מחבר: dan las

מפגש בירושלים

בתחילת השנה עלינו לירושלים להיפגש עם דוד בן יוסף ללימוד בנושא חינוך וחירות. היינו חמשה מצוות "ניגונים" (בית חינוך ברוח היהדות שעתיד לקום באזור פרדס חנה), ועוד שני אורחים מירושלים.

השיחה נדדה בין נושאים שונים, כולם סביב נקודה זו של חירות וחינוך, אבל מכל הדברים היה דבר אחד שתפס אותי ביותר, ריגש אותי בפשטותו ויחד עם זאת נותר זמן מה עלום עבורי. דוד כתב בשבילנו את המשפט הבא:

"לגדל יצורי אנוש שמכירים בחייהם רק הצלחה."

איך אפשר שילד ייפגש רק עם הצלחות? האם זה לא מנוגד לכל חינוך הקובע שילד גדל ומתפתח כתוצאה מהתמודדות עם תסכולים, קשיים, אכזבות? האם מפגש מתמיד עם הצלחות לא מנוון בסופו של דבר? וחוץ מזה, איך בכלל זה אפשרי? אפילו היינו מאמינים שכך צריך להיות, הרי החיים מזמנים בעל כורחנו כל כך הרבה תסכולים וקשיים, ורצונות שלא נענים. האם נצטרך לגדל ילדים בתוך בועות סטריליות שכל זה הורחק מהם? ומה ערך לבועה כזו אם ברגע שיצא ממנה לחיים האמיתיים יפגוש במילא את הקשיים והכישלונות?

את כל השאלות הללו ידעתי לנסח, ובכל זאת האמירה הזו של דוד משכה אותי וחשתי בה אמת גדולה.

הדברים לא התבהרו לי באותה הפגישה. אף על פי שדיברנו על כך הייתי חייב לחזור לדוד בטלפון מספר שבועות לאחר מכן כדי לשמוע זאת שוב, ובאופן שאוכל לנסח במילים את מה שלבי חש בלי לדעת למה וכיצד.

שיחת טלפון

דוד הפנה אותי לשורה קטנה שהייתה כתובה מתחת לשורה הגדולה. היה כתוב שם:

"הצלחה המורכבת מאינספור כישלונות."

זה הזכיר לי קטע מתוך "האם יש סיכוי לאהבה" (ספר שדוד כתב לפני שנים רבות), שם הוא מתאר כיצד ניסה להתפרנס כמוכר אנציקלופדיות מדלת לדלת. עד מהרה מפח הנפש שלו מחוסר הצלחתו היה כל כך גדול עד כי מצא את עצמו בוכה בתסכול חסר אונים וחש שאין לו כוח לעבור אפילו דלת אחת נוספת. הוא חש שאין שום דרך שהוא ישרוד עוד דחייה אחת. אבל הנה גמלה בלבו ההחלטה והוא קבע לעצמו שעכשיו הוא הולך לעבור עוד מאה דלתות ולא משנה מה יקרה. הוא סיים את סבב מאה הדלתות שלו מאוחר בלילה, בלי שמכר אפילו ספר אחד, אבל עם תחושה של עוצמה שהייתה מנוגדת לחלוטין לתחושת חוסר האונים שיצא עמה לדרך.

יש עקרון דומה ביהדות שקובע שהיכן שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם עומדים. אות לכך ש"החטאים" לא רק נמחקו, נסלחו, כופרו, אלא יותר מכך: כל "חובה" הפכה ל"זכות", וכעומק הרע כך עומק הטוב שצמח ממנו.

את כל אלה יכולתי להבין. יכולתי להבין איך ניסיון מוצלח אחד אחרי הרבה ניסיונות כושלים, מתרגם לאחור את הכישלונות והופך אותם לצעדים בדרך להצלחה, שהרי אלמלא הם לא הייתה מושגת ההצלחה, הם בעצמם הכשירו את ההצלחה ולכן, בסופו של דבר, היו בשר מבשרה כל הדרך. הרי זה גם העיקרון וסרטי הרפתקאות בהם רצף הכישלונות מצטרף בסופו של דבר להצלחה הגדולה.

כן, יכולתי להבין את זה, אבל הרי במציאות זה לא תמיד ככה. הרבה פעמים רצף של כישלונות מסתיים בעוד כישלון אחד, אחרון, שאחריו האדם מביט על עצמו מיואש וחסר אונים, מגלה שאולי בעצם כל חייו הם כישלון אחד גדול.

בונים סירה

מה קורה, שאלתי את דוד בטלפון, עם ילד שרוצה לבנות סירה (כמו שיש לחברים) אבל אחרי שעה של מאמץ הוא מגלה שזה הרבה מעבר לכוחותיו והוא זונח את המלאכה מתוסכל וכועס? איזו הצלחה יש כאן?

ובכן, אמר דוד, הוא מגלה שבניית סירה לא שייכת אליו.

כן, אבל הוא רוצה לבנות סירה. האם הוא צריך לוותר על רצונו מראש? אם זה כך אז באמת זה פשוט: נוותר על כל רצונותינו ואז גם לא נחווה תחושה של כישלון. לזה אתה מתכוון?

דוד צוחק בטלפון. ולפני שאני ממשיך לברר אתו מה בכל זאת קורה כאן הוא מחזיר אותי לספר אחר שלו: "משחק הצלילים". שם הוא מתאר מה הוא עשה בתור מורה לאנגלית כדי להפוך את חווית הלימוד מעניין מתסכל לתהליך יצירתי מלא תשוקה וחדווה.

