1. מפגש אחרון.   מעגל סיכום.   לא ממש, כי הסדנא הזו היא רק צעד, וכמו שדוד מזמין, הבה ניפגש עוד עשר שנים. ולכאורה כשאומרים למישהו עוד עשר שנים, מתכוונים לזה שהוא עוד לא הגיע, ויש איזה "שם" שמחכה לו, ובינתיים הוא רק חצי. אבל המחשבה הזו תוקעת. ואדרבא זה תמצית המרד המשליך את כל סיפורי הדרך המרחיקים לטובת התייצבות נוכחת, "הנני" שאפשר לומר אותו רק ברגע של הווה. אבל אחר כך, אחרי המרד, שהוא כבר הכול, אפשר גם להתחיל לטפח את הדרך, לא כתנאי, אלא כהבשלה הרוקמת את רגעי ההתייצבות לממשות הולכת ומקיפה.
2. והמורה בתהליך הזה לא יוכל להיות מישהו אחר, חכם ומפוקח ככל שיהיה, הוא יהיה חייב להיות הסיטואציה החיה שאנו חלק ממנה. כלומר, בראש ובראשונה האנשים הקרובים לנו, הורים, ילדים, בני זוג, שכנים, חברים.
3. ואף על פי שדיברו שלושים אנשים, כל אחד את דברו, בכל זאת שמעתי שוב את אותה שאלה ישנה על מפתנה של הארץ המובטחת, מושמעת בשלושים קולות. ואולי זו הזדמנות בשבילי לנסות לענות עליה סוף סוף. ("ניסיתי," זה מה שדוד רוצה שיהיה כתוב על המצבה שלו.).
4. ולא שהשאלה הזו היא העניין, אבל כרגע היא התירוץ השכיח ביותר להימנע מאותה פעולה רדיקלית של לקיחת הגה חיינו לידיים. אני אומר תרוץ כי אני מאמין שבאמת אין אדם אחד שאינו מכיר את הברז ויודע איך לתפעל אותו. אדרבא, הוא מסומן באדום בוהק, אומר הנני. הבעיה היא שלצדו יש עוד עשרים ברזים, כולם מפתים, נחמדים,  מבטיחים דבר מה, ואנחנו מתפתים לשחק בהם, ומייצרים אגב כך את אותו ערפל שאחר כך אנחנו טובעים בתוכו. נדמה לנו שבכל רגע אנחנו יכולים לחזור אל מה שאנחנו יודעים שהוא האמת של עצמנו, ואנחנו לא מודעים מספיק לשכחה שהולכת ועוטפת אותנו. אז לפחות באופן מקומי אני רוצה לשמוט את הקרקע מתחת לתירוץ הזה.
5. התירוץ הוא השאלה של הרשעות: אם אדאג קודם כל לעצמי (למשל לא אלך לבר-מצווה של השכן (או של הנכד)) אז… ובכן, זה לא יהיה טוב. קודם כל, אם חושבים על זה כללית, זה לא יהיה טוב לחברה שכך בנויה, ואחר כך, אם חושבים על זה אישית… ובכן, זה פשוט לא בסדר.
6. וכשמנסים לפצח את ה"לא בסדר" הזה שיותר משהוא מחשבה מסודרת הוא דאגה מטרידה, אני חושב שלא מוצאים שם אכפתיות גדולה לאחר (לשכן), אלא פחד של אובדן. האם לא משום כך אנחנו מנהלים מערכות יחסים, מתוך חשש מה יקרה כשנפסיק לשלוט בהם? אנחנו לא סומכים עליו (על השכן) שאהבתו אלינו היא פשוטה וישירה. אנחנו לא סומכים על העולם. אנחנו חייבים לבחוש שם, להישאר דרוכים, לתחזק, להיות בסדר, וזו שליטה זו בבלתי נשלט שגם לוכדת אותנו במעגל שאין לו סוף. הדרך שבה אנו נותנים לאחרים לשלוט בהגה חיינו, היא נגזרת מן הניסיון שלנו לשלוט בהגה חייהם. לכן מילת מפתח בשבילי היא ללמוד להיפרד (פרידה, לא ניתוק). שזה אומר מניה וביה, לעבור לעולמה של האמונה.
