העתיד שמברך את ההווה

יש מובן שבו כל ההסכמות החברתיות, המהוות את הגוף החי של ההתארגנות החברתית (בין בהתארגנות אי־דיאלוגית ובין בהתארגנות דיאלוגית), באות ליצור מצע של ביטחון שבו יכול כל אדם לפעול באופן מיטבי.

אכן, ביטחון הוא צורך אנושי בסיסי ועם כל המורכבות של הגדרתו, במציאות האנושית הוא גורם מוחשי מאוד והשלכותיו רבות. הוא המאפשר עומק לפעילות, תנופה ליצירה, קוהרנטיות למשמעות, הרמוניה ביחסים, פוריות בהתארגנות. בהיעדר הביטחון, אדם קורס לקוטב הישרדותי, המשטיח את הווייתו, פוגם בחיוניותו, ומקשה על חייו וחיי שכניו.

אפשר, אם כן, להבין את הצורך לדאוג לביטחון, והשאלה היא רק מאין יונקים את הביטחון הזה – לאן אנו פונים, ועל מה אנו מבקשים להישען, כאשר אנו מחפשים אותו. או בניסוח אחר: כיצד אנו מבינים מה הוא ביטחון, ומה אנו עושים להגשמתו.

השאלה הזו מתחדדת כשמתברר שאחד ממקורות חוסר הביטחון (והכאב) הגדולים ביותר במציאות האנושית, קשור לאופי החיפוש המצוי אחר ביטחון.

עיקר הביטחון קשור לתפיסת העתיד. כמעט תמיד אדם חש שיש לו יכולת להתמודד עם מה שנמצא מולו. ההווה לכשעצמו, כשמבודדים אותו מאפשרויות התדרדרותו, יש בו ביטחון בזכות עצמו. זה העתיד שמעורר חרדה. לפעמים אנו מוכנים לסבול בהווה תמורת האפשרות לדעת בביטחון שהעתיד יביא עמו רווחה.

אלא שכאן גם הקושי – העתיד, בהגדרה, הוא בלתי נשלט. לא משנה כיצד תנסה לבטח אותו, ומה תעשה כדי לקדם את פניו, עדיין יישאר גורם של אי־וודאות. מה אתה מתכוון לעשות בקשר לכך? אני לא מנסה לבטל את האמצעים הפיסיים שאנו נוקטים מתוך חוכמה כדי לברך את העתיד, אלא רוצה להאיר את העמדה העקרונית שאנו מטפחים כלפי העתיד מתוך הצורך להשיג ביטחון נפשי. עמדה ששורשה באשליה, ואשר מביאה אתה הרבה סבל.

מידה של דאגה לעתיד ללא ספק ראויה, אבל כל מעשה מחשק שנעשה במטרה להימנע מפוריותו של העתיד, בחשבון ארוך מתכנס לפגיעה עמוקה הן בהווה והן בעתיד.

ומכאן אפשר לנסות להבהיר את ההסכמה הבאה שהיא בסיסית לכל התארגנות דיאלוגית:

הסכמה : כבד את העתיד כך שיברך את ההווה

המילה "כבד" כאן, באה להחליף את המילה "שמור", והיא מבחינה בין ביטחון שמנסים להשיג באמצעות לקיחה ובעלות, לבין ביטחון שמשיגים באמצעות נתינה ושייכות.

אלה שני מקורות שונים שמהם אפשר לנסות לינוק ביטחון. בטווח הארוך, לינוק מן המקור הראשון מביא לחוסר בטחון, ואילו את המקור השני צריך ללמוד ולדייק. בתרבות האי־דיאלוגית שממנה אנו באים, הוא לא תמיד אינטואיטיבי.

הבה נאיר, אם כן, מספר נקודות שיכולות לדייק אותו:

אל תפסיק לחיות עכשיו למען העתיד, כי אם כבר התחלת בדרך הזו, קרוב לודאי שגם את העתיד הבא תחיה למען עתיד רחוק עוד יותר. זה לא רק עניין תיאורטי. אם כי אין מניעה שבסופו של דבר תגיע לעתיד שבו תעצור ולא תמשיך למכור אתו למען עתיד רחוק יותר, בפועל, סוג זה של יחס לעתיד הוא זרע שאתה זורע. גם אם תרצה אחרת, מה שאתה זורע, הוא גם מה שאתה קוצר. וכך, אותו ניסיון לאחוז בעתיד, לשמור עליו, להבטיח אותו באופן מוחלט – הוא לא רק דרך עודפת לדאוג ולכבד את העתיד, אלא בפועל חוסר כבוד אליו – אי־ברכה שלו. וכך אפשר היה לנסח את ההסכמה הזו בדרך חלופית:

הסכמה חלופית ל22: כבד את ההווה באופן שיברך את העתיד

כבד את ההווה – משמע, זרע נכון היום את יחסך אל העתיד, כדי שהעתיד יבורך מיחס זה.