נתחיל בזה שהוא שחרר את כל הילדים – הם לא חייבים ללמוד אנגלית בשיעורי האנגלית שלו ובלבד שלא יפריעו לשאר הכיתה. הם אפילו לא חייבים להישאר בכיתה. אחר כך הוא העביר את הלימוד אליהם, הפך אותו ללימוד עצמאי בעזרת ספרים, חוברות, ותמיכה הדדית שלהם (נעזר בילדים יודעי האנגלית שנטו להפריע שיעזרו לחבריהם). ולבסוף הוא הפך את המבחנים למשהו חדש: במקום המבחנים התקופתיים והמאיימים הוא אפשר לכל אחד לגשת אליו באופן אישי ולהיבחן על לימודו בזמנו שלו. במבחנים האלה צוברים נקודות ואם לא הצליח, לא נורא, אפשר שילד יחזור על אותו מבחן שוב ושוב עד שהצליח. וממבחן למבחן צוברים עוד נקודות וזה הציון הסופי של הילד! משמע הוא במו ידיו בונה את הציון שלו. עד מהרה הפכה הכיתה למרקחה פעלתנית, ונוצר תור של ילדים המבקשים להיבחן כדי להשיג נקודות.

אמנם כן, דוד מודה, שכל זה נעשה תחת האילוצים של בית ספר רגיל ומהרבה בחינות זה לא אופטימלי, אבל זו דוגמא יפה לעקרון הזה: "לגדל יצורי אנוש שמכירים רק הצלחה". במיוחד חשוב לראות שצבירת הנקודות משקפת את הרצון. ובמסגרת יותר פתוחה שבה אין הכרח ללמוד דווקא אנגלית, יכול ילד להבין שאנגלית לא שייכת אליו ודווקא משהו אחר כן. הוא לא חש כפוי להתחרות באחרים.

מי רוצה?

ובכל זאת, אני רוצה לחזור לסירה. מה קורה עם הילד שבאמת רוצה לבנות סירה אבל לא מצליח בכך?

ובכן, אומר דוד, אם הילד באמת היה רוצה לבנות סירה אז בסופו של דבר, היה עובר זמן והוא היה מצליח לבנות סירה. אולי שנה אולי שנתיים אולי עשרים שנה.

אבל ייתכן גם שהוא היה מגלה בדרך שבעצם הוא לא באמת רוצה לבנות סירה. שזה לא שייך אליו לבנות סירה. וזה הולך ביחד. אני חושב שבאמת הרבה מן התסכולים שלנו נובעים מכך שאנו יוצאים לדרך עם רצון חלקי. ודווקא כאשר הרצון שלם, כאשר הוא מבטא את מי שאנחנו ולא את מה שהחברה אומרת, או מה שיש לחברים, הוא מאפשר להתמסר התמסרות גמורה שבמובן עמוק תמיד מניבה הצלחה.

את הדבר האחרון צריך להסביר: על פי רוב אנחנו מרגישים תלויים כל כך בתוצאות, עד כי אנו נעשים משועבדים להן ומאבדים את רצוננו הגמיש בדרך. כאחוזי תזזית אנחנו מחזיקים בדימוי התוצאה (הסירה היפה) והוא משתלט על נפשנו, קושר אותנו אליו באופן קשיח ונעשה חזק יותר מכל רצון מקורי. אנחנו רוצים סירה! אבל האם זה באמת אנחנו שרוצים סירה? האם הסירה היא ביטוי לחירות רוחנו, או אולי היא הפכה לסוג של דיבוק?

נדמה לי שכאשר אדם רוצה משהו מעומק לבו, ונשאר קשוב לרצונו, ומאפשר לעצמו להתמסר אליו ולא לדימוי התוצאה, הוא יגלה שככל שהוא מתקדם, גם דימוי התוצאה משתנה ומתאים עצמו אליו ואל רצונו. ובעצם זהו תהליך שאין לו סוף, שהוא חש בו, בעצם לבו שהוא חלק מרצף של הגשמה. שוב אינו מנסה להשיג, כי כבר עכשיו, בעצם ההתמסרות לרצונו, הוא זכה. פתאום תהליך בניית הסירה נעשה בפני עצמו חלק מעולם של דיבור המשיב ומגיב לרצונו. הוא עזב את עולם הסיפורים ושקע לעולם הממשות, וזה החל להזין אותו ולהעצים אותו. ואיך לא יהיה האדם שמח כשדבר זה נתון בידו?

הנה, במקום הזה, אכן ההצלחה מורכבת מאינספור כישלונות. הכישלונות האלה, אם בכלל ראוי השם הזה, אינם רק צעדים בדרך להצלחה שתושג בעתיד, אלא, כשמתמסרים לרצון, בעצם ליבם כבר שוכנת ההצלחה. הם מדברים. הם לא הופכים להיות ל"סמל" המלקה ביוצר ומספר לו את סיפר כישלונו, אלא הם מספרים לו בפרטי פרטים מה הוא צריך לעשות כדי להצליח, הם מדברים עמו, מנחים אותו, מדריכים אותו. הם חלק מברכה. ועצם היכולת להקשיב להם כך הרי היא ברכה. הברכה הזו לא באה כתוצאה מהתאפקות, מביטול של רצון, אלא אדרבא מן ההתמסרות לרצון. כשאדם מוכן להגיד "אני רוצה" מיד קם כנגדו העולם ומתחיל לדבר אתו. ובלבד שיהיה חי בתוך הרצון הזה, ולא יהפוך לו זה לעבודת אלילים חדשה המשעבדת את רוחו. עצם זה שאדם מוכן להגיד אני רוצה, ולהכיר בזכותו, ולהאמין שיש לו תשובה, כבר זה חלק מתהליך של גאולה.