7. בעולמה של אמונה, אני עושה את עבודתי ונותן לאחר לעשות את עבודתו. זהו המהלך הרדיקלי של חיים בלתי רגילים, נכונות לפסוע אל תוך הלא נודע ולתפקד בו לא באמצעו שליטה וידיעה, אלא באמצעות אמונה ונכונות לפגוש. בטח שיש בזה סיכון. אך הרי בזה בדיוק העניין: לקבל את ממד הסיכון. לחיות זה מסוכן. מתים מזה בסוף. החלק המבדח בעניין הוא שזה לא שבאמצעות השליטה שלנו יש פחות סיכונים, בדרך כלל הפוך, בפועל המצוקה רק גדלה. אבל יש לנו כנראה איזו נחמה באשליית השליטה, היא מרדימה את פחדינו, על ידי זה שהיא מרדימה את חיינו. לפסוע לעולמה של האמונה, לעשות את המהלך הרדיקלי, זה אכן, להסכים לפחד (ולהתרגש), לפסוע אל תוך עולם שבו שום דבר לא מובטח. ולגלות אחר כך באורח פלא, שיש דבר אחד שתמיד מובטח – אהבתו.
8. בטח שהאחר שמולי עשוי להיפגע, ונכון שבתור "מנהל יחסים מומחה" נדמה לי שזו אחריותי, אם הוא נפגע כן או לא. אבל יכול להיות שזו אחריות עודפת. המקור שלה הוא לא האכפתיות שלי לאחר, אלא דאגה למקומי. אם היה אכפת לי ממנו, לא הייתה דאגה. לכן כאשר באמת אוהבים מישהו גם הרבה פחות איכפת לפגוע בו. כמו שחבר אמר לי פעם – אנחנו לא חברים כדי לא לפגוע זה בזה.
9. כך שהשאלה הזו היא באמת שאלה תיאורטית, תרוץ, שאלת בית ספר. כשאני נוהג על פי אמת מידה נורמאלית אני כאילו יותר מתחשב באחר, אבל למעשה לא באחר אני מתחשב, אלא באמת המידה. וממנו ממש לא אכפת לי. לא אכפת לי בדיוק בשל אותה חציצה ליבית ששמתי ביני לבינו כיוון שחשתי שההגה של חיי בידיו, ועל כן אני חייב להיות נחמד אליו כדי שינהג יפה בהגה חיי. לא יכול להיות אכפת לי, כי אני לא אני, ובהיעדר אני, גם אין אכפתיות. ומנגד, כשאני מרשה לעצמי להיות אני, כשאני לומד להיפרד, (להיגמל), ממילא יש בי אהבה ואכפתיות.
10. אבל, גם אם לא, זה לא משנה. כי כמו הסיפור של הגנב והתמונה, כל הדיון הזה שאנו נלכדים בתוכו רק משמש כתירוץ כדי להימנע מלעשות את המעשה האמיץ ביותר שאליו אנו נקראים, וממנו אנו חוששים.
11.  ולבסוף אני רוצה לבאר מדוע אמרתי שהכותרת מעל הברז האדום אינה אחרת מאשר "חיים בלתי רגילים". זו תנועת הנפש שבעזרתה אדם מכריע מחדש באי-זרם של חייו. מעל ברזים האחרים כתוב דברים כמו "להיות בסדר", "להיות נורמאלי", "להיות נחמד", "להיות ביחד", "להיות משמעותי", "להתפרנס טוב", (כמו הציור היפה של מורי: הרשת שמעל סוס הפרא.) כל אלה ברזים זרים. כשאני פותח אותם לא יוצאים מים חיים, אלא רק ערפל. אני יכול אולי לשלוט בגוון של הערפל, אם יהיה יותר ורוד או יותר שחור, אבל זה עדיין לא מרווה, לא מנקה, לא מזכך, לא מרענן. אני עדיין נותרתי כמו שאני, בלתי מופרה, בלתי מתחדש. זה עדיין הכול על יבש. ואילו מעל הברז האדום, הברז של האי-זרם, זה אשר יבטא את הסכמתי לפסוע יחידי, ואת נכונותי להירטב, כתוב: לחיות באופן בלתי רגיל.  