עניין זה לא נוגע רק לעתיד האישי, אלא במובן מסוים מגולם גם בעתיד שנמצא סביבך והעבר שנמצא סביבך. הצעירים והזקנים של קהילתך – כל אחד מהם מייצג הן עבר והן עתיד. לזקנים, למשל, יש שורש עמוק בעבר, אבל הם גם משקפים את אופק הזקנה שלך עצמך. ובעניין הזה ברור שהכבוד שאתה נותן להווה שלהם, בבחינת העתיד שלך, הוא גם הברכה שאתה מברך את עתידך שלך – בעוד ילדיך, (שגם הם עתיד ועבר בו זמנית) לומדים את הדוגמא שלך.

מנגד, כאשר מוחלפת המילה כבד במילה שמור, התוצאה של אותה שמירה על העתיד (באופן שאינו מכבד את ההווה) מתגלמת בסופו של דבר, באופן פרדוכסלי, גם בחוסר מקום לזקנים. וזה אופייני לחברה שמושגי הבעלות שלה מתגברים על מושגי השייכות. כך שכבוד לעתיד, אפשר לומר, הוא לא רק כבוד לזמן עתיד, הוא גם כבוד לעתיד המתגלם בזמן הווה – לזקניך ולילדיך. וכשאתה מבקש לשמור על העתיד, אתה לא רק עושה בעודף – אתה בפועל לא מכבד. ואת זה, כמובן, אפשר לראות גם ביחס לילדים.

הניסיון לשלוט בעתיד, אם כן, הוא אשליה, אבל אפשר לכבד את העתיד באופן שיברך את ההווה. מה משמעות הברכה של ההווה? כיצד יכול עתיד שעוד לא היה להשפיע על ההווה, לפעול לכאורה, לאחור? ייתכן שהבנה אחרת של הזמן יכולה לאפשר מן סוג כזה של פעולה לאחור, ותחת הבנה זו אפשר גם להבין שאותה דאגה לעתיד הנעשית על חשבון ההווה, מייצרת עתיד שלא יכול לברך לאחור את ההווה.

בכל מקרה, אני מנסה לזקק כאן את אותו יחס אל העתיד, שבמקום לינוק מן האשליה של ביטחון יציב וסטטי, נשען על אמון עמוק יותר במציאות – ומשחרר את העתיד.

בתפיסה האי־דיאלוגית הצורך בביטחון מתורגם לאחיזה והגבלת העתיד – כביכול יש פתרון סופי לחיים, שיוכל לחסוך מאתנו את הטרחה בעתיד. שום מעשה שלנו לא יפתור אותנו מצורך ההתייצבות והנוכחות בעתיד. תמיד נדרש להיות אמיצים. ואם כן – כבד את העתיד, אל תשחית אותו בניסיון לאחוז בו. כבד את העתיד, כלומר, פעל לטובתו אבל בלי לפגום בנוכחות.

ניסוח נוסף: הכיבוד של ההווה, איננו בא לסייג את כיבוד העתיד, אלא הדיוק של האופן שבו מכבדים את העתיד.

הרגע הזה, במובן עמוק הוא תנועה לקראת הרגע הבא – הוא לא בריחה מן הרגע הזה, הוא הליכה מברכת לקראתו. העתיד כמקור דאגה הוא חלק מתפיסת עולם הישרדותית, ומנגד, העתיד כאופק של יצירה הוא חלק מתפיסת עולם דיאלוגית.

ולמרות כל הנאמר, הידיעה שבטוח משרה ביטחון ממשי, גם אם זו רק אשליה. אף על פי שהניסיון לאחוז בעתיד גורם להרבה חוסר ביטחון, הנה מצד המחשבה שאכן הושג הביטחון הזה, תורם הדבר לביטחון בפועל. וזה נכון גם בקנה מידה רחב יותר: הידיעה שבטוח, היא אחד הגורמים החשובים לאיזון הביטחון החברתי בפועל, בלי קשר לעובדות. או בניסוח הפוך: הפחד הוא גורם מערער־ביטחון, לפעמים יותר מכל איום בפועל.

אלא שהדרך אל אותו מצב של "אמונה בקיומו של ביטחון" לא חייבת לעבור דרך העשייה האינטנסיבית שמנסה לחשק את העתיד ולהפנט את מבטנו כאילו אכן הוא נלכד. ישנה דרך ישירה יותר: ההבנה שהביטחון הוא לא רק ביטחון פיסי, הוא בעיקר יציבות של שדה המשמעות של הקבוצה. שזה אומר, בין היתר, שביטחון הוא לא עניין של בעלות – הוא עניין של שייכות.

בולט הדבר בגידול ילדים. כאן, הביטחון והאמון של ההורה בילדו, כמו גם המסר שההורה מעביר לו שהעולם הוא בטוח – הוא צידה שתחזק את הילד ואכן תעשה את מסע חייו ליציב יותר. שום דבר לא בטוח, אבל יש יותר סיכוי לחיים של פריחה, כאשר הילד גדל בתחושה שהעולם הוא מקום בטוח. אין זה אומר שאין לנקוט זהירות, אבל הזהירות צריכה להיות משובצת בתפיסת עולם של שייכות, ולא להיות העילה לחיים במרחב ההישרדותי.

