הזמנה לניסוי לחלום מדינה2
[איור בקובץ המקור — יש לבדוק לפני פרסום]
טוב,
אני לא יודע ולא בטוח איך אפשר להתקדם מכאן. כרגע יש כ150 אנשים שנרשמו, אך לא ברור לי מה זה אומר – עד כמה הם (אתם) רוצים להיות מעורבים. חשבתי שזה יכול להיות רעיון טוב להתחיל עם כמה קבוצות לימוד/חלימה במקומות שונים בארץ, שנפגשות, נניח, אחת לשבועיים, ומתחילות לגשש את דרכן.
בלי אתוס ובלי פאתוס, רק אנשים לומדים, מתעניינים, סקרנים, מחפשים לחשוב בגדול.
חושבים שזה יכול לעבוד?
הפרויקט הזה יכול ליפול מסיבות רבות בדרך, אבל בעיקר מהיעדר הרוח הנכונה.
אני רוצה להגיד כמה דברים על הרוח הזו כפי שאני חש אותה:
אתחיל בזה שזו לא עבודה, ועם כל הרצינות שאני רואה בפרויקט הזה, הוא לא יישא פירות עם לא נשמור על מידת השובבות. שמתי לב שראשי התיבות של "מדינה רשתית דיאלוגית" הם מרד. ובכן – שיהיה מרד שובב, גאה, אציל, משחרר, המאמין ברוח האדם, אבל בלי התלהמות אידיאולוגית ועודף חשיבות עצמית, ובלי העומס של מטלה שנושאים על הכתפיים ונאבקים לסיימה. אם אנחנו שואפים למדינה של אנשים חופשיים, כדאי לתרגל זאת מן ההתחלה: גאווה שקטה על היותנו בני אדם, שומרת על מסתורין, קשובה לכוחות הצמיחה, ומכבדת את קצבם, מאמינה בחוכמה גדולה מאתנו שיכולה לנווט את דרכנו. כן, זו ללא ספק ספינת פיראטים, אבל מן הסוג הידידותי, התר אחר מרחבים חדשים לאנושות.
ואם כי הקיימות של המסע הזה קשורה בזיקתנו לרוח הנכונה, זו איננה בקשה לזהירות יתרה וחשש מתמיד שמא תאבד דרכנו. בכל מקרה זה תמיד יהיה גישוש חיפוש בתוך המורכבות, ויגיעו גם פרקים של תקיעות והליכה לאיבוד, שבהסתכלות עמוקה הם פשוט הזמנה לעצור, וקודם כל לשוב ולחפש את הרוח הנכונה.
אני לא יודע אם זה יסתייע, אבל אם כן, יש לי הרגשה שזה הולך להיות שמח.
ולבסוף מילת אזהרה עליי: אני אוהב צורות ונוטה ללכת לאיבוד בתוכן, לפעמים עד כדי לשכוח את האנשים. כשזה קורה, אל תתבלבלו/תיבהלו – פשוט תעשו לי סימן. אני גם יודע לחזור לארץ.
כאן בהמשך ניסחתי מכתב הזמנה מסודר יותר, ומצורפים אליו חמישה נספחים.
דני
כליל 19.8.22
הזמנה לניסוי "חולמים מדינה"
אני מזמין אותך להצטרף לניסוי חברתי-פילוסופי שמטרתו לדמיין חברה מתוקנת ברוח דיאלוגית.
פרויקט מחקרי ושיתוף פעולה מעשי, המתבסס על קבוצות לימוד שחבריה נפגשים (פיזית) במקומות שונים בארץ, ואגב ההווי המיוחד שהן טווות, הן גם "כותבות" את ספר המדינה, כביטוי לרוח המפגשים וכפרי שלהם.
ספר המדינה יכיל את עקרונות הפעולה, ההסכמות, הפרקטיקות, ואוסף רעיונות להתארגנות בתחומים שונים של המדינה הרשתית דיאלוגית.
