הנקודה הבלתי ניתנת למחילה

הנקודה הבלתי ניתנת למחילה

אנו מדברים על "חוסר ערך עצמי", כביכול זה עניין שקל להצביע עליו ולהסביר אותו, ואיננו ערים עד כמה מדובר בעניין נטול שם – נקודה השוכנת במעמקיו הקדם מודעים של האדם, ומפעילה אותו מן המחשכים, מייאשת ומרפה את ידיו, עושה אותו קצר נשימה, מפוזר, צמוד לתוכניות, ורחוק מנוכחות. שוב ושוב היא לוחשת לאוזניו מילים של ביקורת שמצמיתות את עולמו ומצמצמות אותו אל המרחב הקטן והבטוח לכאורה של מה שאינו זז.

אם איננו מרגישים בני בית בעולם הזה – זה הרבה בגללה.

בעקבות פול טיליך אני קורא לנקודה הזו: הנקודה הבלתי ניתנת למחילה. זה החומר שממנו היא עשויה: חומר קדמוני וללא כפרה.

לכל אדם יש נקודה כזו, החבויה בפנים נפשו, המשלחת אותו לעבודת יומו, ואוספות אותו אל ביתה הרעוע עם רדת ליל. גם אם הוא עשוי לחוש בה במעומעם, קשה להישיר אליה מבט. תמיד היא מן הגב, דוחפת ודוחקת, והיא עצמה נשארת בלתי ידועה. היא מגלמת את ליבה של אי־האהבה העצמית, תחושת תשתיתית של האדם שהוא אינו רצוי ואינו ראוי.

כל מה שהאדם אינו יכול לסלוח לעצמו עליו מתנקז לנקודה הזו ונעשה למשקע של חוסר אמון, הנושא את פקפוקו וחשדו העצמיים, ואת הידיעה האפלה שיש בו איזה רע יסודי ונטול שם. הרע הזה הוא עניין מאוד אישי. בהגיון הוא יודע שיש אחרים שחטאם גדול משלו. אבל ברמה הקיומית, באופן הווייתו, בנטיית נפשו, הוא משמר את האמונה המייחדת אותו בחטאו. זה לא קשור לחומרת חטאיו, זה קשור למהותו. ואפילו יצהיר על עצמו בריש גלי שהוא "פגום" וימנה את חטאיו, לא על הנקודה הזו הוא מדבר, יש עניין יסודי יותר שאותו הוא לא מעז להגיד.

הנקודה הזו כבושה בנפשו ויצוקה כיסוד בדידותו, ועושה אותו זר בכל מקום של שייכות. היא מבססת את תחושת חוסר־הזכות וה"אין־מקום" ביחסו אל העולם, ומסמיכה את גלותו. מכיוון שלנקודה הזו אין מקום, גם לשום דבר אחר אין מקום. בסתר ליבו הוא יודע שכל שאר חלקיו, גם אם הם טובים, ניצבים בצלה, ושהוא עצמו, מכל חלקיו, מזוהה דווקא עמה. כן, אנשים יכולים להתרשם ממנו וממעשיו, אבל התרשמותם לא עושה לו מקום בעולם. עד שלא יכירו את הנקודה הזו, מי שהם עושים לו מקום – זה לא הוא. הם גם לא רואים שכל מעשיו, באופן מורכב ומתוחכם, הם ניסיון לחפות על קיומה. זו היא שגרמה לו להרביץ בילדותו, לדבר בעודף בבגרותו, לא להקשיב, לכעוס, להכביר רעיונות… וכך, לאמיתו של דבר, לא הם מוציאים אותו מן הכלל – זה הוא שמגן עליהם מפני אותה נקודה שנפשו יודעת שאינה ראויה לבוא בקהלם.

חטאו הוא שגורם לו לנסות להתגבר על הרע שבו בכוחות עצמו, וזהו מאמץ זה ויומרה זו להציל את עצמו באמצעות בדידותו שמוציאים אותו מן הכלל ועושים אותו רע בעיני עצמו. כאן נמצא הבלבול הגדול: ה"אני" נחווה כסתירה ל"אנחנו". הנה פשעו ומקורה של אותה תחושה בלתי מוסברת שיש בו משהו חריג ובלתי ניתן לכפרה – לא איזה מעשה חיצוני או קיצוני שעשה, אלא פשוט ה"אני" שלו – אותו סרח עודף, שאינו מצליח להיכנס כולו לתמונה ולהיות חלק מן ה"אנחנו". בנוי הוא מחומר אחר – לא מן החומר של ה"הם" שעל פי תפיסתו הוא הצורה המקורית של ה"אנחנו". וכך, חריגותו תמיד תקפוץ לעין ותקלקל את השורה.

