רשת אלטרנטיבית
רשת אלטרנטיבית
שנים העסיקה אותי הסוגייה הבאה:
נניח שקבוצת אנשים מקימה מדינה המושתתת על עקרונות נאורים של אחווה ושלום, שיתוף ושייכות, צדק ואמת. תעזבו מדינה, הם לא מאמינים במדינות, הם אנרכיסטים ברוחם, ומתייחסים לעצמם כעם, לא כמדינה. אבל אז מגיעה שאלת הצבא:
האם עליהם להקים צבא?
אם הם לא יקימו צבא, כל הסיכויים ששכניהם יכבשו את ארצם. זו לא ספקולציה, זה מה שקרה לאורך ההיסטוריה, באמתלה כזו או אחרת. הם ייהרסו מבחוץ. תראו מה קרה לילידים באמריקה.
אם הם כן יקימו צבא, ובכן, יש סיכוי סביר שזה נוגד את עקרונותיהם וישחית את רוחם. זה יהרוס אותם מבפנים. אל תשכחו שלא מדובר בכמה חיילים שעומדים בגבול בהתנדבות, מרוץ החימוש של הצבא המודרני מחייב מטוסים, אימונים, טנקים, טילים – כל הארסנל.
מה עושים?
הם לא בונים צבא, אין בזה שום היגיון.
ולא משום שהם נגד תקיפות כשהיא נדרשת או לא מוכנים להגן על עצמם או להילחם על חירותם – הם דווקא לא מן הזן הרכרוכי שבויית עד לכדי הכחדת כל אלימות בקרבו – אבל ברמה שהגיע אליו מרוץ החימוש המודרני, זו כבר מזמן לא שאלה של הגנה עצמית הגיונית. עד שהם לא יגיעו ליכולת להשמיד את העולם, המרוץ לא ייתן להם להפסיק. ומכיוון שהם מבינים שחייבים לשים לזה קץ – בני אדם חייבים ללמוד להגביל את עצמם באופן מודע – אז גם אין סיבה אמיתית שלא לעצור מוקדם ולהימנע מכל וכול מצבא.
אז הם לא בונים צבא.
ושכניהם באים וכובשים את ארצם.
האם הסיפור מסתיים כאן?
בדמיונותיי אני רואה עם שעקרונותיו הרוחניים הם כה עמוקים עד שכיבוש כזה, עם כל הכאב שבו אינו שובר את רוחם. הם קצת דומים להולוגרמה שכל שבר שלה מכיל את השלם כולו. יכול להיות שהמדינה הכובשת תוציא להורג את מנהיגיהם, אם יש כאלה, אבל העם עצמו ימשיך להתקיים כיוון שהוא לא תלוי במנהיגים הללו. למעשה, עד שלא יהרגו את אחרון אזרחיו של העם, הוא ימשיך להתקיים. זה העקרון של ארגון הולוגרמי. החלק נושא את השלם, כמו קוד ד.נ.א שנמצא בכל תא בגוף. וכשהתנאים יבשילו החלק יחזור לממדיו השלמים.
וגם עשוי לקרות הדבר ההפוך, כמו שקרה לא פעם בהיסטוריה: עקרונותיו המוסריים של העם המורכב והעמוק יותר, מחלחלים אל הכובשים ואט אט משנים אותם מבפנים. הם רצו לספח את העם החדש למדינתם, ובפועל הם נצבעו בצבעיו ונעשו לחלק מבשרו.
כך שיש מובן שהעם הזה, על אף שאין לו צבא, הוא בלתי נכבש.
האם זה מציאותי?
אני לא יודע.
אנשים, עם כל גודל רוחם, הם אנשים. הם זקוקים לקהילתם, למנהיגיהם, לקרקע תחת רגליהם, לאורח חייהם, לייעודם. אולי עם בן אלף שנים, שיש לו תרבות מבוססת, יכול להכיל את תנופתו בכל יחיד באופן הולוגרמי, ולהצטמצם מאוד בלי להיכחד. אולי. אבל זה לא יהיה פשוט, ויצריך בכל זאת כמות לא מבוטלת של אנשים כדי לשמור על הפרטים החיוניים לקיומו. (גם אם שברי ההולוגרמה מכילים את התמונה השלמה, הרזולוציה הולכת ונפגמת ככל שהחלק קטן יותר).
אבל אולי ניסוי המחשבה הזה בכל זאת לא היה לריק.
אולי אפשר להתחיל מן הסוף:
הבה נניח שאכן אנחנו עם כבוש.
מי זה "אנחנו"? מי זה ה"עם"?
בואו נניח לשאלה הזו לרגע, ונתפנה לחקור את העקרונות שיכולים לעזור לנו לשמור על זהותנו גם בתנאים המורכבים הללו, כשאין לנו ריבונות, ולא חלקת ארץ מגודרת, ואנו נתונים למרוּת של חוק ומשפט שאינם שלנו.
מה אנחנו יכולים לעשות?
די הרבה, למעשה.