ספר המדינה איננו תוכנית לביצוע, ולא מודל אוטופי שעל פיו יש להפוך את המציאות, אלא ביטוי לרוח מסוימת שיכולה להיות מקור השראה לפעולתם של יחידים וקבוצות היכן שהם נמצאים ובתחומים שבהם הם פועלים ומעניינים אותם. ומתוך כך גם תוכל אולי בעתיד לצמוח מדינה רשתית ממשית מלמטה למעלה, בהשראת, לא בהכתבת, החלימה מלמעלה למטה.
הרעיון הוא חלימה של חברה שלמה כזו על כל היבטיה (כלכלה, חינוך, משפט, תשתיות, תקשורת, ממשל, וכו), מתוך כוונה ליצור מסגרת התייחסות חדשה ומקיפה שיכולה להיות משען יציב לתודעה חדשה.
הפרויקט מציע תקווה, שייכות, שותפות, ודרכי הסתכלות המעוגנות במרכז רוחני שונה מזה של הזרם המצוי בתרבות המערבית, מרכז שילך ויעמיק בליבו של החלום/דמיון המשותף.
ייחודו של ספר המדינה, בין היתר, קשור לאופן שבו הוא ייכתב ויתעדכן. תהליך כתיבתו יהווה דוגמה חיה להתארגנות ברוח דיאלוגית, כיצירה משותפת.
ב"כתיבה" הכוונה לתהליך הכולל את קבוצות המחקר/חלימה, את הפרקטיקות הדיאלוגיות המנחות את לימודן, את המשוב ההדדי והעדכונים, את תהליך הליקוט והעריכה, ואת האופן שבו ספר המדינה הקטן והממוקד יצמח מתוך ספר המדינה הגדול, שהוא אוסף כל הטקסטים שייכתבו. שני ספרי המדינה יהוו אוסף של טקסטים פריקים המתייחסים זה לזה, ונשענים זה על זה (בתקווה טקסטים קצרים, ממוקדים וקריאים). על מעשה הכתיבה המשותפת אפשר לקרוא בנספח 1.
כאמור, הספר איננו תוכנית פעולה, אבל אני מקווה שיקרה הדבר ההפוך: ככל שהוא יהיה השראה ליותר מעשים ושיתופי פעולה ברוחו, כך הוא ילך ויתעדכן וישקף את המציאות המתפתחת. ה"תוכנית" תתאים את עצמה למציאות ולא להפך, והיא תמצא את דיוקה כמקום שבו אנו מפקידים את חלומותינו ונזכרים בעיקר.
מדינה ברוח דיאלוגית, היא משהו מאוד מסוים. לא כל מי שרוצה חברה מתוקנת בהכרח מדמיין מדינה דיאלוגית. אולי מה שאנו עושים כאן יהווה עבורו השראה לפתוח יוזמה משלו המושתתת על עקרונות אחרים. מה טוב. בתפיסת עולמנו מתקיימות מדינות רשתיות רבות ומגוונות אלו לצד אלו.
אפשר לקרוא קצת יותר על הגרעין הזה – הרוח הדיאלוגית – בנספח 2. אם את/ה בודק/ת את האפשרות לחבור ליוזמה, כדאי, בתור התחלה, להכיר ולברר עד כמה את/ה מתחבר/ת לגרעין הדיאלוגי הזה ולעקרונותיו.
אפשר לחבור ליוזמה ברמות שונות של מעורבות, החל מקורא שמקבל עדכונים תקופתיים ועד למנחי קבוצות, יזמים וכותבים. בסיס טוב להתחיל ממנו הוא פשוט להשתתף בקבוצת לימוד. נספח 3.
זהו ניסוי בחוכמה שיתופית, בהתארגנות מבוזרת, במנהיגות מעגלית – משחק המזמין הלך רוח סקרני ופנוי לגלות. יצירה חופשית שעוד לא ברור מה יהיו פירותיה המעשיים, אך שבמגמתה היא מבקשת להיות בית רחב לשיתופי פעולה אנושיים מזן חדש (וישן), ובזה היא מצטרפת ליוזמות רבות בכל רחבי העולם שחוקרות את האופקים הללו.
