האקדמיה הדיאלוגית

מעגל נושא סתירות

אחת ההבנות המקוריות של התפיסה הדיאלוגית קובעת שלא ניתן לכנס את המציאות החיה אל תוך תודעה אחת. וזה עניין עמוק מאוד.

אם היה אפשר לכנס את הכול אל תוך מישור אחד, שוב לא היו נדרשות שתי התודעות.

כל מופע חי הוא ריקוד של שתי תודעות (או יותר) המחדשות את עצם הזמן בריקודן. באופן עקרוני שתי התודעות לא יכולות להתיישב אל תוך מערכת לוגית בסיסית יותר שהיא כביכול מקור הנביעה שלהן, שאם היו מתיישבות, היה זה קץ הזמן. החיים נובעים מן הבלתי אפשרי הזה, כסוג של פלא לא מכני, לא הגיוני, לא רציונאלי.

או בניסוח נוסף: האיסור על סיכום האחר אינו רק מוסכמה חברתית אלא אי־אפשרות של מציאות – אתה לא יכול לחשוב את האחר במלואו בתוך מחשבתך אתה, שאם היית יכול (כמו למשל על ידי ניבוי מלא של כל תגובותיו אליך), שוב לא היה נדרש כאחר.

אבל אם אכן הדבר לא אפשרי, מדוע בכלל לטרוח לציין זאת ולקבוע לכך הסכמה?

משום שאף על פי שאין זה אפשרי ישנה אשליה שזה אפשרי, וניסיון מתמיד להשיג שליטה בזולת במונחים אלה – אקט שבמובנים רחבים מחליש את האחיזה של האדם במציאות (של שני הצדדים של אקט השליטה). ועל כן:

הסכמה : כבד את הסתירה

וזה אחד המאפיינים של העמדה הדיאלוגית הבוגרת: היכולת לשאת הפכים. ולא צריך להתבלבל בין יכולת זו לשאת סתירות לבין עמדה מיסטית – שהאחרונה אולי לא מנסות להסביר באופן לוגי, אבל עדיין מגמתה היא לבטל את הסתירה בתוך אחדות של עולם רוחני־אידיאלי, שבעיקרון ניתן להבנה סופית.

בסופו של דבר, זה ההבדל המהותי בין מערכת אי־דיאלוגית לבין מערכת דיאלוגית. מערכת אי־דיאלוגית מושתתת על הניסיון לאחד את הסתירות בתוך מבנה אחד שבאופן עקרוני יכול להיות מוכל על ידי תודעה אחת – מכנית או רוחנית זה כבר פחות משנה. ואילו התפיסה הדיאלוגית מדברת על אחד חי, שלעולם אינך יכול לנכס אותו, אלא רק להסכים לקחת בו חלק כסתירה, כהפרעה, כפלא.

אין כאן וויתור מראש על הבנה, שהוא מעין ייאוש ניהיליסטי מכל אפשרות של הידברות, אלא אמונה שהיא עמידה נוכחת מול האחרות של הזולת, והיווכחות בפלא ההבנה למרות התהום הבלתי ניתנת לגישור שביני לבינך.

באופן יותר גורף אפשר לומר שבמרכז ההתארגנות דיאלוגית נמצאת תהום – באר של פלא – שמסביבה רוחשים החיים של הקבוצה. התהום הזו מהווה השראה לכל מה שקורה בקבוצה, וממילא גם מקפידים לא לכסות אותה – לא לסתום את פי הבאר.

הסכמה : כבד את התהום

התהום הזו היא גם המקור של החדש. היא מאפשרת לרגע הבא להיות לא רק שכפול מכני של הרגע הקודם אלא התחדשות יוצרת שלו. עניין שיונק לא רק מן הרגע הקודם, אלא גם מן התהום.

באופן המעשי ביותר זה יכול להתבטא למשל בכך שאתה לא ממהר להגיב באופן הדוק לדברי זולתך, אתה מאפשר את ההשהיה שמתוכה יכול לבוא לא רק מה שאתה יודע מראש אלא נוכחות חיה המחדשת בשבילך כשם שהיא מחדשת עבור זולתך.