עבדות

הרבה מן ההסכמות שהובאו עד כאן, ובכלל זה "כבד את האחרות", יכולים להתכנס להסכמה הבאה:

הסכמה : אל תשעבד את הזולת

זו הסכמה פרגמאטית יותר מן ההסכמות האחרות והיא מורה על איסור של כל סוגי השעבוד. לא רק העבדות השקופה לעיין, אלא גם הדרכים היותר מורכבות ונסתרות שבהם אנו משעבדים את זולתנו. למשל, אפילו עניין זה של לתת בלי לקחת, יכול להיות פשוט היבט אחר של "אל תשעבד" – ובכלל זה כל דרכי המניפולציה האחרות שבהם אנו קושרים את הזולת והופכים אותו לאובייקט בסיפור העצמי שלנו.

בכל זאת, בהצהרה של הסכמה זו אני רוצה לכוון לאותם היבטים יותר מעשיים של שיעבוד. ולבטל את כל אותם מצבים מעשיים שבהם אנו משתמשים באחרים לצורך תכלית מנותקת מהם. הרבה יחסי עובד מעביד, שבתרבות אי־דיאלוגית יכולים להיחשב כשרים, מאבדים כאן את הלגיטימציה שלהם.

אל תשעבד – כלומר: אל תשעבד את גורלו, ואל תשעבד את ייעודו. ובעיקר אל תשעבד את כוחו היוצר להפוך גורל לייעוד. פקידה שיושבת משועממת במשרד כדי למלא פונקציה בתוך הייעוד של אדם אחר, אף על פי שבחרה בכך מרצון ומתוך שאיפה להגשים את ייעודה שלה (למשל להרוויח כסף כדי לפרנס את משפחתה) בכל זאת משועבדת, מכיוון שבמסגרת עבודתה, וביחסיה עם מעבידה, היא משמשת רק אובייקט להגשמתו שלו. הוא אינו רואה ואינו מכבד, ואינו מטפח את ייעודה שלה כמי שיש לה תכלית משלה. היא ה"עובדת" שלו. כך הוא מתייחס אליה וכך היא מתייחסת לעצמה. זה לא אומר שלא יכולים להיות פקידים במשרדים של אנשים אחרים. אבל לצורך העניין, עדיף לראות אותם תמיד כשותפים עצמאיים, התומכים זה בייעודו של זה, באופן כזה שאיש אינו משחית את זמנו באי־נוכחות. אכן, זה דורש לשנות מן הייסוד את יחסי עובד־מעביד, ולהשתית אותם על יסוד חדש – אי־שעבוד.