המביא את האמת והמסכים להפריע

יש מובן שהתיקון של היחס הדיאלוגי הוא בעיקר זה: להסכים להנגיש את מי שאתה גם לאחרים.

אפשר לדמיין איך הכול קורה כמו בכל התארגנות אחרת, וההבדל כולו הוא בדיוק קטן זה, שמה שאתה עושה, מרגיש, חושב, מאמין – אינך אוטם אותו בקליפה של פרטיות, אלא מציעו גם לאחרים. זה כמובן קשור לכך שאתה לא אוחז בתפיסה מפוצלת של בעלות, השמה חיץ בינך לבין השייכות הכללית.

בניסוח אחר – אתה משאב.

אתה לא יכול לדעת מראש באיזה אופן אתה משאב, אתה יכול רק להקפיד שהמשאב הזה יהיה באיכותו. לכל אחד יש מקום שממנו הוא יכול להעיד שאין אף אחד אחר שיכול להעיד ממנו. זה המשאב. לא רק מה שאתה נותן ועוזר ומציע ומשתתף, אלא שאתה מי שאתה.

והדיוק הוא כפול: מצד אחד שאתה מקפיד על מקומך בתוך המעגל ומבטא את מה שרק אתה יכול להגיד, ורק את מה ששיך לך להגיד – כלומר שאתה אתה.

ומצד שני שאתה לא מונע מאחרים להכירך – כלומר, שאתה מנגיש את מי שאתה. ולהנגיש, זה לא חייב להיות פעולה מסובכת, גם לא איזו הצהרה מרעישה, על פי רוב זה פשוט לא לסגור את הדלת.

יותר מזה, כאשר אדם מביא את האמת שלו – מיד הדבר משפיע גם על האחרים, וההנגשה הזו שהוא התייצב בה באומץ, הופכת אותו למנהיג מקומי של העניין. הוא מנהיג את הזווית המיוחדת הזו של הקהילה. בדוגמתו יפעלו אחרים, גם בלא שישתלט על העניינים.

ומכיוון שאנחנו כל כך רגילים למדיניות של התערבות – וכתוצאה מכך גם לתגובת הנגד ולהתוויה החברתית של אי־התערבות, חשוב להדגיש את אותה מעורבות שחוצה את הדיכוטומיה התערבות־לא־התערבות, ובהקשר הזה (שבו כל מפגש מפורש כהפרעה), לקבל את העובדה שאנחנו מפריעים.

אין שום דבר שאנחנו באמת יכולים לעשות בקשר לכך – קיומנו הוא הפרעה. ומה שנותר בידנו הוא רק זה – שהפרעתנו תהייה לקוטב המברך. הנה אם כן ההסכמה הבאה:

הסכמה : תסכים להפריע

קודם תסכים להפריע. כי אתה מפריע ממילא, וכשאתה לא מסכים להפריע אתה מפריע יותר, והפרעתך מאבדת את ברכתה. ואחר כך, אם ממילא אתה מפריע, מצא את הדרך להפריע באופן מברך. פעמים רבות זה אומר – תפריע ללא אותה התנגדות שמעמידה חיץ בינך לבין זולתך. אתה לא מפריע כדי להשתלט עליו, כדי לפלוש אליו, כדי לאחוז בו. אתה מפריע כי זה תפקידך במארג חייו. הברכה באה להדגיש שהפרעה לא חייבת לקלקל. כי אם אתה טוב מיסודך ומתכוון לטוב, אז גם להפרעה שלך יש פוטנציאל להוסיף טוב לזולתך.