האקדמיה הדיאלוגית

מחבר: dan las

  • מובן ומסר

     

    1. על מנת להבין קצת יותר כיצד עובד הדיבור המסדיר כדאי להבחין בין השכבה של המובן (הליטרלי), לבין שכבת המסר. כאשר אדם נכנס לביתו ושולח לאוויר את האמירה "למה אף אחד לא עשה כלים?" הוא לא בהכרח מתכוון לברר מה הסיבות והטעמים של כל אחד. קרוב לוודאי שהוא התכוון לנזוף או להביע מורת רוח. בעוד שהמובן הליטרלי של אמירתו היא שאלת מידע, המסר של דיבורו אחר.
    2. היכולת לזהות את המסר ולא להתבלבל וללכת שולל על ידי התוכן הליטרלי, יכול לעזור להגיע לידי דיבור ישר וישיר. יכולת זו לחלץ את המסר שמעבר למובן, מאפשרת להתייחס למסר, להשיב לו ולהוביל באופן זה את השיחה למקום פורה.
    3. הרבה פעמים הדיבור לא פורה ולא מצליח להיחלץ מן המקומות התקועים שלו כיוון שזהו דיבור עקיף, שהתבלבל, ועוסק בדברים שהם לא באמת העניין. למשל, אפשר שילד יתווכח עם ההורה שלו על הכריכים שהוא מכין לו לבית הספר, ובעצם הוא רוצה להגיד משהו אחר, אולי "אני זקוק יותר לתשומת לב", ואם ההורה יישאר ברמת הכריכים וינסה להראות לילדו שהוא דווקא משקיע בכריכים, הוא יחמיץ את לב העניין.
    4. הקושי לדיבור ישיר מייצר את הדמויות שכביכול מייצגות את האנשים השונים אבל שבעצם הן לעצמן, נאבקות את מלחמת האינטרסים שלהן, בעוד האדם נחבא בכלל במקום אחר ולא מצליח להגיד את מה שהוא באמת רוצה להגיד. דרמות שלמות שמתרחשות סביב מוקדי מחלוקת שהן בעצם בכלל לא העניין, ולכן גם לא מצליחות להגיע לכלל פתרון. ובדרמות האלה כל אחד לוקח תפקיד ומתנהל על פי חוקים שבכלל לא מבטאים אותו ואת רצונו. בצורה זו או אחרת זו תמיד אי-הבנה אומללה. האנשים נעשים שחקני משנה בסיפורים לא להם.    
    5. אחד מתפקידיו של המגשר בתהליך הגישור הוא להקשיב למסרים של המדברים, ולבדוק את האפשרות לתרגם אותו ולשקף אותו למגושרים. ומכיוון שגישור בעולם החינוך הוא תמיד גם אקט חינוכי, הרי שמעשה זה הוא גם דרך ללמד את הילדים לעבור משפה מסדירה לשפה מביעה, ממאבק של אינטרסים ליכולת להביע את הרגשותיהם ולתקשר אותם.  
    6. משפטים שלפעמים קשה לומר אותם באופן ישיר: "נפגעתי מזה שאתה לא מתייחס אלי", "קשה לי", "אני מרגיש חלש", "הייתי רוצה שתאהב אותי", "אני מרגיש חסר ערך", "אני מתבייש במחשבות האלה והאלה…","אני מפחד שתחשוב עלי שאני רע", "אני לא רוצה שתחשוב עלי כך וכך (שאני קמצן, טיפש, חסר דעה משל עצמי)", וכן הלאה.
    7. ואף על פי שאלה משפטים שקשה להגיד אותם, כאשר בכל זאת מצליחים להגיד אותם כביטוי ישר למה שהלב רוצה להגיד, ישנו שחרור גדול המברך הן את המדבר והן אתה שומע.    
    8. מסרים שהרבה פעמים אנחנו מעבירים במשפטים שלכאורה אומרים בכלל משהו אחר: "אתה לא בסדר", "אתה לא אוהב אותי", "אין לי מקום כאן", "אתה מפריע לי". 