נספח 1: על כתיבה משותפת
ספר המדינה הוא יצירה משותפת, אבל בכך אין הכוונה שנשב בפועל לכתוב ביחד את הטקסטים המופיעים בו. הוא יהיה אסופה של טקסטים שנכתבו על ידי אנשים שונים בזמנים שונים – טקסטים אישיים שנוצרו בעקבות המפגשים או/ו בהשראת החלום המשותף.
הם ייכנסו לספר המדינה הגדול, ויהיו זמינים לקריאה לחברי הקהילה, שגם יוכלו להגיב אליהם ולהתייחס, להוסיף הערות, לעדכן ולכתוב גרסאות משלהם. כל הגרסאות נשמרות.
הטקסטים הללו יכולים להיות מכל מיני סוגים – עקרונות פעולה, פרקטיקות, שאלות, הצעות לניסוי, שירים, הסכמות, מועדים ועוד. זה לא חייב להיראות כמו ניסוח משפטי הלקוח מספר חוקים מודרני.
ככל שנתקדם הטקסטים גם יתמיינו כך שאפשר יהיה להתמצא במרחב הטקסטים.
בצד הטקסטים שיכתבו על ידי אנשים באופן אישי, יהיו גם טקסטים שייווצרו כקטעי הכתבות בתוך המפגשים – מנוסחים על פי בקשת המשתתפים תוך כדי המפגש. ניסוחים שמשתתפים רוצים להדגיש, לזכור, להעביר.
הטקסטים הללו למיניהם, יהיו בעצמם נושא לקריאה ולימוד בתוך קבוצות הלימוד. כך שבצד היותם פרי של הלימוד הקבוצתי, הם גם תמיד זרע ללימוד חדש, ועוגן להמשך חלימה.
מתוך ספר המדינה הגדול, ובתקשורת בין הקבוצות ובתוך הקבוצות, ובתהליך שאנחנו עוד צריכים לפתח, גם יבורר ספר המדינה הקטן, שיהווה מעין תמצית, כינוס וסיכום ההסכמות, ויהיה מדריך ענייני (ופואטי) לכל מי שרוצה להצטרף למדינה לעתיד. ספר המדינה הקטן לא דורס את ספר המדינה הגדול, ובעצמו ילך ויתעדכן באופן תקופתי. חומרים מספר המדינה הגדול שלא הוכנסו בתקופה מסוימת, יכולים להיכנס אליו בתקופה אחרת, ובכל מקרה יהיה קישור לדיון. (אפשר לקבל כאן השראה מן התלמוד וההלכה, בהבדל שכאן לא הרבנים קובעים, אלא האנשים/תהלך).
אני בעד עקרון הפריקות – טקסטים קצרים, עומדים לעצמם, ניידים, המציגים עניין אחד, שיכול להתחבר להרבה עניינים אחרים באופן גמיש, וביחד ליצור אקלים כללי, שבתורו גם מעניק להם את הקונטקסט שבו הם מובנים. הפריקות מאפשרת לאנשים את חופש התנועה, ההבנה והבחירה. לא כופים עליהם את כל החבילה. מצד שני, כל טקסט כזה, הוא מעין הולוגרמה המכילה את השלם, וככל שהשלם יתבהר ויתפרש לרוחב, כך כל טקסט קצר יתעדכן, יזככך, ויעמיק. אפשר לכתוב את כל התורה כולה על עמוד אחד, אם ההקשר השלם רחב מספיק. ומכאן גם הכפל הזה של ספר המדינה הגדול, וספר המדינה הקטן.
* * *
כדאי להזכיר שקריאת טקסטים היא רק חלק אחד ממה שקורה בקבוצות הלימוד, וספר המדינה הוא רק היבט אחד של מהלך תודעתי רחב יותר של ההתארגנות הזו,
שבמובן עמוק היא נכתבת לא בספר אלא באורח חייה שבעל פה, ובשיתופי הפעולה המעשיים.