בתור תינוק הוא אינו יכול לגנות את אימו – היא העולם, הקרקע של נפשו והבסיס לקיומו. מה שהחסירה, הוא העדיף לראות כפגם שלו. הוא רע כי הוא חרג מן הכלל. אם היא אינה מיניקה אותו או מסרבת לחבקו, זה לבטח קשור לסרח העודף הזה המהותי כל כך לטבעו. מדוע הוא מתעקש עליו? אני אומר "מתעקש" אבל למעשה הוא עושה כל מאמץ להיפטר ממנו, להתמזג, להיות מישהו שייך – "תראי, אימא, הצלחתי למחוק את עצמי, את יכולה לאהוב אותי עכשיו?". אבל ככל שהוא מתאמץ, כך הוא נכשל. זנב האני הסורר מסרב להתקפל, ושוב הוא קופץ לו מחוץ לתמונה. וכל אותם אישורים, הכרה, הערכה שהוא מתאמץ כל כך לקבל, לא מצליחים לחפות על החריגה. לא סתם הוא חש שהוא רע, אם גם את הדבר הקטן הזה הוא לא מסוגל להקריב למענה – למה שתכלול אותו בשייכות?

הנה חטאו. אבל גם בלבולו. מנסה הוא להשתלב בתוך השייכות הסימביוטית בלי להבין שהשייכות הסימביוטית כבר לא מתאימה לו, לא משנה כמה יתאמץ לזכות בהערכה מבחוץ. הוא סבור שאם יצליח להיות "לא אני", מתאים בשלמות לתמונה, תאהב אותו אמו וגם כל השאר. הסיפור הוא כמובן הפוך:

מה שיש לאהוב באדם זה את ערכו בעיני עצמו, וכשהוא תלוי כולו באישור מבחוץ, לא נותר שום דבר שאפשר לאהוב בו. כמובן, זו לא אפשרות מציאותית. אבל אפשר להרהר בזה: מה שבכל זאת אנו אוהבים במישהו זה מה שאינו תלוי בנו.

בכוונה אני נוקט בלשון הזו – בלתי ניתנת למחילה – כיוון שזו מהותה: היא נטולת סליחה. בין היתר מכיוון שהאדם לא מצליח לעמוד על מלוא רוחב קיומה, ולא להודות בכל מה שהיא עבורו. טבעה הוא אפלה. וכך, הוא לא באמת יכול להציל את עצמו ממנה, לא משנה כמה קומות של הערכה הוא בונה מעליה.

למעשה, רק אדם אחר יכול לעזור לו. זולת קשוב וחומל, שמבטו המתעניין מתיר את הכישוף.

אני יודע, זה נשמע כמו פרדוקס, ובכל זאת אני מקפיד על המילים. זו טבעה של הנקודה הזו שהיא בלתי ניתנת למחילה, וזה טבעו של הזולת שהוא יכול לספק את הקבלה והחמלה שהן עמוקות יותר מכל מה שאדם יכול לקבל את עצמו.

האדם לא יכול להמתין לזולת שיאשר אותו וכביכול בדרך זו ישחרר אותו מכלאו.

ההמתנה רק תחזק את ההתניה, ותעמיק את חוסר האונים של מצבו. ואדרבא, כל העניין כאן הוא להיגמל מן האישור של הזולת, ולהכיר בכך ששום אישור מבחוץ לא יוכל להחליף את האישור הפנימי ואת מה שהאדם חייב לעשות בעצמו – לקבל את עצמו. ועם זאת, נקודה זו, כשמה כן היא – בלתי ניתנת למחילה. זו מהותה. שום התעמלות נפשית לא תעזור לאדם בבדידותו, ולא באמת תאפשר לו לפייסה. כלפי חוץ יראה לו אולי שהוא התקדם הרבה, אבל זה רק מכיוון שהוא התרגל לצילה.

