות, ולגלות מחדש את ההפרדות שעוזרות לדייק את האחריות ההורית, ולהביא מנהיגות של אהבה. אין מדובר בטכניקה, אלא בבקשה להחזיר את ההיבט האנושי המלא. לפעמים דווקא האידיאל של "ההורה הטוב", מעכב מערכת יחסים פורה, גמישה ונושמת. וייתכן שמספר מפתחות תיאורטיים ומעשיים עוד בשורש ההורות יכולים לסייע בהורות שעושה מקום לאדם – ילד והורה כאחד.

    בין הנושאים שניגע בהם: הקשר בין סימביוטיקה לרודנות, מנהיגות דיאלוגית, סכסוכים בין הורים לילדים, בין ילדים לילדים, שאלת הגבולות והחופש.  

    מוזמנים למפגש מרתק שנוגע בממשות היחסים.   

     

    דני לסרי: מחנך, סופר, והוגה דעות במסורת הפילוסופיה הדיאלוגית. יזם וניהל את "מיתר" בשנותיו הראשונות, הורה לארבעה ילדים. מבין ספריו: "חינוך בביצת הפתעה", "מקום לגדול", "פינוקיו יורד מן הפסים", "איפה הייתי לפני שנולדתי – (פילוסופיה לילדים)", "אל הממשות".

     

    מסגרת:

    המפגשים יתקיימו בימי ג'  19:30-22:00,בשכונת דניה, רח' אסתר רבין 41, החל מ-14.6.11 אחת לשבוע, וימשיכו אל תוך חודש יולי.

    תשלום: 400 ₪ לכל הסדרה (שישה מפגשים).

    ההרשמה היא לכל הסדרה, (אין מפגש הכרות), במידה ומשתתף ירצה לבטל את המשך השתתפותו, יקבל החזר על יתרת המפגשים פחות מפגש אחד. 

     

    לפרטים והרשמה: 

    לפנות לאסיה

     בטלפון 0547601377

    או במייל asia.naifeld@gmail.com

  • מתמטיקה מושחתת – 4 : מלאות תשובת הילד

    "כשיתחיל בית הספר להקנות לילדים דעת ולא יתרונות, ניתן לילדים במקום בחינות את האביב." קורצ'אק

    נניח ששואלים ילד צעיר כמה זה חצי של שמונה עשרה, והוא עונה שמונה.

    אם מודיעים לו שהתשובה לא נכונה ועוברים הלאה (נותנים את התשובה הנכונה, שואלים מישהו אחר, עוברים לשאלה הבאה, או אפילו חוזרים ושואלים את הילד את אותה השאלה) יש בכך להצביע שיותר משאנו מבקשים להקנות לו דעת, אנו מבקשים להקנות לו יתרון (או חסרון). משמע, שהדגש הוא על התחרותיות, על ההצלחה או הכישלון בבחינת כן/לא, ולא על הלימוד שהוא תמיד רבגוני, לא רק  קליפת הכן/לא, אלא התוכן עצמו שהוא מלא ובלתי נמדד.

    ואיך היה נראה לימוד שהוא ממוקד דעת (במובן הבריא של המילה)?

    אם ילד נותן תשובה, ולא משנה איזו תשובה, יש מקום להתייחס לתשובתו בבחינת יש.

    במקרה הזה אפשר להגיד לו למשל ששמונה זה חצי של שש עשרה.

    כמה דברים קורים בהתייחסות פשוטה זו:

    א.     ההתייחסות לתשובה בבחינת יש, משהו שהוא משהו ולא רק כלום (טעות), מאפשר לעבור ממרחב הישרדותי (יתרון) למרחב יצירתי (דעת פורה).

    ב.      המוקד עובר מן המורה ומה שהוא יודע, רוצה ומכוון, אל הילד ומה שהוא מביא. זה יותר מלהגיד לו שהוא לא צודק, זה לתת לו את המשוב למחשבה שהוא יוצר.

    ג.       זה מאפשר לו להתאקלם בעולם המתמטיקה, לחוש כמה קרוב או רחוק הוא, לפתח סוג של מודעות עצמית מתמטית, לדעת שהתשובה שלו אינה לבד, היא חלק מעולם שלם.

    וזה הדין לגבי כל תשובה של ילד. כולל התשובה "אני לא יודע" או "אני לא מבין" שגם אליהן כדאי להתייחס בבחינת ה"יש" שהן.

    ואמנם לפעמים "אני לא יודע" הוא מעין "אני לא יודע, ולא רוצה לדעת, ולא מעניין אותי, ואתה מעיק". ובמקרה זה אפשר ונכון להתייחס גם לתשובה זו, וקרוב לוודאי להפסיק את השיעור, שהרי ברצונו ילמד, ובכוח לא ילמד.

    ולפעמים "אני לא יודע" זה "אני מפחד לטעות. אני לא בטוח. אני מוכן לומר 'כן' רק אם אני יודע באמת. אני אחוז שיתוק." ואז אולי אפשר לעודד לנחש, לפתור בעיניים עצומות, לשבור את השאלה בפטיש, או כל דבר אחר שמחזיר את הילד למרחב היצירתי (הלא הישרדותי), ועושה עניין מפחיד לשעשוע.