  • הורות פרידה ברוכה

    1. הילד אינו פרויקט. הוא לא מוצר שצריך לעבד, לטפח, לעצב ולהביא לידי גמר. הוא מרכז חיים. כבר מישהו. מישהו נוכח, שחי את חייו, יצירתו, גורלו וייעודו. אם תרצו: אנו ההורים מארחים אותו לפרק זמן בביתנו.
    2. ההורות אינה פרויקט. היא לא עניין שצריך "לעשות" אותו כראוי, על פי מתכונת שקבעו אחרים – "לנהל" אותו בהצלחה. לא מנהלים מערכות יחסים – חיים אותם. ואין צורך כאן להיות "תלמיד טוב" בשביל מישהו אחר, לתחזק איזה משהו ש"יעבוד", לשרת איזה דימוי של "הדבר האמיתי". הדבר האמיתי הוא לא ערך חיצוני – הוא פנימיות יוצרת, קשובה לעצמה, נכונות להיות "המספר". 
    3. זו הזמנה לעבור למרחב יצירתי. כלומר, להפסיק לחשוש מטעויות, ולחדול מלהתנהל כמו בחנות זרה שבה צריך להקפיד על ההופעה. זה הבית שלכם – מקום שבו מותר לכל אחד להיות הוא: אוהב, מרגיש, מבוהל, חסר אונים – כל דבר. והאחריות ההורית צומחת מבפנים, מתוך האני ומתוך הקשר. היא לא יכולה לבוא מהתוויות חיצוניות של חובה ו"צריך". היא נובעת מתוך ההסכמה להיות, מתוך האני, חירותו, ויצירתיותו. ה"עול" הוא בגידה באחריות, מס שפתיים, עבודת אלילים. "פרויקט ההורות" מסוכך על האחריות האמיתית. על תהיו דמויות בתוך סיפור של מישהו אחר. דמויות הנעות על פי חוקי סיפור ההורות הטובה. צאו לחופשי!
    4. וההורות היא תהליך של פרידה מן הרגע הראשון. פרידה אינה דבר שלילי, סוג של היעדרות, להפך, זהו תהליך חיובי של התעצמות, ומעבר ממרחב של שייכות סימביוטית מעורבבת, לשייכות דיאלוגית בה כל אחד עומד בזכות עצמו, והאני יכול לצמוח למלוא בשלותו המוסרית. פרידה היא המהלך התומך בהתייצבות הערנית הזו. אפשר לדמיין זאת כאילו היו להורה ולילד אלפי זרועות דקות ועדינות הסבוכות זו בזו, וההורות היא מלאכת ההתרה הסבלנית שבה לוקחים זרוע זרוע ומבררים למי היא שייכת, להורה או לילד. אלה הפרדות מצילות.
    5. ודרך אחרת לנסח זאת: בתהליך ההפרדה הולך ומתברר לכל אחד – להורה מצד אחד ולילד מצד שני – מה שייך לתחום השליטה שלו ומה שייך לתחום הדיבור שלו. וככל שגדלים, כך תחום השליטה מצטמצם ותחום הדיבור גדל. שליטה היא ערך סימביוטי, ביטוי לאחיזה של האדם בתוצאה. דיבור הוא ערך דיאלוגי המכבד את האחרות, ומאפשר אהבה שאינה תלויה בדבר.
    6. ניקח בתור דוגמא את הנערה האנורקסית המשתמשת באוכל כסוג של שליטה בהוריה. היא לא יודעת שזה מה שהיא עושה. הכל התערבב אצלה, כיוון שלא למדה מגיל צעיר לעשות הפרדות, ולהיות אחראית לחייה, וכעת היא חייה בסיפור של מישהו אחר – חיה את חייה כאילו היא עושה טובה. אנחנו הולכים לאיבוד כשאנחנו מנסים לשלוט בבלתי נשלט – והיא מנסה לשלוט בהוריה כיוון שהיא לא מכירה את אופציית הדיבור. היא נסחפה, הסיפור סחף אותה, כבש את אחריותה וחירותה. 
    7. ניקח בתור דוגמא אחרת את העולל היונק עדיין, ואת האופן שבו הוא מזהה את השד כנתון לחלוטין לשליטתו. וכמה חשוב הוא התהליך הזה שבו הוא לומד להבין שהשד שייך לאם, אינו בשליטתו, שעל כן אם הוא רוצה לינוק הוא צריך ללמוד לפנות אל האם, להכיר בה בתור מישהו, להכיר בריבונותה, ולאפשר לה לפעול מתוך חירותה. לכאורה הוא איבד משהו, למעשה הוא הרוויח. התהליך הזה הגדיל אותו לא הקטין. 
    8. פרידה אינה ניתוק. בניגוד למה שמקובל – כדי להיפרד, צריך להיות נוכח. קשה עד בלתי אפשרי להיפרד ממישהו נעדר. על כן פרידה היא תהליך חיובי. לא רק היעדרות של משהו, אלא התמרה. ניתן לומר שהקשר הסימביוטי הורה-ילד הוא כמו החלבון לאפרוח – חומר גלם המזין את גדילתו של הילד למלוא עצמאותו. כשההורה נעדר – ויש הרבה דרכים להיעדר – נמנע מן הילד חומר השייכות המזין, והוא נותר ילד סימביוטי, המנסה לשלוט במה שאין לו שליטה, לא מצליח לצמוח למלוא בשלותו, עוצמתו, עצמיותו, ועצמאותו.
    9. ההבדל בין פרידה לניתוק, הוא לא בהכרח הבדל חיצוני, קודם כל הוא קשור למערך זיקתי פנימי, עניין דק להבחנה, אבל רב עוצמה. נסתכל למשל על תהליך הפרידה בגן. ההבדל הוא במנגנון ההתכוונות הפנימי – באמון שנותן ההורה בילד, בזה שאינו גוזל את חוסר האונים של ילדו, בזה שהוא עושה את ההפרדות ויודע מה שייך לילד, ומה הילד כבר יכול לקחת עליו אחריות ולהפוך אותו מקורבנות לדיבור. הוא יודע למשל שמותר לילד לבכות, שהוא לא מסכן, הוא סומך על כוחו, סובלני אליו, נותר אוהב. הוא לא נותן לרגשות האשם שלו לסגור את לבו, לא שם חיץ המגן עליו מפני חוסר האונים של ילדו, לא מבקש להחליף אותו ואת מסע חייו. הוא נפרד, לא נוטש. בעיקר לא נוטש רגשית. נשאר כממשות נוכחת, שאפשר לסמוך עליה.  
    10. כך שניתן לסכם ולומר שאומנות ההורות היא האומנות של יצירת ההפרדות המברכות. ההורות היא תהליך של פרידה. אין זה ציון של אחד הדברים שקורים במהלך ההורות אלא הצבעה על מהות ההורות – ההגדרה שלה ושל ה"חומר" ממנו היא בנויה. פרידה ברוכה – הפוכה לניתוק. ודיוק האחריות, קשור בהבנה שגם אחריות עודפת היא סוג של חוסר אחריות. והדיוק הזה הוא דבר שמרגישים אותו ולומדים אותו, והוא קשור למה שפתחנו בו – להבנה שהילד הוא לא פרויקט. חייו הם שלו, לא הארכה של חיי הוריו.         

  • מיקרו-דיאלוגיה – כלים להקשבה נוכחת

     

    1. הרגלי ההקשבה שלנו לא תמיד טובים. בחלקו כי בנסיבות רבות זה לא נראה מספיק חשוב להקשיב, או בכלל לעניין או מקובל. אבל לפעמים גם כשיש לנו את כל הכוונות הטובות להקשיב, ההקשבה חומקת מאתנו, הופכת למשהו אחר. רק בדיעבד אנחנו שמים לב שלא הקשבנו. והמודעות למידת אי-ההקשבה מתעמקת ככל שאנו מתנסים בהקשבה עמוקה ומבינים שמה שקראנו לו עד עכשיו "הקשבה" היה רק פני השטח.
    2. ואולי הדבר החשוב ביותר להבין לגבי הקשבה נוכחת, שהיא איכות פעילה. זו לא רק דרך לא להפריע למי שמדבר – ללכת הצידה כדי לפנות לו חלל, אלא דווקא להיות שם באופן שמשפיע:  מברך זרימה, תומך הבעה, מאתגר יצירה. זה סוג של קסם אמיתי, כי על פני הדברים, ולפי כל חוקי הפיסיקה המוכרים, לא עובר שם שום חומר שאפשר לקרוא לו "הקשבה", ובכל זאת, אם יש משהו שאפשר להצביע עליו בודאות זו העובדה שהקשבה אמיתית עושה הבדל – היא מזרימה אנרגיה.   
    3. אבל, כאמור, דברים רבים מסיטים את תשומת לבנו הלאה מהקשבה נוכחת. בשבילנו המקשיבים הדברים הללו מסיטים, ובשביל מי שמקשיבים לו הם חוסמים. שהרי אם ההקשבה היא צינור שנפתח, אי-ההקשבה שלנו חוזרת וחוסמת אותו. ונתיבי הסטייה הם רבים: הצורך להגיב, להציג דמות מסוימת (כולל דמותנו כ"יודעים להקשיב"), להגן על אינטרסים, לעוץ עצות, לטפל, ועוד ועוד. כל אלה הם נתיבים של התחמקות. וזה יכול להיות מעניין למפות את כל שבילי הסטייה הללו, אבל אולי חשוב יותר להבין את עצם הדינמיקה – את התנועה הפנימית שלוקחת אותנו הלאה משם.
    4. 4.    יעזור כאן ללכת יותר לאט. התגובתיות שלנו, וזו שחוסמת הקשבה בפרט, היא זריזה מאוד. עניין של חלקיק רגע וכבר אנחנו עושים משהו אחר – לא מקשיבים. להאט את הקצב יכול לעזור לנו להבחין במה שקורה, לסייע לעקוב אחר הדקויות, ולהתגבר על המנגנון הכפייתי. לא לדכא – להשהות.
    5. במיוחד חשוב לראות שהקשבה היא איכות – לא צורה. אי אפשר להגדיר תבנית קשיחה ולהגיד – הנה, כך מקשיבים, כך נראית הקשבה, אנשים שמקשיבים עושים כך וכך, כך זה אמור להיות. הקשבה היא יצירה אישית, חדשה, ופניה רבות. לפעמים היא נראית כמו דיבור משותף, לפעמים כמו שתיקה, לפעמים מתלווה אליה חיוך ולפעמים דווקא לא, לפעמים יש בה שאלות מנחות או שיקוף ואפילו עצות, ולפעמים צעקות – לכל אחד דרכו להקשיב ודרך זו משתנה בהתאם לנסיבות. זו איכות גמישה, משוחררת, צומחת מחופש התנועה של המקשיב, חיותו ולבו.
    6. ומתוך שלומדים להקשיב באופן נוכח למישהו מדבר, לומדים גם להיות נוכחים באופן מקשיב, שזה אומר שההקשבה שלנו נפתחת לא רק לרגעים מסוימים ולאנשים מסוימים, אלא היא פוטנציאל קיים תמיד, ומקיפה מלבד את המדברים גם היבטים רבים אחרים של החיים.       
    7. הקשבה היא מקור של רענון, הזדמנות למשהו חדש לחלוטין להופיע, משהו שנמצא מעבר לתגובות, להרגלים, לדפוסים, להסתיידות, ואשר מרכך, מפרה, מעיר ומחיה. אותה אנרגיה שעוברת מברכת הן את המדבר והן את המקשיב.
    8. ואף על פי שכביכול אחד דיבר ושני הקשיב, הקשבה תמיד היא ביטוי של הפריה הדדית. ההדדיות כאן היא מפתח. ואם אין רעננות ואין הפריה, סימן שגם לא הייתה הקשבה.
    9. עכשיו, נניח שיש כאן מישהו מולנו שמתחיל לדבר דברים משעממים מאוד. אנחנו מגייסים את כל כוחנו, מתאמצים להקשיב, ויוצאים מן הניסיון הזה מותשים, יותר מזה – נאנסים. נראה שבן שיחנו במקום לברך אותנו מצץ מאתנו את כל האנרגיה. מה יכול לעזור כאן? אני חושב: להקשיב עמוק יותר. להקשיב לרבדים שהם לא רק המנגנון המשעבד אותו, אלא כל הדרך (החזרה בתשובה) עד השורש הקודם לרודנות. ובמובן הזה, לא "לעשות לו טובה", אלא לדרוש פוריות, ולהתעקש על עניין הדדי.

