אשליית השליטה

אשליית השליטה

1.

תחושת השליטה בעולם שנדמית כפסגת החיים וסימן למה שעושה את האנושי, ברובה היא אשליה.

לא רק שיש לנו הרבה פחות שליטה על המציאות ועל חיינו ממה שנדמה לנו, אלא שמאמץ השליטה, שלא פעם ממלא חלק נכבד מחיינו המודעים, הוא גם אחד הגורמים העיקריים לאובדן חירותנו הממשית. מה שאנו אוחזים בו ומנסים לנהל אותו, בעצם אוחז בנו ומנהל אותנו.

שליטה איננה חירות.

2.

אנחנו מבלים חלק ניכר מחיינו המודעים בקבלת החלטות ובהוצאתן לפועל, עד כי נדמה שזה החומר שממנו הם עשויים: אנחנו מחליטים, בוררים, מעצבים, מתפעלים, מנהלים, מובילים… החלטתי ללכת למכולת, יכולתי גם שלא. החלטתי לקנות חלב, יכולתי לקנות תאנים במקום. החלטתי ללכת ללמוד משפטים, יכולתי ללכת ללמוד רפואה, או בכלל לא ללמוד. זה תלוי בי, ובהתאם להחלטותיי כך גם נראים חיי. לא רק שחיינו מלאים בזה מצד מה שאנחנו עושים, אלא שאנו גם מחזיקים בסברה שהחיים הם התוצר של כל ההמולה הזאת. יש החלטות שנראות הרות גורל, ואחרות פעוטות, אבל הסך הכול נראה כמצביע על כך שהחיים הם התוצר של אוסף ההחלטות שקיבלנו בתבונה (או בטיפשות).

לפעמים אדם מביט לאחור על ההחלטות שעשה ומגיע למסקנה שלא החליט נכון, אם היה מחליט אחרת כל חייו היו שונים כעת. וזה כמובן גם רלוונטי להחלטות שעליו לקבל בהווה שהשפעותיהן מרחיקות הלכת על העתיד, עושות אותו דרוך כולו, שמא יטעה לקבל החלטה לא נכונה שתעצב את גורלו.

אלא שכל צורת ההסתכלות הזו בטעות יסודה, והיא מחמיצה משהו מאוד מהותי לגבי החיים.

האמת היא שאנחנו וחיינו איננו התוצר של החלטותינו,

ואת האשליה כאילו כן קשה מאוד לפוגג.

3.

לכאורה השם "אשליית השליטה" נוגע רק לאותם חלקים של המציאות שלאדם נדמה שהוא שולט בהם בעוד שהוא לא. הנה אדם נוסע באוטובוס, מאחר לפגישה, וכל בטנו מכווצת במאמץ לא מודע לזרז את האוטובוס שיסע מהר. אם היה נשאל במודע האומנם הוא סבור שהמאמץ הזה של נפשו תורם למהירות נסיעתו של האוטובוס, קרוב לוודאי שהוא היה עונה בשלילה. באותה המידה הוא היה יכול להישען לאחור, להתרווח במקומו, לנשום ברוגע וליהנות מחייו. אלא שהידיעה הזו לא משנה את מורת רוחו מול כל רמזור אדום וכל מכונית שחוסמת את דרכו של האוטובוס. הוא חדור במאמץ שליטה חסר אונים.

אשליית השליטה המקיפה את התופעה הזו ודומות לה, יותר משהיא רעיון מופשט היא אופן של הוויה, כיווץ של הגוף, ומערך אמונה המתרגם לפעלתנות מתוחה. האשליה שבה בולטת במקרים כמו זה של הנוסע באוטובוס – שם ברור שאין לאדם שליטה – אבל היא לא פחות נוכחת גם במקרים שבהם נראה שהאדם משפיע לכאורה על המציאות, ושם היא ממשיכה לפעול כעודף כיווץ, ותפיסת עולם המפרשת באופן שגוי את ההשפעה הזו ומשמעותה.

