הערך קודם ליש
הערך קודם ליש
1.
נניח שישנו כוכב במרחק מליון שנות אור מכדור הארץ, שבאורח פלא נעלם מן הקיום. אני מניח שלרוב האנשים זה לא יוריד ולא יוסיף. הם אינם יודעים על קיומו ומבחינתם הוא גם היה יכול שלא להתקיים מלכתחילה. ומה ההבדל בין מה שהיה ונעלם לבין מה שלא היה מלכתחילה?
כך או כך, לא ברור מדוע יש להעדיף מצב אחד – יש כוכב – על פני מצב שני – אין כוכב. ואם לנהוג בהגיון נקי מרגשנות, אפשר באותה מידה להגיד זאת על כלל הקיום.
2.
אבל זו כמובן לא החוויה שלנו בתור יצורים חיים. גם אם באורח פלא הייתה דרך להרדים את הפחד מפני המוות כך שאנשים שוב לא יחששו למות, עדיין רובם יעדיפו לחיות. השאלה למה – למה עדיפים חיי על מותי – היא באופן כלשהו שאלה לא נכונה. היא כמו פונה אל הרשות הלא נכונה, מנוסחת בשפה הלא נכונה, מבקשת להכריע בהיגיון מכני דבר מה שבכלל לא שייך אליו. הגישה הזו מחמיצה את הנקודה שזה מה שהם החיים מצד עצמם – הם רוצים לחיות.
כלומר, זה לא שיש חיים ביולוגיים שיש להם גם תכונה פסיכולוגית: "דחף לחיות". זו לא תוספת שניתן להסירה על פי הרצון. הרצון לחיות הוא ה"חומר" הבסיסי שממנו החיים עשויים, ובלעדיו אי אפשר בכלל לדמיין מה הם חיים. ליצור החי, בין אם הוא זעיר מאוד או גדול ואנושי, אכפת אם הוא חי או מת. ומתוקף אכפתיות זו הוא מעדיף דברים מסוימים על פני אחרים. לא רק שהוא לא היה ממשיך לחיות אלמלא העדפה זו, זה גם מה שמגדיר אותו כיצור חי.
מה היא, אם כן, "אכפתיות" זו?
3.
גם אם אפשר באופן כלשהו לתרץ את האכפתיות ("רצון לחיות", "העדפה", "ערך", "לא הכול אותו הדבר", "ההפך מן האדישות" – כולם שמות לאותו עניין), ולעשות לה סוג של מקום בהיגיון הרגיל, באמת היא לא ניתנת לעיכול על ידו. תמיד הוא יתייחס אליה כעניין זר לשיטתו – תוספת אנושית מלאכותית שאפשר להדביק על הקיום אם מתעקשים, אבל בשום אופן היא לא מהותית לקיום. מלכתחילה הקיום הוא פשוט ישנו. לא רוצה, לא שואף, לא מתגעגע, לא חושק, לא מקווה, לא מעדיף, לא טוב לא רע. פשוט ישנו.
בנסיבות הללו, הדרך היחידה לעשות לערך מקום בר־קיימא היא להפוך את התפיסה על פיה: לא לנסות לגזור את הערך מעקרונות היש אלא להניח שהערך הוא יסוד המציאות מלכתחילה. אם ההיגיון הרגיל מתכנס אל ה"יש נטול הערך" בתור הנחת היסוד הראשונה, זה לא משום שהוא באמת יסוד המציאות, אלא משום שהוא מוטה על ידי החשיבה ההנדסית המוליכה אותו שולל.
הערך קודם, היש בא אחריו.
4.
הערך קודם: כלומר היש על התרחשויותיו והתנגשויותיו אינו רק מוסיקה קוסמית המתנגנת בחלל ריק וללא טעם – אלא מבטא ללא הרף את המאבק הרווי מתח ערכי, שאכפת לו אם קורה כך או אחרת.
אני יודע, זו מחשבה מוזרה. נצטרך עוד לפרש אותה. בינתיים חישבו על היצור הראשון שהתחיל לגלות רגישות לאור, ייתכן שרגישות זו לא הייתה יותר מתחושה מעורפלת מאוד שהופיעה במצבי קיצון של חשיפה לשמש צהריים. והנה היצור הקטן הזה מצא בתוכו העדפה לאור, שעם הזמן גרמה לו להבדיל יותר ויותר בין אור לחושך. מה שהתחיל כתחושה עמומה על גבול הלא קיימת נעשה עם הזמן לתחושה יותר ויותר ברורה. וככל שהבחנה זו נעשתה יותר יציבה כך הוא גם למד להבדיל בין עוצמות שונות של אור. אחרי שגם הבדל הדרגות התייצב, ייתכן שהוא התחיל לשים לב לממדים של כיוון, ובהמשך גם לסוגים שונים של אור שתורגמו לצבעים וצורות, והנה אנחנו כאן היום, חיים בתוך עולם חזותי עשיר כל כך.