1. אני זוכר את זה אצלי ורואה זאת גם אצל אחרים המבקשים להקים מסגרות חינוך אלטרנטיביות – יש זמן של דיבורים ומחשבות ודיונים, שכביכול מכינים לקראת משהו, אבל באמת מטרתם העיקרית היא להבשיל את הרגע שבו מבינים שבעצם אין למי ולמה לחכות. זמן ההבשלה הזה לא מיותר גם כאן – אנו שממתינים להתגלות הסוד – יגיע הרגע שבזכות הזמן הזה נתייאש, ונבין שאין למי או למה לחכות – חייבים לבד.
2. ועוד בהתחלה אומר דוד: כולנו דוברים שפות זרות, אל לנו להתפלא שאיננו מבינים זה את זה, אדרבא, אם בכל זאת מגיעים לאיזו הבנה קטנה, זו סיבה לחגיגה. ואני אהבתי במפגש האחרון את הממד המגשש-לומד שהיה קשוב להתרחשות חדשה, ועשה את הדברים חיים ונוכחים.
3. ישנו, אם כן, רגע של היפוך. העיקר שבו, אני חושב, הוא ההיזכרות של האדם בחירותו. אין זה גילוי אגבי, מעין ידיעה שאנו שבים ונזכרים בה, אלא התרחשות שעוברת דרך הזרם המענה של אין-אונות, וההליכה לאיבוד, ומרטיטה את כל הגוף ממש – ועל כן תמיד יש לה טעם של גאולה, ומיד זה גם עושה הבדל במציאות.
4. ועצם ההיזכרות בחירות, ואפילו לא קרה דבר, כבר היא שמחה. כבר היא התעוררות.
5. וכך אנו מגיעים לשאלת המיליון דולר – אותה תפנית אל החירות מביאה אותנו לזרם המהנה של און אונות – ומכיוון שכאן זכינו, אנחנו יכולים גם לתת. או במילים אחרות שאלת אהבת הזולת איננה השאלה של ניהול מערכת יחסים עם הזולת, של גיוס  אנרגיה נפשית הממוקדת באחר, אלא האפשרות להיות אהבה (כמו שאמר מורי במפגש הראשון על הקשבה (איפה הוא בכלל?)). וממילא אם אני אהבה אז גם האחר נתרם. וככל שיש יותר ממני, כך יש גם יותר לאחר.
6. ברקע השאלה המעשית (ירון): רגע רגע, בסופו של דבר יש גם דבר שצריך להיעשות. צריך לנקות את הקקי, לעזור לנזקק, או להתגייס למטרה כזו או אחרת, וזה, בסופו של דבר השורה האחרונה. ואם תעשה את זה בחשק או באי חשק, בזרם מענה או בזרם מהנה, זה כבר פחות חשוב, אדם נבחן לא בדיבוריו, אלא במעשיו. העיקר שעזרת, תרמת, הוספת. (בסוף ירון שם בכל זאת סימן שאלה על השורה האחרונה הזו – אבל כמובן השאלה בעינה).
7. מה שמחזיר אותנו למפגש השני ולשאלת המותר – האם מותר להיות כל כך ממוקד, באופן כל כך אגואיסטי, בשאלת האיזרם? האם אין לזה מחיר של אדישות? כלומר, נניח אפילו שאני רק נראה אדיש וייקח חמש עשרה שנה לצד השני להכיר באמת האחרת, זה עוד נסבל – אבל האם יש בכלל אמת אחרת, או שמא זה פשוט מה שזה – אדישות?
8. אומרת טל – אם כן, הכול עניין של סיפורים, יש סיפור שמוביל אותנו לזרם מענה של אין-אונות ויש סיפור אחר (אולי בריא יותר) שמוביל אותנו לזרם מהנה של און-אונות – הכול עניין של פרשנות. וזה נכון, ויחד עם זאת לא לגמרי. כי גם האמירה הזו לוכדת אותנו אל תוך סיפור. ואני מאמין שישנה ממשות שהיא חוץ סיפורית, וכאן גם נקודת האל-חזור – המקום שבו מתמוסס החשד העצמי, המלומד, ונפתחת האמונה.
9. אנסה לדייק: מול גלי הזעם שהמציאות מכה בי אפשר שאתפרץ או אתכווץ. לא זה ולא זה אין בהם חידוש. אדרבא אלא שתי דרכי התגובה שעליהן נאמר האנושות חולה אנושות ואני כלול. אבל ישנה אפשרות שלישית, היא האפשרות שאני קורא לה לנקוט עמדה, ושדוד חידש בה את המילה "להתאמץ" (מלשון אומץ), שזה אומר במקום לברוח מן המציאות (להתנגד לה) לחבור אליה. משמע, שתי דרכי התגובה הראשונות, אף שהאחת נראית אקטיבית (להתפרץ) והשנייה פסיבית (להתכווץ) בעצם הן במהותן פסיביות – אנחנו בגדר קורבנות של מציאות, ופעולתנו בעולם היא בעיקר תגובה (אין בה ממד יצירתי, וממילא גם לא חדוות יצירה ייחודית משמעותית), ואילו הדרך השלישית, גם אם לכאורה אין בה שום ביטוי פעלתני כלפי חוץ, היא לגמרי אקטיבית, ערה. הערנות הזו שבה העולם אינו רק מה שנמצא שם, אלא גם מה שאני פוגש ביצירה – זו הממשות החוץ סיפורית.
10. במקום להתכווץ או להתפרץ – להתעורר. שזה אולי מלכתחילה מה שרצתה ממני המציאות, שאולי בכלל אינה גלי זעם ככלות הכול…
11. אם תרצו זה גם ממד המרד או המשיחיות שמביא עמו דוד. נקיטת עמדה, בניסוח אחר, זו ההתייצבות המוסרית, הבחירה בחשק (תרתי משמע). ובעוד ניסוח אחר, אותה התייצבות מוסרית היא הפרידה מן הממד התיאורי-סיפורי – המקום בו אני מסופר – והמעבר לממד היוצר שבו אני המספר. והנה, במה שנוגע לסיפור שאני מספר אותו, הוא אינו דומה לשום סיפור אחר בעולם, גם אם יש בו ממד תיאורי-סיפורי, זרימתו היוצרת היא ממשותו. (שזה מה שאמרתי פעם לעזוב את התוכן לטובת הרמה האנרגטית).
12. ולבסוף בקשה שלי ושל דוד, אותה התכוונתי לבקש בסוף הפגישה אבל בשל הזמן לא ביקשתי: אנא, נסו לנסח לקראת שני המפגשים האחרונים שאלה שנותרה פתוחה מבחינתכם. שאלה שהייתם רוצים להתמקד בה. נסו לדייק, לגעת במה שנשאר לא פתור מבחינתכם – שאלה אחת, מרכזית. שלחו לי במייל, ארכז את זה במסמך אחד ואעביר בפגישה הבאה לדוד, וזה יהיה הנושא של המפגש השישי. כמובן, ליכולת לדייק את השאלה, יש עוצמה בפני עצמה גם ללא קשר לתשובה כזו או אחרת.

