שייכות

התארגנות דיאלוגית כוללת, כנראה, את ההסכמה הבאה:

הסכמה : אל תגנוב

אלא שמובנה שונה מן המקובל.

שאלת הבעלות היא שאלה מורכבת הדורשת התייחסות רחבה יותר ממה שאני רוצה לפנות בחיבור זה. מה שנאמר כאן בהמשך הוא המעט הנדרש כדי להבהיר את העברת הדגש ממושגים של בעלות למושגים של שייכות.

בהכללה, ניתן לומר שבעלות היא עניין של הסכמה חברתית ונועדה למזער את החיכוכים בגבולות הבעלות. מצד עצמה היא לא אומרת דבר על המהות הפנימית. היא נותרת בקליפה: דבר הוא בבעלותך מתוקף הסכמה חברתית שהוא שלך.

אבל מה מקור הבעלות הזו? האם משום שמצאת ראשון? האם משום שהמצאת? שיזמת? שטרחת לעשות? שהשקעת זמן? שאתה דואג לו? מאין יונקת הבעלות את תוקפה הממשי?

בדרך כלל ההצדקות הללו רלוונטיות רק מתוך ניסיון למצוא מנגנון ממזער חיכוך שיצדיק הכרעות־בעלות בגבולות הלא ברורים, אבל מצד עצמו מושג הבעלות הוא מושג צורני: דבר הוא בבעלותך כאשר ההסכמה החברתית קבעה שאין לאחרים אפשרות לתבוע את בעלותם עליו. או בניסוח מקוצר: הוא בבעלותך כל עוד הוא לא יכול להיות בבעלותם של אחרים.

אלא שהגדרה זו, שהיא כולה צורנית ונעדרת תוכן, משאירה את המושג בערפולו. אפשר לקבל מושג עד כמה הבעלות אינה מובנת מאיליה דרך שתי הדוגמאות הבאות:

בבעלותו של מי המוצר שייצרת כשאתה עובד במפעל של מישהו אחר? התרבות ככלל תקבע – של בעל המפעל – אתה רק עובד שלו. אבל למה בעצם? האם יש לכך סיבה פנימית, או שמא זו רק הכרעה בדיעבד, מכיוון שצריך היה להכריע, וכל הכרעה אחרת הייתה מעוררת בעיות?

מדוע דווקא אדם מסוים הוא בעליה של חלקת קרקע? ברור שהיושב על קרקע, נמצא בקצה השרשרת שבסיסה בגניבה – היה שם מישהו שהפקיע פיסת אדמה מרשות הכלל וקבע – האדמה הזו שלי. ומאז הגנבה הזו מועברת בירושה.

אלה לא דוגמאות שוליות, הן רומזות על בעיה עקרונית ומהותית יותר של כל פירמידת הבעלות בתרבות שלנו. מה מעמדו של הון הנמצא בידיו של מישהו, כאשר על פי כל קנה מידה הוא תוצר עבודתם של אנשים רבים, שההון הזה לא בבעלותם?

מכל הטעמים הללו היה עדיף להישען על ההסכמה הבאה:

הסכמה : אל תפריע לשייכות של מישהו אחר

אלא שאין בהסכמה הזו כדי לבטל את ההסכמה הקודמת – אל תגנוב – אם כי היא כן יכולה לפרש אותה באופן חדש.

בעוד שבעלות היא עניין צורני המגדיר יחס חד־כיווני בין הבעלים לרכוש – רכושך שלך אבל אתה לא שלו – שייכות היא יחס איכותי ודו-כיווני – הוא שלך ואתה שלו.

מלכתחילה קבענו את ההסכמה לא לפגוע במקור זרימת היצירה של זולתך, שהוא צורה מורכבת לומר – אל תפגע בזולתך. וכעת יש לפרש את שלושת הקומות של פגיעה זו – אל תפגע במקור, אל תחסום את היצירה (את הפעילות), ולבסוף – אל תפריע לשייכות שתומכת בפעילות זו. אלה בעצם שלושת קומות הפעילות: אדם פועל בעזרת כלים וחומרים, להגשים את תנופת היצירה שיוזמתה הוא במקור העלום. לא לפגוע באדם, זה להימנע מפגיעה בכל התנועה הזו, וממילא גם ביחס השייכות שלו לאותם דברים שבעזרתם הוא פועל בעולם. או בניסוח אחר, ה"אל תגנוב" הוא דרך אחרת לומר "אל תפגע", כאשר אנו מבינים את האדם שניתן לפגוע בו, לא כ"משהו" (כלומר כסוג של נכס בעלות), אלא כתנועה של יצירה. אל תפגע באדם שהוא יוזמה, יצירה, והחומרים המשמשים ליצירה זו.

דרך הגדרה זו אפשר להבין מה עושה דבר לשייך לך (להבדיל מאשר "בבעלותך"): כל דבר שהוא חלק מן המצע לפעילותך.

בניסוח אחר – דבר הוא שלך מתוקף שייכותך אליו – משום שהוא חלק ממרחב יצירת המשמעות שלך. לדוגמא, אם אתה בונה בעזרת פטיש – הפטיש הוא שלך. והגדרת שייכות זו שונה מהגדרה ההסכמה החברתית שהיא רק צורנית. אמנם גם כאן נרצה ללוות זאת בהסכמה חברתית – בקליפה של בעלות – אבל רק במידה והיא משרתת את השייכות, ובכל מקרה לא כאשר היא פוגעת בה.