זה אומר שכל הצבעים והצורות שאנו רואים, על שלל גוניהם והצטלבויותיהם, לא מבטאים איזו אמת אובייקטיבית על העולם (תהא ההוראה של המילה "אובייקטיבי" אשר תהא), אלא את צורתה של האכפתיות ששכנה בשורשיהם, ושהייתה כמובן בלתי נפרדת מגוף מסוים ואופי מסוים של חיים. לו הייתה לנו אכפתיות אחרת, למשל לו היינו נושמים משהו אחר במקום אוויר, ייתכן שעולם הצבעים שלנו היה מתפתח אחרת. כל שבריר של גוון, בעצם, הוא פרי אינטראקציה ארוכת אבולוציה של היצור החי עם המציאות. לא סתם אינטראקציה לשם עצמה, אלא אינטראקציה שכל הזמן מסונפת לאכפתיות, ומובלת על ידה. במובן הזה, מה שאנחנו באמת רואים, זה ערך.
כל העולם החזותי שלנו, הוא פריה של אכפתיות, וממשיך לשאת בתוכו את האכפתיות הזו.
אמנם התרחקנו מאוד מתחושה ישירה של תפיסה זו, אבל ייתכן שכאשר אנחנו מתפעלים מן היופי – כלומר רואים את העולם באופן פואטי – אנחנו חוזרים אל האמת הבסיסית הזו.
והנה, מה שאמרתי על העולם החזותי, אפשר לומר באותה המידה על הטעם והריח, הקול והתחושה. כל העולמות הללו המרכיבים ביחד את העולם הממשי שבו אנו חיים – כולם מעוגנים באכפתיות ועושים את הממשות בשלמותה למופע של אכפתיות.
5.
בכל זאת, ההיגיון המכני יתקשה לקבל זאת, וחשוב גם להאיר את הקושי, וגם את המגבלה שהיא מקור הקושי הזה.
אומר ההיגיון המכני: איך יכול להיות ערך לפני היש? והרי כדי שמשהו יהיה אדום, הוא צריך קודם להיות. כדי שהכדור ינוע במהירות, צריך קודם כל שיהיה כדור, ואחר כך שינוע, ואז אפשר לברר אם זו תנועה מהירה או לא. באותו אופן, צריך להיות קודם כל יצור חי, ורק אחר כך הוא יעדיף דבר מסוים על פני אחר. והדבר הזה שקודם לערך או לאכפתיות הוא ביסודו חומר אדיש, חומר נטול ערכיות. זה כל כך ברור לנו, עד שאנו בכלל לא רואים איך יכול להיות אחרת. והרי אני עצמי אמרתי – היה יצור ראשון שהתחיל לגלות רגישות לאור – איך הוא היה יכול לגלות רגישות לאור אם האור לא היה שם קודם לכן, מחכה להתגלותו?
יתרה מזאת, האופן שתיארתי זאת כביכול הייתה ליצור הראשון "תחושה עמומה", כבר מציקה להגיון המכני. הוא מבקש להסביר את האבולוציה ללא כל צורך במושגים עמומים מסוג זה. ככלות הכול לא צריך לייחס לאבן מתגלגלת כל "תחושות עמומות" כדי להסביר את האופן שבו היא מופעלת על ידי כוח המשיכה, ואם כי ללא ספק ההתפתחות האבולוציונית של יצור חי היא הרבה יותר מורכבת מאבן מתגלגלת, אין סיבה להניח שהיא אינה תוצר של אותם חוקי פיסיקה וללא כל צורך להניח ערכיות. הוא שאמרתי – הערכיות זרה לגישה המכנית.
מה שאנחנו פחות רואים כשאנחנו מתפתים להיגיון המכני הזה, הוא שגם הוא מניח הנחות שאינן ניתנות לאימות, ושצורתו היא בעצם פרייה המעוצב מאוד של החשיבה ההנדסית אחרי אבולוציה ארוכת שנים של בניית כלים ושימוש בהם. ההיגיון שנראה לנו טבעי כל כך, הוא בעצם פרי ההטיה שלנו כבוני כלים, ולפחות במובן אחד הוא לא טבעי בכלל.