    ולפעמים "אני לא יודע" זה בפשטות "אני לא יודע אבל רוצה לדעת." ואז יש מקום להבין את האופן המיוחד שבו הוא לא יודע או לא מבין – "מה אתה לא מבין? מה אתה כן רואה? איזה חלק ברור ואיזה לא? אם היית צריך לנחש מה היית מנחש? איזה סוג של תשובה בכלל רלוונטי?".

    וזה הדין לגבי כל תשובה שהילד נותן. יש מקום להתייחס אליה לא רק בבחינת המיקום שהיא תופסת במרחב הידוע מראש של המורה. כי אז כל מה שהיא יכולה לעשות הוא לטפס מתחת לאדמה, מן השלילה (היעדרות) עד אל קרקע האפס, שם היא סותמת את בור הציפיות של המורה. ובעצם לא קרה כאן שום דבר חדש. ובאמת כל הבנה, כל תשובה, היא מה שהיא בבחינת עצמה, וביחס לעצמה, משמע, עניין שהוא חיובי, חלק מתהליך של יצירת משמעות והרחבת הדעת, מאבק יציאה לאור, שהמורה יכול לתמוך בו.

    * * * * *

    וצריך לא להתבלבל כאן, אפילו בעולמה של המתמטיקה.

    גם אם התשובה הנכונה היא תשע והיא כזו ללא עוררין וללא מקום לפרשנות אישית וסובייקטיבית, בכל זאת תשע הוא לא רק כמות אלא גם איכות, ובסופו של דבר, וכבר בשלב הזה, אי אפשר לוותר על ההבנה. שזה כמו להגיד – אי אפשר לוותר על האדם. כן, אפילו המתמטיקה שלכאורה אפשר לתרגמה לחלוטין לצורות וחוקים הפועלים מעצמם, אפילו בה נדרש האדם. והיצירה המתמטית (הפורה) בסופו של דבר צומחת מן ההבנה על כל המטען התוכני, הבלתי ניתן להצרנה שלה. היא לא צומחת מן הכמות, אפילו שללא ספק הכמות והצורה הן הנושא של המתמטיקה.

    ואסביר:

    אמנם את התשובה תשע יכול לתת גם מחשב, ובכל זאת תהום פרושה בין התשע שנותן המחשב לתשע שמשיב האדם. תעיד על כך בתי אשר בגיל חמש בערך בהתייחסה לילד צעיר יותר שידע להגיד שחמש ועוד חמש זה עשר, אמרה, כשהיא נאבקת אחר המלים שיבהירו את כוונתה: "הוא יודע את התשובה הנכונה אבל הוא לא באמת יודע אותה, הוא לא יודע כמו שאני יודעת, הוא רק אמר כי אמרו לו." והיה לה מאוד חשוב להבהיר את ההבדל הזה, למרות שבאמת, מבחינת המחשב (והתוצאה במקרה הזה) אין שום הבדל, חמש ועוד חמש זה עשר.

    אבל בחוש היא ידעה שיש הבדל, ואני אתה בעניין הזה. היא לא רק ידעה לדקלם, היא הבינה, היא ראתה, היא הבינה באיזה אופן חמש ועוד חמש זה עשר, היא ידעה את זה לא רק כקליפת ידע שחוזרים ומדקלמים אלא כתשובה שבמובן מסוים חוזרים וממציאים כל פעם מחדש. כלומר, היא לא הייתה צריכה "לזכור" ולשנן את התשובה כי היא ראתה אותה (ורואה כל פעם מחדש).

    אך מה היא ראייה זו?

    המספר תשע מאכלס בהבנה הפנימית של הילד מקום מאוד מסוים. זה לא רק הדבר הזה: ||||||||| שהוא מחוסר משמעות מצד עצמו אלא זה 9 – יצור בעל מבנה פנימי. אגב, לריבוי הקווים יכולה להיות משמעות במספרים נמוכים יותר, שאז ישנה תפיסה ישירה של כמות וההבדל בין שלוש לארבע, למשל, הוא הבדל נחזה ומוחש. אבל לגבי תשעה קווים, אצל רוב האנשים, ובטח אצל הילדים, אין משמעות נפרדת לעשרה קווים כנגד שמונה קווים – זה נראה ומרגיש אותו הדבר. כך שהמספר 9, אם כן, הוא לא רק כמות, הוא בעל אישיות בעולם המספרים, ומי שמכיר אותו יודע למשל שהוא מספר לא זוגי, שהוא תכף מגיע לעשר (ועשר זה כמובן חמש ועוד חמש), שהוא הריבוע של שלוש, שהוא שליש של עשרים ושבע, ועוד הרבה דברים אחרים. וכמובן, ככל שאדם מתפתח יותר בעולם המתמטיקה המספר תשע מקבל עוד רבדים שמצטברים למשמעות של המספר, משמעות שהיא איכותית במהותה, לא כמותית, ואשר בלעדיה תשע לא היה תשע.