רק ההסכמה להיחשף לחמלה של הזולת, לבקש את עזרתו, ולהישען על העין הטובה והמאמינה שלו, תעשה את הבלתי אפשרי, ותחמול על מה שממהותו הוא בלתי ניתן למחילה. אין הוא יכול לסלוח לעצמו לבד, אבל מבטו הלא שופט של מישהו אחר יכול להאיר מחדש את טבעו.

זהו הזולת שמתייצב מולו שיכול להכיר בסובייקטיביות שלו, ולשקף לו את האפשרות הזו שהוא יישאר אני, אבל יהיה גם חלק מ"אנחנו". באותו מעמד דיאלוגי פלאי, מסתבר לו לראשונה ערכו כמי שהוא, ערך פנימי ששום מכסה של ערך חיצוני לא תוכל להחליפו.

לפני המעמד הזה הוא אבד בבדידותו. הסובייקטיביות שלו הייתה סוד שהוא לא ידע לבטא, ולא להכיל. כל עולמו הפנימי היה תפוס ברשת של הנחות מוקדמות שנראו לו כה מובנות מאיליהן, עד כי לא היה מסוגל לראותן. עניינים שלמים נותרו כך כמצבות בנפשו, רק מכיוון שבאופן לא מודע, הוא סבר שאלו ענייניים שאינם ניתנים לעיכול, ולא יכולים להיספג בשייכות. הוא רק הרגיש את הניכור, הבדידות, התחושה שאינו מובן, שמשהו לא מסתדר, שהוא לא שייך, שלא שייך לו להיות שייך, שלא שייך לו להתמסר, ואת כל זה הוא ראה כסוג של מציאות אובייקטיבית שאין מה לדבר בה. זה העולם. הוא לא העלה בדעתו שמה שמבודד אותו זו אותה נקודה בלתי ניתנת למחילה, בלתי ניתנת לעיכול, אשר בהשראתה גם נבנו כל שאר המצבות של נפשו.

בא הזולת, ובמבט אחד חומל הסיר את הכישוף: "בטח שזה לא מובן מאיליו. בטח שזה לא קיר שצריך לעקוף. זו אשליה!". וברגע זה קרה הנס וכל דבר חזר למקומו. חומות בצורות ועצומות ממדים הפכו בחזרה לאבנים קטנות.

הקבלה של הזולת אינה זהה לאישורו. האישור קושר, הקבלה משחררת.

האישור המאשר לאדם שמותר לו לכעוס, ומותר לו לחשוב, ומותר לו להתנהג בפזיזות, הוא נחמד בפני עצמו, אבל הוא אינו הקבלה במובנה העמוק – זו שבה נפתח האדם לראות את עצמו כטוב ומשם לעשות את עבודתו. וזה ייחודה של הקבלה: היא אינה אומרת לאדם איך להיות, היא מתירה לו להיות. זה הוא שיגיד בעצמו מה טוב ומה רע, ויגלה שמותר לו להיות טוב אל עצמו. והלא אלה שניים שהם אחד – להיות טוב ולהיות טוב לעצמו. ה"טוב", במובן הזה אינו תיאור של דרך מסוימת להיות, "אובייקט טוב" הניכר בקליפתו. ה"טוב" הוא היות טוב, והוא הזכות העקרונית לפעול מן המרכז, ולראות במעשיו מקור של ברכה.

אפשר לומר, כדי למתן מעט את הפרדוקס, שהזולת פותח את שער החמלה, אבל האדם עצמו הוא שעובר בו ומוצא את הכוח לחמול על עצמו. והוא עושה זאת באופן אישי, הקודם למילים, ובתואם עם קדמוניותה של הנקודה עצמה. הזולת מגלה לו את האפשרות, מאיר את עולמו מזווית שהוא מעולם לא ראה, אבל עכשיו זו אחריותו ועוצמתו לזהות את טוב ליבו.