מנקודת המבט של התפיסה שמתחילה עם הערך, העולם נטול הערכיות שמציג לפנינו ההיגיון המכני, הוא תוצאה של מאמץ ארוך שנים לנקות את הערך מן המציאות. מאמץ שלא חדל עד לרגע זה, ובמופעו מצביע על תהליך ההתאפקות המגולם בהיגיון הזה. אלמלא ההתאפקות הזו, הערך היה שב וממלא את העולם, כמו בקבוק ריק שמכניסים לבריכה ומתמלא מים.
6.
כי באמת, עבורנו, היצורים החיים, הערך קודם. מה שנכנס לשדה הכרתנו נכנס לשם כי הוא עושה הבדל. כמובן, זה קשור לכך שיש שם "מישהו". אבל להגיד "מישהו" מבחינתי, אינו מאוד שונה מאשר להגיד "אכפתיות".
אני יודע, היום מקובל להעניק ל"מישהויות" בעיקר את האיכות של ההכרה. הוא מישהו כי הוא צופה בעולם, מודע לו, מכיר אותו, מסוגל לחשוב עליו. אמנם גם ההכרה אינה ניתנת לעיכול על ידי ההיגיון המכני, אבל היא בכל זאת מצליחה להיכנס בשעריו בדמותה זו, כיוון שבאי-ערכיותה היא מזכירה אותו. ובכל זאת, להיות מישהו, זה קודם כל להיות מסוגל לאכפתיות, וההכרה היא רק היבט של אכפתיות זו. כמו שאמרתי למעלה, מה שנכנס לשדה הכרתנו הוא מה שעושה הבדל. הכרה תיאורטית שרק צופה בעולם (עדה כמו מסך שעליו העולם רושם את רישומיו), לא הייתה רואה דבר, והיא בגדר פיקציה תיאורטית.
בפועל מה שנכנס לשדה הכרתנו הוא מה שעושה הבדל כי אכפת לנו. כל שבריר של גוון של צבע הוא הישג אבולוציוני של האכפתיות הזו, ובלעדיה הוא לא היה מתקיים. היצור החי לא היה מבחין בין יש אור לבין אין אור, סתם מתוך עניין פילוסופי במציאות. הוא התחיל את המסע הארוך הזה אל הנראות עשירת הצבעים שאנו מכירים היום, מכיוון שזה עשה הבדל בחייו. מכיוון שלחיות זה לא רק לצפות או להיות סביל ביחס לעולם, אלא זה לפעול בתוך העולם, ולפעול מתוך אכפתיות.
7.
בספרו "לילה" מביא פירסיג את הדוגמא של אדם שמתיישב בטעות על תנור חם, ועוד לפני שהוא מבין שמדובר בתנור, או שהוא חם, הוא מבין שזה רע – והוא קופץ. הערך קודם ליש. זהו העולם הממשי הראשוני שאנחנו נולדים אליו: עולם שהוא כבר רווי באכפתיות, רווי באישיות, רווי בערכיות. כמו שכתב טאגור באופן יפה כל כך:
"כבנים לעולם הגדול הזה המלא מסתורי האינסוף, אין אנו יכולים להביט על קיומנו כעל משחקו של המקרה הפוחז, השט על פני החומר לקראת האין הנצחי. אין אנו יכולים להתייחס אל חיינו כאל חזותו של חולם, שלא יקיץ לעולם. כאישיויות נוצרנו, שלמענם אין משמעות לחומר ולרוח, אם אינם נובעים מאישיות אינסופית, אשר מטבעה אנו תופסים משהו באהבה האנושית, בגדולתם של הטובים, בסבלן של נשמות הגיבורים, ביופיו האינסופי של הטבע, שאינו יכול להיות עובדה פיסיקלית־גרידא, אלא רק ביטוי לאישיות". (בית ספרי)
8.
אני לא חושב שזה יהיה זר להגיד את זה גם על הקיום בכלל, ולא רק על החיים: העולם קיים כי הוא רוצה להתקיים – משמע שהערך, גם כאן, ולא רק בנוגע לחיים, התקיים לפני היש.
