מחבר: דן לסרי

מנהיגות, התייצבות, נוכחות – כל אלה מילים נהדרות, אבל כשזה מגיע למעשה היא פשוט מרגישה שאין לה כוח. היא רוצה שבנה יתקלח והוא מתעקש שלא, הוא רוצה לשחק בתנור והיא לא רוצה, הארוחה מוכנה והוא רוצה להמשיך לשחק, הלילה מגיע והוא לא רוצה לישון, לא להתפשט, לא להתלבש… מאין היא יכולה לשאוב את כוחה להתעקש על שלה?

במיוחד שהרבה מזה קורה דווקא כשהיא ממילא מותשת משגרת יומה, והדבר האחרון שהיא רוצה הוא להיכנס לעימות חדש. דווקא אז נראה שלילדיה יש אינסוף אנרגיה. היא תוהה – לה יש רק שניים – איך אפשר במשפחות עם חמישה ושבעה ילדים?!

* * *

יש עניינים טריוויאליים שיכולים לעזור לה לאסף כוח: אוכל טוב, שינה טובה, בריאות טובה, שמחה. אלה דברים פשוטים אבל לפעמים מחמיצים אותם: כשהיא עייפה, מתוחה, רעבה, יש לה מעט כוח להתייצב מול ילדיה. כאן היא מתחילה להפעיל כל מני שרירים מיותרים שעוד מוסיפים מתח וחולשה לכלל הווייתה, ומדרדרים את היום לקצותיו הצורמים.

אין הרבה מה לומר על כך, מלבד לעודד אותה להתייחס אל עצמה בסלחנות וחמלה, להבין את מגבלותיה, ולפעול בהתאם – לפעמים עדיף שהיא תאכל לפני ילדיה, כך תוכל לפעול ממקום של שובע ויהיה לה כוח להתמודד עם רעבונם.

זו חוכמה פשוטה, שלא יזיק להתלמד בה, ולפעמים היא גם עושה הבדל גדול. אבל נדמה לי שבכל זאת עיקר חולשתה כמו גם עוצמתה בא ממקומות אחרים – רוחניים יותר, ועל זה בעיקר אני רוצה להתעכב בפרק זה, כשאני שואל יחד איתה – מאין הכוח?

* * *

אולי הדבר הראשון שאפשר להצביע עליו הוא שהרבה כוח היא שואבת מעצם נוכחותה, כשהיא מסכימה להתמסר למה שיש – גם לילדיה וגם לאימהותה.

אפשר להציג את זה גם מן הצד השני – כשהיא לא מתפנה, כשיש לה רעיונות שבעצם היא הייתה רוצה להיות במקום אחר, כשהיא חוזרת וחשה שאולי מישהו היה צריך לקחת את האחריות ממנה (בעלה למשל), שהדברים לא היו צריכים להיות במקור כל כך קשים, שילדיה צריכים היו להיות אחרים – משמע כשהיא חווה את עצמה כקורבן – אז כל זה חותר תחת נוכחותה והתמסרותה, ומחליש אותה מאוד. כמו חור במעטפת האנרגיה שלה, זה מנקז ממנה את החיוניות, הזולגת למחוזות אחרים. אז נכון, שיש איזו מתיקות בהתמכרות לתלונה, אבל באמת זה לא מיטיב אתה.

שתתמסר, אם כן – היא אימא. האימא של ילדיה, אין להם אחרת. ותאסוף כך את ידיה ממחוזות חוסר האונים, ותתמקד מחדש, מכול החורים הזולגים, אל בחירתה. זו היא כאן, וכנראה לא להרבה שנים, היא תתפלא לגלות בדיעבד כמה מהר גדלו הילדים.

* * *

אחר כך זהו עצם הקשר שנותן את הכוח. זה יכול להישמע מוזר, הרי ילדיה הם אלה שמעייפים אותה – אבל לא רק. מתחת שוכנת האהבה שכורכת אותם יחדיו, היא תוכל לחוש שהיא מזינה אותה, אם תסכים להישען עליהם, על נוכחותם, על מתיקותם.

