מורה האסונות וחשד אי האהבה
מורה האסונות וחשד אי האהבה
1.
כשאנחנו מאמינים שהזולת שמולנו אוהב אותנו, זה מעודד אותנו לאהוב אותו. אפשר להגיד שזה מעודד אותנו לאהוב חזרה (בתמורה לאהבתו), ואפשר להגיד שידיעת אהבתו משחררת אותנו מן האיסור לאהוב אותו (אהבת חינם).
ומנגד, כשנדמה לנו שהזולת שמולנו לא אוהב אותנו, אנו מקימים מחיצה בלבנו, נותרים ספונים בטירת בדידותנו, מחשבים אינטרסים, מנהלים את התקשורת, ומתקשים להתקרב.
המילה חשד באה לציין שאיננו יודעים אם באמת הזולת אינו אוהב אותנו – זה רק ניחוש. אבל העובדה שיש שם שאלה, לא מחלישה את החשד, אדרבא, היא מגבירה את השפעתו. מדובר אמנם בתנועת נפש קטנה, אבל דווקא בזעירותה, הנוטה לחמוק מתשומת לב ישירה, היא יכולה לשבש הרבה.
2.
בהרחבה "חשד-אי-האהבה" הוא כל כיווץ פנימי המבשר לנו שאיננו רצויים כאן.
כוחו בזעירותו. הוא לא יותר מצביטת לב קטנה, עניין לא מבורר, שפועל בחשכה, וממקומו במסתורים מטיל ספק בכול. כמו סוג של חומר כימי הוא נשפך בגוף, מציף את התאים בחולשה, מפורר את תנופת העשייה ומונע מן האדם להזדקף למלוא קומתו.
זו נפילת לב, שתוקפת לפתע. משהו לא בסדר. לא רק המשהו הקטן הזה, שאולי קרה עכשיו, אלא מה שהדבר הקטן הזה מבשר על הכוליות. בזעירותו הוא מצליח לחלחל עמוק, ולהעיר את הספק הגדול (הרדום) שמשהו כאן לא בסדר מן היסוד. הוא רק מזכיר זאת. אסור היה לשכוח. זה כאן לפעמים שהחרדה מציפה.
ולפעמים החשד פחות מטלטל. רק מחשבת אגב שהאדם איננו ראוי, שהעולם אינו חג, שאין מספיק מקום לכולם. ודי בזה כדי להאפיר את היום, ולהצטבר מיום ליום לעצבות גדולה.
3.
מישהו העיר הערה, מישהי לא חייכה חזרה, טיפה של קפה נשפכה על החולצה, התוכנית בוטלה, התשובה התעכבה להגיע, המכונית לא הניעה, העט חדל לכתוב, אורח ביטל את ביקורו, כל אחד מאלה יכול להיות עילה להתעוררות החשד, ומיד נצבע העולם בצבעיו.
נפילת האנרגיה קשורה לחשד של האדם שמא אינו נאהב, ומשום כך אין לו זכות לעשות את מה שהוא עושה, להגיד את מה שהוא אומר, להיות היכן שהוא נמצא. כל החשדות הם צורות שונות של חשד-אי-האהבה. וכל חשד-אי-אהבה הוא שיקוף של אי-אהבה-עצמית. הוא יונק את כוחו מן הסיפור הרע שהאדם מספר על עצמו. החשד רק העיר את הסיפור, נתן לו נופח מוסרי של חטא, עשה אותו למחשבה טפילית המחבלת בתנופת המשמעות והיצירה, ומותירה את האדם בחולשתו.
4.
אי אהבה עצמית איננה עובדה – זה חשד מכרסם, והאופן שבו אנו מנסים לנהל את החשד הזה כשהוא מתעורר – הוא חלק בלתי נפרד מכוחו המצמית, ומה שמבסס את המרחב ההישרדותי.
אצנו לפתור את בעיית חוסר הערך העצמי, אלא שמעשה שנעשה משורש הישרדותי, שב ומניב את המרחב ההישרדותי. לא רק שהוא לא משחרר את האדם, אלא שחוסר ערכו שב ומנכיח את עצמו בעצם החיפוש אחר הערך.
