המרחב הדיאלוגי-אמוני

המרחב הדיאלוגי-אמוני

אף על פי שתקשורת בין שניים היא אבן בנייה בסיסית של השייכות, ובמובן זה יש לה מקום מיוחד בתוך מארג השייכות, יש מובן אחר שבו היא מקרה פרטי ומצומצם של השייכות הקבוצתית.

זה אולי פחות נכון לגבי השייכות הסימביוטית – גם כי היא מאפיינת את השייכות בגיל הצעיר, שם עיקר הקשר הוא בין האם לתינוקה ולא נראה תינוקות משחקים בקבוצה, וגם בשל היותה מבוססת על הדומה – אבל במה שנוגע לשייכות הדיאלוגית, ההבנה השלמה יותר שלה מתחילה בקבוצה ובמורכבות של הקהילה על כל חלקיה השונים. שם יש גם "אתה" וגם "הוא", גם "אתן" וגם "הן", והקשר הדיאלוגי בין שניים שואל את תכונותיו מן השייכות הקבוצתית. גם האינטימיות הגדולה של מפגש אני-אתה שבגלוי נמצאים בו רק שניים, מוקפת בחבוי באינטימיות הגדולה יותר של הקבוצה הדיאלוגית.

במידה מסוימת זה נכון גם לגבי קבוצה של שייכות סימביוטית. עצם ההצטברות של האנשים בהכרח תכניס פנימה את ה"ממשות" (ועמה היבטים דיאלוגיים), גם לקבוצות שנוטות מאוד לקוטב הסימביוטי. יוצא מכלל זה הוא ה"המון" שמקפיד לשמר את היבטיו הסימביוטיים למרות ריבוי האנשים. (ההמון והקהל, שתי תופעות משלימות שדוחפות אל הקוטב הסימביוטי, שקבוצה דיאלוגית ממשית, מחזירה ממנו).

היעדר פשוט של שייכות לכשעצמו, כמו כאשר אדם נמצא ללא אנשים סביבו, אינו נחווה כניכור או בדידות. בין היתר מכיוון שאיבר השייכות שלו עדיין נושם פעיל ומתפקד (לפחות זמן מה) גם כשאין אנשים אחרים בסביבה. הוא לא נחנק.

זה אחד המאפיינים המרתקים של האדם כיצור חברתי – הוא יכול למצוא את עצמו בשייכות גם כשהוא לבד במערה, ודווקא מכיוון שיש לו איבר שייכות כל כך מפותח ומשוכלל. פיל צעיר, כשיבודדו אותו מן העדר מעבר לזמן מה, עשוי למות רק מהיעדר השייכות המוכרת. לאדם יש הרבה יותר גמישות. במובן מסוים, אפשר לומר שהפיל (כמו רוב היונקים החברתיים) עדיין שייכת לו השייכות הסימביוטית, ואילו אצל האדם שהזדקף על שניים (הזדקפות המסמלת את השייכות הדיאלוגית) איבר השייכות כל כך מפותח עד שהוא יכול לנשום שייכות גם מן ה"אוויר". דומה הוא בזה ליצורים הראשונים שפסעו אל מחוץ לאוקיינוסים, והצליחו לחיות באוויר הדליל באמצעות ריאותיהם המתפתחות. הרבה מן החוויות הרוחניות שלנו נמצא כאן.

ועם זאת, אני מזכיר שהריאות הללו זקוקות לתמיכה סביבתית בגיל המוקדם ובשלבים הקריטיים, כדי להבשיל למלוא שכלולן. כשהן כבר מפותחות, האדם יכול להסתפק במעט אנשים סביבו, ובמעט מפגשים, ואדרבא, לפעמים ממש דרושה לו הלבדות הזו, כחלק מבריאותו. לא כן המצב אצל הסובלים משייכות פצועה – אצלם הבידוד יכול להיות עונש נורא.

אמנם ההיעדר הפשוט של שייכות לכשעצמו אינו מורגש כניכור וזרות, אבל כשהזמן מתארך הוא בכל זאת מתבטא כסוג של תחושה גם אצל בעלי הריאות המפותחות. זו לא בדיוק בדידות במובן המוכר (ניכור וזרות), אבל גם לא הלבדות המבורכת המופיעה במרווחים בין מפגש למפגש.

כמה זמן צריך לעבור כדי שהלבדות תשנה את אופייה ותתחיל לגדל קרום?