היא נזכרה במפגש שהיה לה עם ילד שהיה בקייטנה שהדריכה לפני מספר שנים. היא ניסתה להפעיל עליו מרות, אבל הוא בעט, ובצדק אמר לה – "את לא תגידי לי!" באותה עת היא אכן חשה שאין לה את המשען המוסרי לדרוש מן הילד, ומה שבכל זאת התעקשה, נעשה למעשה של שררה בין זרים, אירוע חד פעמי, שבחד פעמיותו הבלתי תהליכית גם נעשה לאי-דיאלוג, מופע של אונס ורודנות. היא הרגישה שאין לה זכות בדיוק בגלל זה – בגלל שלא קדם לכך הקשר, השייכות, האכפתיות שהיו יכולים להוות מצע לדרישותיה. מדוע שישמע בקולה? מי היא בשבילו?

אבל עם ילדיה זה כמובן אחרת – היא אמם, יש קשר של שייכות שהומה מתחת, חוט של חיבור, שנותן לה גם את הזכות, וגם את הכוח. היא יכולה להרגיש את זה ממש.

אבל לא תמיד זה כל כך זמין לה. לפעמים מערכת היחסים ביניהם מתדלדלת והיא יכולה להרגיש איך קרקעיתה נעשית רדודה. בזמן האחרון היא חשה כך כלפי בנה הגדול – מזמן כבר לא נפגשו מפגש של אמת, וגם כשיש הזדמנות לכך, נראה שסיבות אחרות, פנימיות וחיצוניות, מפרידות ביניהם. ואף על פי שגם כאן יש משהו גדול יותר שאוגד אותם יחדיו וממנו היא יכולה לשאוב את כוחה, הנה כוח זה הרבה פחות זמין לה כעת.

במקום הזה, במקום להתעקש אתו שיתקלח, תוך שהיא מנסה לשאוב כוח מכל מני הצדקות ו"כלים חינוכיים", והטפות מוסר, טוב שפשוט תתפנה לפגוש אותו. מתוך השייכות שביניהם יהיה לה גם הרבה יותר כוח. המרד של בנה, אולי הוא פשוט כעס צודק על היעדרותה. ואם תשתית יחסיהם ריקה, יהיה לה קשה לעמוד שם בשם "אימהותה".

* * *

אבל גם אם לא תפגוש אותו – הרי היא אמו. וכוחה נובע ממעמד זה.

רק שלפעמים דווקא זה לא ברור לה ומתבלבל בכל מני דברים אחרים.

הנה אמרה לה אתמול בתה בת הארבע, "אני שונאת אותך! את לא אימא שלי!", והותירה אותה קצרת נשימה. היא ניסתה להתגבר על העלבון, להמשיך הלאה כאילו דבר לא נשמע, אבל אז בתה הוסיפה כאילו איתרה את נקודת חולשתה – "רק אבא הוא אבא שלי!".

ביום אחר התפרצה על בן השבע שלה שהמשיך וטרד כל הבוקר את אחותו ללא סיבה. בסוף היא גרשה אותו לחדרו. והוא משם זעם על העוול – גם אחותו אשמה! ומייד היא חשה שאולי הוא צודק, והיא בכל זאת קצת הגזימה.

מקרים כאלה מהדהדים ומעוררים חשד עצמי שקדם להם – המחשבה שאולי לא בזכות היא אימא.

זה בלבול, כמובן, אבל הוא משפיע.

* * *

אחרי שנרגעה היא ביקשה לפייס את דעתו. הוציאה אותו מהחדר, דיברה אל ליבו, התנצלה, הסבירה, ניסתה להתייחס אליו כבוגר, שיבין שהייתה חייבת, שהוא לא הותיר לה ברירה! היא משתפת במצוקתה, מאמינה שהוא יכול כבר להבין – קשה לה. היא כאן לבד עם שני ילדים קטנים, והוא הבוגר.

אלא שכל הסבריה לא ממש עזרו. להפך, נדמה היה לה שהיא חשבה בהתנגדותו מתגברת עם הסבריה. היא ניסתה להיות כנה אתו, אבל הוא דחה את זה, שומע ולא שומע מה שהיא אומרת. מקץ חמש דקות הם חזרו לאותה נקודה. בייאושה היא צעקה עליו, בלי לדעת מאין זה בא לה – אין לך רחמים עלי?

