ריקוד החיוניות

בתמיכה לסדרת המפגשים בגניגר  "ריקוד החיוניות" בהנחיה של דוד בן יוסף ושלי, אני פותח כאן קבוצת דיון ולימוד מקבילה. משתתפים מוזמנים להעיר ולהאיר. דני לסרי

אחרי המפגש הראשון, רוצה בעיקר לומר שהיה לי עונג לקחת חלק במעגל אנשים מברכים. ולחדד את השאלה שנדמה לי שעוברת כחוט השני בכל לימודנו. אכן, אני מאמין שדוד הוא לא יחיד סגולה, ולכל אחד מאתנו יש עוצמה אדירה, חיוניות רוחשת, סמויה לא כבויה, הממתינה לפריחה. יכולתי לחוות את העוצמה הזו של כל אחד במעגל, כמו גם את המורכבות של היכולת והנכונות לבטא אותה. והשאלה לפיכך, בעיניי, היא לא איך להיות עוצמתיים – אנחנו עוצמתיים – אלא להבין מדוע אנחנו כל כך קושרים לעצמנו את הידיים והרגליים, נעשים מאולפים, "לא מזיקים", לא נכונים להיות אחד עם עוצמתנו. לא מה הסיבות ההיסטוריות לכך, אלא מה קורה בפועל, על חי, ברגע ההתרחשות, כשאנחנו בוחרים להאמין שאסור, שבעצם אין, ומתמחקים – מתחמקים מ"הנני".

רוצה להוסיף כאן שתי שאלות ששמואל שלח לי במייל, ונראים לי כשייכים ומעמיקים את השאלה: יכולתנו למשול בחיינו, והשליחות האישית שלנו וכיצד היא באה לידי ביטוי ביום-יום שלנו.

אני סבור שאלה לא שאלות תיאורטיות שאפשר לענות עליהן בדעות, אלא כמו הריקוד – מעשה שמתחדש מדי בוקר בבוקר ומזמין לקום מן האפר ולחנוך את המקדש.

ויחד עם זאת, המילים, כמו מלאכים טובים, יכולים לסיע לנו לעבד ולהעמיק את השאלות הללו.

בבקשה.