במיוחד חשוב לראות שהחופש לרצות, קשור גם באמונה בזכות לרצות, ובאמונה שיש תשובה לרצון. אמנם לא בהכרח התשובה שאנו מדמים מראש, אבל זה חלק משמחת היצירה, שהתשובה נמצאת שם ומוסרת משהו חדש. בדרך כלל אנחנו לא מאמינים, ואז אנחנו גם לא מעיזים לרצות, וכשאנו רוצים כבר אז רצוננו יוצא מעוות, "לקחני", לא סבלני. כל כך אנחנו לא מאמינים לעצמנו ולזכותנו, ולכך שיש תשובה כנגדנו, עד שאנו חייבים להשיג הכול עכשיו ומיד.

כך שלגדל יצורי אנוש שמכירים רק הצלחה, זה לא לגדל יצורי אנוש שמתאפקים ומצמצמים מראש את רצונם. אלא אדרבא, שמסכימים לעצמם לרצות, ושמאמינים שבכל רגע ורגע יש מי שמדבר עמם.

לא מדובר רק בעניין תיאורטי, ויש לכך השלכות עמוקות לגבי תפקידו של המחנך לצד הילד. הוא מעביר לילד את האמון, מלמד אותו להקשיב לתשובות שהעולם מוסר בידו, והחשוב ביותר, בשלב זה הוא בעצמו הנו מי שמדבר עמו.

כתף אל כתף הם מתבוננים בסירה ההולכת ונבנית ובמקום שזו תהפוך לדימוי שלילי, סמל לכישלון, הוא פותחת את ריבוא התחושות והרגשות הממשיים על מלוא החדווה והקושי שלהם. כל אלה מדברים אל הילד, והמחנך כמתווך, שותף, ומאמין, מדבר עמם.

"אם אינך יכול להילחם בהם, הצטרף אליהם – אבל עשה זאת לאתגר שעתיד לשנות את עצם מהותם".

העיסוק בשאלת ההצלחה והכישלון, המרחב התחרותי והמרחב האתגרי, בחודשים האחרונים, הניב מחשבה על מסגרת חדשה לבני נוער – תיכון אלטרנטיבי שישתמש בבחינות הבגרות ככלי אתגרי במקום ככלי תחרותי – דבר שהוא בפני עצמו אתגר. במקום אחר אני מעמיק בהבחנה בין מרחב תחרותי למרחב אתגרי, וייתכן שהדברים הבאים לא יהיו מובנים כראוי ללא רקע זה.

כמובן, את ההצעה הנוכחית צריך להבין על רקע הביקורת העקרונית והמהותית על בחינות בכלל ומבחני בגרות בפרט. אין באמור לעיל נסיגה מתפיסה זו – הקניית ערך למבחנים שרדידותם היא חלק בלתי נפרד ממהותם. אדרבא, זהו מהלך ביקורתי, שמבקש להיתרגם לפרקטיקה מחתרתית, משנה עולם – במקרה הזה אלה לא המבוגרים שמבקשים לבחון את בגרותם של בני הנוער, אלא, תחת הכותרת "מבחני בגרות", אלה בני הנוער שבוחנים את בגרותה של תרבות המבוגרים.

מה שאני רואה לפני נתון בנוסחה 30/70 – גישה המציבה לעצמה יעדים, אבל רואה ביעדים כלי שנועד לשרת את התהליך. 30/70 היא מסגרת ליצירת זירה אתגרית, שבאופן מובהק ומוצהר שונה מן הזירה התחרותית,

ומגלמת מהלך מתמיד של הפיכת הזירה התחרותית לזירה אתגרית. שבעים אחוז מן האנרגיה מופנית להשגת היעדים, ושלושים אחוז מן האנרגיה מופנית ללימוד אדם את עצמו נוכח יעדים אלה. שבעים אחוזים באים לשרת את השלושים אחוזים, כך שגם הם בסופו של דבר נדבך בלימוד. לא לימוד מתמטיקה או היסטוריה – שאותם ראוי לעשות במסגרת אחרת עמוקה ומכבדת מחוץ להקשר של מבחני הבגרות – אלא הלימוד של דבר זה עצמו – השגת יעדים באופן מאתגר, כסוג של אישור עצמי והעצמה עצמית. וצריך להדגיש את ההיבט הזה של אישור עצמי שהוא שונה מן האישור החברתי – אישור עצמי הוא תמיד סוג של מרד כנגד האישור החברתי.

מהלך כזה הוא ממילא סוג של בית ספר לערנות עצמית. המפגש עם הכישלון וההצלחה שבאופן טבעי משובצים במרחב התחרותי – ובתור שכאלה הם גם מוחקים – הופך מחדש לגורם מעצים כשהם משובצים במרחב האתגרי. לשם כך צריך לפתח את המודעות לשאלת האהבה העצמית ולשאלת האהבה על תנאי, ולא רק באופן תיאורטי אלא באופן חי ומעשי תוך כדי בחינה של התגובות הפנימיות נוכח כישלון והצלחה.

