1. אף על פי שנדמה שאנו משפיעים על העולם דרך מה שאנחנו דוחפים ודואגים ומטפלים ושולטים ומעצבים. יכול להיות שדווקא ההקשבה שלנו היא שמאפשרת לנו להביא את זרעי ברכתנו באופן הפורה ביותר.
2. ומכיוון שזה כל כך שונה ממה שאנו רגילים לתפוס במחשבתנו הרגילה, אפשר לראות כאן סוג של נס. ההקשבה היא נס. יש לה עוצמות השפעה אדירות, שונות מכל מה שאנחנו יכולים לדמיין לעצמנו במחשבתנו ההגיונית.
3. לכאורה זו השליטה שלנו בעולם שמביאה עמה חופש, ודרכה אנחנו יכולים להביא את חותמנו המיוחד לעולם. אבל במציאות קורה דבר הפוך: מה שאנו שולטים בו הוא ששולט בנו. ומה שנדמה לנו שאנחנו מחדשים בשליטתנו, פעמים רבות בעצם הוא גורל המשתמש בנו כחומר גלם בהתהוותו. ככל שאנו עוסקים יותר בדחיפה, ומדמים שאנו מטביעים כך את חשיבותנו בעולם, כך יראה, ממרחק של זמן ומקום, שבעצם רק מילאנו את המשבצת התפקודית והצפויה של כוחות והתניות חזקים מאתנו. היינו חיילים במשחק שבו תחושת השליטה הייתה רק אשליה.
4. ולמעשה, במעשה הדחיפה, התחמקנו מסוג אחר של עשייה – נמנענו מהתייצבות. התחמקנו מן האפשרות להיות נוכחים במלואנו, ובכך גם להשפיע על העולם מברכנו הייחודית.
5. הנה כי כן, אלה דווקא ההקשבה, הקבלה, הנוכחות, אשר בהם אנו יכולים לגלות שהעולם גם הוא קשוב לנו ונענה לדיבורנו. אמנם באופן הזה העולם לא בהכרח יהיה זהה עמנו וישלים את כל חלומותינו – תשובתו לא תמיד תהיה זו שציפינו לה – אבל נוכל לשמוע שהיא אלינו ובאופן האישי ביותר – אות וסימן שלדיבורינו שלנו היה הד של ממש במציאות.
6. כך נפתח לו המרחב האמוני כאותו חלל שביני לבין מה שהוא אחר ממני באופן רדיקלי. אחרות שלעולם לא אוכל לסכם, אבל שאוכל לפוגשה. (או בניסוח אחר – מישהו שתמיד יחמוק מכל ניסיונות הסיכום, ויעשה את הסיכום שלי, אם אתמיד להתבצר בו, רק לבדידות הכלא שלי עצמי. מה שאני יודע להגיד באופן כזה על הזולת, לעולם הוא לא באמת מה שהוא הזולת, אלא רק מה שאני חוסך מעצמי מפגש עמו).
7. לא מדובר רק בהקשבה לזולת שמולי, אלא גם לעצמי, לגופי, לרגשותיי, לסיטואציה שאני נתון בה, לטבע המקיף אותי, ולכל מה שבא לפגוש אותי. זו הקשבה לממשות שנמצאת מחוץ לפרה-קונספציה שלי (מכלאות הידע). שהרי זה המגע במציאות, שהחיבור אתה, ערב לפוריות ההדדית.
8. הקשבה, אם כן, היא היפתחות גם לזולת, גם ללא נודע. היא הישענות על היש, נכונות להתמסר, וקבלה לא שופטת של המציאות. במקום לנסות להנדס את המציאות ולהגיד לה מה עליה להיות ואיך, היא מאפשרת למה שיש פשוט להיות. האִפשור הזה הוא לא סתם אי-הפרעה – אדרבא זו תרומה חיובית שלפעמים דומה לגשם המרווה את הזרעים ומצמיח נבטים. אין זה משהו שהאדם עושה בידיו, אלא התרומה של חלקו למציאות, שבשל כך היא גם זקוקה להקשבתו.
ו9. כך אני שב ומסכם – פעמים רבות, למרות הפסיביות החיצונית לכאורה – ההקשבה היא הדבר העמוק ביותר, המשפיע ביותר, והייחודי ביותר, שאדם יכול לתת לעולם. וכדי להבדילה מסוגים אחרים של הקשבה אקרא לה הקשבה נוכחת.