אחריות עודפת

אחרי כל זה אנחנו יכולים לחזור אל הכותרת של נתינה שאינה לוקחת ולהבין את מושג האחריות העודפת. זה יהיה מעין סיכום של מחזור ההסכמות האחרונות הנוגעות לאי־פגיעה במקור חיוניותו של הזולת, ויחבר אותנו להסכמות שקדמו לכך – אל תתעלם ואל תעלם.

את ההסכמה של סעיף זה אפשר לנסח כך:

הסכמה : אל תיקח אחריות עודפת על זולתך

או באופן מורחב יותר: כשאתה משיב לזולתך (לא מתעלם ממנו) – אל תיקח אחריות עודפת.

מושג האחריות הוא מושג מורכב וכמוהו גם מושג האחריות העודפת. הוא מבקש למצוא את המידה המדויקת של האחריות שמעבר לה אחריות שוב אינה נותנת – היא מתחילה לקחת והופכת ממקום של ערבות מעורבות ואכפתיות למקום של התערבות שליטה ופלישה.

הדוגמאות הטיפוסיות לאחריות עודפת נמצאות בעמדה של ה"מטפל" שלוקח על עצמו את בעיות הזולת, אם מתוך הזדהות, אם מתוך רצון להשיג דימוי חיובי, אם מתוך אמונה שזה תפקידו במערכת היחסים ביניהם, באופן כזה שהזולת נותר חסר כוח התמודדות משל עצמו. אותה אחריות עודפת הפכה בו זמנית לגזילה של אחריותו של הזולת, של כוחו, של התהליך שהוא נמצא בו.

ואפשר לצרף גם את ההסכמה הבאה:

הסכמה : אל תגנוב את היוזמה

ההסכמה האחרונה יכולה אולי להבהיר את המידה המדויקת שבה אחריות מתחילה להיות אחריות עודפת – כאשר האדם שממול מאבד את יוזמתו. (או ליתר דיוק, כשאדם מאבד מיוזמתו – כלומר כשיוזמתו מתחילה להיחלש).

הייתי אומר שאי־לקיחת אחריות עודפת או בניסוחה החיובי – לגלות אחריות במידה המדויקת, הוא הפרקטיקה המעשית של לתת בלי לקחת. היא מבטאת את היכולת להיפרד מן הקשר הסימביוטי עם הזולת, המבקש לספח אותו אל תוך תודעה אחת, ולמחוק את המרחק הדיאלוגי, החיוני לשתי תודעות.

זו לא פחות אחריות, זו אחריות עמוקה יותר.