ועם זאת, לכתיבה ולטקסטים יש מקום של כבוד בתהליך הזה, וערכם חורג מתפקידם כאמצעי מכני לזכירה. לכתיבה יש כוח אמיתי לפלס דרכים חדשות במציאות. מאז היות הכתב היה לרישום (ולרשמים) תפקיד מכריע בעיצוב החברה. חונכנו על ידי הטקסטים שקראנו באופנים עדינים ועמוקים יותר מאשר על ידי כל מחנך רשמי. כתיבה היא סוג של שמאניזם מודרני. הבה נעמיק באומנות הזו.
נספח 2: קצת על הרוח הדיאלוגית המפעמת במדינה
בתור התחלה זו מדינה של אנסקולינג, מעין אנרכיה נאורה, שמציבה את החירות – חופש המחשבה וההוויה – בלב ההתארגנות המשותפת. ועם זאת הגישה הדיאלוגית לא מטפחת את האינדיבידואליזם המבודד, אלא מזהה, בין האינדיבידואליזם הקיצוני לבין הקהילתיות הצפופה, דרך שלישית שבה השייכות מעצימה את היחיד והיחיד מעצים את השייכות, והתקשורת משוחררת ובוגרת.
המונח "דיאלוג" לא מתייחס לשיתוף פעולה דיבורי דווקא, ולא מדגיש סוג של רוח טובה ופשרנית ביחסי אנוש, אלא, בהתאם לפילוסופיה הדיאלוגית, הוא מאיר את מעמדו הקיומי-ערכי-אמוני של האדם כיחיד בעל אחריות, ומזמין אותו להזדקף למלוא קומתו האנושית. האדם הוא לא משהו, הוא מישהו. והעובדה הזו, המהותית כל כך, נוטה להישכח בהשראת החשיבה ההנדסית-ממסדית.
בד בבד ישנה הבנה עמוקה שאנו חלק משלם, והשייכות היא התשתית הבריאה המאפשרת לנו את ההתייצבות החיונית. מכאן גם הרצון לעדכן ולשכלל את המרחב המשותף, את התקשורת ואת חוקי שיתוף הפעולה, המאפשרים לנו לחבור ולתמוך זה בזה.
בניסוח אחר: אנו מבקשים להחזיר את העולם לאנשים ואת האנשים לעולם.
כדאי להדגיש זאת נוכח האופן שבו שיתופי פעולה אנושיים נוטים להיעשות לממסדיות הכובשת את העולם ודוחקת לשוליים את האדם הממשי, המרגיש, הנוכח.
על הרוח של התארגנות דיאלוגית אפשר לקרוא במניפסט הדיאלוגי, כאן.
ועל הגישה הדיאלוגית באופן כללי אפשר לקרוא בספר "בסוד הדיאלוג", הנגיש כאן.
ועל הרעיון של מדינה רשתית (ולא דווקא דיאלוגית) אפשר לקרוא כאן.
* * *
בעולם המושגים שממנו צמחתי, ניתן להחליף את הכותרת "פילוסופיה דיאלוגית" בכותרת "פילוסופיה נוודית". ביטוי לאותה גישת חיים השמה במרכזה את האדם ה"הולך", שהעולם כולו הוא ביתו, והוא ממשיך ומתפתח, חופשי לבוא וללכת, לחבור ולהיפרד, זורע באופן נאור בכל מקום שהוא נמצא.
נספח 3: לימוד בקבוצות
בשלב ראשון ה"מדינה" הרשתית (שיש לה היבט מקומי והיבט גלובלי) – רוקמת עור וגידים בצורה של רשת קבוצות לימוד ומפגשים ממשיים (לא אינטרנטיים) שחולמים אותה. המארג הזה הוא גם בית הגידול ליוזמות מעשיות ושיתופי פעולה מסוגים שונים ובתחומים שונים.
כל קבוצה היא אוטונומית, ומארגנת את סדר יומה, ובוחרת את זיקתה למכלול.
הדרך לשתף פעולה בלימוד קבוצתי באופן פורה וחכם איננה טריוויאלית. לחלקנו יש ניסיון רב בזה, ולחלקנו הרבה פחות. בכל מקרה אני מציע שהדבר הזה עצמו – הדרך לחוכמה שיתופית – יישאר במוקד הלימוד והמחקר. טיבם של הפירות אינו נפרד מן התהליך שמניב אותם. בינתיים יש לי הצעה לסדר יום למפגשים הללו. אפשר להישען עליו, אפשר לאלתר על גביו או להתעלם ממנו כליל. כל קבוצה תחליט מה מתאים לה.