כל מה שנאמר על העתיד ועל הניסיון להחזיק את העתיד, כשמדובר על תפיסה אי־דיאלוגית, הוא בעצם "הסיפור על העתיד" – אותו סיפור שהוא השכבה שממנה מקבלת התפיסה האי־דיאלוגית את תוקפה. הניסיון לשמור על העתיד בכל מחיר, הוא לפיכך הניסיון לשמור על הסיפור בכל מחיר. ודבר זה, כמו בדוגמא של ההורות, הוא בדיוק המתכון לניתוק מן הממשות ומן הביטחון היחיד שיכול להיות לנו – הביטחון שהממשות נותנת, לא הביטחון שהסיפור נותן.

ולכאורה, גם כאן, כמו במקרה ההסתכלות בעין טובה על הזולת, ישנה בהתוויה מסוג זה משום חדירה לרשות הפרט. הרי היחס של האדם אל עתידו הוא עניין אישי לגמרי, ומדוע ליצור הסכמה חברתית לעניין כזה? אלא ששוב, כמו ההסכמה בעניין העין הטובה, מדובר בתשתית הנמצאת כזרע בהסכמות רבות אחרות. אותו כוונון שאדם עושה כשהוא מדייק את יחסו אל העתיד משפיע הן על הלך הרוח הכללי של הקבוצה, ובין היתר יש לו השלכות מעשיות לגמרי. למשל ההסכמה המובאת בסעיף הבא. ובכל מקרה, יש ערך להצהרה המילולית. כמו שאמרתי למעלה, ההחלטה לשחק משחק אחד של ביטחון, מתוך הידיעה שגם אחרים משחקים את אותו משחק של ביטחון, היא כבר מקור של ביטחון.

מכל האמור למעלה אפשר לגזור את ההסכמה הבאה:

הסכמה : אל תבטיח, אבל כבד את התחייבויותיך

ביהדות נהוג להוסיף בהקשרים שונים את הביטוי "בלי נדר" או "בעזרת השם", אות וסימן שהאדם מתכוון, אבל לא יכול באמת להבטיח, שכן הדברים אינם נתונים בידו. ישנה רשות גדולה יותר השולטת במציאות.

גם כאן, ההשתדלות היא בו זמנית משחררת ואמינה יותר מהבטחה שעצם יסודה הוא בסוג של שקר, שכן מצד האמת אינך יכול להבטיח דבר. ועצם מעמד ההבטחה הוא כבר הפרק הראשון בהפרתה.

אבל אם אתה לא מבטיח, אז מה היא אותה התחיבות שמופיעה בלשון ההסכמה, ואתה אמור לכבד?

ובכן, עצם היותך חלק ממרקם חברתי אנושי מייצר התחייבויות. דוגמא פשוטה לכך קשורה להדדיות ולהסכמה לכבד אותה – כשאתה מקבל משהו ממישהו, אתה, במובן מסוים גם מתחייב להחזיר טובה תחת טובה, גם אם לא הצהרת ולא נדרשת. אמנם יש לראות את עקרון ההדדיות המורחב, שאינו מחשק אותך באופן ספציפי כלפי האדם שמולך, אבל כן קושר אותך באותה קריאה שמופנית אליך באופן אישי. נכון, אתה באופן אישי לא הבטחת דבר, אבל נסיבות קיומך יצרו את ההתחייבות אותן אתה יכול לשמוע כהתחייבויות אישית.

לכלל ההבטחות שמבטיחים בהצהרה, יש להוסיף את ההבטחות שמוסיפים במעשה. ביהדות מקובל לומר שאם עשית מעשה יותר משלוש פעמים, הוא כבר בבחינת הבטחה. כך, למשל, אם הבאת מרצונך הטוב לשכן נכה ארוחה כל יום ראשון במשך שלושה שבועות, כאילו הבטחת לעשות כן גם בשבוע הרביעי. אמנם לא הבטחת ממש – אבל יצרת ציפייה, וייתכן שהשכן יושב כעת ומחכה.

"אל תבטיח אבל עמוד בהתחייבויותיך" הוא זיכוך של סוג מסוים של יחס כלפי המציאות. במובן עמוק אלה שני צדדים משלימים – אתה מצליח לזקק את אחריותך העמוקה למילוי התחייבויותיך, כאשר אתה בו זמנית לא מבטיח. (או בניסוח אחר – אתה אחראי יותר, עומד יותר במחויבותך, ישר והוגן יותר כלפי זולתך, כאשר אתה לא מבטיח).

והיחס הזה כלפי המציאות והקבוצה, עומד בבסיס ההתארגנות הדיאלוגית. אני יכול לסמוך עליך שלא תבטיח לי דבר ותעמוד בהתחייבותך. אני יכול לסמוך עליך כאשר אתה לא מבטיח לי דבר.