    10. שזה אומר לא לוותר עליו, לא להכניסו לקופסא, אלא להסכים לטעום את האחרות שלו. להסכים להיות נוכח ולהרגיש. להקשיב למה שקורה בגוף, למחשבות שעולות, לתגובות ההסתדרות וההתארגנות, וללכת מעבר להן – להסכים להיות אדם. להקשיב למה שהוא אומר בהרגשתו, בגוון דיבורו. כולל האפשרות לתת לו סטירה. שזה גם אומר להישאר בן-חירות ולא להתפתות לרודן שלו.

    11. וכך לגאול גם אותו. שהרי אדם שמקשיבים לו כך, ימצא את הביטחון והאמון לחזור אל שורש יצירתו. בעצמו יעזוב את מבני ההסתדרות שבסתר ליבו חשב שרק הם ראויים להקשבה, הוא יתחיל לדבר את לבו – וזה, תמיד מרענן.  אכן, להקשבה נוכחת יש כוח משחרר, מוציא לחופשי, מניע קדימה.

    12. והאמונה באלוהים היא דרך.   

  • למידה כהבשלה

    1. מדוע אני אומר שאי אפשר ללָמֶד? האם לא כך לומדים בני אדם – על ידי שאנשים אחרים – מורים לצורך העניין – מלמדים אותם?
    2. אבל עצם ההיזכרות במידע מסוים, עדיין אינה למידה. הנה יוסי ששמע שאצל הסינים ההיפוקמפוס מפוצל, ובשעת הצורך הוא אפילו יודע לשלוף מידע זה ולספרו לאחרים. האם אפשר שזה דבר שהוא למד וכעת הוא מלמדו אחרים? והרי העיקר עוד צריך להגיע – הוא צריך להבין ידיעה זו והבנה זו צריכה לשנות אותו – להפוך לחלק מן האופן שבו הוא רואה, מרגיש, חושב, נוכח. עצם עובדת הדקלום אינה משקפת למידה.
    3. ובניסוח יותר מדויק – למידה היא תהליך הבשלה פנימי שמקורו הוא עצמי, ואשר פירותיו הם היכולת העמוקה יותר של האדם לשוחח עם סביבתו. זה סוג של הסתגלות, אבל לא הסתגלות לסביבה סטטית, אלא הסתגלות דינמית למציאות שהיא דיאלוגית-דינמית במהותה. תהליך הבשלה כזה הוא לעולם לא "תוספת" אלא מודיפיקציה של היכולת לראות ולהרגיש שכבר קיימת – הבשלה. הלמידה כתוספת (של אינפורמציה) מוליכה שולל – היא פרשנות תרבותית-דיגיטלית למציאות שאינה כזו. כאשר ילד נפגש עם עובדות מתמטיות, הוא לא רק מפנים אותן כמו שמכניסים תפוזים לסל (מטפורת המילוי), אלא פוגש אותן כמרחב חי וכבר קיים של הבנה וידע, בתהליך דינמי שעתיד לשנות אותו. העובדות הללו, במידה והוא יכול להחזיק אותן כעובדות נפרדות, לא מורות שהן כך גם באופן גולמי, אלא על תהליך מורכב מאין כמותו שמיצר אותן כעובדות נפרדות, כל פעם מחדש, ובסיוע ההקשר התרבותי-דיגיטלי. במהותה למידה היא תהליך של שכחה יוצרת.
    4. האדם לומד מן המפגש החי שלו עם המציאות וככל שהמפגש חי יותר כך הלמידה עמוקה יותר (וככל שהוא דיאלוגי יותר). הוא (או הפלא, או הנוכחות) הנו המנוע של הלמידה, ומתוך מה שיש כבר בתוכו גם מקבלת הלמידה את צורתה ואיכותה. "יש בתוכו" משמע – מי שהוא. לעולם אין למידה שאינה אישית. כל למידה היא טרנספורמציה של האדם כולו, גם כשהיא נראית מבודדת לתחום מסוים, או כשיש מאמץ תרבותי לבודדה.
    5. פרדוכס הריפוי: אבל זה יותר מורכב מכך. מכיוון שתהליך ההבשלה – שתמיד הוא גם תהליך של ריפוי – אינו רציף והוא כולל משברים מסוגים שונים. אפשר שאדם ילך לאיבוד, לא יבין, יתרחק, יתפרק, וכל זה יהווה רק גירוי לתהליך חזרה הביתה שהוא יותר שלם, יותר מקיף. באופן נקודתי קשה מאוד להצביע על דבר ולומר שהוא טוב או רע מבחינה זו. המחלה מרפאת. הפרוק מאחד. המרחק מקרב.
    6. ובמקביל חשוב לזכור שמעבר לכול שלבי ההליכה לאיבוד, ישנו פלא שקשור לעצם קיומו של תהליך ההבשלה – ישנה מגמה של התפתחות שהיא מעבר לפרטים. תנו לאדם לפעול, ותחזרו לאחר יומיים ותראו שהוא פועל יותר טוב. זה פלא. במילים אחרות: מקור הלמידה הוא בפלא החי של היות אדם נוכח. אדם לא לומד כי מלמדים אותו, הוא לומד כי הוא חי וזה חלק ממהותו. ולמעשה, המפגש עם "ידע" יש לו איכות מפרקת. וזהו האדם שצריך לאגוד מחדש את הבנתו ולרפא את עצמו. (על הזמן שנדרש לצורך ריפוי זה).
    7. אבל באמת לעולם אין זה מפגש עם "ידע" זה תמיד מפגש עם סיטואציה שלמה. בכל מקרה, כוח הלמידה נמצא בלומד – בכוליות של הלומד, לא במורה. המשוואה הקובעת שאנשים לומדים כיוון שיש מישהו שמלמד אותם (ורק כך) היא משוואה מסרסת (המעודדת את הפסיביות של הלומד). מקורה הוא בתהליכים תרבותיים-פוליטיים, שאין להם קשר ללמידה כפי שהיא מתרחשת בפועל.
    8. אבל תאור זה לא יהיה שלם אם לא נמצא בתוכו את מקומו החדש של המורה. גם מפני שבחינה תרבותית אי אפשר לבטל אותו, ועל כן עדיף לפרשו מחדש. אבל גם משום שיש לו פוטנציאל שחבל לוותר עליו. כשאנו מבינים שתהליך הלמידה מקורו בלומד – אצלו נמצא הכוח לאחד, להבין, לתרגם לנוכחות (להסתגלות דיאלוגית לסביבתו) – המורה יכול לקבל משמעות חדשה כפולת פנים: מצד אחד מומחה בלמידה טבעית היודע ללוות תהליך טבעי זה תוך שהוא ממלא פונקציות תומכות שונות בתהליך הזה. ומצד שני פונקציה יותר חברתית-מהפכנית, בתור ה"מעורר", מי שנאבק להזכיר לתרבות וללומד עובדה זו עצמה – שהכוח ללמוד נמצא אצל הלומד, ושזו אחריותו, חירותו וכבודו,
    9. להיות לומד. וכשחרה של תרבות חדשה במרכזה נמצא האדם הלומד.