    ההבנה היא לא רק סכום העובדות הללו. כמו הראיה התלת ממדית הצומחת מהצלבה של שני העיניים, כך גם כאן יש משהו שהוא עודף על פני סכום כל העובדות, וההבנה היא הדבר הזה, היא התלת ממדיות. (ועוד הרבה יש לומר על התלת ממדיות). לפעמים תלת ממדיות זו היא כה חזקה עד שהיא מקבלת חיים החורגים מעולם המתמטיקה, והאדם יכול לזהות מספר עם צבע צליל או אישיות. דברים אלה, אינם רק תופעות לוואי אקזוטיות שאינן קשורות למתמטיקה. אנו לומדים מאנשים בעלי כשרונות יוצאי דופן לחישובים (לפעמים מתוך פיגור כללי בשאר התחומים) שהם עושים זאת באופן ישיר, מתוך אותה ראייה של "אישיות", המראה להם מה יקרה ל"אישיות" זו בתנאים שונים. הם לא מחשבים, הם רואים את התשובה, קוראים אותה מתוך הנוף המשתנה. ובמקום הזה גם אי אפשר ממש להבדיל בין צורת הספרה, ההיסטוריה של התגלותה אצל אדם מסוים, והתוכן המתמטי שלה. כל העובדות הללו נאספות יחדיו ומייצרות את הראיה התלת ממדית העושה את ההבנה תמיד אישית.

    ושוב, אל תסתפקו בסברה שכל אותה ראיה והבנה לא שייכים לעולם המתמטיקה, אלא רק לעולם האנושי. בלי זה לא הייתה מתמטיקה. בין היתר, המוטיבציה הגדולה לשאול ולחקור בתחום מהתמטיקה, ובעצם כל המשמעות שלה באה מאותן איכויות לא כמותיות הקשורות בהבנה האנושית, ונעדרות מן המתמטיקה כמבנה צורני בלבד. במילים אחרות, להוציא את האדם מן המתמטיקה זה כמו להוציא מן המתמטיקה את נשמת חייה.

    * * * * *

    וזה נכון בכל תחום לימודים, בכל תחום חיים – למידה היא יצירה אישית. הילד שנשאל שאלה ונאבק למצוא את התשובה שלה, גם, בו זמנית נאבק להוציא לאור את הבנתו המתמטית האישית. הוא לא רק ממלא מקום, צועד היכן שצעדו אחרים לפניו, אלא גם, תמיד, יוצר באופן אישי, ייחודי, נוכח. הוא מפלס דרך שהיא לגמרי שלו, גם כשלכאורה ה"עובדות" הן אותן עובדות. מאבק היציאה לאור הוא לא מאבק הזיכרון המנסה לאחוז בעובדות מתמטיות שרירותיות, אלא הניסיון לארוג אותן לכדי משהו שהוא בעל משמעות אישית.

    ועל כן, כשילד משיב לשאלה אפשר להתייחס לתשובתו כמו שמתייחסים ליצירה של אמן. לא סתם הוא אמר את מה שהוא אמר. ואם נתייחס אל מה שהוא אמר באותה רצינות שאנו מייחדים לדברים שהם "לא סתם", גם הוא ילמד להתייחס כך לתשובתו, וישקיע בה את מאבק רצינותו הישר.

    להבין את זה, ולתמוך בזה, זה הוא אביבה הפורה של הדעת.

    .

  • מתמטיקה מושחתת – 2

    (שהוא מאמר בפני עצמו)

    כששואלים ילד שמתחיל לדבר מאין הוא מכיר את המילה "סוס", הוא יגיד שהוא יודע מעצמו, שאף אחד לא אמר לו. והוא יתעקש על כך בעקשנות שאנו עשויים לפרש כילדותיות, או סתם גאוותנות.

    אבל באמת לא סתם הוא מתעקש: יש מובן עמוק שבו הוא צודק – הוא זה שהמציא את המילה "סוס". כי אף על פי שהמילה סוס הייתה שם בסביבה, בשפה, כחלק מן האקלים שבו גדל, הוא היה צריך להמציא אותה מחדש בנפשו. גם אם היה שם מישהו שהצביע ואמר לו "הנה, זה סוס" עדיין זה היה מחוסר משמעות מבחינתו עד שהבשיל בתוכו משהו.

    וכשהבשיל המשהו הזה והוא למד את המילה סוס, הוא לא למד אותה כי מישהו אמר לו – העביר לי מידע "זה סוס" – הוא למד אותה כי הוא שמע אותה מאות פעמים לפני כן. בהתחלה היא הייתה חלושה, לא מובנת, לא מחוברת, ואט אט היא בקעה מתוך הערפל עד שמילאה את תודעתו. היא הבשילה בצד מילים אחרות, ובצד מיומנויות שפתיות ואחרות שרבות מהן כבר היו טבועות בנפשו, ואז יום אחד, בכוח יצירתו הוא גילה אותה בנפשו. משם דלה אותה בביטחון של הרגשה וידיעה, מביא אותה בו זמנית גם מן המעמקים ההיסטוריים שבהם נוצרה לראשונה, ואשר לשם גם מחוברים שורשי נפשו.

    וכשהוא אומר לפיכך "אני גיליתי את המלה סוס" הוא צודק, הוא אכן המציא אותה מחדש.