בערב היא נזכרה – זה משפט של אימא שלה.

* * *

היא כל כך מצטערת גם על המשפט הזה. היא מרגישה שהוא לא היה במקומו, כמו דברים רבים כל כך שהיא עושה ואומרת. מדי פעם היא בודקת מה עמוק הנזק שכבר גרמה לו. בשיחות הערב, ברגעים של אינטימיות, היא כמהה לקבל ממנו אישור שהכול בסדר, ששום נזק בלתי הפיך לא קרה, שהוא לא שומר לה טינה.

אבל כל כמה שהיא מבקשת את אישורו, דומה שהוא חרש לכך. הוא לעולם, אבל לעולם לא מאשר לה. במקרים רבים הוא פשוט נותר אדיש, ובמקרים אחרים היא יכולה לחוש שהיא מעיקה עליו והוא רוצה להתפנות לעניינים אחרים. זה היה כאילו שהוא בנוי מחומר אחר, ואין לו כל גישה למה שהיא מבקשת ממנו.

לוקח לה זמן להבין עד כמה הצורך שלה באישורו ממלא את יומה. עם הקטנה זה אחרת. אבל אצלו, הבכור, זה שולט על יחסיהם. ללא הרף היא מדמיינת מה מכל זה יזכור כשיגדל ואיזה סוג של סריטות זה ישאיר בנפשו. לפעמים היא נשענת עליו ממש בכל משקלה, שיאשר לה שהיא אימא טובה. זה קורה כל כך הרבה פעמים, ובעיקר כשהיא מנסה להיות תקיפה. מיד ובסמוך היא מבקשת לבדוק שזה בסדר לו.

* * *

כך קורה גם לאבא אחר. ואצלו נדמה שיש דווקא סיבה טובה. כעת שיצא מן הבית ואשתו לשעבר מאשימה אותו בכל דבר אפשרי, הוא מבקש לקבל את אישור בתו בת השתים עשרה, שהוא עדיין אבא טוב.

היא, אגב בכלל לא אדישה לפנייתו. היא אומרת לו ברורות "אתה כבר לא אבא שלי". המילים הללו צורבות בבשרו. הוא משוכנע שזה בגלל גרושתו – היא מעבירה לילדתו מסרים מצמיתים. אבל בינתיים הוא חייב לרכך את לבה של בתו, לשכנע אותה שבכל זאת הוא אבא שלה. כשהוא מעיז להגיד לה דבר מה של תקיפות, מייד היא על רגליה האחריות – מי אתה שתגיד לי מה לעשות, אתה, שנטשת את הבית. מאז הוא נזהר, מנסה לא להרגיז אותה יותר מדי. ומנסה להוכיח לה בכל דרך אפשרית שהוא אבא שלה, הראוי והטוב, למרות, שכן, ובזה היא צודקת, הוא עזב. גם הוא עסוק במחשבותיה של בתו, ומה יישאר לה מזה כשתהיה גדולה. הוא יכול לדמיין כל כך הרבה תסריטים של פרוד. שתיקות של שנים, ניכור, ומי יודע מה הוא עוד מסוגלת לחולל לעצמה.

* * *

אולי היה עוזר להם, גם לאם גם לאב, לראות שאם כי הם הורים בשל ילדיהם, מקורה וכוחה  של הורותם היא לא בילדים. אין מה לבקש מהם את האישור – מנועים הם מלתת אותו. הם לא הרשות המתאימה, שממנה הם יכולים לינוק את מקור סמכותם והורותם.

למעשה, זה שהם מבקשים את האישור להורותם שם, רק מפורר אותם ומפורר את ילדיהם. הילדים הם לא נותני הרשות של הוריהם. לעולם הם לא הכתובת שממנה אפשר לאסוף את הגושפנקא למנהיגות, לשווא יחפשו אישור במבטיהם ובדבריהם. ילדים לא אמורים לרחם, להבין ללבם, להתחשב, לנחם את הוריהם. תפקידם הוא אחר.