  • יצירה ומשחק

    1. אומר דוד בן יוסף: יצירה או יצר-רע. (משמע, אלה האפשרויות שעומדות לפנינו, ואחרת אין). וגם הוא אומר: להשתלב בתנועה לחיים. ומפרק את המילה לחיים וקורא בה את ראשי התיבות של חדוות יצירה ייחודית משמעותית. ועוד הוא אומר: לזרום מתוך חסימה – זאת המשימה. ואת כל זה אני רוצה לבאר עכשיו, ולעמוד על טיבה ומהותה של היצירה, היצירתיות והמשחק.
    2. רגילים לחשוב על יצירה במונחים של עשייה אומנותית. חושבים על ציור, פיסול, מוסיקה – עניינים שיש להם גם תוצרים מוחשיים ומוגדרים – עבודות יצירה. אבל אני דווקא רוצה לדבר על יצירה כאותה תנועה של הבעה שהעיקר בה הוא הזרימה. והזרימה הזו אינה סתם זרימה, כעין הזרימה המכאנית של נחל – זו זרימה מיוחדת שניתן לאפיין אותה במספר היבטים:  ¢שהיא נותנת קיום חיצוני למה שבפנים (משמיעה קול), ¢ שהיא הופכת את מה שבכוח למה שבפועל (מגשימה), ¢ שהיא מנחילה את האני בממשות (מנכיחה אישית), ¢ שהיא פורייה ומחדשת (מאפשרת את מה שלא היה אפשרי לפני כן), ¢ שהיא דיאלוגית במהותה (מפגש של הפריה הדדית). ואף על פי שאלה צדדים שונים, בעצם הם כולם חטיבה אחת ואי אפשר להבדיל ביניהם. אבל לצורך הביאור, בכל זאת אני מתעכב על כל היבט בנפרד.
    3. המילה "יצירה", אם כן, לא מתייחסת לסוג מסוים של עשייה אנושית, אלא לאיכות מסוימת של היות האדם בעולם. במובן זה, כל עשייה, גם זו שאין לה תפוקה מוצרית, יכולה להתברך באיכות זו. אני אומר "להתברך" שכן האפשרות הזו של האדם להיות יוצר, משמע, לא רק בעניין מסוים אלא בכל דבר ודבר, בכל נשימה ונשימה שלו, היא גם הגשמה של בריאות נפשית וגופנית. והרבה יותר מזה: זו הגשמה של האני כחירות, כחדווה, כייעוד.
    4. להיות אני זה יותר מאשר להיות משהו – עניין שניתן להגדרה, לסיכום, להקפאה. להיות אני זה להיות מישהו – יחיד לאינסוף שהעיקר בו הוא תנועתו. ואם תרצו לעצור את התנועה הזו כדי לעמוד על טיבו של ה"אני" לא תגלו דבר, הוא קיים רק בתנועתו.
    5. ולא סתם בתנועתו –– בתנועתו היוצרת. שהרי תנועה יכולה להיות גם תנועה של התמדה, הרגל המניע את עצמו בתרדמה, אבל במה שנוגע לתנועתו של האני זו תנועה יוצרת. בתנועה הזו תמיד יש היבט של תאוצה וחיכוך. היא לא יכולה לקרות מעצמה. התנועה הזו כמו מושכת מתוך התוהו את עולם הבריאה במעשה שמתחדש מדי רגע ברגע. אי אפשר לנוע כאן חלקות, לנוח בתרדמה – היצירה דורשת ערנות (ומשום כך היא גם מביאה לערנות). את החיים של הרגע הזה צריך להדליק כל פעם מחדש באש הנוכחות העושה את הרגע הזה שונה מכל רגע שקדם לו. שום דבר כאן אינו רגיל. הכל פה ייחודי. ואף על פי שאני מדבר על תאוצה וחיכוך, היצירה היא לא מאמץ. 
    6. ובלב היצירה נמצאת החדווה. אין זו אלא הגשמת האני, אפשרותו להביע את עצמו בקול ולגלות שיש לו הד. לא רק הד אחד שחוזר אליו באופן מכאני, אלא מהלך רצוף של הדים רבים שהם בעצם תשובות ומבטאות את ההשתזרות הזו של ההפריה ההדדית – הנה, באופן זה מתנחל האני בממשות, נעשה כתובת במציאות.
    7. והנה, עבור האדם, אין הרבה ברירות – דווקא משום השפע שלו, ועוצמת החירות שלו, אם לא יעסוק ביצירה – משמע, אם לא ישתלב בתנועה לחיים, תהפוך לו אנרגיה עודפת זו לרועץ, לרודן, ליצר רע. היצירה היא הכרח גמור. מוכרח הוא להיות בחירות. הכרח גמור לו לתעל את האנרגיה העודפת שלו – אנרגית התוהו, אל תוך תהליך יצירה. חייב הוא לעשות חיים, אחרת יעשה לו מוות. צריך הוא ללמוד להשתלב בתנועה לחיים.   
    8. ובמציאות קורה לא פעם שהתנועה הזו נעצרת, נוצרים מחסומים, כל מיני סוגים של עצירויות, סכרים שהופכים את האדם ממישהו למשהו, והאתגר של היצירה הוא לחזור ולזרום – להפוך ממשהו בחזרה למישהו.
    9. ומהות התנועה הזו בניסוח אחר היא: לחזור הביתה, להסכים להרגיש, להיות אישי.

