לשהות בבלבול
לשהות בבלבול
1.
שבעצם עוסק בעיקר בתנועה ובסוג התהליכים שהם לא הנדסיים. על הסדר המגיח מן הכראוס, גם על היכולת להשהות, ובכלל על משוגה השהייה, ועל כך שאם זו הממשות שמרפאת אותנו הרי שכאן זה העיקר, להיות עם הכאב, להישען עליו, לא סתם השהייה שהיא באמצע בין תגובה לבין התנגדות, אלא השמן שנדרש לשקוע, הליות חלק, לשקוע כך אל הקומה שממנה צומחים תהליכים אחים, לא אלה שאנו מובילים מן הכתבים ומעלה. זה כמו להגיע לזרם תת קרקעי שכל עוד אנו נותרים בשכבה העליונה וא לא יכול לסחוף אותנו איתו. אבל אנחנו נחים בבלבול, ואז קורה משהו מסדר גודל אחר.
בלבול, הוא כמובן שם נרחב לכל מצוקה.
אי הבנה, צרימה, כאב, כל דר שהאינסטינקט שלנו מבקש לברוח ממנו.
ולברוח זה גם לשאת רגליים ללכת הרחק,
אבל גם לנסות לפתור, לתקוף, לעשות עם זה משהו.
האפשרות להרגיש בלי זנבות.
לפגוש את היש.
לנוח בבלבול.
. אבל אולי הייתי רוצה לכתוב משהו על הצורך לפתור. הכוח הכביר הזה. איזה שם נקרא לניסיון לפתור? אולי פשוט הניסיון לפתור. אשליית השליטה. אולי המאמץ לפתור.
1.
עשרת אלפים שנה יכולים להיות הרבה זמן במונחים אבולוציוניים. בתור דוגמא אפשר להתרשם ממגוון מיני הכלבים העצום הקיים היום – כולם צמחו, כך אומרים, מגורי זאבים בפרק הזמן הזה. אז נכון, יד האדם התערבה פה במעשה הברירה, אבל מן הסתם זה גם נכון לגבי היבטים רבים של נפש האדם, וכך אני מדמה שהפרויקט העצום הזה של ה"דומה" לא חייב להיות עתיק מאוד, כדי שתוסבר מורכבותו וכוח השפעתו.
ואדרבא, המאמץ הנוכח שבזה אולי מעיד על הצעירות היחסית של המפעל הזה באנושות, שעדיין דורש כל כך הרבה תשומת לב. ובעיקר אפשר להתרשם מן המאמץ שמתחדש אצל כל יחיד, כשהוא נאבק מגיל צעיר להשיג את הדבר הזה שבכלל אינו מובן מאיליו.
2.
כי אצל תינוקות ופעוטים, צורת החשיבה ההנדסית, שנראית לנו כמובנית מאליה ולמעשה כברירת המחדל של החשיבה בכלל – עדיין בכלל איננה כזו. הפעוט צריך לגייס כמות אדירה של משאבים והתאפקויות כדי להשיגה ולהתעלם, אפילו להתכחש, למה שאינו כזה.
בבגרותו, הוא יתקשה להבין אחרת לא מכיוון שהאחר הזה זר לטבעו, ואפילו לא מכיוון שכבר התרגל לאורח החשיבה ההנדסי עד כי זה נעשה לטבעו השני, אלא דווקא משום שזה מעולם לא הגיע לשקט בקרבו, וממשיך לדרוש מאמץ רב לקיומו גם בבגרותו. נדרש מנגנון מתרגם, מפרש, משפץ מתקן, שפעילותו המתמידה – אליה מגויס היחיד מסיבות דחופות – לא מאפשרת לו להרפות ולראות את המציאות על פי טבעו המקורי.
3.
וכך הסיפור שהוא מספר על העולם, הסיפור המכאני, על סיבות ותוצאות, מטרות ותכליות, מוטה על ידי הצל הזה.
4.
ובעצם רציתי לכתוב בעיקר על כך שהצורך לפתור הוא חלק מן הבעיה.
וזה מאוד מבלבל כי לפעמים נדמה שאנשים מתחילים לקחת את עצמם בידיים, ונוקטים בכל מיני פעולת של הנדסה עצמית, בכוונה לפתור את בעיותיהם, אכן מצליחים בכך.