    * * *

    רק שאת הביטחון הזה שהמילה "סוס" היא מילה שלו, שייכת אליו באופן העמוק שבו יצירה שייכת לממציא שלה, הוא לא יתמיד להחזיק לאורך זמן. במוקדם או במאוחר הוא יפנים את המסר שהשפה, כמו גם חלקים כל כך נכבדים אחרים של העולם, שייכים לאחרים, ואם יהיה נחמד הם יתנו לו רשות להשתמש בה.

    אותו דבר לגבי המתמטיקה. כשפוצחת ההבנה המתמטית של הילד היא מופיעה אצלו כיכולת, כראייה, כהבנה, משהו ששיך אליו לחלוטין, שהוא מרגיש חלק ממנו, כמו יד או רגל. הוא מבין, הוא יודע, הוא רואה. אף אחד לא מלמד אותו – כמו דברים רבים אחרים, המתמטיקה היא חלק מאוצר חייו, משפתו, משייכותו לאדמה, מהרגשתו, כשרונו ועוצמתו.

    אבל השנים עושות את שלהן. הוא לומד, (ונדמה לי שאין מקום שבו הוא לומד את זה באופן כל כך קיצוני כמו בעולם המתמטיקה), שבעצם המתמטיקה לא שייכת אליו, היא שייכת למורה. היא תתקן אותו, היא תגיד לו שהוא טועה, היא תאשר אם עשה טוב או עשה רע. מתוך כך הוא ילמד לחשוד בעצמו, לא להאמין לעצמו, לא לסמוך על הרגשתו, על ראייתו, על הבנתו. בסופו של דבר הוא יסתובב בארץ המתמטיקה כמו שמסתובב זר בארץ לא שלו.

    אכן, הוא נושל מנחלתו.

    האם זה נעשה בכוונה, או שזו סתם אי שימת לב של המבוגרים?

    * * *

    מכל מקום, כשזה יגיע לשלב הזה הוא עשוי לעשות טעויות מן הסוג שג'והן הולט מזכיר בספרו "כיצד נכשלים ילדים": "אם יש לך 6 קנקנים, ואתה רוצה לשפוך 2/3 ליטר לימון לכל קנקן, לכמה מיץ לימון תצטרך? תשובתו הייתה 18 ליטר. שאלתי: כמה בכל קנקן? שני שלישים של ליטר. אמרתי: האם זה פחות או יותר מליטר אחד? פחות. אמרתי: וכמה קנקנים יש? שישה. אמרתי: על כן זה לא הגיוני. הוא משך בכתפיו ואמר: אולי, אבל כך זה יוצא לפי השיטה."

    זה חוסר האכפתיות וחוסר השייכות שיוצר את התשובות המוזרות האלה. בטח, הוא משתמש באיזו טכניקה, אבל באופן עיוור, בלא שום אחריות לתוצאה. אין לו תחושת אורינטציה, מוכרות, ראייה. הוא מסתובב בעיר זרה ופולט תשובות באותה אי-אחריות שבה זורקים את הזבל במדינה זרה – זה לא שלי, 18 ליטר.

    ומדוע לא אכפת לו?

    כי הוא למד מתמטיקה בתוך הקשר מכאני-הישרדותי – אקלים של אי-אכפתיות עקרונית, שבו הערך הגבוה ביותר לאדם, זה של החירות והעניין, נגנב יחד עם תחושת השייכות שלו. ומדוע שיהיה אכפת לו? רק כי הוא צריך להצליח במבחן? זו לא סיבה ראויה. זו סיבה שמחנכת לרדידות נפשית.

    האם אתם מפקפקים בכך שזו החוויה של רוב ילדי בית ספר? האם אתם מוכנים לבדוק את האפשרות שזו לא הייתה החוויה שהילד נכנס אתה לבית ספר (או לגן)?

    * * *

    תייר מגיע לעיר חדשה בטיול מאורגן. האוטובוס לוקח אותו למלון, ובצהרים לוקח אותו למסעדה ומחזיר אותו למלון. לכאורה התייר הזה יודע איך להגיע מן המלון למסעדה. הוא הביט מן החלון של האוטובוס, לפחות במידה מסוימת הוא מכיר את העיר. ולא כך הוא. העיר הרב ממדית מצטמצמת עבורו לשתי נקודות שהקו ביניהן אובד בחלל. שני דברים חסרים לו כדי להכיר את העיר: האקטיביות ותחושת הרצף במרחב.

    היות והקו לא משובץ בתוך מרחב מוכר אין שום משמעות למסוימותו של הקו, באותה המידה הוא היה יכול להיות פרוש בכיוון אחר, בעיר אחרת, זה לא היה משנה. הדרך הממשית להגיע מנקודה אחת לנקודה אחרת כוללת את ההתייחסות לכל הפניות האפשריות שלא נעשו, לפרישת הכבישים האחרים, הבתים האחרים. על מנת להכיר את העיר עליו ללכת לאיבוד בתוכה, להכיר לא רק את הדרך מא' לב' אלא גם את כל המרחב האחר שביחס אליו פרוש הקו, את כל מוקדי ההחלטה שבהם הוא בוחר ללכת בדרך זו ולא אחרת ורואה לאן זה מוביל אותו. זה חייב להיות משהו פעיל שבו לתנועתו יש משמעות, זה חייב להיות חלק מדיאלוג.