  • ההורים של ההורים

    1. גם אם התרחקנו מהם בתהליך התבגרותנו, הנה אנחנו שבים ומתערבבים בהם כשאנו בעצמנו נעשים הורים. גם בשל האופי המשפחתי שמתחילים לשאת חיינו (הרי ילדנו הם נכדיהם), אבל גם משום שאת הורינו פגשנו רק כבר-הורים, והדוגמא שנחקקה בנו בילדותנו שבה ומתעוררת לתחייה. להיות הורה – כך ברבדים היותר עמוקים של נפשנו – זה להיות מי שההורים שלנו היו בשבילנו, גם כשבאופן מודע אנחנו עשויים לרצות אחרת. באופן טבעי אנחנו פוסעים אל תוך התבניות שהם הציבו לנו. תנועת יד, מחווה גופנית, תגובתיות מסוימת, ניסוחי משפטים, עריכת שולחן לארוחה, הרגלי שינה, בכל אלה, הורינו מדברים דרכינו. דוגמאות. 
    2. לפעמים תבניות אלה משרתות אותנו, אבל הרבה פעמים לא. אנחנו עשויים למצוא את עצמנו משחזרים במשך שנים דבר שהוא בעצם מת עבורנו, בלא היכולת לפתוח אותו, להיכנס פנימה, לבדוק את המשמעות, ולהחיות נתיב שמבטא באופן נאמן יותר את דרכנו שלנו בחיים. ברוב המקרים אפילו לא נדע שזה המצב. לא נזהה שם את הורינו אלא רק מרקם-נפש נוקשה, שמגיח ומפעיל אותנו. דוגמאות.      
    3. בעיקר אנחנו יכולים להיווכח בדבר בנקודות צומת מסוימות שחוזרות ומופיעות בחיי הורותנו: בתגובתנו לילדינו. כי אם אנחנו מגלמים את תפקיד הורינו, הנה ילדינו מגלמים את מי שאנחנו היינו, ובדרמה הזו שכולם לוקחים על עצמם להעלות מחדש, הם הולכים לקחת את התפקיד המרדני שאותו אנחנו לא מיצינו בילדותנו. הם יעצבנו אותנו דווקא משום שהם מרשים לעצמם להיות את כל הקולות שאנחנו דיכאנו בעצמנו. תקשיבו לשיחות הצל שלכם המתנהלות מסביב למוקדי דרמה אלה: "בגילו אני כבר נתתי כבוד לאבי! לא הייתי מעז להתנהג כך!".
    4. וזה כלל נכון בכל מקרה, ולא דווקא ביחס לילדינו: מה שמרגיז או מפעיל אתנו – מה שלוחץ לנו על הכפתורים ומוציא מאתנו דפוסי תגובה קשיחים – אלה המקומות הנעולים, נטולי הגמישות, שבהם אנו מככבים בסיפורים של אחרים. או בניסוח אחר: דווקא המקומות שהם לא אנחנו (מקומות שירשנו מאחרים והם, במובן עמוק, זרים לנו) דווקא שם אנחנו הכי דוגמטיים, הכי עקשניים.
    5. וכך גם ביחס לילדינו: המקומות נטולי הגמישות שמהם אנחנו מגיבים בעוצמה רגשית, הם המקומות שירשנו מהורינו, (ומן הסתם הם ירשו מהוריהם שלהם). אנחנו מגיבים מתוך אי-חירותנו. מתוך כאב אי-חירותנו, המבקש למצות את הדין עם הילד מולנו.   
    6. ומתוך כך שוב איננו פוגשים את ילדנו. מה שאנחנו פועלים מן הזרות, משליך מיד על הילד שנעשה בעצמו זר לנו: הוא מאבד את המימד האישי, ונעשה "ילד מן הסוג הזה", ואגב כך מגלם את תמצית פחדינו: "ילד אנוכי שלא מתחשב באחרים", "ילד עם פרצי אלימות", "ילד מן הסוג הכסיל והמגושם" וכן הלאה. אשר יגורתי בא לי. יש סיכוי סביר, שזה מגלם את אשר יגורו גם הוריכם.
    7. ויש עניין עמוק ביכולת לעקוב אחר "דעות קדומות" אלה שמתעוררות ביחס לילדינו, וללמוד לזהות את מקורם. יש עניין בזיהוי תחושת אי-החירות שמתוכה אנחנו מגיבים. אותו "כך צריך להיות", שיותר משהוא דעה מודעת הוא תחושת התקשחות "עקרונית". הזיהוי הוא שלב ראשון בתהליך ההתרה. ולפעמים הוא גם כל מה שנדרש: עצם הפניית תשומת הלב, עד השורשים של אי-חירותנו, (וההיזכרות בעצמנו בלב תבנית סגורה-זרה), הוא טרנספורמטיבי בפני עצמו. 
    8. כך שההורות היא הזדמנות. שהרי אותה דרמה שאנחנו שבים ומשחזרים במשפחתנו החדשה, יכולה להיות המקום שבו אנו מתקנים את יחסנו עם הורינו ועם עצמנו. תהליך של הכלה והקפה, קשוב ומניע. תהליך שמאפשר לנו גם לעשות שלום עם הורינו ולגלות את ברכתם בחיינו.   