וקודם כל, לרשת את עצמנו. זה לא מחייב שכל אחד מאתנו יכיר את כל בני העם, אבל ישנו חיבור בין כולם, שמאפשר לרשת הזו להישמר גם מעבר למרחק. פה קהילה קטנה, שם קהילה קטנה, פה יחיד, שם קהילה קצת יותר גדולה, קבוצה, וכולם באופן כלשהו מכירים בשייכות ההדדית הזו, רוצים בה, ופועלים לקידומה.
והרשת הזו היא לא רק רשת של הכרות, המחליפה אינפורמציה, היודעת על קיומם של אחרים. יש לתשתית הזו גם ממדים נוספים, אולי של לימוד משותף, אולי של חינוך ילדים, אולי אירועים קהילתיים, ואולי אפילו כלכלה שיתופית.
אם רוצים, אפשר להתייחס אליה כעם מבוזר, הפרוש על פני הגלובוס, ושומר על זהותו מעבר למרחב.
זה לא עם וירטואלי, להפך, הוא מבוסס על הכרות ממשית, על מקומיות, על מפגש.
אבל זו אינה מקומיות דחוסה, ולא כזו שסותרת השתלבות בארצות/מדינות שונות. למעשה, אחד מן החוקים הבסיסיים של העם שלנו הוא לכבד את המרחב/המדינה/הקהילה שבה אנו נמצאים. מה שלא סותר, למשל, שכאשר יש סכסוכים בינינו אנחנו בוחרים לפתור אותם בדרך שלנו, ולא בהכרח לגשת לבית המשפט המקובל במדינה שבה אנו נמצאים.
אבל הרי, מה שאני מתאר כאן, אינו חדש!
קחו למשל את הקהילות החרדיות, יש כאלו שאף מתנגדות למדינה. או את הדרוזים לצורך העניין, שדווקא מעוניינים להשתלב במדינה שבה הם נמצאים. ולבטח יש עוד הרבה "עמים" ברחבי העולם שקיומם מבוזר ומקושר, ואשר מקיימים בתוך קהילותיהם ממסדים מסוגים שונים המחליפים את אלה של המדינה שבה הם נמצאים.
אז מה חידש ניסוי המחשבה שלי?
אולי זה קשור לאנחנו:
קהילה מקומית וגלובלית המשכללת יחד את עקרונותיה הערכיים-רוחניים, שההתפתחות היא נר לרגליה, והיא בונה את מוסדותיה על פי תפיסת עולמה. אם תרצו, סוג של עם מחתרתי. ועם זאת, עם פתוח לכול, המבוסס על אמון ועל יחסים אישיים, המעניק את שירותיו לכל מי שרוצה, שמעצם מהותו מבקש להשפיע את ערכיו בלי לגזול את חירותם של אחרים, שכל אחד יכול להצטרף אליו על בסיס הכרות אישית, שבו אנשים הם אנשים, לא אנונימיים, אלא להפך, לא אווטארים, אלא ממש. שהטכנולוגיה של התארגנותם, ותמיד יש טכנולוגיה להתארגנות, תואמת את רוחם ותומכת בה. מבוססת על ארכיטקטורה ביזורית, בלי להכחיד את תפקידם החשוב של מנהיגים מקומיים, שאינה מסתירה דבר.
תרבות בוגרת, ערה, דיאלוגית.
שכמובן אינה סותרת תרבויות אחרות, ואינה מבקשת להכחיד אותם – הרי האחרות היא תמיד מקור להתחדשות.
כן, ושיש לה סבלנות רבה לתהליכים, ולוקחת חלק בתיקון עולם.
החלום להקים קהילה מחלחל בכל כך הרבה אנשים צעירים, וצעירים פחות.
כמעט תמיד החלום הזה קשור בתפיסה ערכית רוחנית מסוימת. לפעמים היא רואה את עצמה כה שונה עד שהיא מבקשת לקנות לעצמה איזה אי מבודד ולחיות שם את חייה בנפרד מן העולם, ולפעמים היא דווקא מחפשת להשפיע, להשתלב, לתרום את שלה לסביבתה. פגשתי בימי חיי התארגנויות רבות כאלו, אחדות היו זמניות, שייכות לתקופה מסוימת בחיים, אולי לגיל מסוים, אחדות קיימות עד היום, רובן נשארו בגדר חלום.
מדינה רשתית מלאה בחורים. אבל חזקה.
כלומר מצד אחד מקומיות ומצד שני גלובליות.
המקומית היא ההכרות האישית, החיים ממש בקהילות קטנות מלאות, אבל מגובה במשהו שתופס עצמו טוטלי כמו מדינה, ושואף להקיף את כל תחומי החיים. עם דרגת שייכות גמישה ומתעדכנת.
אז אפשר לדמיין חיים קהילתיים שהם מלאים במובן המקומי שחיים ביחד, ומצד שי אפשר לדמיין ארגון לנושא מסוים שהוא גלובלי. אני רוצה לאחד את שניהם, שלא דרך מבנה של מדינה היושבת על ארצה.
בקיצור מדינה רשתית. או אולי אפילו מדינה פרקטלית.
כן, יש כמה אלמנטים במבנה הארגון ההולוגרמי שאפשר לדייק, למשל דברים שקשורים בממשק עם התרבות של העם הכובש,