ובכן, ידע כל הורה – הוא הורה לא מתוקף ילדו, ולא לפניו הוא נותן דין וחשבון. הוא יצטרך למצוא סמכות אחרת.

כשתעשה כן האם, היא תגלה שאף על פי שילדיה צועקים שאין לה זכות, בעצם הם רוצים לראות שהיא עומדת בתקיפותה, מתעקשת על אימהותה, ולא ממהרת להאמין לתסריט של "את לא אימא שלי!". אני דווקא כן אימא שלך. וכן, גם הוא, שעזב את ביתו – אני דווקא כן אבא שלך. שום דבר לא יוכל לשנות את זה, ואיש לא יוכל לקחת זאת מהם, בוודאי לא ילדיהם.

כשיבינו השניים את הדבר הזה, זה ייתן להם המון כוח.

וגם לילדיהם.

* * *

והנה אימא אחרת. היא יושבת לצד מיטתה של בתה החולה, (בת שתים עשרה) שסובלת מאיזו מחלה לא ברורה. נזרקו שמות לחלל, חלקם יותר מדאיגים חלקם רק קצת, אבל בינתיים באמת אין איש יודע. והיא, שכבר למדה על בשרה שדאגה היא עבודה זרה, למדה כעת גם את ברכתה של המנהיגות. פתאום היא הבינה מה זה אומר שהיא אחראית על מה שהיא אחראית, ולא אחראית על מה שהיא לא אחראית. מה שלפני כן היה מציאות שהיא ניסתה לשלוט בה בכל כוחה, כעת הובן כפשוטו – עניין שבאמת נמצא מחוץ לשליטתה.

היא כינסה כך את ידיה חסרות האונים מחדש אל מרכז הווייתה, ובאותה נשימה שהיא חשה את הזדקפות מנהיגותה, כך גם חשה את הברכה שורה על המציאות.

את מה שגדל בה עכשיו היא מתקשה לתאר. זה קשור להבנה שהמציאות היא הרבה יותר מורכבת ממנה ומניסיונות השליטה שלה, ושבמובן מסוים המציאות הזו כבר דואגת לעצמה. היא לא המציאה את העולם הזה על ריבוא פרטיו, ואפילו בתה, שבה טיפלה כל השנים, מתקיימת בזכות אינספור תהליכים, מבחוץ ומבפנים, שדואגים לקיומה רגע אחר רגע, בלי קשר לטיפולה של האם. המציאות הזו, בתלת ממדיותה החיה, כבר מתקיימת לעצמה, ומקיימת בתוכה גם את בתה וגם אותה. חלקה של האם בקיום בתה מול ריבוא התהליכים הללו, הוא מזערי בהחלט, תמיד היה. העיקר נעשה על ידי דבר שהוא גדול הרבה יותר ממנה. זה לא שלה להנהיג ולנסות לשלוט במציאות. המציאות הזו, במובן עמוק, כבר מונהגת.

* * *

הנה כי כן, היא גילתה שאומנות הפרידה הולכת יד ביד עם חכמת המנהיגות. העוצמה שהיא מוצאת להנהיג את שלה, היא בו בזמן יכולתה להצטמצם ולהפסיק  לנסות לשלוט בבלתי נשלט.

הדיוק הזה הוא אומנות. אומנות משחררת מאוד.

הוויתור הזה על שליטה הוא לא סוג של רפיסות וכניעה, אלא אדרבא, חלק בלתי נפרד מאותה הזדקפות פנימית שאותה היא חשה כמבטאת את מנהיגותה. היא והמציאות, הן לא זו כנגד זו, אלא אדרבא, משתתפות, כל אחת במנהיגותה.

היא יכלה להבין עכשיו, איך אפשר להתאהב בממשות.

* * *

ילדים זקוקים להורים שמסתכלים למעלה.

קודם כל באופן הפשוט ביותר, הם זקוקים להורים שמאמינים בממשות. הרי מהם הם מקבלים את משב הממשות, הלא הוא משב הבגרות המעודד אותם לצאת אל המרחב.

אחר כך הם זקוקים להורים שלא מביטים רק עליהם כל הזמן, אלא שיש להם עניינים משל עצמם, ועניינים שהם מספיק חשובים, כדי שגם הילדים יוכלו לשאת אליהם עיניים.