קשה להגיד, גם כי אנשים שונים זה מזה בגודל ריאותיהם ובדרגת פציעתם, אבל גם מכיוון ששייכות איננה רק עניין פיסי, ויש נימים עדינים ועל־מקומיים שעוברים בין בני אדם, גם כשהם לא נמצאים פיזית זה בחברת זה.

אני מרבה להדגיש את חשיבותו של הגוף והמגע הפיזי, כחלק מן המלאות של השייכות התומכת באדם, אבל אפשר שאנשים יתמכו זה בשייכותו של זה, גם כשהם נמצאים בשני קצוות עולם. כך גם יכול להתקיים מארג שלם של קשרים המבססים קהילה שהיא על־מקומית. עוצמת המארג הזה וכוחו לתמוך באדם תלויים בטיב הקשרים המקוריים (שהיו מקומיים ופיזיים), אבל גם ב"תדר" שאליו האדם מכוון. במובן הזה אנחנו תמיד נתונים בתוך מארג כלל־אנושי גם כשאנו עצמנו הולכים לאיבוד במדבר. ועם זאת, לא תמיד אנו מכוונים לתדר המתאים ולא תמיד ריאות השייכות שלנו מספיק מפותחות כדי להתקיים לאורך זמן על האוויר הדליל הזה.

מכל מקום, רוב האנשים, רוב הזמן אינם אובדים במדבר – רוב האנשים חיים בסביבתם של אחרים, ומה שהם חשים בבדידותם אינו קשור להיעדר השייכות בסביבתם, אלא לאסטרטגיית הבדידות. לא האוויר הדליל של השייכות חונק אותם, אלא ההגנה הרבה מדי על איבר השייכות. ומכיוון שההתבודדות פועלת שעות נוספת דווקא בחברתם של אנשים אחרים, אפשר להבין את הצורך של רבים להתרחק מחברה. בלבדותם הם יכולים להסיר את מסכי המגן, ולתת לריאותיהם לשוב ולנשום.

כאן גם מתגלה עוד יתרון של המארג הלא פיסי והעל־מקומי של השייכות: בעידודו להשיל את אסטרטגיית ההתבודדות, הוא מזמין ליהנות מברכת השייכות הממשית והפיזית הנמצאת בסביבתו המקומית. הוא דיבר עם בתו הנמצאת מעבר לים, וכעת הוא שוב מסוגל ליהנות מחברת חבריו, שרגע לפני כן חש מנוכר ובודד בחברתם. לשיחת הטלפון עם הבת יש אמנם מימד של קשר פיזי, אבל גם זיכרון או תחושה פנימית יכולים לכוון את האדם מחדש אל תדר השייכות, ולאפשר לו להשיל את עורלת ליבו וליהנות מברכת השייכות הקיימת בעולמו. גם זו המלאה יותר הקשורה לאנשים ממש, וגם זו המאווררת יותר.

על רקע זה, המילה "לבדות" לא באה לציין רק את העובדה הפשוטה של היעדר האנשים מסביב – אלא גם משמשת אותי לתאר את המהלך הזה של השלת העורלה, וההתחברות לרבדים העדינים יותר של השייכות. מה שאני מכנה "איבר השייכות" ונעזר במטפורה של הריאות כדי להאיר את טבעו, הוא גם מה שבשפה המטפורית השגורה מכונה הלב. אסטרטגיית ההתבודדות הרי לא מסתיימת בחומה שהאדם מקים בינו לבין האנשים האחרים, אגב כך זו גם החומה שהוא מקים בינו לבין העולם הכללי, והדבר מתבטא בתפיסת עולם מסוימת החושפת את העולם בסתמיותו, שממונו, וחוסר משמעותו.

ואם כן, לבדות במובנה העמוק יותר, היא המהלך האמוני המחזיר לעולם את צבעיו.

יש קשר עמוק בין לבדות לאמונה, כמתבקש מן ההיפוך לקשר ההדוק בין אסטרטגיית הבדידות לבין המרחב ההישרדותי ציני המאפיין את רוב ההתארגנויות החברתיות. העובדה שהאמונה לא פעם מתגלה לאדם בלבדותו, קשורה בעיקר לכך שבלבדותו הוא מסכים להסיר את עורלת ליבו, ובכך הוא גם חובר מחדש לשייכות, שהיא עיקר האמונה.