1. אני רוצה לחזור אל מה שכבר אמרתי וכתבתי: לחיות באופן בלתי רגיל זה לא לחיות חיים של מישהו אחר – חיים זרים, מוערכים, ראויים, ניתנים להצגה, "מוצלחים", גרנדיוזים – זו תהייה עבודה זרה – אלא דווקא להסכים לחיות את החיים שלי, את מה ששייך אלי, את האופן שלי להיות בבית, מרגיש, אני, אינטימי.

2. ובאופן יותר ספציפי, מברך אותנו שאי-הנוחות תהיה מצע פורה לחיפוש אחר תשובה אישית שרק כל אחד לעצמו יוכל לנסח ולקבל. אי אפשר ש"חומר" הלימוד יהיה התוכן שאותו רוצה להעביר דוד. למידה היא תהליך יצירת משמעות שצומח מנכונות לפגוש את מה שעולה במובן הרחב. לעולם זה לא ה"תוכן" שהוא הדבר שצריך או אפשר ללמוד, אלא רק הסיטואציה של המפגש (שהתוכן הוא רק מרכיב אחד שלה) שמניעה את מאבק היציאה לאור. ולפעמים כשה"מורה" אקטיבי מדי או יודע מדי הוא נוסך פסיביות שהיא לכשעצמה שקר של עבודה זרה.

3. אז מה היה לנו כאן. אומר דוד שלוקח לו דקה וחצי מאז שאדם שמולו פגע בו עד שהוא שב להיות נקי מטינה. חופשי להיות הוא. איך הוא עושה את זה? מה הסוד שלו? שמא פשוט לא אכפת לו מן האדם שמולו? אולי הוא "אדיש" או יש לו עור של פיל וממילא לא נוגע בו? איך אפשר שזה יקרה בלי לדכא רגשות, בלי להתעופף לאיזה רציונליזציה, או ניתוק, או כל נתיב מוכר אחר של בריחה?

4. אני מאמין לדוד, ואפילו לא הייתי מאמין לו, הייתי מאמין לאפשרות. ועצם האמונה באפשרות הבלתי רגילה הזו – לא לשמור טינה – עצם היכולת להקשיב ולהתעכב עליה, כבר היא שער, כבר יש בה מממשות של הגשמה. תחשבו על זה: מישהו פוגע בכם ואחרי דקה וחצי שוב אין לכם שום דבר נגדו, אפילו לא קמצוץ של טעינות, אפילו לא שארית של לשון הרע אותה תפלטו בשיחת אגב – כלום.