    ודיאלוג הוא גישוש, הוא רצף, הוא אף פעם לא שחור ולבן.

    כך גם במתמטיקה ההתמצאות דורשת שיטוטים, בדיקות, טעיות, מחקר שנותן לה את הרב ממדיות שלה. לא מספיק שהילד ידע טכניקה להגיע משאלה לתשובה, חשוב שירגיש את הקשר ביניהם, ומדוע נבחרה דווקא דרך זו ולא דרך אחרת, ומה היה קורה אם היה פונה בדרך אחרת. לכן כאשר אני עובד עם ילד והוא פונה בכיוון "לא נכון" אני פונה אתו, רואה לאן זה מגיע, ומאפשר לו לראות אם זה המקום שאליו הוא רצה להגיע.

    התמצאות היא לא עניין חד ערכי נקודתי. היא מתפרשת על פני מישור, היא חלק מרצף. כדי לשמור על שיווי משקל אדם כל הזמן נופל ומתקן. הוא לא עומד באופן סטטי בנקודה המדויקת של השיווי משקל ולא זז משם – אם זה היה כך אז הוא היה מאבד לחלוטין את הגמישות שלו, כל משב רוח היה מפיל אותו, הוא לא היה מחזיק מעמד בעולם דינמי. אבל הרבה פעמים זה המקום שאליו נקלעים ילדים שלומדים מתמטיקה, הם מאבדים לחלוטין את הגמישות שלהם. הם מכירים רק את התשובה המדויקת, ומעבר לזה – תהום. התמצאות חייבת להתפרש על פני המרחב, תוך שמירה על תחושת הרצף. היא לא יכולה להיות קפיצה מן הכלום אל המשהו, היא תנועה. הילד שרוצה להבין מנסה להרגיש את הרצף, את התפתחות, את הדינמיקה, מה קורה כשמזיזים את זה קצת ומה קורה כשמזיזים את זה קצת. וכך כשהוא טועה הוא לא ישר נופל לתהום הוא מחליק הצידה והוא יכול לזהות את ה"הצידה" הזה ביחס לטעות שלו, זה חלק מן הרצף.

    לתחושת השייכות הזו מגיע הילד כשלא מפריעים לו לשחק עם מספרים, לעשות בהם ניסויים, לראות איך הם מתפתחים. ומה שחשוב במשחקים היצירתיים הללו אלה שני הדברים, גם עצם האקטיביות של מי שמשחק ומנסה, שהוא מבין את החיפוש של עצמו ובמילא גם את התשובות שחיפוש זה מניב, אבל גם ההרגשה של הרצף. הוא יספור עד מאה, עד אלף, אפילו שכביכול העיקרון מובן לו, כי מתוך כך הוא קונה את תחושת הרצף. הוא יחזור ויפרק את המספרים, כך שאם יפלו לו מן הידיים הוא יוכל להרכיב אותם מחדש. מתוך כך גם תהיה לו תחושה בסיסית ש35 לא יכול להיות התשובה הנכונה ל16 ועוד 18, לא בגלל שזה לא הפתרון שכתוב בספר, אלא בגלל שירגיש, אפילו בלי לתת לעצמו דין וחשבון, שלא יכול להיות שמספר זוגי עם מספר זוגי ייתן מספר לא זוגי.

    הילד יכול להרגיש את כל זה כשהוא מרגיש ביטחון של התמצאות בעולם שהוא שלו. כשהוא ממשיך להישען על ההרגשה שלו באמון גדול בעצמו ובראייתו, כשאין לא בעיה ללכת לאיבוד בעולם הזה, כי זה הבית שלו, וגם אם הרחיק לכת וטעה והתבלבל, הוא מריח את המרכז ומסוגל לשוב אליו.

    * * *

    כמובן כל זה לא יכול לקרות במציאות שבה אסור לטעות. שבה הטעות היא חטא. מציאות הישרדותית של חיים ומוות שבה לכל טעות יש מחיר כואב.

    מחקרים רבים שנעשו על המשגות מוטעות (misconceptions) של ילדים הראו שבעצם רוב ה"טעויות" הן טעויות שיטתיות הנובעות מהבנה ולא מאי הבנה. רק שההבנה היא הבנה אלטרנטיבית (וכך יש שמכנים זאת בשם המשגות אלטרנטיביות במקום המשגות מוטעות). כך שבאופן פרדוכסלי מה ש"מפריע" לילד לפתור נכון זה ההבנה שלו.

    אני חושב שהרבה ממכוני הבגרות הפנימו את העניין הזה והגיעו למסקנה שהפתרון ל"בעיית ההבנה" היא פשוט למחוק את ההבנה – ללמד את הילד לא להישען על עצמו בכלל – רק על הטכניקה והסמכות של הטכניקה.

    יופי למכוני הבגרות.

    כל כך עצוב לילד, למתמטיקה.

    אולי כדאי להבין מחדש מה המשמעות של המילה הזו "להפריע" ומה קורה כאשר מנסים למחוק את ההפרעה.