קבוצה היא דבר מורכב, והיא מבלבלת גם את בעלי הריאות החזקות, לא כל שכן כאשר היא נוטה לסימביוטיות ושדה השייכות שלה נעשה למרחב חברתי-ציני-הישרדותי. כאן מנסה האדם להחזיק מעמד בתוך מה שהוא מזהה כמרחב ביקורתי ועוין. גם אם האנשים נחמדים ומרבים לחייך, הוא חש צורך לשרוד את מבטם, ואת הלחץ האטמוספרי שכמו רומס כל דבר שאינו מוצק מספיק להציג את עצמו כמשהו בעל ערך.

אם יישאר זמן מה בקבוצה הזו, ולבטח אם יישאר בה זמן רב, יחלחל האקלים הזה פנימה ויהפוך לאקלים תוך־נפשי שמלווה אותו גם כשהוא עוזב את הקבוצה. באקלים כזה, כל דיבור ועשייה נוטים להפוך לאקט-הסתדרותי המבקש לאשר, להפריך, לחזק, ליצור בריתות, ולהתמקם חברתית. אגב כך המעשה הזה ממשיך להדק ולשטח את המרחב החברתי, ולפרנס את היבטיו ההישרדותיים. כאן הכול דחוף, העצמי (הזהות) מאוים, והחלל עמוס במרכיבים חזקים של השוואה, שליטה ותגובתיות, שעושים את המרחב לא פורה ולא ערני.

מול האקלים החברתי הזה המגלם את השייכות הפצועה, מתייצבת האמונה, ומעבר לגאולה של היחיד, רומזת על המרחב הדיאלוגי-אמוני, המתקן את המרחב ההסתדרותי.

בדברי על אמונה אני מכוון לאיכות מסוימת של ההוויה הנגלית לאדם כשהוא חדל לדאוג, ולקיים את תפיסת עולמו הדואגת. בדומה לשייכות הקבוצתית – אמונה היא איכות מקיפה. בו בזמן היא מבטאת יחס מסוים אל המציאות, ואיכות מסוימת של המציאות המתגלית מתוך יחס זה – איכות הידידות.

בדידות איננה מצב, היא תמיד פעולה אקטיבית של התבודדות, שבפעולתה גם מרוקנת את העולם ממשמעותו ומציגה אותו בסתמיותו המכנית, שמבחינת האדם יש בה גם תמיד היבט עוין. האדם אינו סומך על העולם, ובחרדת דאגתו העצמית הוא הודף את הברכה. בשבילו, התיאור ה"הישרדותי" של המציאות הוא תיאור אובייקטיבי. הוא אינו רואה שעולם אובייקטיבי-הישרדותי זה, הוא שיקוף לאותה נקודה בלתי ניתנת למחילה הטמונה בעומק נפשו ולא מרשה לו להישען על היש ולקבל את עזרתו. בהיגיון הפנימי והנסתר ממנו, העולם אינו רוצה בו כיוון שהוא אינו ראוי. כנגד אי־רצונו זה של העולם הוא צריך להיאבק כעת בהכרזת קיומו – מה שהופך את קיומו במידה מסוימת לסוג של גניבה, עניין שהוא לוקח בכוח ושלא על פי זכות. והדבר רק קובר עמוק יותר את הנקודה הבלתי ניתנת למחילה, כיסוד של נפשו.

מתוך כך גם מוארת רעיעות קיומו. הוא אמנם מצליח להחזיק מעמד, אבל "החזקת המעמד" הזו נותנת לכל דבר בעולמו ההישרדותי מעמד של מעבר, ולא דבר לעצמו. הוא אינו מתעכב להשתאות ולהתעניין, תמיד הוא דוהר הלאה למלא בערך את מה שמתרוקן בעצם דהרתו. בחיפזון עשייתו הוא דוחה את הידידות המושטת לו, עוד לפני שהוא מכיר בקיומה.

מול העמדה הבלתי מודעת הזו, האמונה מרפה ונשענת, נפתחת לקבל, ולומדת להכיר את הסדר הנסתר של העולם. זו לא רק אמונה בקיומו של סדר, אלא הכרה בטבעו האנושי של הסדר הזה, המבקש לברך את האדם בייחודו. זה לא אומר שהוא לא צריך לפעול כדי לקיים את עצמו, אבל מה שהוא עושה אינו כנגד העולם שאינו רוצה בו, ולא כמהלך של גנבה המנסה להתחמק מעונשה של הנקודה הבלתי ניתנת למחילה, אלא מתוך חוויה בסיסית שהוא ראוי ורצוי, ובמעשיו הוא רק עוזר לעולם לעזור לו.

