האקדמיה הדיאלוגית

מנהיגות, סיפור וצורה

גם בקבוצה דיאלוגית יש מקום למנהיג, ונכון לומר עליו שהוא מציל את הקבוצה מרודנות כמו בכל קבוצה אחרת.

וחשוב לדייק את אופיו של המנהיג כמי שמנהיגותו נעשית מתוקף קהילתו, ושעיקר מהותו הוא שירותו את הקהילה ולא השירות של עצמו. במובן הזה, קיומו של מנהיג לא בא להחליף את שדה המשמעות של הקבוצה, ולא בא לשים ערך סותר במקום התפיסה האנרכיסטית של היד הנעלמה – אדרבא, הוא חלק מעקרון הסדר הספונטאני של התארגנות דיאלוגית.

הסכמה : כבד את המנהיג

כבד את המנהיג זה בו זמנית יותר ופחות מאשר "הישמע להוראות המנהיג" – התוויה שמתאימה למסגרות אי־דיאלוגיות.

יותר, שכן, נדרשת כאן יותר מאשר אי־הפרעה פסיבית וסבילות לנחיצותו – מדובר על כך שאתה חלק מיילודו של המנהיג, בברכתך הוא קיים. לא די שלא תפריע לו – עליך להפריע לו באופן מברך – להתמסר אליו, להכשיר אותו למנהיגותו בברכתך.

ופחות מדי, שכן באמת העניין הוא לא להישמע להוראות, ופעמים אפשר שדווקא לא תישמע להוראותיו – ובכל זאת אתה מכבד אותו, ואת תפקידו החשוב בתוך הקהילה, ומבין את תפקידו בתוך המרקם של שדה המשמעות הקהילתי.

אפשר גם שיהיו מנהיגים רבים לעניינים שונים, ומנהיגים מתחלפים, במתכונת של מנהיגות מעגלית. אולי היה מדויק יותר לכתוב "כבד את המנהיגות" או אפילו "כבד את עקרון המנהיגות", ובכל זאת חשוב לי להשאיר זאת כך, בגוף יחיד, כדי לציין את הזיקה האישית והאחריות האישית. אמנם נכון שהכבוד מופנה לעקרון המנהיגות ולסדר החברתי הקשור בו, אבל בשל הסכנה שה"סדר החברתי" יהפוך לסיפור אידיאולוגי חדש, חשוב לי להשאיר זאת כך – כבד את המנהיג – איש של ממש.

אף על פי שבתפיסה הדיאלוגית ל"סיפור" יש מקום מוגבל, מהיותו מגלם אידיאולוגיה המצדיקה קשירה ושיעבוד. הנה, היא אינה יכולה לבטל את העובדה שהסיפור מהווה גורם בזהותנו העצמית. לכבד את הסיפור זה לא אומר להשתעבד אליו, אבל כן לכבד את מקומו ותפקידו בחיי אדם.

הסכמה : כבד את הסיפור אבל אל תשתעבד לו

אבל ייתכן שכבוד לסיפור אומר דבר עמוק יותר מאשר רק להכיר במוגבלות האנושית. ייתכן שכבוד לסיפור הוא גם ההבנה ששום דבר אינו סתמי, ואותה צורה סיפורית, שבהקשרים אחרים אולי היינו ממהרים לפזר אותה, מכילה אמת משלה. נכון, היא שייכת לצד הקליפה, אבל הקליפה, מלבד נחיצותה, אומרת גם דבר מה עמוק יותר.

ואם כן, אל תמהר לבטל אותה, תקשיב למה שהיא אומרת, תן כבוד לקיומה.

אם פגשת אדם שחי בצל סיפור המנתק אותו מן הממשות, סיפור של טכס וכבוד המביא עמו סבל רב, אל תמהר לזרוק את הסיפור, לסיפור הזה יש תפקיד משלו, במקום להשליך אותו מעל פניך – עשה לו פרשנות מבריאה. ממילא הוא לא יסתלק רק מכיוון שאתה חפץ שיסתלק. הסיפור, כמו כל דבר אחר, זקוק שיקשיבו לו, שיכבדו אותו, ורק כשהוא מגיע למקומו, הוא גם יכול לשחרר את רודנותו.

ומה שנאמר על הסיפור במובן הכללי, ראוי גם לומר על הסיפור במובן האישי – אותה הגדרה עצמית של הזולת, אפילו היא רק לבוש, ראויה לכבוד. בניגוד לגישה שהייתה ממהרת לנתץ את הקליפה, כדי לחשוף את ה"אמת", כאן ישנה סובלנות עקרונית לאופן שבו בוחר כל יחיד להציג את עצמו, ובכלל זה לאותו "מעמד" ומיקום חברתי שהוא תופס. ואם כן:

הסכמה : כבד את ההגדרה העצמית של זולתך

לכבד את הצורה זה לכבד את הסיפור, ואת מקומו בתוך היצירה. אפילו הייתי אומר, לכבד את הצורה, זה לכבד את אי־היצירה. שגם לזה יש מקום בתנופה הכוללת של היצירה.

ושוב, לכבד זה לא בהכרח להסכים.