    * * *

    כשילד אומר לי שחמש לחלק לשתיים זה שלוש, האתגר שלי הוא לא למחוק את הטעות שלו ולשים תחת זה את התשובה הנכונה, אלא קודם כל להבין את מה שהוא רוצה ללמד אותי. כי מה שאני תופס כאי-הבנה שלו, והוא בעצם הבנה אלטרנטיבית שלו, עתיד להפרות אותי, אם רק אדע לפגוש אותו. הוא לא סתם אמר שלוש. הוא ראה משהו. אמנם משהו שונה ממה שאני רואה, אבל הוא ראה, ואני רוצה לעזור לו לראות, לא להחליף את הראיה שלו בידיעה מכאנית. אני רוצה לעזור לו לשכלל את הראיה שלו, לעזור לו לחזק את האמון בראיה שלו, ולא להחליש אותו.

    ללכת אחרי מישהו שיודע מחמיץ את נקודת המוצא של מי שלא יודע. היודע כבר לא רואה את מה שהוא לא יודע. אבל בשביל מי שעדיין לא יודע, כל האפשרויות לגיטימיות, הוא עדיין לא מוסלל, והמרחב כולו פתוח לפני עיניו.

    הראיה המשוכללת צומחת מן הראיה הפחות משוכללת, היא לא צומחת מאי-ראיה. מטרת העיסוק במתמטיקה היא לא שהילד יהיה פחות בטוח בעצמו, אלא שיהיה יותר בטוח בעצמו, עד כדי כך בטוח בעצמו שיהיה מוכן לנסות, לטעות, להרגיש שהוא טועה ולשכלל את ראייתו. באופן זה ה"טעות" כביכול, היא הגרעין למה שבהמשך יהיה "לא-טעות". דומה הדבר לסירת מפרש, העיקר בהתחלה זה להתחיל לנוע, אחרי שהיא נעה זה כבר פרט קטן לסובב אותה, כי עצם התנופה מאפשר לסבוב ההגה להיות בעל משמעות. אבל לפני התנועה, סיבוב ההגה הוא חסר משמעות ולא יסובב את הסירה. גם כאן, זה בכלל לא משנה אם הוא ראה בכיוון הנכון או לא, מה שחשוב שהוא ראה משהו, ועל המשהו הזה שהוא ראה, גם אם הוא קטן, גם אם הוא בכיוון הלא נכון, יכולה התנופה לרכב. זה הגרעין שעליו עתידה להבנות גאונותו המתמטית.

    וכך כשהוא אומר לי שחמש לחלק לשתיים זה שלו, תפקידי הוא לגלות שהוא צודק – לא שיחדל להאמין בעצמו אלא שיעמיק להאמין בעצמו. תפקידי להיות אתו בראיה שלו. לראות שאכן חמש לחלק לשתיים, זה שתיים ושלוש. ומדוע לא אמרתי שאני מתכוון לחלק את חמש לחלקים שווים?

    * * *

    וכך אני רואה שאחד הדברים הקשים ביותר שעושים המבוגרים לילדים, זה לחנך אותם לא להאמין לעצמם. לא להאמין לגופם, לא להאמין להרגשתם, לא לסמוך על עצמם, לא לראות בעצמם מקור של טוב ושפיות. באופן שיטתי לגמרי הם מרסקים את המקור היוצר שלהם, את עצמאותם, עצמיותם, עוצמתם. מתייחסים לילד ולהרגשתו כמשהו של ילדות – " עד החתונה זה יעבור".

    ואני שואל על רקע זה איך אפשר ללמד מתמטיקה בלי לסרס את הילד תחילה. איך אפשר, כשילד אומר דבר מה שמבחינה מתמטית הוא טעות, לתמוך בו בלי לגנוב ממנו את זכות הבעלות על המתמטיקה, איך אפשר לעזור לו להשתכלל, לדייק יותר, מבלי למחוק אותו תחילה?

    כשילד מגיע לכתה א' הוא כבר יודע הרבה על מספרים. זה לא יעזור שהמורה המיומנת תגיד לו "תשכח את כל מה שאתה יודע, אני עומדת ללמד אותך הכל מחדש ובצורה מסודרת". בדמיון שלה היא רואה שולחן מבולגן שהיא רוצה להוריד ממנו את כל המבלבל, כדי להניח את הדברים מחדש בערמות מסודרות. יש בזה הגיון כשזה נוגע לשולחנות, אבל זה לחלוטין מופרך כשמדובר בבני אדם. הילד הוא מנוע של הבנה, מלא בהיסטוריה של ראייה והרגשה. כל עובדה מתמטית חדשה שתגיד לו המורה תעוכל ותעובד ותובן על ידי המכלול השלם של מי שהוא, ניסיון חייו וכשרונו. הוא לא בא לכיתה ריק, יש לו כבר אינספור הבנות, רגשות, גרעיני מושגים. הוא לא יכול לזרוק את ניסיון חייו והבנתו החוצה, הבלגן הזה שהיא רוצה לנקות כדי להתחיל מחדש זה הוא עצמו. היא רוצה לנקות את הייחודיות שלו, את האופן האישי שלו להבין דברים. וככה, כמו דחפור מיומן, היא תיישר את השטח, אצלו ואצל עוד שלושים ילדים שיושבים לידו. הבעיה היא לא שהיא לא יודעת מתמטיקה או לא יודעת ללמד מתמטיקה, הבעיה היא שהיא יודעת יותר מדי. ורק את הדבר האחד הזה היא לא יודעת מספיק: שהיא לא יודעת.