ובין אם זו פשוט הפרספקטיבה שלנו כיצורים חיים, אותה אנחנו משליכים על מה שהוא מחוץ לחיים, ובין אם זה רומז על טבעו של הקיום כבעל אישיות, כמו שאומר טאגור באופן כל כך יפה, זה לא משנה. בסופו של דבר העולם הממשי שאנו חיים בו – עולם חי. הצבעים, הצורות, הקולות, התחושות, הטעמים הריחות – הם כולם פועלי־חיים. אנחנו לא חיים ב"עולם פיסיקלי". ואפילו המכשירים המכנים שאנו משתמשים בהם כדי למדוד את העולם, מכשירים אשר כביכול נמצאים מחוץ לפועל החיים, נגישים לנו דרך העולם החי. קודם כל העולם הוא ערכי.
גם אם ישנו "יש קודם להוויה החיה", ה"יש" נטול הערכיות שאנחנו מדברים עליו בהיגיון ההנדסי, אינו היש הזה שאנחנו אולי במגע ישיר עמו, אלא דווקא היש המלאכותי, הנובע מן ההטיה של החשיבה ההנדסית שעבדה קשה כדי לנקות כל זכר לערך.
9.
ברקע אני יכול לשמוע את הבקשה להגדיר מה הוא ערך, או לפחות למה אני מתכוון בשימוש שלי במילה, ולהעמיק את פירושה. מה הוא "יש", זה ברור – כל עולם המדעים שלנו שוקד לפרש אותו – אבל מה הוא ערך?
רגע לפני שאני מנסה להאיר מה הוא ערך, יש עוד מכשול שעלי להתייחס אליו: העובדה שבדרך כלל אנו משתמשים במילה "ערך" כדי לציין ערכים חברתיים. אלה האחרונים אכן נוטים להיות מודבקים מבחוץ, ולפעמים אפילו כניגוד לאיזו תנועה פנימית שהייתה בוחרת אולי בכיוונים אחרים. כך למשל, אנו מבקשים לרסן את המיניות בשם ערכים חברתיים של כבוד לזולת וצניעות.
מול השימוש המצוי הזה במילה "ערך" עלי להדגיש שהערך שאני מתכוון אליו, אם כי הוא לא לגמרי זר לערכים החברתיים, מורה על משהו אחר, שלצורך העניין ניתן לכנותו: ערך פנימי.
הערכים החיצוניים הם לא פעם קליפתם הנושרת של הערכים הפנימיים. הנחת המוצא של העולם החברתי היא שהחיים מצד עצמם הם נטולי ערכים, וצריכה לבוא התרבות ובאקט של הכרעה להגיד "זה חשוב" ועל כן יש לדבוק בו. הערך הפנימי כמובן לא צריך הכרזה כזו. ה"חשוב" קודם, ומגדיר את הערך.
10.
הערך החיצוני הוא רק צל המדמה את עצמו לערך הפנימי הקודם לו.
יתרה מזאת, בקיומו ובמאמץ הכרזתו, הוא לא פעם גם מסתיר את הערך הפנימי, עד כי אנשים חדלים להכיר בקיומו של האחרון.
מהלך זה מצטרף להתנגדות הכללית של ההיגיון המכני ל"ערכים" ומתבל אותו בניחוח של עומק. אגב כך הוא גם מוסיף הטיה פסיכולוגית מורכבת להטיה המוקדמת לכיוון החשיבה ההנדסית ומעבה אותה. והתוצאה היא סוג של התנגדות עקרונית ל"ערכים" באשר הם. התנגדות שברמה הנפשית עשויה להתבטא בצורך לדבוק בניקיון פנימי, טהור, אוהב את היש לעצמו, בלא להתערבב בשאלות של טוב ורע.
11.
אז אחרי כל זה מה הוא ערך?
בהיררכיה האונטולוגית של ההיגיון המכני, הקומה התחתונה היא היש (שם עצם), מעליה נמצאת קומת התנועה שהיא איכות מסוים של היש (פועל), ומעליה קומת הערך שהיא איכות מסוימת של תנועה (תואר הפועל). ואיך יכולה להתקיים פעולה ללא האובייקט? ואיך יכול להתקיים הערך ללא הפעולה?
אלא שעל פי הסדר ההפוך – הפעולה והיש הם הלבוש של הערך.
כלומר, בתפיסה המקובלת ישנו אובייקט שיכול להיות בתנועה או לא – והאפשרות הזו היא בבחינת לבוש של האובייקט. בתפיסה ההפוכה, התנועה קודמת, והאובייקט (היש) הוא רק הלבוש של התנועה. זה אומר שאין באמת אובייקט נטול תנועה. כך גם לגבי הערך: התנועה וה"יש" הם בבחינת לבוש שלו.
