מחבר: דן לסרי

1. יש משהו מבלבל בעובדה שילדים משתמשים באותן מילים שאנו המבוגרים משתמשים בהן. כי אז נדמה שהם ואנחנו מדברים באותה שפה – משתמשים במילים באותה דרך כדי להגיד ולמסור את אותם דברים. תמוה יהיה לגלות למשל שכאשר ילד אומר "משעמם לי" או "אני רעב" או "אני לא מפחד" או אפילו "הנה סוס גדול" הוא אומר משהו אחר ממה שהיה אומר מבוגר שהיה משתמש באותם ביטויים.
2. אבל אנחנו לא רק מתבלבלים – אנחנו בעיקר לא פנויים להקשיב. ולא רק בגלל העומס ההישרדותי של חיינו, אלא הרבה בגלל התפקיד שאנו מדמים שאנו נדרשים לו בתור הורים ומחנכים. וכך במקום להימצא עם הילד, אנחנו מתפקדים מולו. מסננים את מה שהוא אומר אל תוך מה שזה דורש מאתנו, מתרגמים את דבריו לתגובה החינוכית הראויה, אותה אנו מתאמצים להנפיק על פי מיטב אמונתנו. מלכתחילה אנחנו לא באמת משוחחים אתו, אנחנו בעיקר מארגנים אותו.
3. ומה זה עושה לילד לגדול בעולם של מבוגרים אשר לא יודעים לשוחח אתו! ואם בכל זאת הבדידות העמוקה הזו מפויסת, הרי זה משום שלילד יש מקורות חיבור משלו שאינם תלויים רק במבוגרים שסביבו. להרגיש.
4. ובשלב ראשון אני אפילו לא רוצה לעסוק באופן שבו השפה של הילד שונה ואחרת מזו של המבוגר, אלא רק להצביע על עובדת הפער, לגלות את האפשרות הזו שאולי לא חשדנו בה – שאלה שפות שונות. שהרי מאגר המשמעות שממנו יונק הילד שונה מזה של המבוגר. למבוגר יש ניסיון, ובעיקר יש תרבות, ואילו הילד נשען על מאגר המשמעות החושי, הגופני, הרצוני והאמוני. אז בשלב ראשון רק לשהות עם העובדה הזו. להרגיש.
5. ועם כל זאת, אני רוצה להזכיר שהשפה הזו לא לגמרי זרה לנו. אמנם התרחקנו ממנה הרבה, אבל זו גם השפה של ילדותנו שלנו. אולי היא קבורה תחת שכבות רבות של שנים ותרבות, אבל באופן כלשהו היא עדיין חיה ונגישה לנו. ומה שאנחנו צריכים לעשות כדי להבין אותה, זה להתפנות להקשיב, להקשיב ממש. גם לילד שמולנו, גם לילד שבתוכנו. והדברים קשורים: כשאנו לומדים להקשיב לילד שמולנו, אפשר גם שניזכר בילד שבתוכנו. וכשאנו לומדים להקשיב לילד שבתוכנו, תעשה שפתו של הילד מולנו נהירה יותר.
6. מתוך הקשבה זו נוכל לגלות שהילד משתמש בתבניות-שיח הזמינות לו מעולם המבוגרים כדי לבטא את האמת האנרגטית של נפשו. התוכן הרבה פחות מעניין אותו, ואם נתעקש על הפרוש המילולי, יתכן שנגיע למסקנה שהוא משקר. הוא לא. הוא משתמש בהיגיון לא כדי להיות הגיוני, אלא כדי לשאת את כמיהות נפשו. שפתו היא שפת הפעולה, והזימון. זו שפה מאגית שבאמצעותה עושים דברים, מביעים משאלות, מקיימים מציאויות.
7. מתוך הקשבה זו נוכל לגלות את הפן היוצר-ממציא של הילד. גם אם הוא משתמש במילים ידועות ומוכרות, בכל זאת הן צומחות מדמיונו היוצר, הוא מנסה מילים, בודק אותן, משתעשע בהן, ופועל כמו סופר או משורר, המחדש מילים מתוך מאבק המשמעות האישי, בביטחון גמור בזכותו לעשות זאת. מראש זו שפה דינמית.
8. נוכל לגלות את האופן המיתולוגי שבו הילד משתמש בשפה, הוא חי בעולם של גיבורים, של התרחשויות בעלות יעוד ומשמעות, ואשר בו הוא עדיין במידה רבה מרכז. אותה "סתמיות" שלא פעם ממלאת את עולמנו המבוגר, זרה לעולמו. מראש הכול מדבר אליו, ונושא משמעות אישית. בתמונת עולמו, העולם עדיין בהתרחשות בריאתית, וגבולותיו נמוגים אל תוך הערפל. חי הוא בתוך מציאות דינמית, גמישה, מתחדשת ואין הוא מבחין בין מה שהוא מתחדש למה שהעולם מתחדש.
9. נוכל לגלות שלילד יש סודות. ושיש מערך שלם של אסוציאציות אישי לגמרי שדרכו הוא מבין את העולם, ובו הוא כמעט ולא משתף. זו שפה פרטית, אידיוסינקראטית. ורק שנים מאוחר יותר הוא עשוי פתאום לשים לב, שמה שהוא הבין וחשב, זה לא מה שמבוגרים אחרים חושבים ומבינים. כמה תובנות שונות יש לילדים קטנים באשר לעולם העגול עליו הם שומעים מן המבוגרים, ואותו הם מפרשים בדרכם האקטיבית.
10. נוכל לגלות (בעקבות כספי) שהילד חי בעולם של אפשרויות והן אלה המאירות את דרכו וזאת מנגד למבוגר שחי בעיקר מסביב לאילוצים. הילד רואה מה שאפשר, ודמיונו עוזר לו בכך. המבוגר רואה בעיקר את מה שאי אפשר וסיפורי פחדיהם של אחרים מורים לו את דרכו.
11. ואם נלמד להקשיב לכל זאת, לאופן האחר הזה, אם ניגש לילדים ממקום יותר חוקר ופחות יודע, לא מעולמנו המסודר, אלא מעולמם המתהווה, ייתכן שהדבר יסייע לנו לחזור אל המעיין שלנו עצמנו.