4.

לפעמים אנחנו יכולים לפגוש אינטלקטואל דעתני, ולהתרשם שלמרות חוכמתו הרבה, משהו ביחס האינטלקטואלי לחיים השתלט עליו, וניתק אותו מן הממשות. הוא מרשים את הקהל, אבל לא ניגש אליו לקבל ממנו עצה. אנחנו מזהים את בדידותו ואת אובדן החיבור עם האחר. הוא נעשה כל כך דומה לעצמו עד שהפך לעיר בצורה שאי־אפשר להימלט ממנה. כשאנחנו מקשיבים לו אנחנו יכולים להתרשם מחווייתו שהכול נמצא תחת שליטה, אבל מפרספקטיבה רחבה יותר ברור לנו שהשליטה הזו היא אשליה. הוא נראה כמו בועה מלאה בסרטים שמטולטלת על ידי כוחות שהוא בכלל לא מבין. השליטה שהוא חש ומעיד עליה היא בעצם ביטוי להכרות שלו עם תכני מחשבותיו שלו, שמהם הוא לא מצליח לחרוג. ממילא הוא גם לא מבחין שהוא שרוי באשליה. הוא בטוח שיש לו חירות גדולה, שחייו הם ביטוי לחירות זו, אבל מאותה פרספקטיבה רחוקה מספיק, הוא נראה דומה מאוד לאינטלקטואלים אחרים, מופעל על ידי דפוסים שרבים מהם ניתנים לחיזוי. הוא כמובן לא אשם. הוא רק רצה להיות תלמיד טוב של הדרך בה בחר, ואגב כך דיכא את כל מה שיכל לאיים על דמיונו לעצמו. הדרך שבחר בה הניחה אותו מחוץ לדיאלוג עם הממשי.

אנחנו לא התוצר של החלטותינו,

אבל אנחנו בהחלט הפרי של בחירותינו.

5.

מה ההבדל בין החלטה לבחירה?

החלטה היא מעשה של החשיבה ההנדסית, ביסודה היא צורנית, מבוססת על לוגיקה, שאם היא טובה, אז היא גם ממילא טאוטולוגית, כלומר, לא מחדשת דבר מעבר להנחות היסוד שלה. הוא שוקל את השיקולים בעד ונגד, ובסופו של דבר מחליט על פי תחשיב תועלת שכבר מכריע מעצמו. שום דבר חדש לא יכול לקרות כאן.

בחירה היא משהו אחר. באופן מטפורי, היא מסונפת ללב. זה הוא שבוחר, לא הראש. האדם יכול להעלות נימוקים בעד ונגד, אבל בסופו של דבר תמיד יש מה שחורג מן התחשיב, איזו תוספת חדשה שמטה את הכף ומגלמת את זה שזה הוא כאן שבוחר, לא התחשיב. הוא, כלומר לא הצורה, לא הלוגיקה, אלא איזו איכות פנימית שבכוחה לחבור. בחירה כזו היא אף פעם לא רק ברירה בין אפשרויות שקיימות "בחוץ", אלא חבירה אל המציאות, שבה אדם נעשה מחויב בפנימיותו למה שבחוץ, ומתחיל לקחת בו חלק יוצר. הוא בחר בה, לא רק החליט שזו היא שתהיה אשתו.

על פי הדימוי הזה החלטה היא תמיד החלטה לא להשתנות,

ובחירה היא תמיד בחירה להשתנות.

יכול לקרות שאדם מקבל החלטה מסוימת, אבל באמת, מצד ליבו, הוא לא בחר בה. הוא בחר במשהו אחר. ואף על פי שמבחוץ נראה שחיינו הם תוצר של החלטותינו – באמת הם הפרי של דבר עדין יותר וסמוי מן העין – הבחירות המשמעותיות שעשינו בחיים.

6.

