מעגל של מביטים בעין טובה

משתמע מכל הנאמר עד כאן שאחד העקרונות החשובים בהתארגנות דיאלוגית הוא היכולת להתבונן על זולתך בעין טובה.

עד כמה הנחייה שכזו יכולה להיות מוגדרת כהסכמה?

נדמה שאין לאדם שליטה על האופן בו הוא מתבונן על זולתו, ועצם ההנחיה יכולה להיחשב כפלישה לרשות הפרט: "תן לי הנחיות ברורות, ואל תתערב במה שאני מרגיש וחושב".

אבל,

גם אם לא בהכרח נרצה לנסח זאת כהסכמה חברתית, זה ללא ספק הזרע שטמון בהרבה מן ההסכמות האחרות, והיכולת לנסח אותה כהסכמה תתרום להבנה והגשמה של שאר ההסכמות. ואם כן הבה אנסח זאת באופן מוצהר:

הסכמה : הבט על זולתך בעין טובה

הנחת המוצא, של הסכמה כזו היא מן הסתם שיש לך מידה של בחירה בעניין הזה. יותר מזה, הניסוח של הסכמה כזו יכול ליצור מציאות חברתית תומכת, שהרי אם אתה מניח שהזולת גם הוא מחויב באופן כלשהו לראות אותך בעין טובה, זה משנה מן היסוד את הזיקה שלך אליו, ובין היתר, מקל מאוד לראות אותו בעין טובה. פעמים רבות העין הרעה שאנו מביטים בה על זולתנו היא תגובת מגננה מול העין הרעה שנדמה לנו שבה רואים אותנו. כשאנחנו מאמינים שהזולת מחויב לראות אותנו בעין טובה – ולא משנה מאיזו סיבה – זה עוזר להיגמל מתגובת המגננה.

במובן עמוק, אם כן, התארגנות דיאלוגית מבוססת על ההסכמה הגורפת הזו – זהו מעגל של מתבוננים בעין־טובה.

אני לא רק מתבונן בעין טובה, אני יודע שמתבוננים בי בעין טובה, ואני יודע שהזולת יודע שאני אשאף להתבונן בו בעין טובה. הניסוח המילולי והמוצהר עוזר לכל זה לקרות.

אבל האם אפשר להבטיח את זה?

זה לא שונה מכל הסכמה אחרת, גם את ההסכמות האחרות אי־אפשר להבטיח. בכל מקרה אין כאן הבטחה אלא רק השתדלות.

וכבר ציינתי למעלה את יתרונה של ההשתדלות – במקום לחשק אותו לכך שיסתכל עליך בעין טובה – דבר שהוא ממילא לא אפשרי – פשוט תסמוך על כך, תאמין בכך, ותפעל בהתאם להנחה שכולם, גם אם לא תמיד מצליחים – משתדלים, זה האופק של כוונתם ורצונם.

האם אתה יכול להאמין שבלב ליבו כל אדם שואף להסתכלות של עין טובה? כמובן, אם אנשי ההתארגנות יעסקו בביקורת עצמית על כך שהם לא מצליחים לקיים מבט של עיין טובה, הם עלולים לשנוא אותך על כך, אבל אם יחזרו ויגלו שזה רצונם האמיתי, ובו ידבקו, מאמינים בכוחה של השתדלותם – הזה על זה אתה יכול לסמוך.

בכל אופן, איננו יכולים לצאת ידי חובתנו בלא לגעת בעניין התוכחה.

למרות ההשתדלות לראות את הזולת בעין טובה ישנם דברים בולטים לעין בהתנהגותו של הזולת שהם לא טובים – הוא גונב, הוא משקר, הוא מתנהג בצביעות – מה המשמעות של העין הטובה שלי מול מציאות מורכבת זו? האם עלי להכחיש שאני רואה את מה שאני רואה?

נדמה לי שלבחור להתעלם, ובטח להתכחש, לא מורה על התבוננות בעין טובה. להפך, לראות מישהו בעין טובה ממש, זה לראות שגם מה שהוא עושה רע, כביכול, יש לו סיבה משלו, ובכל מקרה אתה מאמין שהוא טוב מיסודו ועשה את שעשה לא מכיוון שהוא רע, אלא מטעמים אחרים, שאתה לא תמיד מסוגל להבין (גם לו יש אלוהים משלו).

האם זה אומר שאינך מוכיח אותו או שאתה לא מתערב?

לפעמים צריך להתערב ולהוכיח, אבל לאורך כל הדרך, אתה לא ממהר לדעת אותו כרע, לא ממהר לסכם אותו אל תוך הרע. והוא עניין ההבחנה המוכרת: התנהגותו רעה אבל הוא עצמו לא רע. כלומר, גם אם מבטך מתמקד בהתנהגותו הרעה, הוא גם חודר דרכה ולא נעצר שם. אתה לא עושה מהתנהגותו הרעה מטעמי־רכילות. (והרכילות מתחילה גם אם אינך אומר דבר לאיש). שהוא הדבר שאנשים עושים כשהם מרגישים שהם עצמים נתונים למטעמי רכילות של אחרים.

כמה טוב, אם כן להאמין, שאתה חלק ממעגל של מביטים בעין טובה.