יצירה

יצירה

1.

לכל אחד יש שם קוד אחר לאותו דבר שבמרכז, לאבן הגדולה שאינה אבן – שהיא הריק סביבו סובב העולם. בו בזמן זהו מקום – דבר מרכזי שהוא החשוב ביותר – אבל גם בעצם הריק שממנו נובע הכול – תנועה של נביעה.

בכל שם קוד – זרימה, אלוהים, ריק, הכרה, הארה, אני, האחר – פניו לא יראו.

הוא בבחינת עקרון יוצר.

וכך אפשר לומר שזו היצירה שמסדרת כל דבר למקומו.

2.

אף על פי שנראה שמהותה של ההכרה מקופלת בחוויית הגוף הראשון – ה"אני", שלפחות בפרשנות אחת כל העולם הוא בבחינת דימויים בתוכו – הנה, ה"אני" הזה עצמו, כפי שאנחנו מתייחסים אליו ומספרים את סיפורו, הוא בדרך כלל כבר תוצר דימויי. אנחנו מגלגלים את שמו בתוך שיחותינו הפילוסופיות, בלי להיות ערים מספיק להתנסות הבלתי־אמצעית, שבשלב הזה חדלה להיות נגישה לנו, וממילא גם לא מאפשרת לנו לעמוד על טבעו הממשי של ה"אני".

היטיב לדייק כאן וויטגנשטיין, שזנח כל ניסיון אונטולוגי לתאר את היש, וגם בתכניו וגם בצורת כתיבתו, הדגים את המשחק המתמיד של הניסיון שממשיך הלאה והלאה, מותיר אחריו את האונטולוגים לאסוף את רישומי העקבות.

המוחלטות הנוודית הזו, שאינה מתעכבת ליצור תמונה, היא מרשימה בערכיותה.

3.

עוצם אדם את עיניו ומודט. על פי ההנחיות הוא לא נאחז בשום מחשבה, נותן למחשבות לבוא וללכת כעננים החולפים בשמיים. הוא עצמו נותר במקומו, עד צלול למתרחש, פתוח לחוויית הנוכחות המציפה אותו באור חסר מילים.

מי הוא זה שמודט?

ומה היא החוויה הזו שקורנת נוכחות מברכת?

גופו נרגע, נשימתו מאיטה. הפיסיולוגיים מצביעים על שורה של תהליכים ביוכימיים שמתרחשים בשלב זה בגופו, מחזקים את המערכת החיסונית, ומשפיעים לטווח ארוך על בריאותו. כל אלה דברים שקורים ממש.

4.

אבל מה שהוא מוצף בו אינו איזו "אניות" רחבה – אלוהות כל־מקיפה, או הכרה לכשעצמה, או כל סוג של "אנחנו" נטול גבולות. את זה אולי הוא ימהר לספר לעצמו, אבל כל המעמד הזה, כולל גופו בתוכו, והנסיבות המקיפות אותו – אלה שקדמו למדיטציה ויחזרו לאסוף אותו אחריה – פונות אל מה ששונה מהן. הן אינן נעצרות בעצמן, מסתפקות ביש שישנו – כל חווית האור היא כבר התנועה הזו לקראת, ומקופלת בה נוכחותו של ה"אתה" שאליו פונים.

זו המתיקות של האינטימיות.

5.

מושג האינטימיות נושא בתוכו לכאורה סתירה. מצד אחד אינטימיות היא הלבדות הכי גדולה, כמוה אפשר למצוא לפעמים אצל האומן שמגיע לזיכוכו, ונדמה שהיא לא יכולה לסבול שום עצם זר, שום בגד, לא כל שכן אדם אחר.