אין איש שיודע כיצד יתגלגלו חייו. גם אם החליט להיות לעורך דין, והלך ללמוד משפטים, ובאמת מצא את עצמו בסופו של דבר כעורך דין, והוא יכול לכאורה להעיד – עשיתי את עצמי במו ידיי, הוא לא באמת חזה את חייו והחליט מה יהיו, ולבטח לא "עשה את עצמו במו ידיו". באותה נקודה שבה כביכול החליט ללמוד משפטים, הוא לא הבין מה הוא מחליט. הוא לא הכיר את איכות החוויה הממלאת את חייו היום, כמו גם את כל הדברים שפגש בדרך. ההחלטה ללכת ללמוד משפטים ולא מתמטיקה נראית כמו החלטה דרמטית, שנתונה הייתה בידיו, אבל באותה המידה זו הייתה יכולה להיות הסתעפות של רכבת שלקחה אותו בדרך מקרה לשם, או הטלה של קובייה שהחליטה עבורו.

ממבט מלמעלה אפשר לראות שמה שחשב האדם שהוא מחליט מרצונו שלו בעצם היה מדוד מראש, ובזה הוא לא מאוד שונה מן הירח שמתעורר יום אחד לתודעה ומגיע למסקנה שרק מרצונו הוא סובב סביב כדור הארץ. ממבט מלמעלה נראים הדפוסים התרבותיים השייכים לתקופה מסויימת, כמסילות שאנשים נעים בהם – לכאורה כל אחד חופשי לנוע על פי החלטותיו – אבל בתמונה השלמה נראה כל זה כבול במגמות גורל אדירות ממדים, נהרות שסוחפים את האנשים איתם. מתוך אותו מבט, המחשבה של אדם כאילו הוא אחראי על גורלו, היא סוג של עיוורון מובנה.

כמו שכבר נאמר, החיים הם הדבר שקורה מחוץ לתוכניות. כמעט כל אדם שנשאל יעיד על עצמו שחייו עד כה היו אירוע מתגלגל ולא מתוכנן. הוא חשב שהוא יהיה עורך דין, אבל אחרי חמש שנים חלה ושינה את מקצועו. הוא חשב להקים משפחה עם אשתו, אבל הם לא הצליחו להביא ילדים, בינתיים הוא פגש מישהו אחרת. שום דבר מזה לא תוכנן, ולא נשלט – הכול פשוט קרה. יכול להיות שהוא עשה תנועות פרפור בידיו כדי לשחות לכיוון אחר, אבל כמה מזה אכן נוהל על ידו?

7.

לא רק שהשליטה שלו במה שהוא חושב שהוא שולט היא אשליה, אלא שרוב רובה של מסת החיים בכלל בנויה מחומר אחר, ומנוהלת על ידי תהליכי חיים מורכבים מאוד המשתרעים על פני מרחב גדול. בדמיוננו אנחנו מצמצמים את חיינו למסלול ההכרעות המודע, המתקשר גם לזהות החברתית שלנו, ומדמים שקו צר זה הוא החומר שממנו עשויים חיינו. במציאות, חיינו עשירים לאין שיעור יותר מקו זה. כל מיליארדי התאים שהומים בנו, מחליפים חומרים, צומחים ומתים, כל המיית הנשימה והנשיפה ודפיקות הלב, כל הצבעים והצורות, הטעמים והקולות, הריחות והתחושות הממלאים את עולמנו, כל התחושות הפנימיות, המחשבות, הרגשות, המפגשים לסוגיהם – כל זה הוא התוכן העיקרי של חיינו, ושום דבר מזה הוא לא התוצר של החלטותינו, מנוהל באיזו דרך על ידינו, או תוצר מעשה ידנו. הכול פשוט קורה, ואנחנו נענים לו. לפעמים יותר, לפעמים פחות.

ההכרה בכך, כשהיא הופכת לתפיסת עולם רחבה יותר, יכולה לשחרר את כיווץ הבטן, ואת מאמץ השליטה חסר האונים. האדם ימשיך להיסחף בנהר הגדול של גורלו, כמו היושב באוטובוס, אבל לפחות הוא יכול להתרווח במושבו וליהנות מן הנסיעה.