אם יש תשובה למצוקת חוסר הערך, היא חייבת להניח שהערך העצמי אינו דבר מה שנמצא שם, (ויש איזה מעשה שיכול להביא אליו), אלא שהוא כבר כאן, ואין כל "בעיה" שצריך לפתור, ולא אדם שצריך להציל.
5.
פעולת ניטור – מערכת בקרת איכות – מלווה אותנו לכל אשר נלך, מאבחנת את מה שקורה ומוסרת דיווח מן השטח. כשאנו עוקבים אחרי המקום שממנו מתבצעת בדרך כלל פעולת הניטור – מי הוא אותו אחד שמבצע את מרבית פעולת הניטור – אנו מגלים את מורה האסונות. הוא תמים לכאורה, רק רוצה להציל אותנו, אבל מכיוון שהוא שייך ליצורי העולם ההישרדותי, זה מה שהוא יודע לעשות: בכל צעד ושעל הוא מספר את הסיפור של מה שקורה ומוסיף לו נופח של הזהרה. הוא לא רק מדווח על המצב, אלא כיוון שהוא מומחה באסונות, הוא מדווח על המצב מנקודת מומחיותו, ומדליק אגב כך נורה אדומה. "שים לב," הוא אומר, "זהירות, הסימן הזה הוא סימן לא טוב".
ומה זה בדיוק הסימן הזה – כאב האוזן המוזר, ההתרחקות שלה, או כל סימן אחר? – גם אם מורה האסונות לא אומר זאת בפועל, לשם הוא רומז: אולי זה סוג של סרטן? אולי אסון כלכלי? נטישה? סוף העולם? ברור, זה קצת מוגזם, אבל הוא הרי לא באמת אומר שזה כך, הוא רק מורה על האפשרות, מעלה חשד, מכין אותנו לגרוע מכל. מכאן גם שמו – מורה אסונות.
זו פרשנות אינטנסיבית מאוד, פס קול שמלווה אותנו ומפרש עבורנו את המציאות.
אפשר להבין את הערך ההישרדותי שלו – לפעמים הוא אכן מציל אותנו – אבל ברוב המקרים, ואצל רוב בני האדם, הוא בעיקר מבטא פעילות יתר בבלוטת "ההישרדות".
6.
ברקע צריך לציין שמורה האסונות אינו מסתפק בהעלאת השערות, הוא חדור מוטיבציה, ומלא בתחושה מוקדמת של הבאות. הוא "יודע".
אבל אולי מה שהוא מרגיש זה לא כל כך את הבאות (האסון המתקרב), אלא מין מאזן קוסמי שהוא רגיש אליו – הוא יודע שאם יקרה אסון, זה יהיה צודק. וזו בעצם משמעותה של תחושת חוסר הערך – האדם שחש לא ראוי, מרגיש שכל מה שהוא קיבל עד עתה לטובה, הוא בעצם סוג של טעות, ועוד מעט יבוא הצדק הקוסמי לתקן את המעוות ולהחזיר את האיזון למקורו.
האמונה "אני רע", שנאמרת בלחש הלב, היא שמושכת אליה את תחושת האסון מכל הכיוונים. בו בזמן היא גם מעין טכס השבעה, אמונה טפלה של האדם שאם יצליח לחזות אסון מבעוד מועד, יסולח לו. ("כן, כן, לא צריך שהאסון ייפול עליי בפועל, אני כבר יודע מעצמי שמגיע לי לסבול…")
7.
ואם כן, "חשד אי אהבה" הוא אותה התעוררות ראשונה של מורה האסונות שפתאום נדרך מול "סימן".
חשד אי אהבה הוא כיווץ פנימי, נקיפת לב, זעזוע של רגע, שכמו חוזר ומבשר על החטא שמעולם לא נשכח, ואשר עושה אותנו לא ראויים לאהבה. לא רק מנועים מאיזו חמימות לב נחמדה, חיוך של בחור או בחורה, אלא נידונים לגלות עקרונית ועמוקה העושה אותנו נרדפים תמיד. זו תחושת אשמה, ואמונה בשעבוד כמהות העקרונית של המציאות. חוויה חצי מודעת שהעולם לא חומל, ואסון מחכה מעבר לפינה. קרה לך טוב, אל תאמין, אבל הרע דווקא אמין מאוד.