אבל, מצד שני ובו זמנית, הלבדות הזו גם כל כך מדברת, כל כך נוגעת, כל כך שייכת, בעצם, למישהו קרוב שבזכותו האינטימיות הזו איננה רק בדידות, אלא מפגש. ובין אם זה סופר הספון בחדרו או צייר או מוסיקאי או כל אדם אחר המגיע לאינטימיות – זה המקשיב לו אינו יכול שלא להרגיש שלקחו אותו בחשבון, יותר מזה – שזה בשבילו.

וכשהיצירה נוגעת בליבו, אלה דמעות האינטימיות שממלאות את עיניו.

ובאמת, אין דבר יותר אינטימי מיצירה.

6.

בין האקטיביות הרועשת של השליטה (שבה האדם מבקש להכתיב לעולם מה להיות) לבין הפסיביות של אי־העשייה (שבה העולם מכתיב לאדם), שוכנת היצירה כהתמסרות שדורשת במציאות ומדברת עמה, ומגלמת בכך אקטיביות עמוקה.

האקטיביות של היצירה שונה מן האקטיביות של השליטה – זו האחרונה, למרות פעלתנותה הרעשנית, שייכת בעצם לסדר הפסיבי-מכני, והיא צד שני ומשלים לקורבנות אי־העשייה. היא מזיזה הרבה דברים, אולי, אבל בתנועתה היא נשארת עבד להנחות המוצא שעושות אותה לא פורייה. באקטיביות של היצירה, לעומת זאת, נוכח האני כהתרחשות מחוללת סדר, השמה כל דבר במקומו, ומביאה להתקרבות גדולה. זהו סדר אישי מאוד, הנובע ממעשה ההתמסרות, ומן האומץ של היוצר שמסכים להנכיח את עצמו בעולם.

ביצירתו, הוא מקרב את העולם.

7.

וביצירתו הוא גם מקרב את עצמו, ונזכר בעיקר.

נקודת המרכז איננה מקום סטטי, מעין נקודת מבט תצפיתית על העולם, אלא זווית הכניסה לתנועה שבמעמד זה גם נעשית ליצירה. לא תמונה, לא חוויה, לא יש, לא מקום סטטי – תנועה של הבעה, המגיחה מן הכאוס הבראשיתי, אוספת את חומריה, ואגב כך מסדרת מארגנת, מגיעה למרכז. אין הכוונה כאן בהכרח ליצירה אומנותית, אלא לכל פעולה בעולם המונהגת באופן אקטיבי היא בבחינת יצירה.

שואלים בפילוסופיה – איך זה להיות יצור חי אחר (עטלף, נשר, חיפושית…) – ואף על פי שכמובן נשארים לא יודעים גם אחרי הברור, משהו באופן ששואלים בכל זאת חוזר ומתכנס לעמדה התמונתית, אשר בה החוויה של אותו יצור זר נתפסת כעין נוזל פנימי הממלא את גופו. אם להישאר עם המים, טוב יותר לדמות את ה"אני" לנהר, לא לאגם. ונהר אינו תעלה אשר יש בה מים – צורה שיש בה תוכן – אלא ישות היסטורית שחותרת את דרכה ללא הרף, מתכווצת ומתרווחת, נושמת ונושפת, גואה ושופלת, מתפתלת אגב הבעתה, ומפסלת בנוף הסלעים לא פחות משהיא מפסלת בנוף החיים.

משום כך מרשימה כל כך עמדתו של וויטגנשטיין, שעל פיה אין באמת פילוסופיה, אלא רק הערות שוליים לפילוסופיה. תיקון של תיקון של תיקון של תיקון… הערה על הערה על הערה על הערה – יצירה מתמדת, שבתוכה מתגלם האני לא כצורה של ידע אלא כמעמד ערכי. וזה נכון כמובן לא רק לפילוסופיה אלא לחיים בכלל.

8.

האני הוא כבר פנייה. כבר התרחשות לקראת, כבר יצירה.

המונח אני-אתה, שטבע בובר מיטיב לאפיין את חווית הנוכחות, שתמיד נמצאת בתווך בין אני לאתה גם כאשר לכאורה האדם יושב לבד בחדרו. לא רק שהאני קיים רק בתנועתו, הוא קיים רק בשיחו – בזיקתו לזולת.