8.

וחוץ מזה, הוא יגלה מתוך רווחתו, שנסיעתו של האוטובוס לא כל כך מנותקת מבחירותיו – יש לו בכל זאת דיבור עם גורלו.

בחירות פועלות באופן אחר מאשר החלטות.

כשאדם מקבל החלטה הוא כמי שאוחז במושכות ומדמה שהמציאות נענית לפקודתו. מכיוון שהוא אוחז במושכות בידיים מכווצות, כל טלטול של המציאות מטלטל גם אותו. הוא תלוי בתוצאה באותה המידה שהוא מדמה שהתוצאה תלויה בו.

בחירה, לעומת זאת, נשענת על תפיסת עולם אחרת, על פיה מה שקורה במציאות הוא תמיד רצונה של המציאות ולא רצונו. ולכן הוא בוחר קודם כל בשבילו. הוא לא יודע מה תהיה התוצאה של בחירתו – זה חלקה של המציאות – לא שלו, אבל הוא כבר מספיק וותיק בעולם כדי לדעת שהמציאות שמחה לשחק איתו ומכבדת את חירותו. אפשר לומר שהמושכות שהוא אוחז בידו עשויות מחומר אחר, גמיש יותר. הוא אינו מצווה על המציאות בעזרתן – הוא מדבר איתה.

כשהוא בוחר להתייצב באומץ מול נסיבות מורכבות שמפחידות אותו – מה שמקנה להתייצבותו עומק אינו הידיעה שהתוצאה כבר בידו ועל כן החלטתו נכונה. הוא אינו יודע אם זו החלטה נכונה, או יותר נכון זה לא המישור שבו נעשית בחירתו. הוא בחר, במובן מסוים, בלי קשר לתוצאה. בבחירתו הוא שחרר את האחיזה הסימביוטית בתוצאה, וחבר למציאות עם ליבו. הוא בחר, למשל, להגיד את האמת, לא מכיוון שכך ציפה לקבל תוצאה מסוימת, אלא מתוך הקשבה לליבו. כעת זו היא, המציאות, שצריכה להשיב, ובדרך כלל משהו חדש קורה כאן, שיש בו יותר חירות מגורל.

9.

הנה אם כן ההיפוך: ככל שאדם נתון יותר באשליית השליטה, ומתרגל מאמץ שליטה חסר אונים בחייו, כך הוא נעשה יותר קורבן של גורלו. ככל שאדם משחרר את אשליית השליטה, כך הוא נעשה מחובר יותר לממשות, מסוגל לתקשר איתה, וממילא למצוא בה את חירותו ולזרוע בה זרעים של פוריות.

זה לא מאוד שונה משיחה אנושית. כאשר אדם דעתני מנסה להפעיל כוח שכנוע על חברו לשיחה, קרוב לוודאי שהוא ייצור בעיקר התנגדות גם בזולתו וגם בעצמו. אבל אם יכבד את חירות זולתו ושונותו, הוא עשוי למצוא את עצמו בלב דיאלוג יצירתי שבו שניהם מחדשים זה לזה ונפתחים אל מימד חדש של הוויה. גם כאן השיחה הדיאלוגית היא לא התוצר של החלטותיהם, אלא הפרי המתפתח של בחירותיהם.

10.

הדרך שבה מדברים עם הגורל היא קודם כל על ידי זה שמכירים בו ומכבדים אותו. לא על ידי זה שמתעלים מעליו במעשה החלטה המתנתק מן המציאות, אלא על ידי זה שחוברים אליו, ובוחרים בתוכו.

אירועים אלה של בחירה, המנצנצים לאורך חייו של אדם כאבני חן, הם נותני הכיוון האמיתיים של חייו, ומפירותיהם נהנה העולם כולו.