5.
טענה בסיסית של אומנות החיים היא שלא אדם פותר את מצוקותיו – זו תמיד הממשות. לכל היותר תרומתו לעניין היא בהסכמתו לחבור לממשות, שזה בפני עצמו, כמובן, לא מעט.
יותר מזה, וזו אחת הסיבות החשובות להתעקשות על טענה זו – במקרים רבים מאוד המאמץ לפתור, הוא חלק בלתי נפרד מן המצוקה ומה שלא מאפשר את הבראתה.
המאמץ לפתור גם באופן מקומי מצוקה מקומית,
אבל גם במובן כללי יותר כאורח מחשבה וסגנון חיים התוקעים את האדם באי-שינוי. מטיל הוא את כל יהבו על כוחו, על פרויקט הדומה שלו, יודע הוא יותר מדי את מה שאמור לקרות וראוי שיקרה, ובזה הוא מונע את כניסתו של החדש שבו נמצא המפתח לרפואתו.
6.
ההסבר לכך יכול להיות פשוט: כל ניסיון של האדם לפתור את מצוקותיו יתבסס על הנחות מוקדמות ותפיסת עולם, ודפוסי פעולה, שהם גם המקום שממנה צמחה המצוקה. גם כשהוא חשוב שהוא מחדש, הוא בעצם עושה עוד מאותו דבר, שבעצם פעילות רק חוזר ומהדק ומעניק חשיבות לקרקע המקורית שממנה יצא.
כמו שאדם לא יכול למשות את עצמו מן הנהר במשיכת שערותיו כך גם האדם לא יכול לרפא את עצמו רק מכוחו – זקוק הוא לעוגן חיצוני.
דוגמא מובהקת לכך היא נדודי שינה אבל גם חרדות, תקשורת לקויה, וכן הלאה. בכל אלה האדם שמנסה באופן מודע יותר או פחות לפתור את קשייו רק מוסיף עוד עצים למדורה, ולא פעם הניסיון לפתור הוא עיקר המסה של המצוקה.
7.
בתור דוגמא אפשר לקחת את האדם המדוכא, שיודע כל כך הרבה.
וכך בבסיס גישתנו נמצאת האי-ידיעה, וההרפיה מן הצורך לתור – הנכונות לשהות בבלבול ולהכיר בו. שזה מזמין סוג של תהליכים מסדר גודל אחר לגמרי – לא תהליכים שבהם סדר ידוע ומוכן מולבש על המציאות ומסדר אותה. אלא סדר שמגיח מעצמו מתוך המציאות עצמה, ובעזרתה של קשיבות עדינה.
8.
על רקע זה אפשר לתהות מה מקומן של גישות ששמות דגש על הצורך באקטיביות של האדם כדי להצילו מנסיבות חייו, ומהללות את הכוח האנושי לשלוט במציאות ולעצב את האדם על פי תשוקתו. אתה יכול לרפא את חייך. רק קח את עצמך בידיים, הצב לעצמך מטרות ברורות, עבוד קשה, אמן את עצמך, אל תיכנע, קום מחדש כל פעם שאתה נופל, ולבסוף תוכל למשות את עצמך מנהר מצוקותיך – תוכל לבנות את עצמך מחדש.
הצופים מבחוץ יוכלו להתרשם מן השינויים הקטנים שקורים לאותו אדם, אבל גם לראות ששום דבר לא השתנה במהות. ועם זאת, לעיתים קורה שדווקא כן. ולפעמים הכן הזה כל כך מרשים שהוא נעשה אמת מידה, ואף הופך לשיטה חדשה.
9.
כל שיטה כזו קשורה באשליה שאפשר לכנותה "המלכוד של ההוראה":
באמת אין איש שעובד בצורה מסודרת כפי השיטה שאחר כך הוא ממליץ לאחרים.
10.
ועדיין נדמה שבמקומות מסוימים ההמלצה שנותן האדם לעצמו או שנותנים לו – לקחת את עצמו בידיים – עוזרת. כיצד?
אז קודם כל עלי לחזור: "ידענות הפותרת" מצד עצמה וכוחה המכאני כמנוע של תהליך, איננה מברכת. אבל יש בה עוד מרכיב שהוא דווקא מעצים ותומך בחבירה לממשות – ההתייצבות.