מה שאנחנו קוראים לו "אני", אם כן, הוא כבר אני-אתה, וה"אתה" כלול בפנים. כך במצב של אינטימיות, אבל כך גם במצב שיש בו פחות אינטימיות, מצב שבו האני-אתה משנה את אופיו ונעשה לאני-לז. אמנם לפנייה במקרה הזה יש איכות מצומצמת ומאופקת יותר, אבל גם כאן נוכחות פירושו יצירה.

וזה שאין חשק לפעמים לקום בוקר, אין זה בגלל עודף עבודה, אלא בגלל חוסר ביצירה.

9.

יצירה היא שייכות. מגולמת בה ההכרה שאני לא עושה עבודה של מישהו אחר – אני עושה את העבודה שלי – אני שייך אליה והיא שייכת אליי. וזה כך גם אם אני כביכול עובד בשירות של אדם אחר, או פועל כחלק ממעשה קבוצתי. אני לא רותם את עצמי למטרה זרה, קורבן לרודנות, אלא אדרבא, מסכים, אני, להתנחל בממשות.

יצירה היא חירות ושורשה בחירות. וגם אם לכאורה מדובר בעניין שאני חייב, בכל זאת אני בוחר בו מחדש בחשק, ומגלה בבחירה זו את גרעין הווייתי. אין זו חירות של אפס כבלים – זו חירות של התפתחות ופוריות.

יצירה היא ייעוד. שייכת היא לעלילת חיי – לשליחות, למה שהמתגבר על הגורל, ויש לו אופקים של התפתחות והגשמה. לא בהכרח ייעוד במובן ההרואי – זה יכול להיות עניין מאוד פשוט – אבל, עדיין, בפשטותו, שייך הוא למה שנמצא מעבר לגורל.

יצירה היא אחד. מגלמת את היכולת להתמקד, לעשות דבר אחד בכל פעם. ככזו היא מארגנת את העולם בהיררכיה דינאמית של עיקר וטפל, ויוצרת קורדינטות-לא-מקבילות, אשר ממקמות כל דבר במשמעותו. ככל שהיצירה ממוקדת יותר, כך היא סוחפת יותר, ואגב הסחף שלה היא גם מסדרת את המציאות ונותנת מובן, שנעשה יותר ויותר עמוק וחודר.

יצירה היא הקשבה. וזה לכאורה מוזר, כי היה אפשר לחשוב שהדרך להתוודע לעולם היא על ידי זה שהאדם ישב בשקט ויצפה בו. ובאמת, אין אדם שמכיר יותר את המציאות, מזה שיוצר. אולי כי הממשות היא שיחה, והדרך להתוודע אליה היא להשתתף בשיחה זו באופן מעורב. הוא לכאורה שוקד על עניין מאוד אישי – מה לזה ולעולם – אבל אם יצירה היא זו, במרכזה הוא ימצא את השתקפות העולם, וכשירים את מבטו להביט סביב, יכיר את המציאות כפי שלא הכיר אותה לפני כן.

יצירה היא ביטוי. זרימה שמקבלת גוף של בשר. לא "הוצאה" כפשוטה – מה שהיה בפנים יוצא החוצה – אלא גילום והתגלות, שבו הכאוס מקבל את צורתו שהיא תמיד יותר ממה שהיה נתון בו מלכתחילה.

יצירה היא מלכות ומנהיגות. התחום שאדם יוצר בו הוא התחום שבו הוא מגלה אחריות, האמת שהוא מביא, היא גם המנהיגות הטבעית הנותנת דוגמא לאחרים.

יצירה היא חידוש. פוריות שבה הולך העולם ומתגלה – או בניסוח אפילו מדויק יותר – הוא הולך ומשורר את עצמו לכדי קיום.