כבר אמרתי שזו הממשות שמרפאת. כשהאדם מרפה, משחרר, מסכים להישען, הוא גם ממילא נפתח לאותם רבדים עלומים במציאות ומאפשר להם לפעול עליו. הדגש של האמונה הוא לא על קיומם של ממדים אלו, אלא על ההסכמה לקבל. ואותה צריך להבין כהתייצבות כנגד הסירוב לקבל, שהוא האינסטינקט המכני־דואג־מבודד, המלווה את תפיסת העולם ההישרדותית.

העולם האמוני המקיף הוא בן דמותה של הקהילה הבריאה. משחזר הוא את השייכות הטובה שזכה לה, והיא מפתח בשבילו להבין גם את העולם. גם ההפך הוא נכון: היחס האמוני המחווט בגופו של האדם, הוא גם הדבר שבהשראתו מתארגנת הקהילה הבריאה. כך או כך, לעולם אי־אפשר להמעיט מן הערך של קהילה בריאה ממשית, והשפעתה של זו על האמונה.

קהילה בריאה מתאפיינת במקום שהיא עושה לכל אחד בייחודו. כאן אנשים עסוקים פחות בשליטה, ויותר חופשיים. חירותם היא לא כזו המבודדת אותם מאחרים, אלא אדרבא, מעודדת אותם להישען על היש ולהתרווח במקומם. כך גם מתפתח ונפתח איבר האמונה.

אחד הניסוחים המוכרים והחזקים ליחס האמוני לחיים מופיע בתהילים: "גם כי אלך בגיא צלמוות, לא אירא רע, כי אתה עימדי". בו בזמן הוא משקף את תחושת האמון נוכח קושי וסבל, ואת טבעו של אמון זה הנשען על נוכחות טמירה. את ה"אתה" אפשר לקרוא כמצביע על האישיות הגדולה וחוננת הטוב – אלוהים – אבל גם כביטוי ל"אתה" באשר הוא, והעיקר טמון ביחס זה של אני-אתה, החושף את העולם בדיבוריותו. הרי היה אפשר לומר "כי הוא עמדי" ובכך לכוון לאותה אישיות גדולה, אבל בניסוח כזה הייתה אובדת תחושת האינטימיות הגדולה ועמה ידידותה. "שבטך ומשענתך, המה ינחמוני". רואים אתם אפילו כאן, אמנם רק במרומז, נמצא השבט, ואופיו הדיאלוגי מתגלה ב"אתה".

איבר הסקרנות, איבר ההתעניינות, איבר ההרגשה, איבר השייכות, איבר האמונה – כולם הם בשבילי רבדים שונים של אותו עניין. האיבר הזה אינו מסתיים בנגלה, ואדרבא, הנגלה הוא הרבה פעמים מה שסותם אותו. יכול האדם להסתכל על העולם דרך עיניו והשכל המושגי המחובר אליהם, אבל יכול הוא גם להתחבר לעולם דרך איבר השייכות שלו, ואז העולם כולו מקבל את איכותה – שומע הוא את ידידותו ומשמעותו של העולם. עיניו עצומות, שכלו רגוע, והאמונה עמו.

יש קשר עמוק בין אמונה להרגשה. אחרי שאדם מרגיש, הוא גם יוכל להאמין. כנגד לב השייכות של כל הרגשה, עומד לב העולם של האמונה.

העולם האפור המתגלה מתוך מקום של הרגשה חסומה, הוא גם העולם שאיבד את ממד האמונה. האמונה היא המלאות של המשמעות אשר מגיעה גם ללא הטרחה ההישרדותית. מי שמרחיק לחפש אותה במחוזות רחוקים, הוא גם זה, שמנכיח את ספקנותו בחיפושו אחריה. הסתום, כנרמז בשמו, הוא כיסוי – בו אוחזת הספקנות והופכת אותו לאלילה. "פה היה פעם מעיין" – זהו השם שהיא נותנת לאליל. אומרת אמת ובו בזמן גם מכסה אותה, שהרי המעיין עדיין פה, מתחת לכיסוי. למהר לדעת ולראות, זה לסתום את הנביעה, אותה אפשר להמשיך לשמוע. המשמעות, תמיד היא מפכפכת. גם ללא מאמץ היא ממלאת, מבטאת את מלאות העולם ששוב אין חוסמים את דרכו פנימה.

האמונה היא קריאת ההרגעה הגדולה.