מהלך כזה מכיל בקרבו את המרכיבים הבאים:

1. בראש ובראשונה יצירת קהילה אורגאנית אמונית תומכת. קהילה שעושה מקום ליחיד, לעוצמתו ובגרותו. מרחב דיאלוגי אמוני. במרחב כזה מתייחסים לבני נוער כמבוגרים צעירים, מכבדים אותם עמוקות, אותם ואת בחירותיהם, ומשאירים להם את האחריות. מדברים אתם בקומה אחת. האפשרות הזו כמובן קשורה בראש ובראשונה במבוגרים המובילים מסגרת כזו.
2. מודעות חברתית ביקורתית הלומדת להבין את מבחני הבגרות בתוך ההקשר החברתי המדכא שבו הם פועלים, ומעניקה לכל נער ונערה את האתגר החברתי של פירושם מחדש תוך שחרור עצמי מהם. לימוד כזה מן הסתם גם יכלול ניתוח מודע וביקורתי של מנגנוני הדיכוי, ובכלל זה הסטינג המיוחד של הבחינה, השפה, החוקים שלה וכן הלאה.  בבית ספר הזה לא רק לומדים למבחני בגרות, אלא גם לומדים את מבחני הבגרות כתופעה חברתית, ומשכללים כלים של התמודדות מול היבטיה המדכאים של התופעה. לא רק איך להצליח במבחן על פי קריטריונים חיצוניים, אלא להצליח במבחן החיים שמציב עצם קיומם של מבחנים אלה.
3. הגדרת מבחני הבגרות כיעד בתוך מרחב אתגרי. ולימוד מעמיק ומתמשך של יחס בריא ליעדים בכלל – לימוד שהוא מתנה לכל החיים. לימוד כזה נעשה תוך משוב מתמיד על המתרחש אצל היחיד ובקבוצה.
4. שיבוץ מבחני הבגרות, שיש להם קוטב מאוד תחרותי בעצם המבנה שלהם, בתוך שלל פעילויות אחרות שיש בהן אלמנטים אתגריים – רכיבה על סוסים, צלילה, פעילויות חוץ, פרויקטים של בנייה וכן הלאה – פעילויות שבאופן טבעי הן אתגריות יותר מתחרותיות. באופן כזה לומדים כל נער ונערה על עצמם את דפוסי התנהגותם במרחבי אתגר שונים, ולימוד זה מתרחב גם אל מבחני הבגרות.
5. במקביל להשגת היעדים של הצלחה במבחני הבגרות, המקום מעודד יצירת פתחי אוורור מחתרתיים המאפשרים באופן פרקטי לפרש מחדש את מבחני הבגרות ולהעמיד את התרבות שיצרה אותם בשאלה. (משמע שכאשר הנער ניגש למבחן בגרות, ה"נבחן" זה לא הוא – זה התרבות). זה יכול להתבטא למשל בכך שכל אחד יוסיף לכל מבחן בגרות שהוא עושה איזה מניפסט קטן ואישי – מהלך מחתרתי שאולי ישפיע על הבוחן שיקרא אותו, או כל ביטוי אישי אחר שמציב מחדש את הנער בחירותו ומזכיר לו למה הוא כאן ומה הוא באמת עושה.

כל זה לא הולך להיות קשה יותר מדי – לבני נוער יש עוצמות הרבה יותר גדולות ממה שהם נדרשים להפגין בדרך כלל – וכשהם מגובים בחוכמה וביושר ובעמדה מוסרית צודקת – הם הרבה יותר חזקים מן הבינוניות המצויה המציגה את עצמה בפורמאט של מבחני הבגרות. וכך אני יכול לראות ששלל הפעילויות האחרות (כמו למשל רכיבה) לא "יגזלו" זמן של לימוד לקראת הבחינה כי עצם ההצלחה בהם תעניק כל כך הרבה אנרגיה שאתגר בחינות הבגרות יהפוך לעוד אתגר, לא גדול מדי, שצולחים אותו באופן ענייני ומכבד.

הגישה אל הלימוד עצמו לקראת המבחן תהיה גישה פרקטית – היעד הוא לעבור את המבחן. אבל בשונה ממכוני בגרות שמשתעבדים לייעד והאדם נמחק אגב כך, כאן תהייה התמסרות שמבקשת לשחרר את האדם. היעד הוא חשוב מכיוון שהתגלות האדם דרך זיקתו לייעד זה חשובה.

30/70 היעד משרת את התהליך, אבל התהליך עצמו הוא לא תהליך של נורמליזציה, של הפיכה לתלמיד טוב, שיודע את הדברים הנכונים וכן הלאה. התהליך הוא תהליך הרבה יותר עמוק הנוגע לדבר זה עצמו – לזיכוך המהות, לזיכוך ההתייצבות, למוסריות, לגידול עוצמה וחוכמה. כל אלה כפנים שונים של ההתייצבות היחידית. התייצבות זו גם מהווה את ה"תוכן" העיקרי של מסגרת הלימוד. זה לא בית ספר למחול, ולא בית ספר למדעים או לאומנות – זה בית ספר לחירות (או לאתגריות, המבטאת את ההבנה שצריך לבחור בין מאבק ההישרדות למאבק היציאה לאור).

המסגרת שאני מציג כאן מזכירה את האקדמיה הדיאלוגית לבני נוער שהקמנו לפני כשמונה שנים, בהבדל זה: באקדמיה הדיאלוגית מראש הצהרנו שמבחני הבגרות הם לא העניין. ומנגד פתחנו את האפשרות לכל מני זירות פעולה אחרות – כמו למשל עבודת שולייה, וכן הלאה. כאן הכול ממוקד בעניין אחד שקשור במבחני הבגרות, כשם שקורה גם בבתי ספר תיכון אחרים. "לימודי חירות דרך מבחני הבגרות". ואמנם אין ערך מיוחד בבחינת הבגרות, אפשר היה לצורך לימודי החירות להציב גם יעדים אחרים, אבל אולי יש ערך מיוחד להתייחס דווקא לדבר הזה שמעסיק כל כך את התרבות בהתייחס לגיל הזה, ולהפוך אותו על פיו משעבוד לחירות – מיעד תחרותי ליעד אתגרי.