וכדי שלא לגלוש לעולמות יותר מדי מיסטיים, אפשר להתחיל בדוגמא:
הנה אני מנסה לומר כאן דבר מה. אני מגשש אחר המילים והניסוחים שיאירו את ההבנה. פעמים רבות אני כותב שורה, ואחר כך מרגיש שהיא לא מדויקות, אז אני מוחק אותה וכותב מחדש. מה שמנחה אותי כל הזמן הוא תחושת איכות, שהיא גם הטעם לכתיבתי. אני מנסה לומר משהו. ובמסע הזה להגיד משהו, אני מוצא את עצמי ללא הרף מעדיף התנסחות אחת על פני אחרת. העדפה הזו היא "הלהב החד של הניסיון" כפי שמנסח זאת פירסיג, ותוצריה הם המילים המנוסחות שאני משאיר אחריי בתנועתי קדימה. העדפה הזו העושה את דרכה, היא הדלק של תנועתי, ומה שמעצב אותה. בלעדיה הייתי נשאר בבית, והבית עצמו היה חוזר למקורו, והיקום לאי-קיומו.
12.
אמרתי, "הקיום רוצה להתקיים".
בדרך כלל כשחושבים על רצון, מוטים על ידי החשיבה ההנדסית ומיחסים לו מציאות של "יש דוחף", אבל במקור, הרצון הוא בעצם פשוט העדפה, ערך. זה נכון שאחרי אבולוציה ארוכת שנים כבוני כלים וכצרכנים, למדנו לזהות את הרצון עם דימוי התוצאה. אנחנו רוצים משהו, והמשהו הזה הוא משהו קונקרטי – בקבוק קוקה קולה, למשל. אבל אפשר לתאר את הרצון בדמותו זו כסוג של התגבשות מקומית מאוחרת, סוג של תקיעות, ובמקור הייתה רק התשוקה לשתות – תנועה מעדיפה שמפלסת את דרכה קדימה.
בעצם, זה מה שקרה גם למושג ה"ערך" שבמקור מבטא את העדפה ותחושת איכות, אבל בתוך האקלים של החשיבה הנדסית והמאמץ הבעלתני, הוא עוקר מתנועתו ונדחף לקוטב הסטטי שלו שעשה גם אותו לסוג של "יש" – עניין עובר לסוחר, שאפשר לתפעל על פי הצורך.
על מנת להבין מה הוא ערך, אם כן, עלינו להשהות את היצר של החשיבה ההנדסית, ולחזור ולהבין תוך כדי תנועה. בדרך כלל אנחנו מחפשים את ההגדרות (תגדיר לנו מה הוא ערך) כחלק מפילוסופיה יושבנית, שבה אנו מבינים מושגים מסוימים במונחים של מושגים אחרים, בסיסיים יותר, שמתאפיינים בזה שהם אינם זזים ומאפשרים לנו לאחוז בהם בביטחון ובקלות יחסית. ואילו בתפיסה פונקציונאלית יותר, כזו המאפיינת פילוסופיה נוודית – הערך אינו מוגדר על ידי מושגים בסיסיים יותר, מקובעים במקומם, אלא על ידי יכולתנו לנוע ביחד עם מה שאי אפשר לאחוז בו, אבל שאפשר ללמוד לדבר איתו ולהבין אותו תוך כדי תנועה. כזו היא ההבנה הפואטית.
13.
העולם מלא בערכים. לאכפתיות יש ענפי משנה רבים. זה אולי מתחיל מן הרצון הפשוט להמשיך לחיות, אבל מהר מאוד האכפתיות ממריאה למחוזות יותר ויותר מורכבים, ובמה שנוגע בעולם האנושי, היא נעשית מתובלת בכל המורכבות החברתית.
הערכים האחרונים הללו, מבחינה אבולוציונית, הם הדומיננטיים ביותר, והם הצובעים בצבעיהם גם את הערכים המוקדמים יותר, ומאירים את הערכיות בשורשה. לכן אין זה מוזר שכשחושבים על ערכים מדגישים דווקא את מה שנראה כרחוק מרצון החיים ולפעמים אף מנוגד לו, כמו למשל כאשר אם מקריבה את חייה כדי להציל את ילדה.
אנחנו חיים בעולם ערכי. במובן מסוים כל בני האדם יודעים זאת וחיים זאת בחייהם שלהם. זה רק החלק בנו הנאמן להיגיון ההנדסי שמתעקש בשם האמת, כביכול, ש"מה פתאום! הערך הוא סתם הדבקה". מבלי משים, החלק הזה מבטא בעצמו סוג מסוים של אכפתיות, ומביא לידי ביטוי שדה ערכי מסוים.