קבוצות הלימוד הם קודם כל מרחבי מפגש, הזדמנות להתאמן בשייכות, להעמיק ללמוד תקשורת, מצע להמשך התפתחות אישית. מה שמבדיל אותם אולי ממפגשי שייכות אחרים, הוא העובדה שהם קורים בזיקה לתנועה גדולה יותר, כל אדם כאן עושה את חלקו בעבודת מודעות והתפתחות אישית, בהשראה של משהו שגם נמצא מעבר לו, ובמובן הזה הוא אכן לומד לעשות את חלקו בשלם בלי לאבד את התחושה של השלם הזה. מצב תודעה שבו העבודה פנימה והבין אישית, נחווית גם כעבודת תיקון כללית, ויש לה גם היבט המשליך על הכלל.
אני מציע שלמפגשים הממשיים יהיו ארבעה היבטים מרכזיים:
צד השייכות, צד החלימה, צד ההבניה, וצד מעשי.
צד השייכות יבוא לידי ביטוי ברוח המפגש, אבל גם בפרקטיקות של מעגל, ותרגילי זוגות והתנסויות אחרות התומכות במחקר והלימוד של תקשורת בין אישית, על כל סעיפיה, ו"מכוונים את הכלים" של הקבוצה לפני החלימה המשותפת, שתהא פורה ונוכחת. צד השייכות מזמין האטה, וחזרה לאדמה הרגשית.
צד החלימה והלימוד, כולל בתוכו את הדיוק של המרכז הרעיוני, המקום הערכי של מדינה רשתית דיאלוגית, כמו גם הצורות השונות שבהן מתגלם המרכז הזה. כאן אנו יוצרים באופן מודע את המדינה הרשתית דיאלוגית, ומן הסתם כל קבוצה תעסוק ותעמיק בהיבטים שמעניינים אותה (בין אם קבוצות אחרות עוסקות בהיבטים אלה ובין אם לא). הצד הזה יכול לכלול גם מחקרים אישיים וקבוצתיים, לימוד גישות ועקרונות ממקומות שונים בעולם. בנספח 4 אני כותב עוד קצת על חלימה.
צד ההבניה קשור בעיקר ביצירת טקסטים קנוניים, טקסטים, שבין היתר יקראו/ילמדו על ידי קבוצות אחרות ואנשים אחרים. טקסטים הקנוניים הם פשוט טקסטים ללימוד בקבוצה, והתחלה של הסכמות ועקרונות משותפים. כאמור, אפשר להתייחס לצד ההבניה כפרויקט של כתיבה משותפת – אנו כותבים ביחד את ספר המדינה, ונעזרים לשם כך בפרקטיקות מסוימות, המלקטות ומסננות ומעדכנות.
ולבסוף יש גם צד מעשי, שהוא תרגול של משהו בין המפגשים, כאילו היינו כבר אזרחים של אותה מדינה רשתית דיאלוגית, ואנו מבקשים לעשות טוב בעולם. כל מי שרוצה, יכול לקחת על עצמו איזה אתגר מעשי, לעשות איזה שיתוף פעולה ברוח החזון, להבנות התנסות אישית. גם דבר קטן מאוד. מי שרוצה.
על סדר היום הזה ועקרונותיו המנחים כתבתי ביתר פירוט במקום אחר.
מצורף קישור לסרטון על סוציוקרטיה – כדוגמה ומקור השראה לאופן שבו קבוצות יכולות להתארגן באופן אחר מן המוכר: https://www.youtube.com/watch?v=NkXOXeD50wQ
וכאן קישור לפרויקט נוסף בשם enspiral שיש בו מרכיבים דומים. שוב, כמקור השראה וכדוגמה לכך שאפשר אם רוצים: https://www.enspiral.com
* * *
אחד העקרונות שאני מציע למדינה הרשתית דיאלוגית הוא העמדת הלמידה כאחד מעמודי התווך שלה. כך שמבחינתי הלימוד/חלימה איננו רק שלב ראשון בדרך לכינונה של מדינה עתידית אפשרית, אלא תשתית קיומה. זו מדינה של "תלמידי חכמים". מדינה שהיא בית מדרש, בית מדרש שהוא מדינה.