    ועולה השאלה, אם כן, איך אפשר לעזור לילד להשתכלל בלי לשבור את רוחו ורצונו, בלי לגנוב ממנו את האינטואיציה, ותחושת האורינטציה, איך אפשר להגדיל אותו בעולם המתמטיקה מבלי לעשותו כזר בארץ נוכריה?

    * * *

    אסור לוותר על הרגשות, על ההבנה, על הראייה, על תחושת היופי והמשמעות. וכמו שכבר אמרתי במאמרי הקודם, המתמטיקה היא סמל האמת והזדמנות לתרגל יושר. אצילות שאפשר לטפח הרבה לפני שמטפחים מיומנות טכנית. מתוך כך גם יכולה להיות למיומנות טכנית משמעות, אבל בלי זה היא משחיתה.

    לשרוד בכל מחיר זו חכמה קטנה. כל שבלול יודע לעשות את זה. החכמה היא לחיות כאנשים. ולהיות איש, זה לראות, זה להרגיש, זה להאמין, ולפעול בתוך עולם שהוא בעל משמעות. זה לראות, זה ליהנות מן היופי, זה להתענג, ולחוות את העולם כמקום של הגשמה, ולא רק כמרחב הישרדותי שצריך להסתדר בתוכו. להיות איש, זה להבין שערכים הם לא עוד מצרך או לבוש מגן העושה אותנו ראויים בעיני אנשים אחרים, זה להבין שערך הוא מידה, הוא עוצמה אישית, הוא נוכחות, הוא אצילות.

    והמתמטיקה היא הזדמנות, היא יכולה להיות מקום של חקירה משותפת, מרחב שבו אדם לומד להיות מדויק כאומנות, כערך, כמידה של יושר. מקום שאפשר להניח בו בצד את מושגי הצדק והעוול, הדרמות של הכוחות והמניפולציות לטובת החוכמה.

    היום, בשביל רבים, המתמטיקה היא בדיוק ההפך מזה – קיר אטום סתום. ולא מכיוון שלא היו בשיעורי מתמטיקה, אדרבא, כי הם היו בשיעורים רבים מדי.

    * * *

    גם אם יש הרבה ילדים בעולם ממש לא משתמע מכך שחינוך צריך להיות חינוך להמונים. חינוך להמונים הוא דבר וסתירתו. כדי לעזור לילד לטפח את מידותיו הוא חייב להיות יחיד לאינסוף ולקבל יחס אישי לחלוטין. הוא צריך שיראו אותו, שיתייחסו אליו לא כאל "התלמיד שמעון". אין דבר כזה "התלמיד שמעון", זו פיקציה שמערכת החינוך המציאה. ואילו הוא, שמעון הממשי, זקוק שיתייחסו אליו ברצינות, לא בתור אחד מתוך אלף, אלא בתור האחד. אפילו בתור האחד שמסוגל להשהות את גאוותו ולהיות אחד מאלף.

    אני זוכר שבילדותי הייתי משוכנע שכל המבוגרים, ההורים, ראשי הממשלה, המורים, עשויים חטיבה אחת ומנהלים ישיבות כיצד יש לנהל את העולם. לא הבנתי בדיוק איך זה עובד, מתי הם נפגשים, חשבתי אולי בלילה או אולי במקום הזה שהולכים אליו המבוגרים במשך היום – ב"עבודה". הייתי בטוח שכקבוצה של אנשים מבוגרים הם גם מייחדים זמן לבחון אותנו, הילדים, יושבים ומדברים על כל ילד, רואים כמה התקדם, ואיזה עוד דברים צריך להכין לו כדי שימשיך להתקדם. הייתי משוכנע הם מתקשרים זה עם זה כדי לדבר עלינו, ושאכפת להם באופן עמוק ויסודי, שהם פנויים לטפל בנו. ורק בדיעבד הבנתי שעולם המבוגרים הוא מסכת מסוכסכת, שאנשים הרבה יותר מדי עסוקים בעצמם מכדי לחשוב באמת ובאופן רציני על כל ילד. שבאמת לא אכפת להם. הם עסוקים מדי בהישרדות.

    חינוך לא צריך להיות חינוך להמונים. "חינוך להמונים" מעלה על הדעת את המרחב ההישרדותי על כל מאבקי הקיום שלו. חינוך צריך להיות חלק ממרחב יצירתי – מקום בו לכל מורה, מבוגר, איש צוות, יש מרחב להתפנות באופן עמוק ובלי לחץ. אין לזה שום קשר לכמות הילדים. אין שום אילוץ שבעולם שמצדיק חינוך להמונים. חישבו רק על כמות השעות שילד ממוצע מבלה בשיעורי מתמטיקה במשך שתים עשרה שנות בית הספר. לפי החישוב שלי זה מסתכם בכאלפיים שעות. אלפיים שעות שבמקום להתחבר למנוע של הילד, עמלים לכבות אותו, לרסן אותו ולהניע אותו מבחוץ. כדי להגיע לרמה של מתמטיקה תיכונית עם הבנה עמוקה לא צריך  יותר מאשר עשירית מזה, מאתיים שעות של למידה מתוך רצון ועניין, מתוך בחירה ואהבה, מאתיים שעות של מפגשים משמעותיים הקורים באופן דיאלוגי, מאוורר, חקירתי, ישר. כל השאר עושה דברים מיותרים ומזיקים.