  • שאלת ההלכה

    1. הנה יוסי שחזר מסדנת ויפאסנה ומתוך השקט שנוצר בלבו הגיע להכרעה: מעתה כל בוקר וכל ערב הוא מתיישב לחצי שעה של שקט בעיניים עצומות. בהתחלה הוא עוד מקיים את הבטחתו, אבל אחר כך היא מתמוטטת, והוא נותר חסר אונים מול רפיסות רצונו, והררי הרגליו הישנים ששבים וכובשים את נפשו.
    2. וכך עולה וצומחת שאלת המסגרת. לא רק מה שאנו עושים לילדינו בהגדירנו גבולות, בקבענו חוקים, ובשגרות יום וטקסים, אלא גם אנו עצמנו ומקומה של המובנות בחיינו. ואם מובנות זו באה מתוך אמונה בציווי אלוהי, או מתוך הרגל שנבנה ברצון, או מתוך מסורת של קהילה ותרבות, או סתם מתוך הקשבה לחוקי הטבע, אולי זה מעט משנה לעצם העניין.  
    3. אך תחילה צריך לסמן את השאלה למקומה הנכון – אין זו השאלה: האם צריך מסגרת, אלא האם אנו צריכים להבנות אותה באופן מלאכותי. שהרי חיינו מתקיימים כל הזמן על הגבול בין מובנות לזרימה. לו הייתה רק זרימה היינו אובדים בתוהו, ולו הייתה רק מסגרת היינו מתים מחוסר נשימה. גם השיר המקורי ביותר נכתב באמצעות מילים מתובנתות, וגם אם הוא שובר פה ושם את חוקי הדקדוק, הרי זה רק מתוך הישענות על מה שבלעדיו לא היה ניתן ליצר משמעות. ומה שנכון לגבי שירה נכון לגבי כל היבט אחר של חיינו: הם עמוסים באינספור מובנויות ברמות שונות, התומכות בחיינו. תנועת האבולוציה, רק בתור דוגמא נוספת, לא יכלה להתקיים רק כהתפתחות יוצרת אלמלא כל המבנים החיים (והסטטיים) שיצרה בדרך, כנקודות התגבשות ומדרגות להתפתחות חדשה.
    4. אלא מה, לא תמיד אנו שמחים באופן שמובנויות אלה פועלות בחיינו. אותו משורר שביקש להביע רגש עמוק, יכול למצוא את עצמו מובל על ידי דפוסי ניסוח וקלישאות שבתוכן הוא מאבד את ערנותו ומתפתה לומר דברים שבכלל לא התכוון אליהם. כך קורה גם למעשן שמגלה בתוכו רצון כנה להפסיק, ומוצא עצמו מובל על ידי דפוסי הרגליו המנווטים אותו פעם אחר פעם הרחק מרצונו. וכך קורה לאדם הדתי שמסגרת פולחנו עשויה להתרוקן לחלוטין מכל רגש דתי. האם אלה הרגלים רעים שבאים מבחוץ, או שמא יצר רע שצר את העולם על פי תאוותיו? האם זה משנה? 
    5. כותב תורו: עלינו ללמוד להתעורר מחדש ולשמור על ערנותנו, לא בדרכים מלאכותיות כי אם על ידי ציפייה אינסופית לשחר, שאינו עוזב אותנו גם בתרדמה עזה."(119). אכן, אני עם תורו – שום מסגרת מלאכותית לא תתמוך בחיות של אדם אם הוא לא יהיה שם להכריע לטובת החיות. ואם בכל זאת אנחנו כאן, דנים בשאלת המסגרת, זה לא כדי לעקוף אי-הכרעה זו – שהרי אני מאמין שיש בכל אדם רובד עמוק שלא חדל לעולם לשחר אחר החירות – אלא מכיוון שלא תמיד אנחנו מחוברים לרובד הזה. שרויים אנו על פי רוב בתחום ביניים שבו הכוונה לא מזוככת, וההתכוונות רק בחצי הדרך, והערנות עוד שואלת לאן. הרי בזה בדיוק העניין, האם יש מסגרת שיכולה לתמוך יותר בחיפוש שלנו אחר ערנות? ומה יעשה את ההבדל? הצורה של המסגרת? החומר ממנו היא בנויה? ההיקף שלה? דומה שישנו יחס בין מובנות לזרימה השומר על מתח פורה של ערנות, ושומר כך את הרצון בעוצמתו. אך מה הוא יחס זה?
    6. רוצה אני לחזור אל יוסי, ובמקום לבחון את השעה שבה התמוטטה החלטתו, להפנות את תשומת הלב לרגע בו נוצרה. הרי הפרי טמון כבר בזרע וייתכן שהכוונה שהוא זרע, והאופן שהוא זרע אותה, והקרקע שהוא זרע בה, כולם כבר הכילו את הבשורה של מה שנראה כמפלתו.
    7. בפרט אני רוצה להצביע על תהליך ההזרה שבו קם על עצמו לצוות מסגרת, תוך שהוא מחלק את העולם ל"אני" ו"ללא אני". את ה"החלטה" הוא שם בצד ה"לא אני", כשהוא מאיץ בעצמו להיות מישהו אחר (טוב יותר, שקט יותר, חכם יותר). ואם נלך אפילו יותר לאט נוכל להבחין איך אותה התרוממות רוח שלו מגילוי עצמו מיד התהפכה לביקורת עצמית. היא צמחה מתוך החדווה, אבל שבתה בתוך תגובתיות התלונה, ונרתמה לשרת את אי אהבתו העצמית. וכך, אפילו בלי לשים לב, כשחזר והתחיל בישיבות הבוקר, הייתה זו פעולה בשרות הניסיון להיות מישהו אחר. בוודאי שהתמוטטה – ודווקא מצד חירותו.
    8. ואיך אפשר היה אחרת? אולי אם היה זורע בחדווה – במקום להגיב להתרוממות הרוח בנזיפה עצמית המפרידה אותו מן העולם, היה ממשיך בקו ישר להכיל את הכול באקט של אהבה עצמית – אולי אז הייתה נעשית לו המסגרת לידיד שהוא אץ לפגוש, ולא מורה זועף שממנו הוא מנסה לחמוק. זריעה שהיא הכלה, לא זריעה שהיא הזרה. ויש לכאורה פרדוכס: אם הכול טוב, אז למה בכלל לטרוח להבנות מסגרת שתשנה משהו? אבל בזה בדיוק העניין: המסגרת לא שומרת על החירות מפני אויבים (החלוקה ל"אני" "לא אני") אלא היא הגשמה שלה. אין זו בחירה של עול, אלא בחירה של חשק – ביטוי לאותה התרוממות רוח המבקשת להגשים את עצמה בבשר הפולחני שלה. ככזו המסגרת שוב אינה ציווי – היא ברכה. בחירה בחשק, תרתי משמע.  