אכן, אני מציע בית ספר לבגרות, אבל עם כפל המשמעות הזה הרואה במילה בגרות את לימוד ההתייחסות הבוגרת לבגרות (ולמבחני החיים בכלל) (משמע, האתגר של מבחני הבגרות הוא לא להצליח במונחים של ציון גבוה – בזה לא די – אלא הצליח במובן ערכי ועמוק יותר).

אני רוצה להבחין בין מרחבי אתגר למרחבי תחרות.

אף על פי שאתגר ותחרות הן מילים קרובות במשמעותן, הנה, ההבדל ביניהן בכל זאת הוא בעל השלכות עמוקות בחיי אנוש. דומה ששני מרחבים אלה – עם היותם נוגעים באותם מימדים – פרושים משני הצדדים של קוו פרשת המים, מצד אחד הדברים הולכים ומעמיקים לכיוון הבריאות, ומן הצד השני הולכים ומתדרדרים לכיוון המצוקה. ואם כי בשגרת היומיום הם מרבים להתערבב ביניהם, אלה מרחבי-חיים המתאפיינים באיכויות אקלים שונות וייחודיות.

* * *

גם בתחרות וגם באתגריות יש מימד של מאבק.

בתחרות מדובר במאבק הישרדות המניח שהמקום מוגבל ושעל כן מה שאדם אחד זוכה הוא תמיד על חשבון אדם אחר.

באתגריות מדובר במאבק יציאה לאור המניח שמקום הוא דבר שהולך ונוצר בפעילות היצירתית של האדם, ושעל כן מה שהאדם זוכה בו, תמיד יש לו פוטנציאל לברך גם את זולתו.

ממילא זה גם יגדיר את המרחב התחרותי כמרחב יריבותי, ואת המרחב האתגרי כמרחב ידידותי.

מרחבים אלה מכוננים מרחבי פרשנות ואורח חיים המעניקים משמעויות שונות לכל מושג.

* * *

בפרט מעניין לראות את התפקיד השונה של הצלחה וכשלון בכל אחד מן המרחבים הללו.

כשאדם מטפס על הר – בין אם הוא חווה זאת כמשימה תחרותית ובין אם הוא חווה זאת כמשימה אתגרית – יש לטיפוסו ממד של הצלחה או כשלון, וממד זה הוא ציר מרכזי בהגדרת משמעות פעילותו. האתגר והתחרות, שניהם שונים מ"סתם" טיפוס על הר. בסוף היום הוא יאמר לעצמו או לאחרים – "הצלחתי ב…" או "נכשלתי ב…".

אלא שמושגים אלה מקבלים משמעות שונה בכל אחד מן המרחבים.

במרחב התחרותי כל הצלחה, מחמאה, לטיפה, עוברים ישירות לרודן שמנהל את בית הכלא בו שבוי האדם. ההצלחה לפיכך משעבדת – היא עושה את האדם תלוי מבחוץ וחלש מבפנים, חסר אונים לנוע מן המקום הזה שהוא צומת האישור. ואילו במרחב האתגרי ההצלחה מוסיפה חיוניות, שעשוע, חיזוק ואונות מבפנים, ובו זמנית משחררת את האדם מבחוץ לנוע למרחבי אתגר חדשים.

הכישלון במרחב התחרותי כמובן גם הוא מביס את האדם, עושה אותו חלש ונטול חיוניות, קושר אותו להשתדלות, ומשעבד אותו למנגנוני הגנה השומרים אותו בבינוניות. הוא לומד לזהות את עצמו עם בינוניות זו המזכירה לו את ערכו ה"אמיתי" כל פעם שהוא מעז להרים ראש. לא כן הכישלון במרחב האתגרי. כאן הוא לא מוחק את האדם  אלא מעודד ומאתגר אותו מחדש ומקרב אותו לטבעו העמוק.

ושוב, בחיים שני המימדים מתערבבים זה בזה, ולא פעם הצלחה בתחרות מכילה פן של אתגר (ולהפך גם שכיח).

* * *

באופן פשטני וראשוני אפשר לומר:

בתחרות אדם נאבק עם אנשים אחרים. באתגר אדם נאבק עם עצמו.

באופן פשטני, בין היתר, מכיוון שפחות חשוב עם מי הוא נאבק – עצמו או אחרים – ויותר חשוב כיצד הוא תופס את מי שהוא נאבק עמו – אויב או ידיד.

* * *

את ההבדל הזה בין הצלחה וכישלון בשני המרחבים ניתן להבין על רקע קיומה או אי קיומה של תנועת אישור עצמי הקודמת לשאלת ההצלחה והכישלון.

תנועת האישור העצמי (החיוב העצמי, האהבה העצמית, האמונה), בצורתה ההיולית, פועלת ממקורה היא, וללא צורך בהצדקה מבחוץ. ההצלחה והכישלון לא משנים את מגמתה ומהותה של תנועה זו, ולא מהווים מקור לתחילתה או סיומה.