שניד ברים בעצם עוזרים כאן: הראשון הוא אותו מרכיב שמחייב את האדם לפגוש מציאות השונה ממנו. והשנייה היא נקיטת העמדה, ההתייצבות.
שניהם יכולים להיחשב כתוצר לוואי של אותן שיטות ועל פי הצהרתן כלל לא העיקר – אף על פי שזה מה שהן בפועל. וההערה השנייה היא שהמוטיבציה הפנימית שקראתי לה הצורך לפתור" היא בכל מקרה לא עוזרת וחלק מן המצוקה.. כל עוד היא תהיה דומיננטית במרכז האדם אז אפילו ה"תופעות לוואי" לא תוכלנה לחדור דרכה ולעשות את העבודה.
10.
אפשר לקחת בתור דוגמא את ההמלצה להגדיר יעדים. אם אדם יגדיר יעדים ייתכן שהדבר יעזור לו בעצם הזרות של זה – עניין שישבור דפוסים ישנים, ויחייב אותו להיפגש עם מציאות ושנה ממנו. במידה וזה עוזר לו בתהליך הריפוי זה לא מכיוון שהגדרת היעדים שלו אכן הבריאה אותו – זו תמיד הממשות שמבריאה את האדם – אלא משום שהייתה כאן מידה של חבירה לממשות. אבל, אם לכל אורך הדרך יקפיד לאחוז בתפיסת העולם ובאורח המחשבה ה"פותר" כלומר ממרכז עצמו – אז גם זה לא יעזור. לכל היותר הוא יכול להוליך את עצמו שולל, אבל לא באמת לחולל שינוי מהותי בעצמו.
11.
אדם לא יכול לרפא את עצמו מכוחו, ועצם הניסיון הוא מרכיב במחלתו.
הוא יכול להתאמן, והוא יכול להתייצב. כשהוא מתאמן הוא מאפשר לעצמו לנוח בתוך משהו שגדול ממנו. התמסרותו לאימון היא גם ירידה במידת החשיבות העצמית, וצמצום הפיתרון הידעני". הפתרון הידעני הוא עיקר הקליפה החוסמת את הקשר עם המציאות. הוא מעכב אתה משהו החדש לחלוטין שצריך לקרות.
12.
למקום שממנו פועלים יש לפעמים יותר השפעה ממה שעושים ומן האופן שעושים.
אז בעצם לפי ההבנה לי אחרי התיאור הזה יבוא הצעד הראשון והאחרון.
13.
המאמץ לפתור.
הכישרון של האדם בפתרון בעיות גם עשוי להוליך שולל.
ואני, מחופש את הנימה הבוגרת, שבה אני יכול לדבר ישר וישיר. מקום מאוד מדויק מתוכו אני כותב. שמתייחס לקורא בכבוד גמור, כלומר כקורא בשל, בוגר, שלא צריך להסביר לו. שמדייק עבורו דברים שאולי הוא כבר יודע. ובכל זאת חשוב להגיד את הדברים.
14.
כוחו של האדם בפתרון בעיות יכול להיות לו לרועץ. זהו כלי רב עוצמה שבמהלך השנים נעשה כמעט אינסטינקט אנושי, והוא משתמש בו ללא הבחנה כמענה לכל קושי.
אלא שלא כל קושי הוא אכן "בעיה" הדורשת "פיתרון". והשימוש הלא מידתי והלא מתואם בכלי ההנדסי כדי "לפתור" את הקושי לא רק שלא מביא עמו מזור, אלא פעמים רבות הוא חלק בלתי נפרד מן המצוקה שהולכת ומתגברת.
דוגמא יפה לכך היא חרדה.
וכמו החרדה, אבל,
הוא מרכיב חשוב במצוקה האנושית לסוגיה.
שלא במקום בכלי הזה, לא רק שדוחה במובן הזה, ולא כל אכן קשייו. פעמים רבות השימוש הזה נעשה למרכיב העיקרי של הקושי. גם מכיוון שהוא מונע מן האדם לפנות למקור אחר לעזרה, וגם מכיוון שהוא מגלם
.