חשבנו להתרווח, היה נדמה לנו שאנו מוצאים אהבה, נראה היה שגילינו נחמה, זיהינו ניצנים של שייכות, אולי ייעוד חדש, ודווקא אז הוא פתאום עולה, החשד. בו זמנית הוא מגלם היזכרות בכך שהעולם משחר אחר רעתנו, וגם איזו התפכחות המבקשת להזהיר אותנו שלא נשקע באשליה שתעמיק עוד יותר את סבלנו. לא כדאי לשמוח. בטוח יותר לשרוד, לשמור על המאזן…
כמו חור קטן במערכת פנאומטית – דליפת אוויר זעירה – השפעתו יכולה להיות דרמטית בקנה מידה גדול. לרגע נפלו פניו, נפל ליבו. אחר כך הוא יאסוף את עצמו מחדש, יגרש את החשד, אבל הזרע כבר נזרע. תנופת המשמעות ממנפת דברים מאוד זעירים לכדי משמעות, ואם סחפה עמה את החשד הזעיר כאחד ממרכיביה, היא גם נתנה לו בזה קיום, ומרגע זה הוא יתחיל לחתור, לכרסם, להחליש, וסופו להפיל. אפשר שזה יקרה עוד כמה ימים, אבל לשם זה הולך ומתקדם.
8.
אין תמה איפה, שאחרי כל זה אנו לומדים לזהות את המציאות כרשימת מטלות ואוסף אילוצים. נדמה לנו שאם נשכיל להתחכם למציאות, אולי גם תיתן לנו כמה רגעי אושר גנוזים. אבל אנחנו יודעים: מה שהיא תיתן היא תיתן תמיד במידה, בהסתר, כמו שמגניבים למשרת מעדן שנועד במקורו לאנשים האמיתיים.
החשד הוא אמנם זרע זעיר, אבל הוא פועם כמו אבן המוטלת לאגם בגלים ההולכים ומתרחבים ומכוננים מציאות. וליתר דיוק: מכוננים את "המרחב הישרדותי-הסתדרותי". המרחב הזה נראה כתמונה יציבה ונוכחת של המציאות, עובדה מפוקחת שרק טיפשים יכפרו בה, ובאמת היא שיקוף של העולם הפנימי, ופועל יוצא של זרע-חשד-אי-אהבה.
9.
האם אפשר לתת לאמונה הזו – שהעולם אינו רוצה בנו – פשוט לנשור?
אחד הדברים שיכולים לעזור בכך הוא ללמוד לכבד את אינספור הנסיבות והתנאים הרוחשים תמיד לקיים אותנו. האומנם המציאות טורחת כל כך הרבה בקיומנו רק כדי לדכאנו ולהרגנו? אולי המציאות דווקא רוצה בנו, רוצה בטובתנו, בהתענגותנו, בנוכחותנו – באופן אישי? אולי היא לא מחפשת לשעבד אותנו – שהרי אין לה עניין בעבדים – אלא דווקא לשחרר אותנו, כדי שנחזור ונגלה שהננו בני מלכים?
מול עבודת היתר של מורה האסונות ומדקרות החשד שהוא משלח, אפשר ללמוד להיכנס לתודעת חג.
זו אומנות שלמה: לשים לב לקושי אבל בו בזמן להתמסר לכך שהכול טוב. לזהות את הידידות שעוטפת אותנו, ומתוך כך להתעורר למסיבה הכי טובה בעיר. כן, זה אנחנו – המסיבה הכי טובה בעיר.
10.
פרשנות כזו מזמינה אותנו לשכור את שירותיו של יצור חדש – מדריך הידידות.
הוא ילווה אותנו במעבר הלא פשוט הזה מן העולם ההישרדותי המוכר, לעולם האמונה המוכר פחות. כמו מורה האסונות גם הוא מן דמות-על המנטרת את המציאות ומאבחנת אותה (בקרת איכות), אבל פרשנותו שונה. הוא לא רואה את האסונות שיכולים לקרות כאן, הוא רואה את ההזדמנות. הוא יודע שהעולם מדבר בשפת סתרים שלא תמיד קל לפרשה. הוא מומחה ב"דרש", ואנחנו, שמבינים את מה שהוא מנסה לעשות, נותנים לו הזדמנות להביא בפנינו את מדרשו.