השמיעה היא שורש השפה, היא התקיימה הרבה לפני השפה הכתובה. והשפה הזו, עוד לפני שהייתה חיתוכי דיבור מושגיים, הייתה שירה. היא נבעה במרווח הזה שבין האם לתינוק המתערסל בחיקה, ומשם התרחבה לקהילה כולה, מבשרת שייכות, מבשרת אמונה.

לקולות ציפורים בטבע יש את הפוטנציאל להזכיר לאדם את קריאת ההרגעה ולהחזירו לשייכות, אבל לקולות אנושיים יש בודאי פוטנציאל גדול יותר. ואם רובנו מרגישים לפעמים אחרת, זה קשור למורכבות שהפכה את הקבוצה וקולותיה לשדה קרב. השייכות הפשוטה אבדה לנו – ואותה החליפה החשדנות, העמדת הפנים, והצורך להתמקם ולהסתדר ביחס לאחרים. ומכיוון שאנו חיים קודם כל בחברת בני האדם, אז החשדנות שאנו חשים כלפיהם, היא גם מקור החשדנות שאנו חווים כלפי העולם בכלל, והספקנות הרציונאלית המתגבשת בדמותה. קולות הציפורים עשויים לפייס אותנו באופן מקומי, אבל לא לשנות את תפיסת עולמנו.

האמונה בצד היותה יחס אל המציאות (יחס של אמון), ובצד היותה הממדים של המציאות שנחשפים מתוקף יחס זה (השייכות העדינה), היא גם תפיסת העולם הנולדת בעקבות זאת: האמונה שהמציאות אינה סתמית, שלאדם יש מקום בעולם, שישנו פלא שרוצה בטובתו, שהידידות היא יסוד המציאות, ושהאדם עצמו הוא טוב ושואף אל הטוב, ומותר לו לאהוב.

מעין חוק כלים שלובים פועל כאן, כאשר אדם פועל בתוך המרחב הידידותי, המשמעות שבחוץ, ממלאת גם בפנים. אדם יכול לנגן, לשבת לשוחח עם מישהו, לאסוף גפרורים שנפלו, לנקות את השביל, וכל פעולה כזו כמו סופגת את ברכתה מן המשמעות הכללית, והיא נעשית משמעותית לעצמה ובעלת ערך מעצם השייכות המקיפה. המלאות הכללית משקה גם כל חלק, השייכות נעשית משען לכל נבט. אנחנו מכירים זאת בשעה של אהבה גדולה, שבנוכחותה הרגועה כל דבר שקורה הוא בעל ערך ואין צורך לטרוח להפגין את ערכו. ארוחה משותפת, טיול, מפגש עם אחר, כולם שרויים בתוך המשמעות. ואנחנו מכירים זאת גם כשהאדם מגיע למקום שהוא מזהה כמולדתו, ושוב אינו מחפש לו מקם אחר להגיע אליו. כאן הוא יכול להתעמק, להקשיב, להרגיש, לרדת לפרטים, וכל דקדוק וכל דבר הוא בעל טעם. אותו חיפזון למלא בערך, מתחלף באיטיות שמגלמת את מקצב הזרימה הטבעית שבה מתמלאים מעצמם הדברים במשמעות. כל מה שקורה כאן יקר בזכות עצמו, ובכלל לא משנה אם הוא שוטף כלים או כותב מאמר חשוב. מכיוון שהשלם חשוב, חשובה גם כל פיסה שלו. אל כל דבר מחלחלת האמונה, ומאפשרת לו לפרוח בעתו.

ומכיוון שזהו החיפזון למלא בערך שגם מרוקן את העולם ממשמעותו, נכון הכלל הפשוט – לך לאט, והאמונה תתגלה לך. את ההולך בבטחה בגיא צלמוות, אנחנו לא מדמיינים כרץ. הוא הולך לאט.

ובכלל ה"לך" גם הוא מייצג את האמונה. לא במקרה זה גם התיאור בספר תהילים – גם כי אלך בגיא צלמוות – רומז הוא לאמון שהתרחב מעבר לגבולות הקבוצה, ומאפשר לאדם לנדוד בדרכי העולם, ולשאת את בטחון השייכות עמו. הישיבה החקלאית על הקרקע, בו בזמן שהיא מקור לביטחון היא גם מקור הדאגה. ושורשיה של האמונה מרחיקים לכת אל התרבות שקדמה לתרבות החקלאית ואת ההיסמכות על היש הזן ומפרנס גם בלא שיטרח. שבטך ומשענתך, המה ינחמוני. השבט, הוא אותו מקל שהאדם תוקע באדמה ואומר כאן יהיה ביתי, וסביבו חגים חיי השבט. הוא מייצג את המרכז של השייכות, ואת משען הביטחון, שבאקט האמונה יכול לשוב וללכת – את מטה לחמי אני יכול לשאת עמי, גם בלא שאיאחז באדמה.