נספח 4: על חלימה
אחת התובנות שעלתה מתוך ימי הלימוד בקיץ היא שחלימה היא סוג מיוחד של פעילות השונה מפעילויות הכרתיות אחרות, וכמו כל פעילות היא מיומנות המזמינה אימון ותרגול.
אולי במקור זו יכולת טבעית שאנו נולדים אתה, אבל גם אם כן, היא הייתה אמורה להשתכלל עם הגיל, ונראה שזה לא קורה, ואולי אף להפך מכך: רובנו לא כל כך טובים בחלימה, ואפשר אפילו לומר שיכולתנו לחלום פצועה.
מה טבעה של פעילות מיוחדת זו "לחלום"?
יש לה כמה היבטים:
קודם כל היכולת לשחרר את הדמיון מעבר לצורות המוכרות. שזה אומר, בין היתר, להצליח לחדור דרך המובן מאיליו, ושוב לא לראות אותו כמובן מאיליו.
אחר כך זו ההכרה בזכותנו לחלום, שהיא חלק מחוויה כללית יותר של שייכות המסכימה להיטמע בעולם ולהשתתף בו. העולם לא שייך לאחרים – הוא שלי ושלנו, ולנו האחריות לטפחו על פי חזוננו.
לחלום זו גם היכולת להקשיב לגעגועים לכמיהות הלב, ולתת להם להתגלם במחשבות על המציאות. להישאר מחוברים אל הגעגועים ככוח מניע וכחוכמה פועלת גם אם לא ברור כל כך כיצד הם יכולים להתממש, ובלי יותר מדי להתבלבל מן הצורות המוכרות המושכות אליהן ומגדירות מראש את מה שאפשרי ולא אפשרי.
ולבסוף, זו היכולת להבדיל בין פנטזיה לדמיון, ולחלום באופן "אדמתי" החש את האופקים המציאותיים, ומתמסר למשיכתם. שזה גם אומר להישאר מחוברים לריתמוס של הזמן ולאדמת הממשות, ולא ללכת לאיבוד בממלכת הפנטזיה, שכל מהותה הוא בריחה אל מקום שנועד להישאר לא מציאותי. יש חלומות שבעודם חלומות יש להם כבר שורשים במציאות והם מניעים את המציאות גם בלי שהאדם יעשה דבר מעבר לפעולת החלום – הם בגדר חזון פועל. וכך, פעולת החלימה היא חלק מחוויה של תקווה. תקווה היא האקלים שבה החלימה פועלת, והיא עצמה אקט של תקווה והתגלמות של אמונה.
כשאנחנו לא מוצאים דרך לרתום את עצמנו לחזון של תיקון עולם, תחושת חוסר האונים יכולה להיות משתקת. רובנו מתקשים לפעול. חינכו אותנו להיות "מציאותיים", "אובייקטיביים", לתת בידי המומחים לקבוע את המדיניות (כי זה בעצם שלהם, ואנחנו מקבלים רשות מהם), ולנו נותר רק לקבל את המסקנות, בפסיביות, וללמוד להתאים את עצמנו ל"תנאים" ולכל הנחותיהם הסמויות.
ולהתלונן כמו ילדים לפני הוריהם.
אבל האמת היא שחלימה היא פעילות מרכזית להגדרתנו כאנשים. היא ליוותה אותנו משחר ההיסטוריה האנושית, והיא כוח מניע בחיינו המשותפים. אובדן היכולת לחלום היא פצע עמוק בעצם מהותנו. אובדן היכולת לחלום היא גם אובדן היכולת להפוך את העולם לשלנו – להחזירו לאנשים.