אין אדם יכול לקבל את חמלת זולתו בלא שיהיה חומל לעצמו קודם לכן, ואין אדם יכול להיות חומל לעצמו, בלא שתאיר עליו חמלת זולתו קודם לכן. אלה העובדות הקשוחות שמהן עשויה הנקודה הבלתי ניתנת למחילה, אבל במציאות כמו במציאות, קורה שאותה נקודה בלתי ניתנת למחילה מתהפכת, ונעשית לסוג של אמון עקרוני של אדם בעצמו. כעומק חשכתה, כן גובה אורה לאחר ההיפוך. אמנם היא תמיד תשוב ותופיע בדמותה המקורית – לעולם לא יוכל האדם לטעון ששוב אינה מקננת בו – אבל בקריאת בגרותו, היא מתהפכת כל בוקר מחדש, ומגלה את בטן אמונתה.

ברקע הדברים יש לומר שתחושת חוסר ערך איננה נתון אלא פעולה. משמע, פוטנציאל כבוי המתממש בפעולה: פעולת החיפוש אחר הערך. וכך, בניגוד לתפיסת הסדר המקובלת, האדם לא מחפש אחר אישורים מכיוון שהוא חש חסר ערך, אלא שהוא חש חסר ערך כיוון שהוא מחפש אחר אישור. יחדל לחפש אחר אישור, יפסיק לחוש חסר ערך. בזה אני בא להדגיש את מימד ההרגל. כמו מאוורר שממשיך לפעול עוד זמן מה גם לאחר שהמנוע כבה, כך ההרגל מתמיד גם כשכביכול כבר אין שם מנוע חי להזין את החיפוש, ועצם הרגל החיפוש שב ו"מדליק" מחדש את המנוע, ומפרנס את הנקודה הבלתי ניתנת למחילה בפציעתה.

בניסוח אחר, הנקודה נמצאת שם תמיד בעקבתה, כפוטנציאל, וזו פעולת חוסר הערך שמנפחת אותה לכדי קיום, ומממשת את הפוטנציאל שלה, בצורתו המסוימת. ואפשר לדמיין פעולה אחרת – היא אותה פעולה שאדם לומד לעשות בבגרותו, שמהפכת את חשכתה לאורה.

פעולת חוסר הערך: החיפוש אחר אישור, הביקורת העצמית, ההשוואה, ועוד אחרים, כולם צורות שונות של אותו עניין.

אך מה היא הפעולה ההפוכה, זו שהופכת את מתאר הנקודה הבלתי ניתנת למחילה כדי להאיר בה אור של אהבה?

קיומו של אדם אינו כמו קיומה של אבן, עניין שפשוט נח לו בקיומו, פסיבי למציאות שמכילה אותו, בלי שום צורך במישהו שיגיד לו כן.

קיומו של אדם הוא הנכחה הזקוקה לחיוב. לא רק יש אלא גם "כן" מהדהד שאומר שהוא רצוי ואהוב. הוא לא רק קיים, הוא בהכרח, שייך. בהכרח נוכח. בעל ערך. יש המתקף את עצמו בעצם קיומו כביטוי של ערך. או בניסוח אחר, היש האנושי הוא פעולה, לא רק מצב, ולא סתם פעולה (שהרי אפשר גם לתנועתה של אבן לשייך פעולה) אלא פעולה שנושאת בחובה את הרצון הרוצה בפעולה, ואת הערך שהרצון הזה מוגדר ביחס אליו. כלומר, במובן עמוק, זהו חיוב מוסרי.

חיוב עצמי זה וחיובו של העולם אותו, הם המכוננים את נוכחותו של האדם.

לכן, שאלת הערך בשבילו, לעולם איננה רק שאלה חיצונית, מודבקת. היא הווייתו. שוב, היש האנושי הוא ערך המתקף את עצמו. תחושת חוסר הערך איננה, לפיכך, רק עוד עניין פסיכולוגי המולבש עליו – אלא דבר המכרסם בהווייתו.

אבל אחרי שהבנו שזהו החיפוש אחר הערך שיוצר את תחושת חוסר הערך ומכרסם בהווייתו. מה עוד נותר לעשות בעניין הזה? מה אפשר לעשות כדי לשנות את ההרגל? איך אדם יכול להפסיק בפעולת חוסר הערך העצמי? האם יש דרך שבה אדם יכול להפסיק לחפש אחר ערך חיצוני, רק על ידי הנחיה עצמית? הרי כבר אמרנו שאין הוא יכול להציל את עצמו לבד, אבל אחרי שכבר נפתח שער החמלה – כיצד אפשר לעבור בו, ולעבור בו כל פעם מחדש?