5. ונדמה, שגם אם זה אפשרי, זה בטח עניין שדורש שנים רבות של עבודה והתכוונות, איזו צדיקות מיוחדת, לב טהור במיוחד. ועל כך יש לי לומר את מה שכבר אמרתי – תמיד האפשרות הזו, נמצאת מרחק כפסע של הגשמה מלאה – זה פשוט, זה בפשטות.

6. אבל אז אנחנו מתחילים להסתבך – כי אנחנו מחפשים את העבודה הזו בעולם ניהול היחסים, בתקשורת מקרבת, בכל מיני כלים שלמדנו במשך השנים: איך להקשיב, איך לרכך, איך להבין, איך להזרים – בקיצור איך לנהל מערכת יחסים. למשל לרכוש את המיומנות מתי להתנתק ומתי להתקרב, מתי להבליג ומתי דווקא לבטא, מתי לוותר ומתי להתעקש. אבל כל זה, לא רלוונטי, במובן מסוים. הוא משאיר אותנו בעולם הדרמה. הוא שואב את תשומת לבנו למקום הלא נכון. אמנם ברמות מסוימות ניהול יחסים בהחלט נראה כעובד, אבל דווקא עובדה זו מוליכה שולל – זה כמו להתקרב מאוד למקום שתהום עמוקה חוצה בינו לבינינו – אמנם התקרבנו, ובכל זאת המקום נותר בלתי נגיש כאשר היה. הכיוון הוא אחר.

7. בניסוח אחר: האפשרות הזו שמישהו ייתן לי כוס של רעל, ושאני לא אשתה ממנה, לא קשורה במיומנות של ניהול יחסים. את תשומת הלב יש להפנות למקום אחר. וזו התפנית הרדיקלית, המעוררת, המביאה גאולה.

8. והדבר מבלבל. כי אותו מישהו בדרך כלל אינו אויב אלא דווקא הקרוב ביותר, בן זוג, הורה, ילד, והוא עושה זאת בוודאי ללא כוונה רעה, ועצם המחשבה שמדובר בכוס רעל כבר היא מזעזעת דיה – ומה אני אמור לעשות עם זה? לבלוע בשקט ולהעמיד פנים שהכול טוב? לזרוק ולהסתכן במריבה, בניתוק, בעוד דרמה של אוהב-לא-אוהב? אבל כאמור כל המישור הזה לא רלוונטי – ישנו כיוון אחר שנראה כתהליך של פרידה, כסוג של לבד, אבל מתגלה לפתע כחיבור היותר עמוק לאחר. כמו שאומר דוד, רק כשאני מבין שאין לי כלום, יש לי את כולם.

9. הכיוון האחר הזה חוזר לשאלת האיזרם – איך להפוך זרם מענה של אין-אונות לזרם מהנה של און אונות. ובניסוח שלי, הוא חוזר אל נקודת הבראשית של החירות, לשאלת היכולת שלי להיות אני עצמי, אל מקום שבו שוב איני מנסה להתאים את עצמי לסיפור של מישהו אחר, אלא חוזר אל המעיין הנובע של ייחודי ומגלה את רוחב אהבתי, שאינה תלויה בדבר. חזרה זו אל העצמיות אינה הדרך שבה אני נשאר מגודר בתוך עצמי, מנותק מיחסים, שומר על זהותי, שימות האחר, כל עוד אני בחירותי. לא, אין זו בריחה. ומנגד גם לא איזו התעמלות רגשית מסובכת, מאמץ קשה מנשוא, אידיאליזציה מופשטת, תיאורטית. לא, יש כאן עניין ממשי לחלוטין, הכי ממשי שאפשר, למעשה.

10. ולראייה – הנה היא התינוקת שיודעת לעשות בדיוק את זה – דוד שולף מכיסו את תמונתה על כריכת ספרו "האם יש סיכוי לאהבה" – סדרה של ארבע תמונות המראות איך היא עוברת מבכי לצהלה. היא לא שומרת טינה, והיא יודעת להפוך. אבל כמובן, היא תינוקת בת שנה, עוד לא הסתבכה במערכות יחסים, עוד אין עליה אחריות, היא לא צריכה לשמור מן הצד שלה, אחרים דואגים ושומרים לה. אבל מה לגבינו שהכול רעוע כל כך סביבנו? האם אפשר שנישאר נקיים, זורמים? האם גם בשבילנו פתוחה האפשרות הישירה הזו להפוך חסימה לזרימה? אנא, זו לא שאלה תיאורטית.