הקדמה (שהיא חלק בלתי נפרד מן המניפסט):

נניח שיש יישוב זורם ודיאלוגי בהתארגנותו הקהילתית. וכעת נניח שהוא מחליט לפתוח את שעריו למתיישבים חדשים.

מיד הוא מוצא את עצמו בלבו של פרדוקס:

אם יתיר את הכניסה חופשית לכל מעוניין – מלבד העובדה שאולי לא יהיה מקום לכולם – יש חשש שיכנסו אנשים לא מתאימים שאינם מבינים את רוח המקום ובהצטברותם הם ישנו את אופיו הדיאלוגי.

מנגד, הקמה של וועדת קבלה היא כבר מעשה בעל אופי מסוים, שעלול לפגוע במבקשים להתקבל, ולא פחות מכך באנשי היישוב. עצם כינונה של הוועדה כמו גם הלך הרוח של התנהלותה, מכניס את היישוב כולו להלך רוח לא דיאלוגי.

שתי הדרכים לא מיטיבות.

האם ישנה דרך שלישית?

לא במקרה זו השאלה שאני פותח איתה.

לכאורה זו סוגיה צדדית שאינה נוגעת למהות אופיו הדיאלוגי של היישוב. הרי היישוב התקיים באופן דיאלוגי גם לפני שעלתה שאלת צירופם של אנשים חדשים. אבל שאלת הגבולות היא גם שאלת המרכז. דרכה מתחדד מה שמאפיין את היישוב כהתארגנות דיאלוגית.

לא רק שזהו אירוע מבחן בתולדותיה של התארגנות דיאלוגית, אלא שדרכו ניתן לעמוד בצורה מדוקדקת על כל מה שמייחד את ההתארגנות הזו. אולי לפני כן לא עמדה סוגיית המצטרפים החדשים, אבל היו סוגיות אחרות, ובכולן אפשר למצוא הד לשאלה החזקה הזו – מי בפנים ומי בחוץ.

אני רוצה להשתמש בשאלה הזו כמטפורה להאיר את עקרונותיה של התארגנות דיאלוגית. לצורך העניין אפשר לדמות את המניפסט הזה למעין מדריך שניתן למצטרף חדש לקהילה, כדי שידע למה הוא מצטרף, ויבחן האם הוא מעוניין בכך:

"חבר יקר, הנך נכנס להתארגנות דיאלוגית, הנה מספר כללים הקשורים לתנועה, ליחסים ולחוקים של התארגנות זו. דברים אלה יוכלו לעזור לך להתמצא כאן."

זהו סוג של קוד אתי־מוסרי של התארגנות דיאלוגית.

התחלתי עם יישוב, אבל עקרונות הפעולה הללו נכונים באותה המידה לכל התארגנות שחפצה להיות דיאלוגית – זוג, משפחה, עסק, מסגרת חינוך, בית מדרש, קבוצת למידה, ארגון עולמי – כולם התארגנויות אנושיות שיכולות לפעול ברוח דיאלוגית.

בשלב הזה היה מתבקש אולי להסביר את הכוונה במונח "דיאלוגית" ומה מייחד התארגנות דיאלוגית מהתארגנות דמוקרטית או התארגנות קומונרית או התארגנות אנרכית או כל צורה אחרת של התארגנות אנושית. אבל במקרה הזה דומה שמבוא כזה יהיה מיותר – העקרונות מבטאים את גופה החי של התארגנות כזו ומיטיבים להאיר את רוחה יותר מכל הרחבה תיאורטית. שאלתם מה היא התארגנות דיאלוגית – ובכן, כל התארגנות שפועלת ברוח עקרונות אלו.

ועם זאת ראוי לשים לב שהעקרונות שאני פורש צומחים כולם מתוך אינטואיציה בסיסית, שהיא גם זו שמנחה בפועל את מי שחיים ופועלים בהתארגנות דיאלוגית. לו אינטואיציה זו הייתה מספיק יציבה, די היה בה. לא היה צורך לפרט עקרונות, קווים מנחים והסכמות.

הפירוט בא למלא שני צרכים:

מצד אחד הוא בא לעזור לדייק בחיי היומיום ובשגרת המעשה כאשר האינטואיציה הדיאלוגית לא מספיק יציבה וברורה, ויש צורך בתיווך המתרגם לעולם המעשה.

ומצד שני הפירוט הזה הוא חלק מלימוד שבא להזכיר לרוח את עצמה ואגב כך לבסס ולייצב אותה.

וכך ישנם יחסי גומלין של השלמה והזנה בין המרכז לשוליים, בין הרוח (האינטואיציה), לפרטים ולעקרונות. החקירה בעקבות העקרונות מעמיקה את הרוח, והרוח שהעמיקה את שורשיה מיטיבה לכוון את המעשים, גם בלא להזדקק בפועל לעקרונות מנחים.

הלימוד הזה יכול לדייק את אופן ההוויה של האדם בתוך התארגנות דיאלוגית. הוא יכול ליצור השראה, ולפזר הרבה דעות קדומות והרגלים שאנו נושאים עמנו ממקומות אחרים.

הבה נניח, אם כן, שהקוראים כבר מבינים פחות או יותר מה היא התארגנות דיאלוגית. האינטואיציה הבסיסית מוכרת להם, והם רק רוצים להבין כיצד לעשותה נוכחת בחייהם ובהתארגנותם.

העירו לי שאולי השם "מניפסט" אינו מתאים לצורך הזה. מניפסט רומז למעמד הצהרתי אידיאולוגי, המנפנף בדגלים ומכריז בקול גדול על אמת חדשה. אני אכן משתמש בו על דרך הבדיחות וכהד לאותם מניפסטים גדולים, אבל יש למילה "מניפסט" גם משמעות של התגלמות – ביטוי במעשה. במובן הזה זה בדיוק מה שזה: אני מבקש לתת בשר לרוח הדיאלוגית.

נצא לדרך.