ואפשר לראות זאת גם כך: המטה מטה הנדודים הוא. כשהמנהיג תוקע אותו באדמה ומבשר כך את מרכז חיי השבט החדשים, הוא בעצם מזכיר לכל הסובבים כאן והנאחזים באדמה, שמה שנמצא במרכז, בכל זאת בא ממקום אחר, ומסמל את הנדודים. בו בזמן שהוא מייצג את אלוהים – מרכז השייכות – הוא גם מייצג את האמונה ואת אופייה הנודד, הפורש עלינו את סוכת שלומך לכל אשר נלך.

שירה, תפילה, ישיבה בשקט, כולם יכולים לפעול כנגד מנגנון אי־השייכות, ולנקות את הריאות המוגנות מדי, ולשחרר אותן לשוב ולנשום אמונה.

האמונה היא פתיחות לפלא. לא רק פתיחות של דעה, אלא גם הסכמה ממשית לקבל.

למעשה, לפעמים אפילו האידיאולוגיה יכולה לשמש לאותה מטרה, כיוון שלא פעם היא מלווה ביסוד ההתמסרות והקבלה, וזה מאפשר לשחרר את צורך הדאגה העצמית. כוחה של האידיאולוגיה כמרגיעה אינו ברעיונות המונולוגיים שהיא מקדמת אלא בהרפיה שהיא מאפשרת לאוחזים בה. ועם זאת, באותה מידה היא גם מוגבלת ומותנית, שהרי מה שנאחזים בו, הוא גם מה שבהזדמנות אחרת נאבקים לשמור עליו מפגיעה. האמונה הדעתנית תוחמת את האמונה האמונית, ומקשה עליה לצאת מחוגה הצר ולנשום גם במרחבים אחרים. והרי ה"אחרות" היא חלק בלתי נפרד מן השייכות הדיאלוגית. וזו היא – השייכות הדיאלוגית – שבכוחה להגביה את השמיים ולכונן את התלת־מימד – משכנה של אמונת העומק.

כאן, כאמור, אין צורך להעמיס משמעות – כל דבר בתלת ממדיותו כבר יונק את המשמעות פנימה, ומפיץ ממקורו אמונה.

כתיבה יכולה להוות דוגמא לכך. כשהשלם מלא ומשמעותי מתאפשר לכל פרק ולכל פסקה שבו לטבול בשלם הזה וליהנות מברכתו. הדבר מאפשר לי להתעכב להעמיק ולעבוד על כל משפט. אינני ממהר לשום מקום. כיוון שהשייכות בצורה זו או אחרת כבר קיימת – אין יותר לאן ללכת (אין צורך למהר להגיע) – אני יכול להתענג על מה שיש ולדייק אותו. זו חוויה מאוד שונה מכתיבה אחרת שבה אני מתאמץ לכתוב על פי רשימת נושאים שהוכנו מראש וכדי להסביר רעיונות או אף להטיף להם. המשמעות שאני מתאמץ להשיג במקרה הזה, לעולם לא תדמה לזו שאני פשוט פתוח לקבל. כתיבה כזו, הנחפזת אל ערכה, נותרת ספקנית, ומשאירה אותי בסוף יום עבודה, מחולל. אף שישבתי לבד לכאורה, אני צריך כעת לשוב ולהיות לבד ממש, או לחליפין לפגוש אנשים ממש, כדי לתת לשייכות לחזור ולגעת בי, ול"נפח" אותי מחדש במשמעות.

הניפוח הזה קורה באופן טבעי בתוך מרחב אמוני, אשר על פי אותו חוק של השוואת לחצים, משמעותו המקיפה נעשית גם למשמעותו הפנימית. התלת מימד הוא מהותנו הטבעית, ומה שקורה בעת ההרפיה. מנגד, השטוח הוא תוצר המאמץ המתמיד להילחם בספקנות (העצמית) ולזכות באישור – אותו אישור הנמצא שם מעצמו כשאדם חדל מסירובו לקבל.