וכך, למשל, כשעולה המשפט "אין סיבה למסיבה" (המשפט עולה כאשר אדם מוצא את עצמו שמח ללא סיבה), הוא ממהר לדרוש בו ולפרש את טיבו. מורה האסונות קורא בפשט: אין סיבה למסיבה, כלומר, די לשמוח, תוריד את הראש, העולם קשה, יש אנשים שמתים ברעב. אבל מדריך-הידידות, מעכב רגע את מורה האסונות. "ידידי," הוא אומר לו, בלי להאיץ בו יותר מדי, "אפשר להבין את זה גם אחרת." וכאשר מורה האסונות מתעכב בסקרנות, הוא מפרש: "אין סיבה למסיבה, כלומר, אין צורך בסיבה כדי שתהיה מסיבה – כל זמן וכל עת מתאימים".
כך דורש מדריך הידידות בכל דבר ודבר, ואט אט פותח לו. הוא מלווה אותו לאורך הנתיב לעולם האמון, מפרש לו את דרכי האהבה. כל סימן או קושי שמורה האסונות ממהר לזהות בו אסון פוטנציאלי, הוא מפרש בכיוון של ידידות. מה שנראה היה שהוא לרעתך, בעצם אפשר להבין אותו גם לטובתך – אל תיבהל. רק חפש את הפרשנות העמוקה. תמיד היא קיימת.
החוק קובע: לכל משפט הישרדות יש פרשנות ידידותית. רק צריך להתעכב להקשיב.
11.
אנחנו לא כל כך מיומנים בדבר הזה. השנים הרבות שאנחנו מעסיקים את מורה האסונות, עשו אותנו מומחים בשגרת ההימנעות. לכן אנו זקוקים למדריך. אולי יש בו משהו מלאכותי בהתחלה, אבל הוא לא ממהר, ולא נחפז לשכנע.
ידידותו היא גם סבלנותו.
שוב ושוב הוא ייתן לנו יד, יסביר לנו לאט בשפה שאנחנו יכולים להבין, שלא הכול בהכרח לרעה, שמה שקורה הוא לא בהכרח נגדנו, ושהעולם רוצה בנו – אפשר לסמוך עליו.
12.
במקום לחשוד אפשר להאמין.
אנחנו גם טועים, אבל זו זכותנו לטעות וללמוד, הטעות היא חלק בלתי נפרד מן התנועה אל הטוב-יותר, דווקא מכיוון שאין "טוב ביותר". הפנמנו שאנחנו לא רצויים, שאנחנו צריכים לבקש רשות כדי להיות, שאחרים צריכים לאשר, ולכן אנחנו זקוקים לאהבתם. ובכן אנחנו לא. אנו מקבלים את אישורנו רק מן הידידות הגדולה. והיא נותנת לכל אחד מאתנו אישור עקרוני ומוחלט – הננו אהובים. הצד שלנו בעסקה הוא בעיקר ההסכמה לקבל, ולהמשיך לפעול מקרקע של אהבה עצמית, שבהכרח נמצאת שם.
זו פרקטיקה שאפשר להתאמן בה: לשוב ולשאול את עצתו של מדריך הידידות, ולהמתין לפרשנותו לפני שאנו נחפזים להגיב. כשהוא לימיננו אנו מתייצבים, ובאומץ שבים ומתרגמים את מה שנראה כמאיים, למה שמבקש להצמיח.
המרחב האמוני-דיאלוגי אינו היעדרותו של החשד, אלא היכולת להבין שכל דבר מברך – כולל החשד. זהו טבעו של מרחב זה המלמד אותנו לראות בעולם מחווה של אהבה, ולהכיר בפלא הרוצה בטובתנו.
"כולנו נולדנו מלכים," אמר פעם אוסקר ווילד, "אבל רובנו מתים בגלות". ואם כן, יש עבודה אחרת הממתינה לנו, לא מאבק הישרדות אלא מאבק היציאה לאור – הוא עבודת מלכותנו.