  • אשליית השליטה

    1. רוצה להזמין להתבוננות על הטיית השליטה – אותה תחושה העוטפת את הווייתנו האנושית כטבע שני – ולהראות עד כמה הוא לא מייצגת את שליטתנו בפועל, אלא רק סוג של פנטזיה. היא אמנם מנחמת, אבל היא גם מקור למצוקה רבה. בצד זה שאני מצביע על איכות של אקלים נפשי פנימי, אני גם מצביע על הפער (בין הרעיון למציאות), שהוא חלק בלתי נפרד ממכלול המרכיבים הקשורים ומזינים הוויה זו. ומכאן גם השם "אשליית השליטה", ככינוי למכלול זה של תחושה ופעולה.
    2. מצבנו אינו מאוד שונה מזה של הירח הסבור שהוא זה שמחליט להסתובב מסביב לכדור הארץ, ואם רק יחפוץ, יוכל גם לעצור. במקרה הזה מתבלבלת מחשבת השליטה בהרגל. אין היא רק פרי משאלת לב, אלא גם ביטוי ליכולתו של הירח לצפות את הרגע הבא, והאינטואיציה המוטעית שנתיבי ידיעתו הם גם נתיבי רצונו. 
    3. ובכל זאת לא קל לשכנע את האדם שזה מצבו. בשבילו השליטה היא עובדה. הנה הוא מכין ארוחת בוקר, מקפיד לעשות זאת ביעילות ובזריזות כדי לא לאחר לרכבת. אורז את תרמילו, נוסע ברכבו, חונה, קונה כרטיס ועולה לרכבת בזמן. הכול נעשה כראוי. אם לא היה מקפיד על השליטה, איך היה מגיע לרכבת?
    4. אין ספק, הוא מרגיש אדון לנתיבו, ובכל זאת המתבונן מבחוץ יזהה בקלות את דפוסו – הנה הוא צועד בצד המון אדם שעושה בדיוק את אותו הדבר – חלק מתופעה תרבותית. נכון, הוא המבצע, אבל באמת בזה זה נגמר. צחוק גדול לחשוב שהוא אחראי לכל זה. יותר נכון לומר – המהלך נעשה והוא רק חומר הגלם שלו.
    5. "רגע רגע", הוא אומר, "אני יכול גם שלא". מם, זה מהלך מעניין. הבה נראה אותך. "טוב, נו אבל אני חייב להגיע לעבודה בזמן, אבל אם הייתי רוצה, הייתי יכול. אני רק לא רוצה". האם זה לא מה שאומר הירח? "טוב טוב, אם כך, רק כדי להוכיח לך, מחר בבוקר אני לא אעשה דבר מן הדברים הללו". מצוין. וזה יאפשר לך לגלות אפילו ביתר עוצמה שהמציאות היא זו שמכתיבה. מה הולך לקרות מחר? אינך יודע? המתן וראה.
    6. ויש דרך נוספת להתבונן על כך: בשעה שהאדם עסוק בהגשמת תוכניותיו הקוויות, מיליארדי תהליכים קורים במקביל ומאפשרים את פעולתו. תהליכים בכל תא ותא בגופו, כמו גם כל מכלול חילופי חומרים עם הסביבה, שהיא עצמה ממשיכה וטורחת ליצר מרחב עצום של תנאים המזינים אותו מדי רגע ורגע. על דבר מכל זה אין לו שליטה, ובכל זאת זה הבשר העיקרי של קיומו בעולם. אינספור קולות, אינספור מראות ותחושות, כולם נוכחים בו ומרכיבים את מציאותו. ומה שהוא מדמה שהוא בכל זאת אחראי עליו, אותו חוט זעיר של תוכניות הנמצא מול אפו, אינו אלא רק בדל מתוך מרחב עצום.
    7. וגם הבדל הזה, בדיעבד, לא לגמרי שלו – על פי רוב מערך שלם של התניות קובע לו מה לרצות ואיך לרצות. זה חוט תוכניותיו שגורר אותו אחריו. זה לא באמת רצונו החופשי. מוטב אם כן לסכם: המציאות קורית והוא בתוכה. ומה שקורה קורה על פי רצונה, לא על פי רצונו. 
    8. יש בהבנה הזו משהו מנחם. שהרי אם אני קיים, זה לא מכיוון שהתחכמתי למציאות והצלחתי למרות הכול להתקיים. אם אני קיים זה מכיוון שכך הוא רצונה. היא רוצה בי, וטורחת בי. אחרת לא הייתי כאן. 
    9. ואם זה כך, מדוע בכל זאת ממשיך האדם להחזיק באשליית השליטה? כבר אמרתי, וכעת אני רוצה למנות: 1. כי זה מנחם (וזה קשור להתמכרות לסימביוטיקה) 2. כי ההרגל מתבלבל עם שליטה. 3. ולבסוף, כי האדם כל כך ממוקד בקו עשייתו, בניסיון לא להתבלבל, להצליח ולהשלים את מפעלו, עד שזה כל מה שהוא רואה. כל השאר מסתתר מבינתו וכמו לא קיים בשבילו. רק תוכניותיו, הצלחתו וכישלונו, בונים את חייו.  
    10. וכמה מבורך זה למוסס את אשליית השליטה, להרפות, ולהגיע מחדש אל המרחב. זה גם הרבה יותר מציאותי. זה להמשיך לעשות, אבל לעשות ללא תחושת הדחיפות כאילו אני אחראי על המציאות ובלעדי לא יקום דבר. מי הוא אותו "עושה"? זו התניה, דעה קדומה, אמונה שהוזרקה וכובשת את נפשנו בלי קשר למציאות. היא מצרה את מבטנו, סוגרת את הקשבתנו, מאיצה בנו אל תוך שיח אשמה שהופך אותנו למהנדסים התפוסים לנצח במלאכת ההישרדות. אנחנו מתוכנתים להגיב למציאות בתחושת שליטה. אותה "הגשמת תוכניות" חרדה היא הדבר הראשון שכולא אותנו וגוזל את חירותנו. היא אופן ההוויה המונע את התעוררותנו למציאות. ויש חירות אחרת הממתינה לאדם, לא כזו שבאה ממפעל השליטה – היא חירות ההקשבה. כאן מתעורר אני אחר – מגלה את המציאות לא רק כערמת חפצים הממתינים שישתמש בהם (יטפל וידאג להם), אלא כנוכחות המזמינה אותו לשיחה. האם מוכן הוא לקחת חלק בשיחה זו?

  • מרחב האמונה

    1. אני רוצה לאפיין מרחב הווייתי לו אני קורא מרחב אמונה. ויותר מלדבר עליו אני רוצה פשוט לדבר בהשראתו ומתוך כך לתת הזדמנות לנפש להתרגל לנוכחותו.
    2. מרחב האמונה כמו נמצא קומה אחת מתחת, במקום בו נשענים על האדמה וחשים את כוח המשיכה ומתמסרים לו. היא הקומה של העיניים העצומות, של הלב שאינו דואג, הוא יודע. הוא לא יודע מאין הוא יודע, הוא פשוט יודע. אין זו ידיעה רגילה – זו ידיעה לא יודעת. זו ידיעה ללא זנבות-כי. בלי צורך להעמיד את הדבר בחוץ לאור הזרקורים כאובייקט ציבורי ניתן להוכחה. זה לדעת בחיוך. וזה לדעת לבד. בלי פחד. שהרי רוב הידיעות שאנחנו מחזיקים בהם הם מסוג ידע-פחד, ידע אותו אנו טורחים למגן הרבה, כדי שהוא לא יתפרק, כדי שהאדם לא יתפרק. ואילו כאן מדובר בידע-אהבה.
    3. ובשבילי המילה "להישען" עושה הרבה. היא מגלמת את הוויתור על תנועה השליטה האוחזת, הדוחפת קדימה, הדואגת-מטפלת, כאילו בה תלוי הכול. זה לא וויתור של חוסר אונים ותבוסה, זה וויתר של הישענות על היש ונכונות לקבל, הבנה מחדש של מקומי בבריאה, והסכמה לסדר זה.
    4. לא להפסיק לדאוג כי אין מה לדאוג, אלא להפסיק לעשות את הפעולה הזו בעלת הדפוס האנרגטי הברור, בלי קשר לתוכן. תכנים מדאיגים הרי תמיד בנמצא. תמיד יש סיבה לדאגה, לדחיפה, לדחיפות, ואילו כאן ההזמנה היא להתעלות מעל התוכן, לזהות את הדפוס האנרגטי באופן ישיר בתור מה שהוא – דאגה – ולחדול ממנו. לדעת שממילא לא אני הקובע – המציאות קובעת – ולאפשר לה לברך אותי. היא רוצה בטובתי, אפשר לסמוך עליה.
    5. מרחב האמונה הוא מרחב הפלא הרוטט תמיד. וממנו צומחת התפילה, לא כעניין של שליטה במה שאין לשלוט בו, אלא כגילוי שפת הבקשה וההישענות. כמעשה זה עצמו של ירידת קומה, כפנייה זו עצמה המנכיחה את מרחב האמונה. מזכירה, מזמינה, מתרפקת, דורשת, מסכימה.
    6. עוברת משפה של מאבק אינטרסים, לשקט. מרככת את הלב התמה, פותחת לו אוזן לשמוע. מלמדת אותו לסמוך ולפתוח מרחב של אמון.
    7. את תפיסת המציאות כמרחב סיבתי-פיסיקלי, מחליפה התפיסה של מרחב פואטי – בתוך האלוהים אנחנו חיים. ומה שנראה במבט הראשון כמו מטח גירויים המתנגש בנו בסתמיות, הופך למערך של אותות בשיחה שממתינה לנו תמיד שנחבור אליה מחדש. בסבלנות אין קץ, תמיד היא אורבת להקשבתנו, ממתינה שנתעורר לחפש את המשמעות שהיא הדרך של כל שיחה.
    8. והחרדה המצמיתה, יכולה להתחדש, ללמוד לעשות מקום ללב כהתרגשות, כהתמסרות, כנכונות. במקום לסתום את החרדה בטענות שווא, לתרגם אותה ליראת קודש. שהרי הביטחון לכאורה שמושג במאמץ השתקת החרדה, יש לו מחיר עצום של שטיחות, ואובדן חיוניות. ובסופו של דבר החרדה רק מתעצמת מתחת. מוטב לחיות במלוא העוצמה ולאפשר לחרדה להורות לנו את הדרך למרחב האמונה.  
    9. וזו מהות האמונה – להסכים לדעת לבד. כמשהו מברך ומזין, כסוד, כשקט. לדעת כתשובה, כהיענות לזימון, כיחיד, כהתייצבות. אכן, יש לחדש את הפועל לדעת. אין זה הדבר שמציג אותי מוכח בתוך מרחב ציבורי – כיודע, כבטחון, כהסתתרות מאי-ידיעה, כביטול חשיבות. מבחינה זו איני יודע דבר, איני מצדיק דבר, איני מוכיח דבר – אני ריק. זו עמידתו העקרונית של האדם נוכח ההוויה. אבל בתוך כל האי-ידיעה הזו יכולה לצמוח הידיעה האחרת, שהיא כמו פעולה של הזנה והבראה – היא אוכלת את היש, נהנית מטובו, כמו שעלי הצמח "יודעים" את השמש, ומתכוונים אליה. הם לא צריכים עיניים בשביל זה. הם יודעים מתוך הטוב המפכה בהם. 
    10. זהו מהלך הפוך לעבודת אלילים. בעבודת אלילים האדם הוא לבנה בתוך מוסד, ורותם את חייו על מנת לקיים את פחדיו. ואילו כאן הוא מתעורר לשיחה ומרכך את המסגרות הנוקשות שבהם מצא את עצמו נתון. הוא מחזיר את העולם לחיק האנושי והפואטי. לא מייצר אובייקט אדם חדש, מוגן ובטוח, אלא מתמסר ליש הפואטי, לומד לדבר בתוכו ולהקשיב לרחשו.  
    11. ולבסוף צריך להגיד שמרחב האמונה הוא לא רק מקום – הוא מסע.