כשתנועה זו קיימת מלכתחילה ורצה ברקע – כמו שקורה במרחב אתגרי – כל הצלחה מספקת עוד חומר גלם לתנופתה. התנועה הזו לא זקוקה להצלחה כדי לצאת לדרך, והאישור הוא לא מקור התקיימותה, אבל כשההצלחה כבר קיימת היא יודעת לנצל אותה לחזק את עצמה ולהוסיף אהבה על אהבה.

כשתנועה זו קיימת מלכתחילה, אז גם לכישלון יש תפקיד – גם הוא משמש חומר גלם לאישור העצמי ("אני מאושר") אבל בדרך אחרת מאשר ההצלחה. הכישלון מדייק את התנועה, מגשש אחר שכבות עומק חדשות, מוביל אותה למקורות חדשים של חיוניות, מלמד את האדם להכיר את עצמו ולמצוא אומץ להמשיך להיות הוא, מזכך את ההתכוונות.

אדם הנמצא במרחב אתגרי חווה הן את ההצלחה והן את הכישלון כבאים לברך אותו. כשהמציאות בחוץ אומרת כן – זה מחזק את הכן הפנימי. כשהמציאות אומרת לא – גם אז זה מחזקת את הכן הפנימי.

* * *

שונה המצב במרחב תחרותי.

כאן לא פעילה תנועת האישור העצמי ממקור פנימי – תפקיד זה ניתן באופן בלעדי למציאות החיצונית – לדעותיהם של אחרים. והאדם נעשה תלוי כולו באישור חיצוני זה לרווחתו וחיוניותו, כשהוא מאמין שהקהל והמציאות החיצונית יכולים להיות המקור המניע לתנועה זו.

אלא שזה לא עובד כך.

תנועות האישור העצמי לא יכולה להתחיל את דרכה ממקור חיצוני – להפך זה רק מתנה אותה, משהה אותה, ובסופו של דבר מעמיק את הכלא בו נתון האדם. יש אנשים שכל מחמאה והצלחה חיצונית שזכו לה כמו נופלות לבור חסר תחתית. הן משאירות אותם נזקקים כשהיו. ובמקביל ישנם אחרים שמחיר ההצלחה עולה אצלם בפחד הולך וגדל לזוז מן המקום – שהרי סכנת הכישלון אורבת מעבר לפינה.

כאן החוק הוא הפוך:, כשהמציאות החיצונית אומרת כן, זה בעצם סוג של "לא" פנימי לאדם, וכאשר המציאות החיצונית אומרת "לא" זה גם "לא" פנימי. בכל מקרה זה "לא" לאדם.

* * *

ואכן, המהות של המרחב התחרותי טמונה בשעבוד שלו: המרחב התחרותי משעבד את האדם.

למעשה, כשם שדיברנו על מנוע האישור העצמי, אפשר לדבר על מנוע הפוך שהוא מנוע השלילה העצמית, או מנוע הזלזול העצמי, ובקיומו הקודם הוא בולע אל תוכו כל הצלחה וניצחון (ובוודאי כל תבוסה) וניזון מהם להמשך פעילותו. כשאני מנצח אני לא בסדר, וכשאני מפסיד אני לא בסדר, ובכל מקרה אני לא בסדר – מ.ש.ל.

ומנגד המהות של המרחב האתגרי טמונה בחירות שלו: המרחב האתגרי משחרר את האדם.

* * *

בכל מקרה אדם זקוק לאישור, ליטף, מגע, אינטראקציה מוקירה. אבל אדם שתנועת האישור העצמי שלו קודמת ימצא דרכים להשביע תנועה זו באופנים מגוונים – אם על ידי חיפוש במקומות חדשים, ואם על ידי פרשנות מחדש של מקורות קיימים – תוך שהוא עצמו נשאר נייד ולא תלוי. ואדם שאין לו את המנוע הפנימי הזה יחפש להתחיל את תנועתו בעזרת האישור של הזולת, ויהיה תלוי באותם מקורות חיצוניים שבמקרה הזדמנו לו בחייו, והוא יישאר דחוק לפינה שלהם. אין לו את יכולת הניידות היוצרת.

* * *

ההבדל בין המרחב התחרותי למרחב האתגרי, אם כן, קשור הרבה בקיומה או אי קיומה של תנועת האישור העצמי ("אני מאושר"). במובנים עמוקים זו תנועה זו שמפרשת את המרחב כמרחב אתגרי או כמרחב תחרותי. גם מרחב תחרותי במובהק יכול להתפרש מחדש כמרחב אתגרי ולהפך, על פי קיומו של תהליך זה באדם.

יש פעילויות אנושיות ומרחבים אנושיים שבאופן טבעי מושכים לכיוון תחרותי-הישרדותי. למשל דברים שקשורים בכסף נוטים למשוך לקוטב הזה. כך גם משחקים תחרותיים במובהק, מקומות שבהם מראש המרחב מצומצם ומזמין כלכלת חסר – כמו כיסאות מוסיקליים שבור שלמישהו יחסר.

זה קשור בטיב הפעילות, אבל גם בקהל ובסביבה העוטפים אותה. משחק מטקות, למשל, הוא משחק אתגרי במובהק, אבל בנוכחות קהל ביקורתי הוא יכול להפוך למשחק תחרותי.

* * *

אפשר לחשוב על מנוע האישור העצמי כבעל שני כיווני תנועה – הכיוון הטבעי הוא הכיוון של האישור העצמי (הבה נניח שזה עם כיוון השעון), והכיוון ההפוך (נגד כיוון השעון) הוא הכיוון של השלילה העצמית. וכך אותו מנוע שהיה מנוע האישור העצמי "מתקלקל" ונעשה למנוע הזלזול העצמי.