* * *
וחשוב לי להדגיש את צד המשחק שבזה, שלא ניפול לרצינות קדורנית. יש אנשים שממציאים יקומים וכותבים סדרות של ספרי פנטזיה בתוך העולמות הללו. קוראיהם, לפעמים מיליוני קוראים, חיים עמם בתוך העולמות הללו, ואחדים מהם אף ממשיכים וכותבים ספרים ביקומים הללו שהומצאו לשם ההנאה. אם כל כך הרבה אנשים משקיעים זמן בפנטזיה, אין סיבה שלא נשקיע בחלום מדינה מתוקנת. הלך הרוח המשחקי הזה לא בא לבטל את הרצינות הגדולה שאני רואה במהלך הזה, ואת נחיצותו הגדולה נוכח המצוקות הרבות של חברתנו. ועם זאת, נתקשה להתקדם באופן רדיקלי מתוך הלך רוח הישרדותי ובניסיון לדחוף פרויקט דחוף. בענייני חיים מסוימים הכי מהר שאפשר ללכת זה בקצב של הידידות.
נספח 5: בואו נהיה ריאליים
אני רוצה לעשות מקום לספק. הוא אומר: בואו נהיה ריאליים, מה הסיכוי שחבורה של מתנדבים – אנשים לא מקצועיים, הטרודים בבעיות פרנסה ונפגשים אחת לשבועיים – תצליח להניב תוצרים שיהיו בעלי ערך בר קיימא? שלא לדבר על דבר גדול כמו לדמיין מדינה.
והרי אנחנו יודעים עד כמה אנשים מוגבלים בדמיונם, ונוטים לשחזר את המוכר, ולבטח בתוך מפגש דחוס עם שלל אנשים אחרים מרובי דעות קדומות (כי כולנו כאלה), מועדים לקונפליקטים וחוסר תקשורת. מה הסיכוי שאנשים כאלה (אנחנו), שכבר ככה יש להם הרבה על הראש, והם רק מחכים לרגע שבו יתפנו לצפות באיזו סדרת טלוויזיה שתוכננה היטב להרדים את חושיהם, אכן יתגבשו מעבר להתלהבות רגעית שעשויה לעורר את תקוותם, אבל באותה מהירות גם לאכזבם?
מה הסיכוי שדרך תשומת הלב המחוררת הזו תיאסף מספיק תנופה של עשייה שתהיה אכן בעלת משמעות?
וכמה קטן הניסיון הזה לעומת השגרה האדירה, והארגונים האדירים המאוכלסים בעובדים רבים הפועלים בשכר, מומחים לענייניהם, השוקדים על מדיניות, ובתקציבי ענק מוציאים אותה לפועל, ומתחזקים מדינה, על שלל האינטרסים וקבוצות הכוח שמעוניינים בה בדיוק כך, כפי שהיא היום.
אם להיות ריאליים, הסיכוי לא גדול.
אבל,
אולי בתוך כל הבלגן הזה של ה"חולמים", ועם הכוונה הטובה והרוח הנכונה, ייווצר אקלים שבכל זאת יהיה פורה עבור אנשים מסוימים, ויפקח את עיניהם, ויעורר את ליבם, ויעודד אותם לחשוב מחוץ לקופסה, ואולי פה ושם, כתוצאה מכך, הם יכתבו שיר יפה,
או יצליחו לנסח רעיון פורץ דרך (עמוד אחד),
ואולי אנשם אחרים, מקבוצות אחרות יקראו, יתייחסו, וירגישו שכן, יש פה משהו חדש שמעיר את הלב ופוקח את העיניים, משהו מרענן שמזכיר את העיקר, נותן פרספקטיבה, ומאיר את המציאות באור חדש,
ואולי בתהליך, שאנחנו עדיין לא יודעים בדיוק מה הוא, הקהילה תדון, תלמד, תעדכן, ולבסוף תסמן ותאמר: כן, את הדבר הזה (השיר, ההסכמה, הניסוח) אנחנו רוצים בספר המדינה הקטן (או לתלות על המקרר בבית).