  • לדבר בלי עומס

    1. השיעור הזה, במובן מסוים, הוא הצד השני של השיעור הקודם – שם דיברתי על האפשרות להרגיש בלי זנבות-כי, וכאן אני רוצה לדבר על האפשרות לדבר בלי תוספות של עומס.
    2. לצורך העניין נחזור ליוסי. הוא מחכה לזוגתו שמאחרת וכאשר היא מגיעה סוף סוף הוא אומר לה: "למה את תמיד מאחרת?". הוא כועס עליה, זה ברור, אבל מעבר לביטוי כעסו הוא עושה עוד דבר: הוא תופר עליה סיפור מקבילי, ומכניס אותה לתוכו – זה העונש שלה – הוא עושה אותה למָשֶהו, מעניש אותה בסיווג-ניכור. הלשון המקבילית באה לידי ביטוי בין היתר בשימוש במילה "תמיד". וכמובן אפשר לצרף למשפחה גם מילים כמו "כולם", "אף פעם", "הכול" וכן הלאה, בהם הוא משתמש בהקשרים אחרים.
    3. במילים אחרות, האדם לא אומר רק את מה שהוא אומר, אלא גם מוסיף אגב כך עוד מטען. המטען הזה, בלי שהוא מודע לכך, נתרם כולו כדי לפרנוס עולם הסיפורים המקביליים. אלה אותם סיפורים שאחר כך מסתובבים בעולם ונטפלים לאנשים אחרים. הוא נתן ידו לעניין שתוצאותיו מרחיקות לכת. לו היינו לומדים כולנו לדבר בלי העומס, לא היו סיפורים מקביליים מתקיימים.
    4. פעמים רבות זה נעשה באופן מאוד עדין ולא מורגש. לכן אין לתת בעומס סימנים חיצוניים, אלא כמילה זו עצמה לחפש את החותם האנרגטי שלו – היותו תוספת הרוכבת על הדיבור הישר – עומס. לעומתו ניצב הדיבור הישר, הנקי, המפריד, שאינו לוקח חלק בטוויית סיפורים, אלא נותר נאמן לעצמו, אומר את מה שהוא רוצה להגיד.
    5. לדיבור העמוס יש סב-טקסט הסתדרותי – הוא מושך בחוטים, מיצר קשרים, עושה "סדר". למשל: ביום אחר הוא אומר לזוגתו בלי כל כעס: "אולי כדאי שתצאי יותר מוקדם מן הבית". ולכאורה הוא נתן לה עצה ידידותית שנועדה להקל עליה להגיע בזמן למפגש חשוב. אבל בעצם, הוא חזר והאכיל את הסיפור, בעודו מחליש אותה, הנוכחת, הממשית. אכן הוא לקח אחריות עודפת. ועודף האחריות הזה (שהוא סוג של חוסר אחריות) מסתובב עכשיו חופשי בעולם ונעשה כלי בידי הסיפורים המקביליים. אגב, היא תוכל להרגיש את העומס גם בלי להבין אותו – אולי תרגיש "התנגדות לא מוצדקת" ליוסי – ובכן, מוטב שתלמד להאמין לעצמה, לא לחינם היא מרגישה את מה שהיא מרגישה.      
    6. ולכאורה בפעולה זו של העמסה פורק האדם את טעינותו שלו: משחרר את כעסו, תחושת אשמתו, חרדתו, או כל דבר דומה לזה. אבל לי נדמה שזה יותר עניין של הרגל. משהו שעושים אותו גם אם הקלתו היא זמנית וכמעט בלתי מורגשת.  
    7. האפשרות לדבר דיבור ישר ללא עומס, נפתחת לא רק ביחס למקרה פרטי זה או אחר, אלא היא מהווה סוג של היגיינה נפשית, כמעט הייתי אומר קוד-אתי, שאדם חוזר ומתאמן בו לאורך חייו, כשהוא עומד בפיתוי הזנת סיפורים מקביליים ובוחר כל פעם מחדש לא לעשות זאת. לא רק לטובתו המקומית, או מתוך כבוד לאדם מסוים זה או אחר הנמצא מולו ברגע נתון, אלא מתוך בחירה עקרונית ומקיפה יותר – כבוד לחיים באשר הם.  
    8. אגב, זה נכון לא רק לגבי סיפורים רעים. גם בסיפורים טובים אפשר לסגור בני אדם: "היא אימא נהדרת" (רק חסר לה שלא!). 
    9. בעולמה של המסורת נקראה העיסוק הזה בעומס בשם "לשון הרע". הוא מתפרט וכולל בתוכו את אבק לשון הרע, ועוד דקויות רבות אחרות שקשורות במחשבות, ובסיפורים טובים לכאורה שאנו מבקשים לספר על מישהו אחר. לי חשוב להדגיש לא את המראה החיצוני של הדברים, אלא את המקום שממנו הדברים נאמרים. העומס הוא חתימה אנרגטית ברורה. למשל: "יש לאבא שלו הרבה כסף". זו יכולה להיות אמירה תמה לחלוטין, או עמוסה (תלונה, אבק לשון הרע, רמיזה).
    10. ואפשר לברר את קיום העומס על ידי השאלה – מה באמת אני רוצה להגיד בעצם? – שאלה המזמינה להקשיב להרגשה. וכך הם הולכים ביחד: ההסכמה להרגיש והדיבור ללא עומס. האחד תומך בשני.