באופן זה יותר ברור שיש להכריע בין שתי אפשרויות: זה או מאבק ההישרדות או מאבק יציאה לאור (יצר-רע או יצירה כמו שאומר דוד). זה או שלילה עצמית או אישור עצמי, או פסילה עצמית או פיסול עצמי (יצירה), או פסילה עצמית או פילוס עצמי (מאבק יציאה לאור). ועל מנת להתחיל באישור עצמי יש צורך להפסיק את השלילה העצמית – לעבור מתפיסת עולם הישרדותית תחרותית לתפיסת עולם אתגרית.

ודבר זה עצמו – שינוי תנועת המנוע ממאבק הישרדות למאבק היציאה לאור – יכול להיתפס כעוד משימה תחרותית (שיש לה פוטנציאל לדיכוי האדם- ובעצם שהיא מדכאת בשורשה), או שהוא יכול להיתפס כמשחק אתגרי המפרש מחדש הנפילה כעידוד ואתגר, ואינו נבהל מן התחרות וכוחה המצמית.

* * *

הפרשנות האחרונה, שבה המרחב התחרותי-הישרדותי הוא מופע בתוך מרחב אתגרי – מזמינה לכנות את המרחב ההישרדותי בשם חדש המבליט את האתגר שבו, שהרי עצם השימוש במילה "מרחב הישרדותי" כבר מכניס את האדם להלך רוח תחרותי-הישרדותי – "זה לא בסדר שאתה נמצא במרחב הישרדותי".

ואילו בפרשנות האתגרית באמת אין זו "נפילה", כשלון במבחן, הוכחה לחוסר ערכו – אלא מתנה שקיבל כדי למצוא יתר כוח, ועומק לימוד, לחדש את תנועת האישור העצמי. לא די לתנועת האישור העצמי להיות, היא זקוקה לשמחת ההיזכרות בכך שהיא, ודבר זה מתעצם כשהיא מתרחקת מעצמה ושבה ופוגשת את עצמה.

וכך, במקום לקרוא לו "מרחב הישרדותי" אפשר לקרוא לו "מרחב של ידידות נסתרת" או "מרחב של ידידות מושהית", להבדיל ממרחב הידידות הגלויה – המהווה את המרחב האתגרי במובהק.

משמע, הזולת באמת הוא לא אויב אלא (בינתיים) ידיד סמוי.

* * *

ואכן, בין באופן מודע ובין באופן לא מודע, במרחב התחרותי (בעודנו ממשיכים לזהותו אותו כמרחב הישרדותי) ישנם זרעי פוטנציאל להפוך למשהו אחר.

כך בנוגע לכישלון במרחב התחרותי, שלפעמים הוא צורב כל כך עד שבאופן ספונטאני הוא מקפיץ את האדם בקפיצה קוונטית אל מחוץ למשחק מכל וכל. הכישלון במרחב התחרותי, במובן הזה, יכול להחזיר את האדם לעצמו – להחזיר את החיפוש אחר נקודת משען פנימית שלא תהיה כואבת כמו נקודת המשען החיצונית. היא מזכירה לאדם את השקר שיש בבקשת האישור החיצוני, ומזכירה לו את פניו לפני היות האישור החיצוני – דוחקת בו ללמוד להפעיל מחדש את תנועת האישור העצמי ממקורה היא.

וכך גם להצלחה מקומית במרחב תחרותי יכול להיות תפקיד משחרר לפעמים. אמנם ההצלחה מטבעה לא משחררת את האדם – שהרי היא משכנעת אותו יותר בערך המשחק שבו זכה בנקודות – אבל לפעמים היא נותנת לו חופשה מקומית – זמן שבו יכולים בכל זאת להיווצר זרעים של משהו אחר. דומה הדבר לאסיר טוב, שאמנם לא משחררים אותו מן הכלא אבל נותנים לו זמן חצר שבו הוא יכול להתפנות לתכנן את הבריחה הגדולה שלו.

הייתי מגדיר את המקרה האחרון שבו הצלחה משרתת באופן עקיף את תהליך השחרור כדבר שמאפיין את ה"בינוניים", אנשים בני מעמד הביניים שהם לא מצליחים מדי ולא נכשלים מדי, שיש להם מספיק קונצנזוס כדי לאפשר להם הפסקות של נשימה חופשית, שהן הזדמנות לזרוע סוג חדש של מחשבות.

כל אלה תהליכים שיכולים לקרות באופן ספונטאני. אבל פעמים רבות, גם אם הם קורים, הם טובעים בתוך ים האמונה הדומיננטית וסביבת החיים של האדם. ונדרשת תמיכה של לימוד ומודעות כדי להכריע מחדש ובאופן עקרוני להפוך את תנועת השלילה העצמית, ולהתמסר לחירות.

 * * *

שינוי תנועת המנוע מכיוון של שלילה עצמית לכיוון של חיוב עצמי נקרא – זכירה עצמית, וכאשר המנוע משנה כיוון מאישור עצמי לשלילה עצמית – לזה ייקרא שכחה עצמית.

תנועה ממעלה שנייה זו – שינוי כיוון התנועה – היא בעלת משמעות רבה בחיי האדם – היא בעצם מהווה סוג של קומה שנייה הניצבת כל הזמן מעל הקומה הראשונה ומעצבת אותה.

כשאני שמח אני שמח שאני שמח. כשאני עצוב אני עצוב שאני עצוב.