  • מילה: ליקויי למידה

    אנחנו אנשים שונים. יש כאלה המסוגלים להפוך את הלשון שלהם ויש כאלה שלא, יש כאלה המבחינים בריחות מרחוק ויש כאלה שרק מקרוב, יש אנשים המסוגלים לטפס על עץ בדקה ויש כאלה שלא.

    הנחה: חלקו את האנושות היכן שתרצו באופן מקרי תמיד יהיה אפשר למצוא משימה שחלק אחד הנמצא מצד אחד של החלוקה יכול לבצע בעוד החלק השני אינו יכול לבצע. יש כאלה שמסוגלים לאכול עלה מצד ימין בעודם מחזיקים גזר בלי שיזוז ויש כאלה שלא.

    כשמסתכלים על האדם מנקודת המבט של מעשים חיצונים כי אז תמיד אפשר יהיה למצוא אנשים שלקויים ביחס לאנשים אחרים אבל כשמסתכלים על מעשים של בני אדם כביטוי לאישיותם, כאשר מסתכלים עליהם מנקודת המבט האישית, שוב אי אפשר לדבר על לקות אלא תמיד על יחודיות. האדם השלם פועל ופעולתו מבטאת יותר או פחות את עצמו. כל פעולה בעולם מעצם יחודיותה הרי שהיא חושפת דבר ומסתירה דבר אחר. מה שהוא יתרון מצד אחד אפשר לראות אותו כחסרון מצד שני. אם נרצה למדוד את האריה בלעיסת עשב נמצא אותו חסר שכן מה שעושה אותו אריה, טורף גדול, הופך אותו ללועס עשב גרוע. אותו אחד שמחליף כיוונם של אותיות בכתיבתו רואה זהות שאחרים מחסירים, כאן כוחו וכאן חולשתו. כשמסתכלים על כתיבתו מנקודת המבט של מעשיו אפשר לראות בה לקות, אך כשמסתכלים על כך מנקודת המבט של אישיותו השלמה אין כאן אלא התנהגות ייחודית של אדם מסוים שתבניתו מסוימת. מעשיו הם חלק ממנו, לכל אדם יש דרך משלו לכתוב, להתבטא, לחיות, להיות. יתר על כן כל מדידה השוואתית מחסירה את הצבע המיוחד של פעולתו של אדם בעולם, אין זה רק שאדם מסוים מתקשה לכתוב אותיות מסוימות אלא שהאופן שבו הוא מתקשה ייחודי לו, הוא בעל אופי וגוון משלו, הרי זה הוא. יחודו של אדם היא עוצמתו.לקרוא לייחודיות זו ליקוי למידה הרי זה קיסם בעיני המסתכל.

    "ליקוי למידה" זה דבר אחר לגמרי. ליקוי למידה

    הוא הקושי של אדם ללמוד, לא הקושי למלא מטלה מסוימת, אלא הקושי ללמוד באופן עקרוני, פרושו להיות חסר מאותו כוח חיים פלאי האחראי ללמידה, להיות קהה חושים, מאובן, חסר יכולת לנהל משא ומתן עם הסביבה, להיות בלתי מסוגל לשאוף לטוב, בלתי מסוגל לרתום את כוח החיים לשרות ההתפתחות, להיות תקוע. אכן יש דבר כזה הנקרא לקות למידה, זהו מצב חמור המורה על אדם בלתי מחובר לעצמו, לייחודיותו, שמתקשה ללמוד/לחיות. אדם שמעשיו מנותקים מעצמו.

    היזהרו לבל תקראו לייחודיות של אדם בשם ליקוי למידה.

    פעמים רבות ייחודיות זו שרואים בה לקות היא דווקא אחד הסימנים לכוחו הייחודי של האדם כשם שחוסר הכשרון ללעוס עשב באופן עקיף מצביע על כוחו של האריה. העובדה שאדם מסוים מתקשה למלא מטלות שאנו בוחרים עבורו מורה רק על דבר אחד, שאנחנו שונים, וטוב שכך. אכן, אני רואה את אחד מתפקידיו של החינוך בעולם לעזור לאדם להתגבר על ליקויי הלמידה, אלא שבפרשנותי שלי על "לקויי למידה", מטרת עזרה זו הוא לשקם את הייחודיות, לטפח ולאפשר את העוצמה האישית, הצבעונית, האחרות של כל אחד, ובד בבד לטפח את האפשרות של בני אדם לחיות זה בצד זה עם שונותם מבלי שהדבר יאיים עליהם ויעורר בהם את יצר הדיכוי. כתרבות אנחנו יכולים להיתרם מכוחו של כל אחד במקום לנסות לישר את הייחודיות שלו.