ואחר כך הם זקוקים לכך מאותו צד שהם זקוקים למנהיגות, שהרי באמת מנהיגות היא תמיד חלק משרשרת של מנהיגות – היא לא מסתיימת בכוחם של ההורים, היא מואצלת מאותם שמיים שאליהם הם מסתכלים, ועליהם יכולים גם ילדיהם לסמוך.

* * *

מנהיגות, במובנה העמוק היא תמיד חלק משרשרת מנהיגות.

וגם מה שההורה נמצא שם כדי לתמוך במנהיגות של הילד, קשור בכך שהוא חוליה בשרשרת. הצטמצמותו של ההורה הוא השראה לילד. זה מה שמדייק את המנהיגות, עושה אותה שונה מכוחנות גרידא, ומאפשר לה להיות מצילה מרודנות. ההורה הוא לא סוף השרשרת. הוא עוד חלק ממציאות שבה מנהיגות מאצילה מנהיגות מאצילה מנהיגות.

זה מאפשר לילד להיסמך על דבר מה שהוא פחות מוגבל וסופי מן ההורה שלו.

והוא זקוק לזה.

* * *

בדרך כלל מדברים על הצורך לחנך להתאפקות, ודחית סיפוק, וריסון עצמי, כחלק מנימה כללית שהמוטיבציה העיקרית שלה היא לנרמל את הילד, למתן את עוצמתו כך שלא תפריע, לא תרעיש, לא תפרוץ את גבולות הסדר הטוב, ותנוח לה מבויתת ומנומסת בנחמדותה הרכה והלא מזיקה. כנגד מגמה זו, ובעיקר כנגד המוטיבציה הדורסנית שלה, אפשר שתתבלבל לה אהבת הילדות, ותחזור לזהות בגולמיות ההבעה סימן ההיכר לטבעיותה הלא מקולקלת. כביכול בזה מתבטאת הילדות – בגסותה.

תפיסה זו שוכחת שהחלופות הן לא רודנות מול חופש אלא רודנות מול מנהיגות.

ומנהיגות היא מצד הילד ועוצמתו.

אמנם הילד לא זקוק שירסנו ויאלפו את עוצמתו – הוא עוצמה זו – ועם  זאת כוחה של עוצמתו קשור ליכולתה לתקשר עם המציאות. כוח עיוור, שפועל בלי לעשות הבחנות, ימהר להיחסם על ידי מציאות שאינה נעתרת לו. והילד שלומד את דרכו לחירות, זקוק ללמוד להקשיב, לגלות את המידתיות הנכונה כסוג של היפתחות לאחר, וכמפתח ליכולתו לנווט ולדבר עם המציאות.

המידתיות הנכונה – אותה יכולת להצטמצם בפני המציאות –  איננה רק סוג של הגבלה – אלא עדינות מחוללת עוצמה. מיומנותו של נהג המרוצים לא מסתכמת בכוחו ללחוץ על דוושת הגז. לכאורה הוא מגביל את עצמו כשהוא לא לוחץ על דוושת הגז במלוא כוחו, אבל אותה מידתיות בלחיצה על הדוושה היא עיקר אומנותו ועוצמתו בנהיגה. הוא מגיע לרגישויות שנהג רגיל פוסח עליהן. כדי להגיע למלוא פריחתה זקוקה העוצמה האנושית ללמוד את הדיאלוג, ואת המידתיות שיש בכל דיאלוג. והלימוד הזה עצמו הוא לימוד של חירות ומכוון על ידי החירות והנוכחות.

* * *

וכך, להיות מנהיג, זה גם תמיד ברמה מסוימת להסכים להיות מונהג. במקום יחסי שליטה העוסקים בחיצוניות של הדברים (באופן הסיבתי שבו דבר אחד גורם לדבר אחר), מבטאים יחסי המנהיגות את עומק הפניה ההדדית שהעיקר שבה הוא ההקשבה לפנימיות הדברים. המנהיג כמונהג נשען על הקריאה, מקשיב לה, ומשם צומחת מנהיגותו כסוג של אינטואיציה הקודמת לפחד וליצר השליטה. הוא לא מנהיג מתוך רעיונות זרים, הוא מנהיג מתוך מונהגותו.