עיקר תפקידה של קומה שנייה זו הוא תפקיד הקיבוע – זו מודעות-על מקבעת (כמו שבפיתוח סרט צילום יש חומר מקבע), המנטרת את המתרחש ומעניקה לו את זהותו. האדם לא רק נכשל אלא גם מכנה זאת כישלון ונותן לכישלון את התפקיד המגדיר את זהותו (שוב נכשלתי – אני כישלון), תפקיד מצמית במקרה הזה.

ואף שקומה שנייה לא פעם חומקת מן המודעות העצמית שלנו (שהרי היא בעצמה סוג של מודעות עצמית) היא תמיד קיימת בצורה זו או אחרת ומהווה גורם מכריע המזרים מהשפעתו על כל המתרחש בקומה הראשונה. בעצם, אי אפשר להבין ממש את המתרחש בקומה הראשונה ללא הבנת מנגנוני הפעולה של קומה שנייה זו.

* * *

זכירה עצמית ושכחה עצמית הן תנועות נפש של קומה שנייה.

ויחד עם זאת הן אינן זהות עם השימוש הנפוץ במילה "מודעות עצמית". מודעות העצמית מתייחסת לעצם קיומה של הקומה השנייה, אבל היא לא מגדירה איזו תנועה מתרחשת בקומה שנייה זו. כשמודעות עצמית היא ביטוי של שלילה עצמית (שהיא שכחה עצמית) אכנה אותה פשוט מודעות עצמית. כשמודעות עצמית היא חיוב עצמי, אכנה אותה ערנות עצמית (או היזכרות עצמית).

המודעות העצמית, על פי הגדרה זו, היא תנועה של עצירה וחסימה. אנו רואים זאת לא פעם אצל בני נוער שעודף המודעות מקפיא אותם במקומם.

והערנות העצמית היא תנועה של הזרמה. (תנועת התעוררות הממיסה את החסמים שיצרה המודעות העצמית).* * *

כאמור, קומה שנייה זו חשובה מאוד בחיי אדם בהיותה חלק ממה שמקבע את האישיות לדפוסיה, דרך הזהות העצמית וההגדרה העצמית. שאלת האתגריות מול התחרותיות היא לא רק שאלה של נסיבות מקומיות, אלא גם של הכרעה עקרונית ברמת האישיות (או האמונה או תפיסת עולם).

פעמים רבות אירועי הצלחה או כשלון בעברנו ממשיכים לפעם את כאבם הייחודי לאורך שנים רבות. במצבים של חוסר בטחון אנחנו יכולים לשוב ולהישען על זיכרון אירועי מפתח אלה, אם באופן מודע ואם באופן חצי מודע, כדי שיגידו לנו משהו גם על הנסיבות הנוכחיות. אלא שהמשען הזה גם אם יכול להקל או להקשות באופן מקומי, עדיין לא משחרר את האדם.  ודרושה איזו פעולה מרמה אחרת שתקרא לאחור אירועי מפתח אלה בראש ובראשונה כמבשרי חירות.

* * *

והנה, אין הצלחה שהיא הצלחה מרוממת יותר מאשר ההצלחה להפוך משהו שנתפס קודם לכן כחלק מתנועת הביטול העצמי לתנועה של אישור עצמי. זאת שמחת החירות. שמחה מכך שמשהו שהיה לו פוטנציאל של הצמתה עצמית, הפך לצמיחה, בכוח האישור העצמי שהיה רחב ומקיף מספיק לעשות זאת. על דבר אחרון זה נאמר "אין מוצלח מהצלחה".

אצל אדם מבוגר נראה שנכון הכלל שעוצמת תהליך האישור העצמי קשורה להצטברות ההצלחות בעניין אחד זה: הצלחות להמיר מרחב תחרותי למרחב אתגרי (או בכינוי אחר – הצלחות בהיזכרות עצמית והתעוררות עצמית). או בניסוח אחר: ככל שתהליך האישור העצמי פעיל יותר, ומתגבר בפעולתו על מעקשים גדולים יותר, כך הוא מתחשל ומתחזק ומתעצם ביכולתו לפרש מרחבים תחרותיים כמרחבים אתגריים (מה שבתורו יוסיף ויתרום לו). ושמחת האדם בחיובו העצמי גדלה – "אני מאושר".

בעקבות המפגשים האחרונים של קורס מחנכים תשע"ב (מחזור שישי) שבהם עסקנו בשאלת ההצלחה והכישלון – באופן בו הם כובלים ובאופן בו הם משחררים, ובאפשרות לצאת ממרחב תחרותי למרחב אתגרי, מובאים כאן סדרה של מאמרים העוסקים בנושאים אלו. הראשון שבהם הוא מאמר שנכתב לפני שמונה שנים בערך בעקבות מפגש עם דוד בן יוסף ועוסק באפשרות הרדיקלית שילד יעבור רק דרך הצלחות – רצף של הצלחות. במקביל גם צמחה האמירה שהילד זקוק שיגידו לו רק וכל הזמן שהוא טוב. העמקה מסויימת בעניין האחרון ניתן למצוא בשני השיעורים הבאים: שיעור 1. שיעור 2. ולבסוף, הנה סוג של סיכום ביניים בנושא הזה –

על מרחבי תחרות ומרחבי אתגר. אחד הפירות של מחשבה זו מתגלם ברעין למסגרת חדשה ברוח דברים אלה.

חומר רקע נוסף ניתן למצוא במאמרים הבאים:

מאמר שנכתב לפני מספר שנים על בחינות בגרות – סוג של מניפסט הקורא לביטולם.

ועוד ניסון לנתח את מהותם של מבחנים בבתי הספר.