ואולי יהיו עוד כמה קטעים כאלה, והם יעוררו השראה באחרים, ולאט לאט הם יתאספו, אולי לא הרבה אבל מספיק כדי שתיווצר איזו תמונה, בקווים מטושטשים, ובכל זאת מספיק ברורים כדי שאפשר לראות שיש שם משהו שלם, והדבר יעורר בנו השראה למעשים מסוג מסוים, ויעודד אותנו להמשיך להוליד את המשהו השלם הזה, שרוצה להיוולד, שמחכה לנו שנהיה מוכנים.
אולי,
ואולי גם לא. אני אומר ששווה לנסות. מה גם שיש לי הרגשה שעוד מעט כבר לא תהיה לנו ברירה. בלי קשר לחוסר המקצועיות שלנו, להתנדבות, להסחות הדעת, ולכל מה שעומד לרעתנו, נצטרך להמציא את עצמנו מחדש.
* * *
בסוף, זה פשוט מאוד: זה קשור באנשים. אם הם יהיו, ויהיו נוכחים, וישלבו כוחות, ויתמידו, וירגישו שזה שלהם, אין שום סיבה שהם גם לא יניבו דברים בעלי ערך שאכן יענו למטרת ההתכנסות. לאנשים שחוברים ביחד, מתוך אמונה וכוונה, יש הרבה כוח, גם אם הם מעטים.
באופן אישי אני גמיש בהבנה של מה היא "הצלחה". גם אם התוצאה של הניסוי הזה הוא רק מסמך המתאר, בשפה קצת אחרת, מדינה דמיונית שיכולה אולי להיות, אבל לא שום דבר מעשי, גם אז עשינו משהו – הצבענו על דלת שדרכה אולי אחרים יעברו יום אחד. ובלי קשר לתוצרים, התהליך עצמו יכול להעניק פרספקטיבה להבנת העולם בו אנו חיים, והשראה להליכה אצילית וחופשית יותר בתוכו. אני חושב שאנו זקוקים לכל מה שיכול להזכיר לנו את בגרותנו ועוצמתנו כאנשים.
קצת עליי:
תוך כדי העיסוק של החודשים האחרונים ברעיון של "מדינה רשתית דיאלוגית" הבנתי פתאום ש"פיסול חברתי" הוא אחד הדברים שמאז ומתמיד ריתק אותי. אני אוהב לעשות ניסויים בהתארגנויות חברתיות, לנסות מודלים שונים של עבודה משותפת, גישות שונות של הנהגה מעגלית, ודרכי הוראה ולימוד לא שגרתיות.
בגיל 30, אחרי הרבה שנים של עבודה עם ילדים במסגרות שונות, יזמתי והובלתי את "מיתר" – בית-חינוך לילדים ברוח דיאלוגית (מקום שעדיין פעיל, ואשר ברוח דומה פועל גם "שיח" בגליל המערבי ו"הבית העגול" בפרדס חנה), ומספר שנים לאחר מכן מקום שנקרא "האקדמיה הדיאלוגית לבני נוער", שהיה מעין תחליף לתיכון. ובמקביל עם שותפים גם הקמנו את "מקום ללימודי חינוך", ענף של האקדמיה הדיאלוגית למבוגרים. כל אלה עברו גלגולים שונים לאורך השנים. ובדרך המצאתי עוד כמה וכמה דברים.
היום אני בעיקר מנחה מפגשי לימוד/התפתחות וכותב. בהתמדה אני פוסע דרך שלל נושאים ומנסה לעשות בהם סדר: חינוך, למידה, פסיכולוגיה, תפיסה חזותית, מנהיגות, הורות, זוגיות, תקשורת בין אישית, פילוסופיה, ובשנים האחרונות – כלכלה ומבנים חברתיים. את רוב ספריי ניתן למצוא באתר הזה: https://talmudnefesh.co.il/
אחד הדברים שגיליתי כבר מגיל צעיר מאוד, זה את הערך הגדול בשותפים. מרגיש שהתברכתי בעניין הזה, וזכיתי לשותפויות פוריות רבות. מצפה לבאות.
בן זוג לנעמי, אב לבן-ים, הדו, פועה, הילל, שיה, נהוראי, וסב לנור, עדן ויערה.
דני לסרי
0545-818711