מידה של הצטמצמות והתבטלות צפונה, אם כן, בכל מנהיגות ראויה. גם באופן הפשוט שמנהיג יודע גבולותיו כלפי חוץ ואינו מנסה להנהיג את מה שאינו שייך לו, אבל גם כלפי פנים, כלפי מונהגיו, שאינו חודר אל תחום חירותם. בו זמנית הוא מתבטל בפני מונהגיו, ובפני אותו כוח של חירות הצפון בהם, שהוא גם המקור הלגיטימי של מנהיגותו.

וגם מנהיגותו של ההורה מקבלת את תוקפה מתוך מידת ההתבטלות/אמונה שלו בפני מה שרחב ממנו. זה מה שמאפשר גם לילדיו שלו להתמסר להנהגתו, לא רק כי בכך הוא מציב להם דוגמא אישית לאמונה/התבטלות, אלא גם מכיוון שזה מה שמזכך את מנהיגותו למלוא תוקפה החי, אשר לפניה, באופן טבעי מביע הילד את אמונו ואמונתו. במובן הזה אפשר לומר שהילד לא מתבטל בפני ההורה שלו, שהוא תמיד יהיה מצומצם, אלא בפני שרשרת מנהיגות שההורה הוא נציגה הזמני והמקומי עלי אדמות.

זהו מעגל האמונה שמהיות ההורה חבר בו, הוא ממילא גם מזמין את ילדו להיות חבר בו.

* * *

בשובי אל האם היושבת ליד מיטת בתה החולה, אני נזכר בהורותי שלי ועד כמה הסתבכה מכיוון שראיתי בה את התחנה האחרונה.

במשך שנים הייתי בטוח שילדיי, בלעדיי, יסבלו נוראות. מי ייתן להם את כל האהבה וההכלה וההקשבה שאני מסוגל לתת להם? מי יהיה רגיש מספיק לצרכיהם, קשוב מספיק לסיפוריהם, אוהד מספיק לכאבם? על מי יישענו בזמן צרה? והרי אנשים מסביב כל כך מוגבלים, והמציאות עצמה כל כך עמוסה, ופעמים רבות לא מיטיבה. ניצבתי אם כן שם, במלוא קומתי, מסוכך עליהם מכל פגע, מציב את עצמי ככתובת היחידה שבאמת אפשרית. ידעתי אמנם שאני יכול למות, אבל הענקתי לעצמי ולהם הבטחה שכל עוד זה תלוי בי, לעולם לא אטוש אותם.

ורק בדיעבד הבנתי עד כמה פגעתי בהם. מה שהבטחתי היה שקר מעצם מהותו. חשבתי שאני מציע להם את המיטב שבי, ולמעשה מסרתי להם את חוסר אמונתי. הם לא היו זקוקים לי בתור השמיים שלהם – זה רק חסם להם את הגישה לשמיים שהם גבוהים יותר משלי.

יושבת לה אם כן, האם ליד מיטת בתה החולה, ובאותה מידה שהיא חווה את מנהיגותה, היא גם מרגישה את יכולתה להישען על המציאות, ולשאוב כוח ממה שנמצא לגמרי מחוץ לשליטתה, אכן גם עוצמתה שלה, לא מתחילה מכיווץ בטנה – גם היא יונקת ממעיין אינסוף.

 

1. תהליך יצירת המשמעות הוא תהליך יסוד של נפש האדם, הדומה במהותו בממדים שונים של משמעות. ממילא, הבנה של התהליך הזה היא גם הבנה של תהליכים רבים אחרים הנגזרים ממנו.
2. משמעות, כלומר: איכות אינטראקטיבית שאינה רק גירוי מוחי או עיבוד אינפורמציה מבחוץ, אלא בראש ובראשונה איכות נחווית. שזה אומר מניה וביה שישנו מישהו שחווה. ואף על פי שמושגים אלה – "מישהו", "חוויה" – הם מילים זרות למדע הפוזיטיבי, שאינו יודע מאיזה "חומר" הם בנויים, וכיצד לפעול אתם במסגרת "מדעית", הנה, בכל זאת הם הממשות הראשונית, שמתוכה גם נוצרות כל ההפשטות התיאורטיות-מדעיות. אני מאמין שניתן לגשת אליהם באופן תיאורטי, במסגרת פרדיגמה מדעית חדשה. 
3. בשונה מתפיסות מקובלות המשייכות את האיכות הזו של החוויה, ל"פנימיות האדם" (למשל כסוג של "אד" העולה מפעילות המוח, או כתכונה של הנפש המחוברת לגוף באופן מסתורי), אני רוצה למקם את המשמעות במפגש. (כלומר, לא בתוך הראש ולא במציאות החיצונית, אלא בתווך שביניהם).
4. ובשבילי אין הבדל מהותי בין משמעות של מילה, לבין חווית ראיה או שמיעה או הבנה של מושג מתמטי. בכל המקרים, אלה צורות שונות של משמעות. משמעות המילה חתול, למשל, איננה ההוראה אל חתול חיצוני, וגם לא תמונת החתול שמדמה האדם בראשו עם שמיעת מילה זו, אלא איכות רחבה, דינמית, רבת ממדים הקשורה ל"ממשות" של המפגש. יש צורך בחקירה פנומנולוגיה על מנת לחשוף את העושר הזה שנמצא שם תמיד אך הולך לאיבוד בפעולת הרדוקציה המדעית. ההיחשפות לעושר הפנומנולוגי הרב ממדי הזה, היא גם הבסיס להבנה שמודלים קיימים בעודם מסבירים משהו, מחמיצים את ה"משמעות" בתור הדבר הדורש הנהרה, ואשר בנוכחותו משפיע ומסביר ממדים רבים אחרים של האדם (כולל פעולת ה"מוח").
5. בכל המופעים השונים של המשמעות, צריך להדגיש את נבדלותה מ"אינפורמציה" או מ"גירויים" או כל מודל מכאני אחר נעדר נוכחות. יש הבדל גדול בין לקלוט גירויים חזותיים לבין לראות ממש. הראייה ממש מנכיחה את הנראה כאיכות ממשית ועושה הבדל – כחוויה. ראש לכול יש לראות שהמשמעות היא היבט של נוכחות. (או בניסוח אחר, משמעות בנויה מ"חומר" הנוכחות).
6. כל חקירה אל תוך מהלך יצירת המשמעות צריכה לקחת בחשבון את ההטיות של החשיבה הקלאסית-מדעית בבואה לגשת לנושאים אלה. שהרי אנחנו חיים כבר מראש בתוצרים של חשיבה זו, ומה שנחשף לעינינו כבר עמוס בהנחות שלה. זה הרקע למה שאנו מסוגלים לומר.
7. לכן גם המשען הפנומנולוגי חשוב. זה החושף מחדש ממדים הנגזרים מאופני הוויה אחרים (לאו דווקא מדעים-טכנולוגיים). כך למשל, אם לחזור למילה חתול, המשמעות המתגלית בה מכילה כחלק בלתי נפרד ממנה ענן שלם של משמעויות משנה. גם החתולים השונים שפגשנו במשך חיינו, אבל גם לא פחות ההקשרים השונים בהם השתמשנו במילה חתול, (כמו למשל השימושים הפילוסופים שעשו בדוגמא זו, שבע הנשמות של חתול, הגמישות שלו, ועוד ועוד) לכל זה יש מבנה פנימי הקשור בתהליך התפתחות המושג, הן זו התרבותית בכלל והן זו האישית. אין זה רק ערמה של משמעויות משנה אלא הם אסופים ביחד לכלל "ענן המשמעות". ענן המשמעות איננו דבר הנוסף למילה חתול, מרחף מעליו, אלא התרחשות חיה במפגש עם המילה חתול והיא מותכת אל תוך צורת המילה הכתובה כמו גם הצליל שלה.        
8. נוכחות, מעצם טבעה היא יציר דיאלוגי. היא ההיות משהו בשביל מישהו.
9. וכך גם המשמעות היא אירוע זמני-דיאלוגי. שני מימדים הקשורים זה בזה.